ספיידר-האם ושקיעתה של הוליווד

זוכרים את ספיידר-פיג, הפארודיה של הסימפסונס על שיר הנושא של ספיידרמן? ובכן, בסרט "ספיידרמן: ממד העכביש" (Spider-Man: Into the Spider-Verse), בו התאחדו ספיידרמנים מיקומים שונים, הופיע גם ספיידר-האם (הידוע בתור פיטר פורקר), עכביש שננשך על ידי חזירה אנתרופומורפית (מיי פורקר) והפך לחזיר אנתרופומורפי עם יכולות של עכביש.

נכון לעכשיו, לא ידוע עדיין אם ספיידר-האם יופיע גם בסרט ההמשך Spider-Man: Across the Spider-Verse שצפוי לעלות לאקרנים בשנה הבאה כחלק מתוכניתה של סוני להרחיב את יקום העכביש שלה עד אינסוף. בנוסף לספיידרמנים משלל יקומים, לוונום, חייזר סימביוטי המזכיר זפת רירית עם הפרעת אישיות, ולמורביוס, ערפד-חי הדומה לבלייד (רק פחות מעניין), שכבר זכו לסרטים משל עצמם, סוני מתכוונת להפיק סרטים גם על מעלליהם מסמרי השיער של קרייבן הצייד, מאדאם ווב ואל מוארטו. מסתבר שלא קיימת בבעלותה של סוני דמות קומיקס שלא תזכה לסרט משל עצמה.

אבל הספיידרוורס של סוני הוא בסך הכול קרוב המשפחה הפחות מצליח של המולטיוורס של מארוול – אימפריית גיבורי העל הרווחית ביותר בהיסטוריה. היקום הקולנועי של מארוול הפך למפלצת חסרת עכבות שתעשה הכול כדי לגרוף עוד רווחים בקופות, גם אם זה אומר לרדד את התרבות הפופולרית העכשווית לכדי פלקט צבעוני מעוקר מתוכן ומנשמה, ולהחניק כמעט כל אפשרות ליצירה מקורית, משמעותית ומעניינת.

ולא שסרטי קומיקס הם בהכרח משוללי מקוריות או כישרון. כמה מסרטי "הנוקמים" ו-"איירון-מן", וכן "תור: ראגנארוק", "ג'וקר", וכמובן טרילוגיית "האביר האפל" של כריסטופר נולאן (שני האחרונים מבוססים על קומיקס של DC), מצליחים להרחיב את גבולות הז'אנר הקומיקסאי ולהעמיק אותו באופנים מפתיעים ומלאי קסם (וכך הדבר גם ביחס לסדרות טלוויזיה כמו "לוק קייג'" ו-"וונדה-ויז'ן"). הבעיה אינה בז'אנר סרטי הקומיקס לכשעצמו אלא במשקל הבלתי-פרופורציונלי שלו בקולנוע בן זמננו. סוגת הקולנוע מבוססת הקומיקס מתרחבת באופן מעריכי, ושואבת את מיטב הכישרונות של הוליווד לסרטי גיבורי על, שגם כשאינם רדודים ומסחריים, באים על חשבון הגיוון והיצירתיות שאפיינו את הקולנוע בעבר.

ואם המצב לא מספיק גרוע, השתלטות הקומיקס על הוליווד מתווספת לשתי תופעות תרבותיות נוספות המרוקנות את הקולנוע ממעט חדוות היצירה שעוד נותרה לה.

בוא נעשה את זה שוב

רימייק – יצירה המספרת סיפור שכבר סופר בעבר באותו מדיום – היא לא תופעה חדשה בהוליווד. רימייקים יכולים להיות מוצלחים כמו "ונילה סקיי" (המבוסס על "פקח את עיניך" של אלחנדרו אמנבר) או "השתולים" (המבוסס על הסרט "דרך ללא מוצא" של אנדרו לאו ואלן מאק) ולעתים אף לעלות באופן ניכר על המקור, כמו במקרה של "פני צלקת" של בריאן דה פלמה (מבוסס על "פני צלקת" של הווארד הוקס). אבל רימייקים יכולים להיות גם גרועים וחסרי נשמה, ובייחוד כשהם לא נובעים מהערכה כנה למקור אלא אך ורק מרצון להרוויח עוד כסף באמצעות שכפול חיוור ליצירה מוצלחת.

רוב הרימייקים שנעשו בשנים האחרונות נחותים לאין שיעור מהמקור עליו הם מבוססים. כך, למשל, רימייק הלייב אקשן הריקני, המתחסד וחסר החן של דיסני לסרט האנימציה המכושף ומלא היופי "היפה והחיה" או הניסיון הכושל למחזר את יצירת האנימציה הנפלאה "מולאן". בנוסף לרימייקים מפיקים האולפנים אינספור ריבוטים (אתחול מחדש) ורטקונים (המשכיות רטרואקטיבית) של סדרות סרטים היונקים את לשד היצירתיות ההוליוודית ומשאירים מעט מאוד משאבים פנויים ליצירות חדשות שיותירו חותם משלהן.

The Woke-ing Dead

ובזמן ששרשרת אינסופית של סרטים משוכפלים וחסרי השראה בוקעים מבטנה של הוליווד, ניזונה עדת טפילים משאריות מוחה של תעשיית הקולנוע ועל הדרך אוכלת לכולנו את הראש. זוהי כמובן אפוקליפסת הזומבים של קנאי ה-Woke שבמסגרת מסע הצלב שלהם למען תקינות פוליטית וצדק גזעי, מרוקנים את הסרטים האמריקאים מכל הומור, אותנטיות, יצירתיות ומורכבות.

מה שנותר מהתקפת ה-Woke הוא בעיקר קליפה נוקשה ואכולת רגשות אשם של עיסוק וולגרי וגזעני בהבטחת ייצוג לקבוצות זהות שונות. למרבה האירוניה, ה-Woke גם משטיח את האנושיות של השחקנים שבמקום להימדד על פי כשרונם מוערכים בעיקר על פי כמות הפיגמנטים בעורם.

ראגנארוק

מדי פעם, בלילות ירח, ניתן עדיין להבחין ממרחק בתווי פניה של הוליווד, אותה ישישה צמוקה ולמודת חולי המקרטעת לה בכבדות בצד הדרך, הרחק מהנתיב המרכזי שעליו שועטות מרכבות הברזל של שירותי הסטרימינג נטפליקס, פריים וידאו, דיסני+, ו-HBO Max. על אף שנגע גיבורי העל לא פסח על שירותי הסטרימינג – ובעיקר לא על דיסני+ המצויה בבעלותה של דיסני, המחזיקה גם בחברת מארוול – מופקים במסגרתם סדרות וסרטים מגוונים ואיכותיים בהרבה מהסרטים העולים על אקרני הקולנוע.

נותר אפוא לשאול האם כדי לשרוד מול התחרות הגוברת משירותי הסטרימינג, תיאלץ תעשיית הקולנוע המסורתית למכור עוד פיסות מנשמתה למולך השבלוניות הנוסחתית, ולמחזר עצמה לדעת בשרשרת אינסופית של סרטי גיבורי על וברימייקים מיותרים? האם מצבה של הוליווד כבר אינו כרוני אלא אנוש?

איני יודע את התשובה לשאלות אלו אבל אם המגמות הנוכחיות תימשכנה , ייתכן שהדבר הטוב ביותר שיכול לקרות הוא שכמו האנושות שנמחתה במבול ותשעת העולמות שיבערו בראגנארוק, גם תעשיית הסרטים ההוליוודית תיחרב עד היסוד רק כדי להיוולד מחדש. לפחות כך נהיה פטורים מלצפות בהשקה הקולנועית החגיגית של הסרט שיאחד באופן מרתק, מסעיר וחסר תקדים את כל גרסאותיו הרב-יקומיות של ספיידר-האם.

ניר רייזלר הוא דוקטורנט בחוג לספרות באוניברסיטה העברית. בעבר ערך את כתבי העת "תזה" ו-"אשמורת שלישית" והיה עורך ספרותי בהוצאת "גוונים". כיום הוא עורך המרכז הרעיוני בקרן ברל כצנלסון