פרחים בבית קברות   מקור: פיקסניו

אני קוראת הרבה וכמעט תמיד רומנים. אני אוהבת לשקוע בסיפור וקשה לי כשהטקסט הוא ממוקד וקצר. אני אוהבת למתוח את הקריאה, ללכת בעולם כשהספר מלווה אותי לכל מקום, נמס לתוך ההוויה שלי. יש ספרים שזמן קצר לאחר סיום הקריאה, כריכותיהם כבר לא תאמרנה לי דבר – הם היו טובים לרגעי הקריאה בלבד. אחרים נחרתים בי. ויש גם ספרים יוצאי דופן שמלווים אותי לתמיד. הם אינם רבים אולם כשנופל לחיקי אחד כזה אני נוצרת אותו והוא לעולם לא נשמט ממני עוד. היום אשתף אתכם באוצר כזה שהתגלגל לידיי. אני לא אומרת שהוא בגדר "חובת קריאה", אבל אני חושבת שמי שמוותר עליו יוצא נפסד. מאוד.

כך נפתח הספר: "שכנַי לא פוחדים מכלום. אין להם דאגות, הם לא מתאהבים, לא כוססים ציפורניים, לא מאמינים בגורל, לא מבטיחים הבטחות, לא עושים רעש, אין להם ביטוח לאומי, הם לא בוכים, לא מחפשים את המפתחות, את המשקפיים, את השלט, את הילדים, את האושר. הם לא קוראים, לא משלמים מסים, לא עושים דיאטה, אין להם העדפות, הם לא משנים את דעתם, לא מציעים את המיטה, לא מעשנים, לא עורכים רשימות, לא חושבים מיליון פעם לפני שהם אומרים משהו. אין להם תחליף.. הם לא חנפנים, שאפתנים, נוטרי טינה גנדרנים, קמצנים, נדיבים... אמיצים, פחדנים, מאמינים, אכזרים, אופטימיסטים. הם מתים. ההבדל היחיד ביניהם הוא העץ של ארון הקבורה: אלון, אורן או מהגוני".

אני מודה שהפתיחה לבדה הספיקה כדי לשבות אותי ולוודא שאקרא את הספר עד תומו. ויולט, הגיבורה, מתגוררת בבית קברות ומשמשת כשומרת שם, מספרת כך על חייה הלא פשוטים: "קוראים לי ויולט טוסן. הייתי שומרת במחסום, עכשיו אני שומרת בבית קברות... התחלתי רע מאד. ננטשתי עם לידתי... כשנולדתי לא בכיתי... ילדה חסרת חיים וחסרת שם משפחה. המיילדת היתה צריכה למצוא לי שם בזריזות, אז היא בחרה בוויולט. אני מניחה שאכן הייתי סגולה מכף רגל ועד ראש... טוסן הגיע מאוחר יותר, כשנישאתי לפיליפ טוסן... שם יפה הוא לא ערובה מפני אופי מנוול".

אבל אין מדובר בספר קודר ונטול חיים שבמרכזו אישה אומללה. סוד הקסם של "להחליף את המים של הפרחים" שוכן באופטימיות העדינה של הגיבורה: "ההווה שלי הוא מתנה משמים. זה מה שאני אומרת לעצמי מדי בוקר כשאני פוקחת עיניים".

ויולט, החיה בגפה, מספרת על הגברים הממלאים את חייה בהווה: שלושה חופרי קברים, שלושה קברנים, האחרונים הם הגברים הנעימים והעדינים ביתר שהכירה מעודה, והאב סדריק. אדם נוסף נכנס לחייה במפתיע, פקד בשם ז'וליאן המגיע אליה בעקבות הצוואה התמוהה של אמו שנפטרה במרסיי, בה היא מבקשת שיניח את אפרה על קברו של אדם שאינו מכיר.

לצד ההתרחשויות בהווה, ויולט מגוללת את קורות חייה: היכרותה עם פיליפ. אהבתה אליו. חייהם המשותפים במחסום ובבית הקברות. היעלמותו. קשריה עם מורה רוחני בשם סשה. הטקסט זורם בין העבר להווה, בין זיכרונות העבר והתעלומה שחבויה בהם, לבין ההתרחשויות התמוהות בהווה.

הטקסט נמסר בגילוי לב מפעים, בכנות ובישירות – ויולט מספרת את הדברים כהווייתם, גם את אלה שנפש אנוש מתקשה לשאת – ועוצמתו נובעת מכך שהיא בוחרת בחיים: "הייתי אומללה מאד, הרוסה ממש, לא קיימת, חלולה. הייתי כמו שכניי, אבל גרוע מזה. האיברים החיוניים פעלו, אבל אני לא הייתי בפנים... אבל מכיוון שאף פעם לא חיבבתי אומללות, החלטתי שזה לא יימשך זמן רב. האומללות צריכה להיפסק יום אחד".

יהלום נדיר. תקראו!

להחליף את המים של הפרחים / ואלרי פרין
תכלת, 2020
תרגום מצרפתית: אביגיל בורשטיין
458 עמודים

דניאלה ש. היא מבקרת הספרים של אתר דיומא

users: דניאלה ש.

עפרה
שינו את שם הספר? השם המוכר לי הוא "להחליף את המים של הפרחים"

מערכת דיומא
אבוי, טעות שלנו. תוקן.

תודה רבה

עוד בנושא

אולי יעניין אותך

הנקראים ביותר

המלצת העורכים

החדשים ביותר