חנה ארנדט, 1958   מקור: ויקיפדיה (ברברה ניגל רדלוף)
בתמונה חנה ארנדט, 1958

כשהייתי סטודנט לתואר ראשון באוניברסיטת תל אביב, אחד המרצים נתן לנו רשימה של כמה עשרות ספרים "קלאסיים", והטעים כי כל חוקר, לא משנה מה תחום התמחותו, חייב לקרוא אותם. רובם ככולם היו ספרים ידועים ומפורסמים שהשפעתם על ההגות האנושית הייתה ניכרת: מוצא המינים של צ'ארלס דרווין, הקפיטל של קרל מרקס, פשר החלומות של זיגמונד פרויד ואחרים.

העצה שנתן אותו מרצה הייתה בהחלט נבונה. לא שאני מסכים על חשיבותם של כל הספרים שציין ברשימה שלו, אבל בוודאי יש ספרים ידועים שכדאי ורצוי לקרוא משום שהם מבריקים, מטרידים ומעוררי מחשבה. אבל אני בטוח שרובכם נתקלתם פה ושם בתופעה מטרידה. האם יצא לכם לקרוא ספר, שכל הסביבה אומרת שהוא "חשוב" ו-"קלאסי", אבל אתם חושבים שהוא בעייתי או אפילו גרוע? כשנתקלים בבעיה כזאת, מיד הספקות מתחילים לנקר. אולי לא הבנתי את הספר נכון? אולי לא למדתי מספיק כדי לצלול למעמקיו שאין להם חקר? אם הוא גרוע, איך יכול להיות שכל כך הרבה אנשים אינטליגנטיים מעריצים אותו? אלו שאלות טובות. במקרים רבים, הרושם הראשוני שלנו עלול להטעות. לא מעט פעמים, יש צורך במבט שני, סבלנות ונכונות ללמוד. אבל לפעמים, בזהירות המתבקשת, צריך לאזור אומץ ולומר שה-"קלאסיקה" פשוט אינה ראויה למעמדה.

אני נתקלתי בבעיה הזאת, כשקראתי את "אייכמן בירושלים: דין וחשבון על הבנאליות של הרוע" של חנה ארנדט. מאחורי הספר הזה, שמבקרים נלהבים מגדירים כבר עשרות שנים כ-"קלאסיקה", יש סיפור מעניין. חנה ארנדט, פילוסופית יהודייה גרמנית שהיגרה לארצות הברית בשנות השלושים, נשלחה על ידי כתב העת ניו יורקר לסקר את משפטו של אדולף אייכמן. ארנדט שהמשפט שיעמם ובעיקר תסכל אותה, כתבה ביקורת חריפה, באורך של ספר מלא, שהתפרסמה לאחר מכן תחת הכותרת "אייכמן בירושלים". בביקורתה, ירתה ארנדט לכל הכיוונים: בבן גוריון שניצל לדעתה את משפט אייכמן למטרות פוליטיות, במדינת ישראל שלא בחרה בפתרון המתבקש לדעתה של בית דין בין לאומי, בעדים, בשופטים, בסנגור, באייכמן עצמו ואפילו במתרגמים לגרמנית. המושמץ העיקרי בספר הוא בלי ספק התובע, היועץ המשפטי לממשלה דאז, גדעון האוזנר. בספרה של ארנדט הוא מוצג כטיפוס בינוני, בעל אינטליגנציה והשכלה מוגבלת, שכשל מבחינה משפטית וששימש אך ורק ככלי שרת של אדוניו הפוליטיים. בעיני ארנדט, אייכמן היה צריך להיתלות, אבל לא בדרך שבה הדבר נעשה. השופטים היו צריכים להוציא אותו להורג כגמול פשוט על מעשיו.

עם זאת, ספרה של ארנדט מפורסם בעיקר בזכות תזת "הבנאליות של הרוע", שהפכה למשפט שגור בשיח הציבורי במדינות המערב, וביניהן ישראל. כרגיל ב-"קלאסיקות" מסוג זה, רבים מצטטים את המושג "הבנאליות של הרוע" בלי לקרוא את הספר, ולכן ראוי להסביר אותו במספר מילים. אייכמן, לדעתה של ארנדט, לא היה אדם "רע" במיוחד. הוא לא היה סאדיסט, ולא נהנה מגרימת סבל לקורבנותיו. כפקיד ועובד ציבור מצטיין, אדם בעל אינטליגנציה מוגבלת למדי, הוא רק רצה למלא את תפקידו על הצד הטוב ביותר (בהערת אגב, מעניין שכמעט כל המעורבים במשפט, חוץ מארנדט עצמה ואולי השופטים, תמיד מאופיינים בספרה באינטליגנציה המוגבלת שלהם). רק שבמקרה, תפקידו היה לשלוח רכבות מלאות ביהודים לתאי הגזים. תיאורית ה-"בנאליות של הרוע" מראה כיצד אנשים רגילים ונורמליים יכולים לבצע דברים איומים, בלי להרגיש שהם עושים משהו רע. וספרה של ארנדט נועד להוכיח לקורא "עד כמה מבעיתה היא הבנאליות של הרוע".

הביקורת בישראל על ספר של חנה ארנדט, אינה דבר חדש. ראשיתה תכף לאחר פרסום הספר בארצות הברית, והמשכה כאשר הוצאתו לאור בישראל נמנעה בלחץ הממסד של "יד ושם". כאן ייאמר שהעובדה שמספר פונקציונרים בעמדות מפתח מנעו את תרגומו של הספר היא פסולה בעיני. ההיתקלויות האישיות שלי עם כמה מהבכירים ב-"יד ושם" שכנעה אותי שמדובר בממסד דורסני ואלים שדוחף הצידה בגסות את כל מה שלא תואם את הקו הרשמי שלו. כמו כן, הביקורת בישראל על ארנדט החטיאה לרוב את המטרה. האשימו אותה, לא לגמרי בצדק, באנטי-ציונות, ויש שהעלו סוגיות לא רלוונטיות מחייה האישיים, כמו הרומן שלה עם הפילוסוף הנאצי מרטין היידגר. יש גם שאמרו שהיא פילוסופית במשקל זבוב. טענתי, לעומת זאת, היא ש-"אייכמן בירושלים" הוא ספר כל כך בעייתי לא בגלל שארנדט היא פילוסופית גרועה, אלא להיפך- בגלל שהיא פילוסופית מצוינת. אלא שבמקרה זה, המצוינות המקצועית שלה לא רק שלא סייעה לה, אלא עמדה בעוכריה.

מבחינה פילוסופית, אין ספק שהבנאליות של הרוע היא תיאוריה מרתקת, ומחקרים מאוחרים יותר הראו שהיא בהחלט מתאימה לרבים מהמעורבים במנגנון הרצח ברייך השלישי. היא בהחלט גם מעוררת מחשבה על נושאים שחורגים מהשואה והמשטר הנאצי ממש. דא עקא, שכדי לבסס את התיאוריה הזאת, ארנדט דרסה ברגל גסה את האמת ההיסטורית ואת העקרונות הבסיסיים ביותר של יושר אישי ומקצועי.

אם ארנדט הייתה באמת מנסה להקשיב למתרחש במשפט, היא הייתה יודעת שאייכמן כלל לא היה "פקיד קטן" שרק ניסה לבצע את המוטל עליו או אפילו להצטיין במילוי משימותיו. התובע הראה שוב ושוב שאייכמן האמין בהשמדת היהודים כמטרה ראשונה במעלה. כדי להרוג יותר יהודים, הוא רב לפרקים עם הממונים עליו, וניהל מלחמות ארוכות ומתישות עם רשויות אחרות ברייך השלישי ואפילו עם מנהיגים זרים. כך, למשל, אייכמן ניסה ללחוץ על הונגריה לגרש יותר יהודים להשמדה, ביקר את היינריך הימלר על שהוא אינו זריז מספיק, וסירב להתיר אפילו לילד יהודי אחד לחמוק ממלכודת המוות שלו. העובדה שאייכמן חרג מגבולות תפקידו לשם כך, ברורה וניכרת לכל מי שטרח לקרוא את פרוטוקול המשפט.

לי, למשל, יצא להיתקל בעדות לחשד שנוצר אצל אייכמן כי אדמירל וילהלם קנריס, מפקד הביון הצבאי הגרמני, מציל יהודים על ידי הברחתם מחוץ לתחומי הרייך בתור מרגלים. החשד היה נכון. קנריס, אנטי-נאצי וחבר חשאי בתנועת ההתנגדות הגרמנית, היה אחד ממצילי היהודים האמיצים ביותר בתקופת השואה. בראשית 1942 שלח לו אייכמן מכתב גס במיוחד, ואיים עליו שיישא באחריות פלילית אישית אם יסתבר שהחשדות נגדו אכן נכונים. מפקד זוטר במשטרה שמעז לאיים על אחד מראשי הצבא בסנקציות פליליות, הוא בהחלט לא אדם שרק "מבצע את תפקידו". ארנדט, בקיצור, אנסה את העובדות כדי שיתאימו לתיאוריה שלה.

Eichman Trial Jerusalem 1961 GPO

משפט אייכמן, 1961. אדולף אייכמן יושב בתא הזכוכית. התובע גדעון האוזנר עומד מימין

כדי לבסס את התיאוריה שלה שפשיטת הרגל המוסרית של החברה הגרמנית כולה אפשרה ל-"בנאליות של הרוע" להתקיים, ניסתה ארנדט להוכיח שגם מתנגדי המשטר בגרמניה היו אנטישמיים ולמעשה נאצים בעצמם. בכך, היא פתחה מסורת ארוכה של הכפשה כנגד קושרי "העשרים ביולי" שהדיה מגיעים עד ימינו אלה. כדי לבסס את התיאוריה שלה על גבם של הקושרים, חרגה ארנדט מתחום הרשלנות, והידרדרה לכזבים של ממש. כך, למשל, היא כותבת שהמנהיג האזרחי של הקושרים, ד"ר קארל פרידריך גרדלר, רצה לגרש את רוב היהודים מגרמניה. לא דובים ולא יער. לא רק שהוא מעולם לא כתב, או רמז את זה, אלא להיפך – הוא הצהיר את ההיפך הגמור. במקרה אחד, מכוער במיוחד, מצטטת ארנדט טיוטת מכתב ל-"גנרל" שחיבר גרדלר, ומשתמשת בו כדי להוכיח שרק המלחמה האבודה עניינה אותו באמת. אלא שבמכתב, גרדלר אומר במפורש שהסיבה האמיתית של הקושרים לפעול כנגד היטלר היא לא התבוסות במלחמה, אלא "העובדה שבמהלך המלחמה הזאת נרצחו בפקודה מיליוני גברים, נשים וילדים מהעמים השונים". ואם ארנדט לא יודעת לקרוא, אפילו באופן הבסיסי ביותר, מסמך שהיא מצטטת ממנו, מי ערב שסילופים כאלו, וחמורים מהם, לא מצויים לאורך הספר כולו?

אייכמן בירושלים היה יכול להיות קלאסיקה, אם ארנדט הייתה מסתפקת בתיאוריה פילוסופית. במקרה כזה, אין ספק שספרה היה ראוי ומומלץ ביותר. אבל המשימה שלה לא הייתה לנסח מחדש את מהות הרוע, אלא לסקר משפט. בכך, ובכל הקריאה ההיסטורית שלה על השואה ועל הרייך השלישי, היא כשלה והכשילה. העובדה שמבקרים אקדמיים רבים כל כך משבחים ומקלסים אותה, אולי אומרת משהו גם עליהם.

אייכמן בירושלים: דין וחשבון על הבנאליות של הרוע / חנה ארנדט
בבל, 2000
תרגום מאנגלית: אריה אוריאל
326 עמודים

פרופ' דני אורבך הוא מרצה להיסטוריה ולימודי אסיה באוניברסיטה העברית בירושלים

* מבוסס על מאמר שפורסם לראשונה בבלוג הינשוף

users: דני אורבך

צביה גרינפחלד
לקורא האובייקטיבי כדאי אולי להוסיף עובדה (ממכלול גדול של עובדות החושפות את עליבותה של חנה ארנדט כפילוסופית, ואת עליבותו של הספר שכתבה ושנערץ ע"י אליטות התרבות מפני שהיה אנטי-ישראלי ואנטח-יהודי לתיאבון): את המושג "הבנאליות של הרוע" לא המציאה ארנדט (וגם לא בעלה לפי הסיפור המקובל). מי שהמציא את הביטוי וכתב אותו תחילה היה ידידה והמנטור שלה קרל יאספרס, כשהוא דווקא מתווכח איתה ולא מסכים לדעותיה על הנאצים. בחליפת המכתבים ביניהם כתבה ארנדט ליאספרס וניסתה להגדיר את מהותם של הנאצים כשהיא מתארת אותם בשלילה כמובן, אבל במלים מפארות כתופעה אדירה ורבת רושם, בסגנון האדם העליון של ניטשה. יאספרס, ידידה הטוב, התעצבן עליה וכתב לה שאין מקום לדבר על הנאצים בשפה מרוממת כל כך, מפני שהרוע שלהם לא היה מפואר אלא בנאלי מאד. רוע נמוך שמעיד רק על אנשים עלובי נפש. הבנאליות של הרוע, כך הוא הגדיר את הרצחנות העלובה והמנוולת של הנאצים. חנה ארנדט העתיקה את הביטוי הזה שלא היה שלה (אולי שכחה שיאספרס כתב לה אותו) והפיצה אותו על שמה כשהיא ממש הופכת את המשמעות שאליה התכוון יאספרס. אצלה הבנאליות של הרוע הפכה לסתם אנשים שאפילו לא יודעים שהם עושים את הרע. כך פטרה בעצם לא רק את אייכמן אלא את הגרמנים כולם מאחריות ממשית לרוע שהם ביצעו. לא פלא שהגרמנים (וכל האנטי ציונים והאנטי יהודים) אהבו אותה כל כך והפכו את ספרה ל"קלאסיקה".

יוס ואחיו
אין הרבה קשר בין משפט אייכמן לנושא הספר - הוא עוסק בתיאוריה (או פילוסופיה) הפוליטית של ארנדט, ומשתמש בו כדוגמא.

הספר שואב בעיקר מספרו של הילברג על השואה (שאף הוא לא התקבל ב'יד ושם' באותן שנים, כי כתב נגד היודנראטים), ומבחינתה הוא המקור היחיד.

באשר לקושרים, חביביו של דני, רובם החלו כתומכי המשטר ופנו נגדו רק אחרי שהתוצאה נעשתה ברורה. כישוריהם הפוליטיים היו מוגבלים מאוד, והעיוורון שלהם באשר לקיצוניות המשטר ובעיקר *התמיכה הגורפת* של העם, היו חסרונותיהם העיקריים

עוד בנושא

אולי יעניין אותך

הנקראים ביותר

המלצת העורכים

החדשים ביותר