דגל ישראל   מקור: פאבליק דומיין פיקצ'רס

בחוגי הימין בכלל ובציונות הדתית בפרט גברו בשנים האחרונות הקולות הקוראים למדינה רזה בתחום הכלכלי. קריאות לדה-רגולציה, להסרת חלק מרשתות ההגנה הסוציאליות ולהפרטת מערכת החינוך באמצעות אימוץ שיטת השוברים מקודמות בידי פורום קהלת וקרן תקווה. הצעות אלו מיובאות מהשיח הליברטריאני האמריקני המבקש לקדם "מדינה רזה", המושכת ידה ככל האפשר מהסדרת חיי אזרחיה ומאפשרת לשוק להכריע ביותר ויותר שאלות. ספרו של הרב חיים נבון "מדינה קטנה לעם גדול" מבקש לייבא את תפיסת המדינה הרזה לישראל ולכן, כותרת ספרו מדברת על "מדינה קטנה".

אלא שרעיון המדינה הרזה הליברטריאני שורשו בחשיבה הליברלית לפיה על המדינה להיות ניטרלית ככל שניתן בשאלות ערכיות, בעוד שמדינת ישראל, המזדהה כמדינה יהודית, מנוגדת בעצם מהותה לרעיון המדינה הניטרלית. נבון מבקש להתמודד עם קושי זה בהחלפת המסד הרעיוני העומד ביסוד תפיסת המדינה הרזה מבסיס ליברלי-מערבי לבסיס ששורשו בחשיבה היהודית. לשיטתו של נבון יש למעבר זה משמעות נוספת לפיה זהות המדינה נשענת על ברית שיסודה דתי בין אזרחיה היהודיים של המדינה – קרי, ברית המדירה את האזרחים הערבים. בסופו של דבר, המדינה היהודית הרזה של נבון הינה מדינה "עבה" עד מאד ביסודותיה הערכיים, באופן החותר תחת היומרה למדינה רזה בתחום הכלכלי.

 

מדינה רזה עד לשערי היהדות

ספרו של נבון שיצא בסיוע קרן תקווה, מציע מהלך רטורי מחוכם. בניסיונו "לנסח מחשבה מדינית יהודית ועדכנית", נבון זונח את רעיון המדינה כ-"מזור לכל החולאים" כפי שראו בה בני הדור הראשון של הציונות הדתית שאימצו גישה סוציאליסטית לתפקידה בהסתמך על חזון הנביאים. הוא גם זונח את גישת הדור השני שהתייחס "למדינה מנקודת מבט גאולית" לאחר מלחמת ששת הימים. נבון מציע גישה אחרת ל-"דור השלישי והרביעי של הציונות הדתית". נבון גורס כי "התורה רוצה לצמצם את חשיבותה של המסגרת הפוליטית בכלל" וכי "עם שמתארגן במסגרות קיום טבעיות בריאות ופעילות איננו זקוק למסגרת פוליטית חזקה". מכך עולה שהמדינה אינה "אידאל מופז" אלא רק "כלי בידיו של העם". הוא מעלה על נס את "הקיום שבו בחרו שבטי ישראל" בתקופת השופטים, "קיום אזרחי בקהילות חזקות, בלי ממשל ריכוזי", מבקר משטרים מלוכניים עתירי כוח ובירוקרטיה ומבקש "לצמצם את היקף ההשפעה של העולם הפוליטי על חיינו". נבון מודה שקיים דמיון רב בין מסקנותיו המבוססות על המקרא לבין המדינה הליברלית "כפי שזו מוצגת במיטב הפילוסופיה המדינית של מאה השנים האחרונות". אך דווקא שעה שעוברים מפרקי הספר שבשמם מופיע המילה "יהדות" לפרקים שמילה זו נעדרת משמם, נחשף אופייה המלא של המדינה היהודית לפי גישת נבון, אופי השונה בתכלית מהגישה הליברלית.

בפרקים המדוברים נבון מבקר את החזון הליברלי לפיו המדינה הינה בגדר כלי מעשי גרידא ולכן עליה "להתנזר ככל האפשר מהכרעות ערכיות, ולהותיר אותן באופן בלעדי לאזרחיה הבודדים". נבון טוען שמאחר שהזיקה למדינה איננה מבוססת אך על שיקולים מעשיים אלא גם על שיקולי זהות, התפיסה הליברלית הרזה המדמה את ההסדר המדיני לחוזה בין אזרחי המדינה שגויה. מאחר שהמדינה היא מוקד זהות ולא רק חוזה של זכויות וחובות, המדינה אינה יכולה להיות ניטרלית מבחינה ערכית. עד לנקודה זו, הביקורת שמותח נבון אינה חורגת מביקורת דומה שמתחו בהקשר הישראלי הוגים דוגמת פרופ' מנחם מאוטנר. אך בניגוד למאוטנר ואחרים, נבון אינו מציע זהות קולקטיבית עבה יותר לכלל אזרחי ישראל, אלא מבדיל בין אזרחי המדינה היהודים לבין אזרחיה הערבים. עבור היהודים, מסביר נבון, מדינת ישראל מבוססת על ברית של זהות, ועבור הלא-יהודים היא מבוססת רק על חוזה.

נבון מנסה להציג את מהלך הברית שהגה כלא שונה מהותית מהדרך בה מוגשם החזון הלאומי בדמוקרטיות מערביות דוגמת ארצות הברית או בריטניה שלגישתו אף הן אינן מגשימות את מודל המדינה הליברלית הניטרלית. אך הצגה זו אינה מדויקת. ראשית, גם אם אין מדינה המגשימה את אידאל הניטרליות במלואו, מדינות מערביות חותרות לגישה ניטרלית. אם בעבר דיבר בית המשפט העליון האמריקני על ארצות הברית כעל "אומה נוצרית", כיום לא תימצאנה אמירות דומות בפסיקתו. שנית, מדינות ליברליות מערביות, גם אם אינן מגשימות את החזון הניטרלי במלואו, אינן מדירות אזרחים על בסיס דתם או על בסיס מוצאם האתני מלקחת חלק בזהותן הלאומית. כאזרח של בריטניה לא נאמר לרב יונתן זקס, אותו מרבה נבון לצטט, כי בניגוד לאזרח נוצרי הלוקח חלק בברית בין אזרחי המדינה הנוצריים, הוא יזכה כאזרח יהודי לזכויות וחובות שוות בהתאם לחוזה עם המדינה, אך לא יוכל, בשל יהדותו, ליטול חלק בזהותה. זקס שמונה לבית הלורדים הבריטי, לבטח לא הזדהה עם שלושת הצלבים המופיעים בדגל הממלכה המאוחדת, אך לא היה באלו בכדי ללכוד את זהותה המודרנית, לפחות כפי שזו מצהירה על עצמה – וכידוע בריטניה אינה מזדהה כיום כמדינה נוצרית ודמוקרטית.

בניגוד לדמוקרטיות ליברליות במערב, ישראל אינה שואפת לזהות ניטרלית. ישראל אף עיגנה את זהותה כמדינה "יהודית ודמוקרטית" בחוקי יסוד שנחקקו בשנת 1992. לפיכך, הניסיון של נבון ליצור אנלוגיה בין ההצדקה לזהותה של ישראל לבין ההצדקה לזהותן של ארצות הברית ובריטניה אינו משכנע. נהוג לסווג את ישראל כדמוקרטיה אתנית וככזאת זהותה אמורה להתבסס על הצדקה מיוחדת. ההצדקה שמציע נבון נשענת על בסיס אמוני א-רציונלי לפיו "הברית המדינית של עם ישראל" היא "ברית נצחית, ברית שהיא מעל ומעבר למקום ולזמן" ושורשיה בברית שנכרתה עם אלוהי ישראל. נבון גורס שברית זו התקיימה במשך אלפי שנים ללא מסגרת מדינית, ומדינה ישראל איננה ביטוי הכרחי שלה. מדוע אם כן לכרוך בין הברית הדתית לבין הכלי החילוני של מדינה דמוקרטית? לשאלה זו לא מציע נבון הסבר רציונלי. גישת "הברית" של נבון מציעה הצדקה לזהות המדירה את המיעוט הערבי יותר מאשר הצדקות אחרות לזהותה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, אך מעבר לכך לא ברורה התועלת הייחודית הגלומה בה. הקושי עם גישת הברית של נבון מתעצם נוכח טענתו כי ישנה תועלת אינסטרומנטלית בהדרה זהותית של הערבים: "לולא הלאומיות, לולא הפילוג בין יהודים לערבים, אין להניח שהישראלים היו כולם חשים אחווה עמוקה זה כלפי זה. סביר להניח שהיינו מתפצלים אז ליחידות חברתיות קטנות יותר, שהיו נתונות בעימות מתמיד".

מעבר לקשיים אלו עם גישת הברית של נבון, אופייה היהודי של הברית משפיע גם על הסדרים מעשיים ובכך נחשף עד כמה ריקה הבטחתו של נבון למדינה רזה. כך, למשל, מדינה המפריטה את תחום החינוך ועוברת לשיטת שוברים אינה יכולה לחייב את בתי הספר ללמד תנ"ך. בתפיסת שוקית של החינוך חייבת להיות אפשרות לרכישת חינוך אתאיסטי אם הצרכן מעוניין בכך. נבון אמנם טוען ש-"צריך לצמצם את הכפייה הממשלתית בחינוך" וכי יש צורך "לבזר" את מערכת החינוך כך שכל הורה יוכל לבחור את "התפריט החינוכי" של ילדיו, אולם גישה זו מסתיימת כאשר מגיעים ללימודי תנ"ך. "הבסיס המינימלי של תכנים לימודיים וחינוכיים" לגישתו של נבון צריכה להבטיח "חינוך בסיסי לכל אדם... בדרך יהודית, לאור שיקולים ערכיים ורוחניים של מסורתנו הנצחית". הטיעונים בעד "חופש חינוכי", יכולת ההורים "לעצב... את החינוך שיקבל ילדם" הם על-תנאי בלבד, והתנאי הוא ה"דרך היהודית". באופן דומה, גם הביקורת של נבון על הרגולציה שהמדינה כופה על בעלי הרפתות, אינה מבקשת לשנות את הרגולציה האוסרת גידול חזיר במדינה היהודית.

 

תיאוריה פוליטית לדור הפורמייקה של הציונות הדתית

למרות קשיים אלו ואולי בגללם, לספרו של נבון יש רלוונטיות רבה לשיח הישראלי העכשווי.

ראשית, רעיון הברית מנסח בצורה בהירה את התשתית האידאולוגית לחוק יסוד: ישראל מדינת הלאום של העם היהודי. בעזרת רעיון זה, קל יותר להבחין בשינוי הרדיקלי שהביא חוק הלאום. מרבית שופטי בית המשפט העליון שפרסמו לפני כשנה את פסקי דין ארוכים בעניין חוקתיות חוק יסוד הלאום, התכחשו לכך שחל שינוי באיזון בין מרכיבי הנוסחה "יהודית ודמוקרטית" בעקבות חקיקת חוק היסוד (בג"ץ 5555/18). רק השופט ג'ורג' קרא, בדעת מיעוט, והשופט דוד מינץ, בדעת הרוב, זיהו שינוי שכזה, אך אף הם לא הציעו ניתוח עומק דוגמת זה המוצע בספרו של נבון, ולא בכדי. לשופטים, אפילו שופטי בית המשפט העליון, אין מומחיות בשאלות של זהות המדינה.

שנית, ספרו של נבון מאפשר להבין את זרמי העומק שאפשרו ממשלה בראשות נפתלי בנט – עד לאחרונה ראש מפלגת ימינה ובעברו מנכ"ל מועצת יש"ע – אליה חברו מרצ ומפלגת העבודה. מעבר לאיחוד סביב רעיון "רק לא ביבי", האידאולוגיה שאפשרה לבנט להקים ממשלה נבטה על אותו מצע ממנו נבע ספרו של נבון – מצע הפורמייקה.

בסרטו התיעודי משנת 1982 "אל בורות המים", תיעד מוטי קירשנבאום ויכוח בין עמוס קינן לעמוס עוז בכנס לרגל צאת ספרו של קינן "אל ארצך, אל מולדתך". קינן כתב ספר שכולו כמיהה ארוטית לארץ הבתולית שנכבשה במלחמת ששת הימים. הדאגה הגדולה של קינן לא הייתה היווצרותה של מדינה פלסטינית בשטחים הכבושים, כי אם התרחבות המטבחים הבורגניים עם משטחי הפורמייקה של המדינה הציונית אל עבר הרי הטרשים של יהודה ושומרון. בספרו הוא קונן על כך שהפורמייקה של הקבלן גינדי כבשה והחריבה את נוף ילדותו של פרדסי השרון וחולות מישור החוף, והוא חרד שגורל השטחים יהיה דומה. עבור עוז סימלו מרחבי הפורמייקה את הנורמליות של מדינה בורגנית ואילו הכמיהה הארוטית להרי טרשים – כמיהה שאיחדה באותה עת את קינן ואת המתנחלים – סימלה את האויב לנורמליות זו. בדו-שיח ביניהם, ניסה קינן להסביר לעוז שללא אותה כמיהה לארץ, איש לא יקריב חייו למען המדינה.

ארבעים שנה לאחר מכן נוצרה סינתזה מוזרה בין החזון של שני העמוסים. הרי הטרשים של יהודה ושומרון הפכו לחלק מהנורמליות הישראלית ומרחבי הפורמייקה התפשטו אף אליהם. אך בה בעת זוהי נורמליות בלתי יציבה של כיבוש הדורש מהאוכלוסייה הבורגנית להמשיך ולהקריב חיים למען המדינה. ובמציאות זו, ספרו של נבון מבקש לדבר לדור השלישי והרביעי של הציונות הדתית. דורות אלו לא זנחו את הנכונות להקריב חיים למען הרי הטרשים של יהודה ושומרון, אך את מס הכפיים למדינה הם מבקש לצמצם. אמנם, המדינה היא עדיין משאת הדורות בעיניהם, אך משאת הנפש של רבים מהם כוללת גם טיסה למשחקי כדורגל של ברצלונה ונהייה אחרי הדגם האחרון של אייפון.

התוצר הספרותי המובהק ביותר של הלך רוח זה בקרב הציונות הדתית הוא ספרו של יהודה גזבר "ופלים לימון". הספר מאגד סיפורים קצרים הממוקדים באנרגיה הארוטית של הדור הצעיר של הציונות הדתית, אנרגיה שאינה מופנה כלפי יישוב יהודה ושומרון. אין מדובר יותר בקונפליקט בין השקעת האנרגיה הארוטית בארץ לבין השקעת האנרגיה הארוטית בבת הזוג – כמו בסרטיו של יוסף סידר "ההסדר" ו"מדורת השבט" – אלא בעולם דייטינג הדומה לעולם הבורגני חילוני (רק בלי דיבור מפורש על סקס). ספרו של נבון מציע לקוראיו של גזבר תיאוריה פוליטית יהודית המאפשרת להם להפסיק להתנצל על הבחירה להיות חלק מעולם תרבות הצריכה הליברלי. נדמה שהחידוש בספרו של נבון בדבר המדינה היהודית הרזה מלמד שמעבר לרק-לא-ביבי, הממשלה בראשות בנט ולפיד נשענת גם על ברית משטחי הפורמייקה מנהר הירדן ועד לים התיכון.

מדינה קטנה לעם גדול / חיים נבון
ידיעות ספרים, 2021
264 עמודים

ד"ר אור בסוק הוא מרצה למשפטים באוניברסיטת נוטינגהאם

users: אור בסוק

עוד בנושא

אולי יעניין אותך

הנקראים ביותר

המלצת העורכים

החדשים ביותר