"יום השנה האחרון" מאת ליאן מוריארטי

אני אוהבת לקרוא את ליאן מוריארטי. היא כותבת היטב ואני נהנית מהדרך בה היא בונה את הרומנים של סביב תעלומה ההולכת ומתבהרת תוך כדי הקריאה. ב-"יום השנה האחרון" מציגה מוריארטי פסיפס מגוון של דמויות: בני זוג שיחסיהם מתאפיינים בזלזול עמוק של הגבר באשה; אם צעירה שאינה חשה אהבה כלפי בנה התינוק; שלוש מדים מבוגרות השומרות על סוד כמוס במשך עשרות בשנים; אישה שמגלה את מיניותה האמיתית. סיפוריהן של הדמויות נשזרים זה בזה ומובילים, בקרשנדו מוקפד, אל יום השנה האחרון.

פתיחת הספר כמו לקוחה מקומדיה רומנטית: "סופי יצאה עם תומס כמעט שנה, ואז החליטה להיפרד ממנו. ההחלטה הגיעה אחרי שבועות תמימים של בחינה עצמית מיוסרת. כן, היא אוהבת אותו, אבל האם היא אוהבת אותו מהסיבות הנכונות? ...סופי הרגישה שהיא לא אוהבת את תומס כפי שראוי לו שיאהבו אותו... לא שהיא לא נהנתה מחיי המין שלהם. רק שסקס עם ותמס תמיד היה כל כך נעים ו... נקי. בזמן שהיה מרעיף עליה כמויות נדיבות של משחק מקדים ג'נטלמני וסבלנית היא היתה חושבת בעגמומיות שלא היתה מתנגדת לכך שיזרקו אותה על המיטה ויחללו אותה. מובן שאם היא היתה מספרת על כך לתומס הוא היה זורק אותה בצייתנות על המיטה, בזהירות כדי שראשה לא ייחבט, כשעל פניו מן הסתם אותה הבעה מוטרדת שבה חנה ברוורס".

שלוש שנים אחרי שהשניים נפרדים, קוני, דודתו של תומס, הולכת לעולמה ומורישה לסופי את ביתה באי האיקליפטוסים. המעבר של סופי לאי הקטן בו מתגוררת משפחתו של תומס, מניע את ציר העלילה. חייהם של גיבורי הרומן נחשפים בהדרגה תוך דילוגים בין עבר להווה. בעוד שחלק מסיפורי הדמויות שבו את לבי כקוראת – בפרט זה העוסק באם הצעירה שחשה אשמה איומה על כך שאינה אימהית מספיק לבנה הקטן – אחרים דיברו אלי פחות. הטקסט בנוי ממקטעים ממוספרים שכל אחד מהם מתמקד בדמות אחרת. את חלק מהמקטעים קראתי מהר כדי להגיע כבר למקטע הבא, אל דמות שמעניינת אותי יותר. שני קווי העלילה העיקריים – זה העוסק בקוני, באחותה רוז ובתינוקת מונרו, וזה העוסק בחייה של סופי באי – שיעממו אותי. התעלומה לא הייתה מסקרנת דיה ופתרונה לא הרטיט את לבי. את סופי, רווקה באמצע שנות השלושים המחפשת אהבה, כתבה מוריארטי כדמות שטוחה למדי. כשבוחנים את תפקידה ברומן כולו, מסתמא שסופי בעיקר צופה מן הצד בדרמה המשפחתית ההולכת ונגללת, ומעבר לאירועים שהיא מתארת אין לה קיום משמעותי משל עצמה.

לטעמי "יום השנה האחרון" הוא פספוס. אמנם, מוריארטי מיטיבה, כתמיד, בבניית הסיפור והעלילה מתוזמרת היטב ומתכנסת לסיום מהודק, אולפ זה כל מה שיש לספר הזה להציע – עלילה. הדמויות עצמן חיוורות, שטחיות ולא מעניינות במיוחד ולמרות שהקורא יכול (אולי) להיסחף אחר מהלך האירועים, אין בסיפור נשמה יתרה.

את "יום השנה האחרון" אפשר לקחת לטיסה, אבל גם אפשר לוותר עליו לגמרי.

יום השנה האחרון / ליאן מוריארטי
כנרת זמורה-דביר, 2019
תרגום מאנגלית: אביגיל בורשטיין
400 עמודים מודפסים

דניאלה ש. היא מבקרת הספרים של אתר דיומא