הרומנים של מירה מגן כתובים ביד אמן ומנוסחים בליריות ייחודית. בספריה, המילים מתאגדות יחדיו למשהו שהוא הרבה מעבר לעלילה והן מהלכות קסם על הקורא ונושאות אותו למקום של עושר וחלום שניתן למצוא רק אצל אשפי הכתיבה: "הוא קם להכין קפה לכל הסועדים. הסתכלתי עליו כשהיה בגבו לשולחן ופניו למחם, עמידה של אחד שרגיל לצמצם את עצמו, שלוקח בחשבון שאינו לבדו בעולם".
הרומן "אחותו של הנגר" מספר על נאוה שחייה מתרסקים והיא בוחרת שלא לנסות לשקמם אלא לנטוש אותם כליל. היא מעתיקה את מגוריה אל בית האבות "נווה תכלת" אך הדיירים מתקשים לקבלה: "גברת צעירה, את לא מתביישת ככה לזלזל בחיים? החיים לקחו לך משהו אז זהו? סוף העולם? יש כאן אנשים שהיו במחנות, אנשים שנלחמו בארבעים ושמונה, למי בארץ הזאת לא לקחו משהו? למי? ואף אחד לא עושה מזה כזה או-יו-יוי. מה יש, היה לך חוזה עם אלוהים שבך הוא לא נוגע? תשמעי, חבובל'ה, אנחנו באנו לדיור המוגן הזה כי אנחנו אוהבים את החיים ורוצים לחיות טוב את מה שנשאר לנו. לא רוצים פרצוף תשעה באב שיסתובב בינינו".
את זמנה, היא מעבירה כקופאית בסופר. לא לשם הפרנסה אלא לשם התעסוקה: "מצדי שתגיד ותגיד ותגיד ולא תחדל להגיד... לא חשוב מה ובלבד שתגיד עד שיהיה ערב ותגיע השעה שמונה ונסגור את הקופות. האוזניים שלי נהיו כביש מהיר, מילים חולפות מעליהן ביעף, לא חונות אצלן ולא באות פנימה, אני חיה מהעור והחוצה".
על אף מאמציה הרבים של נאוה לחסום את העולם מלגעת בה, נשזרות דמויות שונות בחייה ופותחות לה סדק החוצה. היא הופכת בת בית בחדרן של התאומות שפיצן, המצטרפות אחריה אל דיירי בית האבות, ומכירה את בנה של אחת מהן. ימים רבים היא מעבירה בשתיקה בנגריה של חנן אחיה ומתוודעת שם אל אחד מעובדיו. נפשה נקשרת בנפשה של זוהר זיו, דיירת נוספת בבית האבות, ובנפשם של ילדיה. אולה, קופאית בסופר בו היא עובדת, מתקרבת אליה אף היא.
הפסיפס האנושי הפועם הזה – הטווי קורים דקים של אמת וכאב – מגולל תהליכים של אבל ואובדן כבדים מנשוא לצד חיים המתעקשים להמשיך אף על פי כן ולמרות הכל. "אחותו של הנגר" כתוב למופת ונוגע בלשד החיים עצמם. קראתי בלב נפעם ואני ממליצה בחום.
אחותו של הנגר / מירה מגן
כנרת זמורה-ביתן, 2015
319 עמודים
דניאלה ש. היא מבקרת הספרים של אתר דיומא
Report