דוד מניף חרבו מתוך הפרסקו "דוד וגוליית" של מיכלאנג'לו   מקור: ויקיפדיה
דוד מניף חרבו מתוך הפרסקו "דוד וגוליית" של מיכלאנג'לו

ספרו של מיכאל מנקין מזמין אותנו לצלול אל תוך מערכת היחסים המורכבת שבין מוסר לבין ריבונות יהודית בתקופתנו. אתחלתא: מוסר ומסורת בעידן של כוח יהודי מספק לנו היכרות עם קול חשוב בחברה הישראלית. על פניו, השקפת העולם של מנקין שכיהן בעבר כמנכ"ל ארגון "שוברים שתיקה" ושפועל עתה כאקטיביסט חברתי במסגרת מכון ון ליר, מזוהה עם הקצה השמאלי של המפה הפוליטית, אך לה השפעה רבה גם בלב הקונצנזוס ובקרב רבים ממקבלי ההחלטות.

מתוך מבט מעמיק בכתוב בספר ובמשתמע ממנו מתבהר לקורא מדוע דווקא בתקופתו הריבונית, העם היהודי ריבון בארצו להלכה אבל לא למעשה. מנקין מיטיב להבהיר, גם ללא כוונה מוצהרת מצידו, כיצד בשם עמדה פסאודו-מוסרית מתאפשרת ההפקרות הביטחונית של האזרח היהודי בפנים הארץ, בדרומה ובצפונה. בספרו, מנקין מבקש לבסס את עמדתו על מקורות היהדות אך בפועל הוא מנסה, באופן מרושל למדי, לכפות עליהם אידאולוגיה הזרה לרוח המקור.

 

עיקרי הספר

מנקין תוקף את המשיחיות הציונית על גווניה החילוניים והדתיים כאחד. הוא גורס כי המשיחיות הציונית מהווה סטייה חריפה מהמסורת היהודית – מסורת המסתייגת באופן מוחלט מכוח, ארציות ופוליטיקה. "אתחלתא" הוא קול קורא לחזרה אל האותנטיות של הזהות היהודית הנשכחת שאליבא דמנקין מעודדת אך ורק מתינות, חסד וחמלה. הוא טוען כי ערכים אלו נשכחו מאיתנו עקב מה שמכונה בלשונו "יהדות הכוח הישראלית".

מנקין מוסיף ומציג את רבני הציונות הדתית כמי שנתנו את חותמת הכשרות למפעל הכוחנות הישראלי – ולכן כפסולים במיוחד. אלו תרמו לחילונה של היהדות תוך סילוף ערכי החמלה והחסד הגלומים בה, וכל זאת בתמורה לנזיד עדשים בדמות קידוש הכוח ומוסדות המדינה. הוא מנסה להראות כי רבני הציונות הדתית נקטו סלקטיביות רבה בבחירת המקורות כדי לברוא את יצור הכלאיים של היהדות והכוחניות. תומר פרסיקו סיכם מהלך זה היטב: "[מנקין] מראה באופן חד, כיצד רבני המגזר מלקטים באופן סלקטיבי פסוקים מקראיים כדי להוכיח כל דבר והיפוכו, לאו דווקא בהלכה, אלא בתפיסה פוליטית ותיאולוגית כללית".

מנקין מתאר את סיפור עלייתו של סבו מיכאל לארץ ורואה בתורתו של הסב השראה לחייו הוא: "המסורת לימדה אותי ששימוש לרעה בכוח הוא חטא. למרות מציאות החיים הישראלית, תורת סבי לא נשכחה כליל מחיי. סבי חי ללא מדינה וללא כח צבאי שיגן עליו, אך תורתו היא תורתי. בלימוד ובשימוש נכון היא יכולה לשמש משקל נגד לכוחנות וללאומנות". מנקין מזהה את הלאומנות בדיכוי המיעוט הערבי ככלל ובכיבוש הישראלי בשטחי יהודה ושומרון בפרט. הוא רואה בתורת הרבנים קוק בשורה משיחית שקרית שלא התגשמה בפועל: "ככל שחלפו השנים, הטענה שהחילוניות הישראלית היא זמנית נעשתה מפוקפקת יותר ויותר. הזמן עבר, המדינה הריבונית התחזקה, אבל אחרית הימים לא הגיעה". מנקין מקונן על היכחדותו של השמאל הדתי, וחש בודד בעולמם של הדתיים-לאומיים המזדהים בדרך כלל עם הימין לגווניו.

 

קרדום לחפור בו

כאשר מגיעים לבחון את טיעוניו של מנקין מגלים, למרבה הצער, ניתוח שטחי של המקורות שמטרתו קידום אידיאולוגיה פוליטית. למעשה, מנקין חוטא באותו החטא בו הוא מאשים את יריביו הרעיוניים – עושה את התורה כ-"קרדום לחפור בה" לצורך הצדקה אידיאולוגית.

כך למשל, במקורות ניתן למצוא מסרים הרחוקים מרחק רב מהגישה שמנקין מציג בספרו, ממלחמות אברהם אבינו, דרך תיאור כיבוש הארץ ותקופת המלוכה וכלה במזמורי תהלים (לדוגמא "יִשְׂמַח צַדִּיק כִּי חָזָה נָקָם פְּעָמָיו יִרְחַץ בְּדַם הָרָשָׁע", תהלים נ"ח, י"א). אמנם, הגישה המשתקפת מהתנ"ך איננה מעודדת מיליטריזם לשמו, אך יחד עם זאת גם אינה נרתעת משימוש בכוח כאשר הוא משמש למטרות מוצדקות. גישה זו אינה עולה בקנה אחד עם טענתו של מנקין כי "גם כשיש הצדקה לאומית ציונית להפעלת כוח, היהודי המסורתי חייב לשאול את עצמו אם אנחנו כפרטים וכקהילת מאמינים רשאים להפעיל את הכוח הזה". ברם, גם בתקופות מאוחרות יותר, יש בהיסטוריה היהודית מושגים כמו "מלחמת מצווה" ולדעת הרמב"ם, אחד מתפקידיו המרכזיים של מלך המשיח הוא כיבוש ארצות (רמב"ם, "הלכות מלכים ומלחמות").

 

סיפור דינה ולקחיו

בביקורת זו לא נסקור את כל הפרשנויות המוטות שבספר, אבל פטור בלא כלום אי אפשר.

מנקין מנסה לגייס את סיפור אונס דינה למטרותיו. כזכור, אחרי מעשה האונס והעינוי בידי שכם בן חמור, נקמו אחיה של דינה, שמעון ולוי, באנשי שכם (בראשית ל"ד). מנקין סבור כי המסקנה העולה מפשט הכתובים היא כי "הפעולה הזו אינה מוצדקת, או אולי ליתר דיוק, אין הצדקה שיהודי ישתתף בפעולה כזו כיוון שליהודי אסור לנקום. הפעולה איננה מקוללת [כפי שטען ישעיהו לייבוביץ', ראו יהודה מלצר, "על הקללה", מ. ח.], היא אסורה". אמנם כבר נחלקו על מסקנת הכתובים גדולי עולם כרמב"ן והרמב"ם, וכן גם פרשנים מודרניים, אך אם ניקח את הקריטריון של "פשט הכתוב" כפי שמנקין ביקש, נוכל לגלות מסקנה הפוכה בתכלית, או לכל הפחות נגלה שקריאה הוגנת מבחינה אינטלקטואלית יכולה להביא למסקנה הפוכה מבחינה מוסרית.

לקיחת דינה על ידי שכם בן חמור מזכירה מבחינה ספרותית את לקיחתה של שרי בידי עבדי פרעה. אך בעוד שבסיפור שרי ואברהם, אלוהים פועל בגלוי למען החזרת שרי לחיק בעלה החוקי, בסיפור דינה אלו הם שמעון ולוי הפועלים והנוקמים את נקמת אחותם המעונה: למעשה, שמעון ולוי מגלמים במעשיהם את יד ההשגחה הפועלת דרכם. השוואת הכתוב למקורות שונים במקרא, מציגה את תגובתו של יעקב למעשה כפסיבית, "ויעקב שמע כי טמא את דינה בתו...והחרש יעקב עד באם". אם ניזכר בתגובתו של דוד השומע את הבשורה על אונס תמר בתו בידי אמנון – "וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד שָׁמַע אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיִּחַר לוֹ מְאֹד" (שמואל ב' י"ג, כ"ב) – די לנו שנראה את ההקבלה הספרותית לתגובתם של שמעון ולוי – "וַיִּחַר לָהֶם מְאֹד" (בראשית ל"ד, ז') – ומכלל הן, נשמע כיצד הכתוב שופט את יעקב לחומרה. יש לציין שאף הביקורת של יעקב על בניו איננה נובעת מעמדה מוסרית, אלא מעמדה ריאלית, בעוד שדווקא האחרונים הם אלו המשתמשים בנימוק מוסרי: "וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל-שִׁמְעוֹן וְאֶל-לֵוִי עֲכַרְתֶּם אֹתִי לְהַבְאִישֵׁנִי בְּיֹשֵׁב הָאָרֶץ בַּכְּנַעֲנִי וּבַפְּרִזִּי וַאֲנִי מְתֵי מִסְפָּר וְנֶאֶסְפוּ עָלַי וְהִכּוּנִי וְנִשְׁמַדְתִּי אֲנִי וּבֵיתִי. ויֹּאמְרוּ הַכְזוֹנָה יַעֲשֶׂה אֶת אֲחוֹתֵנוּ" (בראשית ל"ד, ל-ל"א) [ההדגשות שלי, מ.ח.].

לצד תיאור הקרב עצמו, המתואר כמשועבד להצלת דינה, חתימת הסיפור נוקטת אף היא צד לטובת מעשה הנקם של שמעון ולוי אפילו במבחן הריאליה: "וַיִּסָּעוּ וַיְהִי חִתַּת אֱלֹהִים עַל הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבֹתֵיהֶם וְלֹא רָדְפוּ אַחֲרֵי בְּנֵי יַעֲקֹב" (בראשית ל"ה, ה'). כפי שכבר כתב פרופ' יונתן גרוסמן, הידוע בהיעתרותו אל פשט הכתובים, "מצד המודל הספרותי של סיפורנו, נדמה שנטיית הכתוב היא הצדקת מעשה בני יעקב. יש שיתוף לשוני מרשים בין ביזת העיר שכם לביזת מדיין [שכידוע, הייתה בצו אלוהים, מ. ח.] המתוארת בספר במדבר", השוואה שלדעתו אף מקבילה מעשה את שמעון ולוי לפעולותיו של משה רבנו בכבודו ובעצמו, וסיכם כי "מסקנת הדברים היא אפוא שיש הזדהות בסיפור עם מעשי שמעון ולוי, בניגוד לעמדת יעקב" (יונתן גרוסמן, יעקב - סיפורה של משפחה).

 

מנקין וההלכה

אך בעוד שלגבי המקרא שערי הפרשנות לא ננעלו, קביעותיו המתמיהות באמת של מנקין שייכות לתחום ההלכה. מנקין תוקף את קביעתו של הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג אשר "סבר שהלא יהודי בישראל (כשאיננו אויב מוצהר) הוא 'גר תושב'. הגדרת הערבים שחיים בישראל כ'גרים תושבים' אמנם מתיישבת עם ההלכה, אך משתמעת ממנה אזרחות לא-שיוויונית". מנקין מייחס לרב הרצוג נטיות זרות, בתואנה כי הלה פסק כך רק משום ש-"העדיף לקבל הסכמה בינלאומית להקמת מדינת ישראל, בתקווה שיום יבוא והמדינה תנהג בהתאם להלכה ותעניק מעמד מיוחד לאזרחים יהודים. דהיינו, תפלה לרעה את אזרחיה הערבים".

קביעות אלו של מנקין תמוהות ועומדות בסתירה מובהקת למורשת הרב הרצוג שהבהיר בפירוש כי מאחר ויסוד המדינה הדמוקרטית הינה שותפות בין כלל האזרחים, אין להפלות אזרחים שאינם יהודים במדינה היהודית (ראו יצחק אייזיק הלוי הרצוג, תחוקה לישראל על-פי התורה). קביעה זו של הרב הרצוג אף משמשת כיום כמקור סמכות תורני חשוב עבור דיינים בפועל להתייחסות אל שאינם יהודים הבאים אליהם להישפט, כיהודים לכל דבר ועניין.

זאת ועוד, מנקין יוצא כנגד פסק הדין התקיף של הרב שאול ישראלי שעסק ביכולת הפגיעה באזרחי האויב במהלכה של פעילות צבאית. בלי קשר לדיון ההלכתי אודות פסק הדין אשר ניתן לאחר פעולת קיביה השנויה במחלוקת, ההערה של מנקין לגבי דרכו של הרב ישראלי בפסיקת ההלכה מקוממת במיוחד: "ביודעו כי כלל הרצף הפרשני היהודי מתנגד לנקמה אלימה", הוא כותב (וכבר הראנו לעיל שזה איננו מדויק), הרב ישראלי יצר לכאורה "ציר פרשני חדש ומפוקפק... הוא פנה למקרא, והשתמש בסיפור נקמת בני ישראל במדיינים כדי לגזור ממנו חיוב דתי חדש לחלוטין". בהציבו את הקריטריון הזה, גם פוסקים מובהקים מכל הדורות כגון הרשב"א, הרמב"ם, ה-"אבני נזר", הנצי"ב מוולוז'ין ורבי חיים בן עטר הינם מפוקפקים. למעשה, כאשר עולות שאלות חדשות העוסקות בסוגיות צבא וריבונות, שאלות שבהם ישנו חוסר במקורות הלכתיים קלאסיים – הפנייה אל המקרא היא אך דבר שבטבע.

 

מוסר נוצרי

אי אפשר לסיים את הדיון בספר בלי לומר מילה על מוסר נוצרי. אכן, כפי שכתב בעבר שחר אדלמן, לעתים הטענה בדבר "מוסר נוצרי" מושמעת באופן שאיננו ביקורתי, וזאת בלשון המעטה. דוגמא לכך היא פוסט שכתב בזמנו יגאל כנען, ממייסדי מפלגת "נעם", בו טען כי הבחירה בעדי אלטושלר, מייסדת תנועת הנוער לצרכים מיוחדים "כנפיים של קרמבו", להשיא משואה ביום העצמאות, נבעה מתפיסה "פוסט מודרנית נוצרית שמקדשת את החלש, הנכה", ומצביעה על מגמות "אנטי לאומיות, אנטי יהדות, אנטי גבריות, אנטי הצטיינות, אנטי עוצמה". אולם במקרה דנן, נראה שיש סיבות טובות לחשוב כי התיאולוגיה הנוצרית היא זו אשר עומדת, במודע או שלא במודע, ברקע של "אתחלתא".

מנקין טוען בדבר חסד וחמלה ודוחה באופן טוטאלי את השימוש בכוח שלדעתו "אין לו ערך דתי". הוא מאמץ אידאות אוניברסאליות בעודו בז ל-"חסידי הלאומיות", ומדבר בשבח גאולה פתאומית המגיעה בבת אחת – וכזאת שאינה מתכתבת עם הספירה הפוליטית. כמו כן, הוא מזהה ניגוד בין קדושה לבין עיסוק בחומריות, ובכלל, מעלה על נס את הדיכוטומיה שבין חומר לרוח. הרי לנו, אם כן, מאפיינים מובהקים של כמה עקרונות יסוד מהתיאולוגיה הנוצרית.

מנקין אף מביא כמקור להשראה מוסרית את סיימון וויל, ההוגה היהודייה צרפתייה אשר תיעבה את היהדות והזדהתה עם המיסטיקה הנוצרית. בהקשר זה יש לציין את עמנואל לוינס, מחשובי הפילוסופים של המוסר במחצית השנייה של המאה ה-20 ומי שהתעמק במקורות ישראל, שכתב בזמנו על יחסה של וויל אל המקרא: "השמדת הרע באמצעות האלימות – פירושה שלוקחים את הרע ברצינות, ושאפשרות המחילה האינסופית מזמינה לרע אינסופי... האהבה העל-טבעית של אלוהים בנצרות של סיימון וייל, כאשר היא חורגת אל מעבר לאהדה לסבלו של יצור אחר, אינה יכולה להתפרש אלא כאהבת הרע עצמו" (עמנואל לוינס, "סימון ווייל נגד ספרי המקרא").

בבואנו לסכם את תוקפה של הגישה המציגה מוסר נוצרי בתור מוסר יהודי, אין אלא לחזור לדברים החריפים שכתב פרופ' ישראל אלדד על התנהלות כגון זו: "אין להרשות שכל מתבולל ברוחו או אף בור ועם הארץ יצריח בשם 'מוסר היהדות' כשהוא מתכוון למוסר ישו הנוצרי" (ישראל אלדד, הגיונות ישראל).

 

נאיביות ועיוורון פוליטי

בזמן מאורעות תרצ"ו כתב בן גוריון למנחם אוסישקין "שום סכנה חיצונית, אפילו האיומה ביותר, איננה מפחידה אותי... מחרידה אותי הסכנה הפנימית – סכנת עיוורוננו הפוליטי. קלות הראש שבה אנו מתייחסים לסכנות האורבות לנו, הנאיביות שבה אנו פותרים שאלות מסובכות [הדגשות שלי מ. ח.]" (נתן ינאי, "התפיסה הממלכתית של בן גוריון")

הבנתו של מנקין את מקורות היהדות כזרים ללאומיות, ואף כעוינים אותה, תוך התכחשות ליסודות המשיחיים הגלומים בהם- ממחישים את הנאיביות והעוורון הפוליטי מהם חשש בן גוריון. את הלך הרוח המשתקף מ-"אתחלתא" אפשר לסכם בדברים שכתב באירוניה פרופ' שלום רוזנברג בהקשר אחר: "מפני שהיינו קורבנות של פוליטיקה שטנית אין אנו יכולים עכשיו לנהל פוליטיקה ריאליסטית. אם בכלל מותר לנו לשוב להיסטוריה, יש לחיות, כמובן, בפוליטיקה הומנית עד לאוטופיה; פחות מכך זה פשע שלנו – ורק לנו – אסור לעשותו. אם נהיה ככל הגויים, נהיה נאצים". (שלום רוזנברג, "שואה: לקח, הסבר, משמעות"). השקפת העולם של מנקין אולי נסמכת על אופנה מוסרית הרווחת כיום במערב, אבל עומדת בסתירה למגמתה של תורת ישראל. בניגוד למסורת הנוצרית, ההיסטוריה ארוכת השנים של עמנו מלמדת כי היהודים אמנם לא חדלו מעולם להאמין בגאולה אבל כזאת שלוקחת בחשבון את נתוני העולם הזה, כאשר רק דרך ירושלים של מטה מגיעים לירושלים של מעלה.

אתחלתא / מיכאל מנקין
עברית, 2021
146 עמודים

מתן חסידים הוא חבר במכון ידעיה העוסק במפגש שבין היהדות למודרנה ובמכון אברהם ללימודי ישראל מבית המכללה למדינאות

users: מתן חסידים

Anonymous
בכל נושא שנציג אפשר להתפלסף בלי סוף, למצוא את הכלים ההתבטאות , או כל צורה אחרת להוכיח נושאים מופרכים לחלוטין. כבר נעשה ניסוי כזה על ההוכחה ש 2+2=5, ואנשים מלומדים התייחסו לזה ברצינות תהומית. גם מה שמתרחש עכשיו בנושאי המגדר, תוך התעלמות מהטבע וההוכחות הברורות ביותר מעיד על כך שבאמצעות מילים ,שאינן קשורות לעובדות אפשר להוכיח כל דבר.
מנקין יכול לכתוב מה שעולה בדעתו,תוך כדי התכונות להשפיע על דרך המחשבה שלנו.אנחנו נפשט את הדברים ונמשיך בדרכנו, בעולם שבו הצדק והאמת לא משחקים תפקיד כבר מזמן,נשתמש בכלל העתיק ״הבא להורגך השכם להורגו״ אחרת לא ישאר מאתנו אף אחד שיוכל להתנהג בחמלה ובחסד.
הדרך היא מדינה יהודית ודמוקרטית, עם כל מה שמשתמע מכך.

אולי יעניין אותך

הנקראים ביותר

המלצת העורכים

החדשים ביותר