אישה בקהל   מקור: פיקסביי (גרייהוק)

הזוגיות של מרתה ופטריק אינה סטנדרטית: "כשהשתתקתי היא אמרה שהיא לא בטוחה שהיא מבינה מה זאת אומרת שפטריק ואני לא ממש נפגשנו, 'כי הוא תמיד היה בסביבה'. פניתי והסתכלתי על בעלי... ואמרתי שפטריק הוא בערך כמו הספה בבית של ההורים. 'הקיום שלה הוא פשוט עובדה, את לא שואלת את עצמך איך היא הגיעה אל הבית כי את לא זוכרת שום רגע שהיא לא היתה בו'... מאז היתה הספה התשובה הקבועה שלנו בכל פעם ששאלו אותנו איך הכרנו. ענינו ככה שמונה שנים, בשינויים קלים. כל מי ששמע צחק".

נקודת הפתיחה של העלילה היא במסיבת יום ההולדת הארבעים של מרתה. מעט אחרי המסיבה, בעלה עוזב את הבית והיא חוזרת אל בית הוריה. פטריק, יתום מאם שגדל בפנימייה, נכנס לחייה של מרתה בעודה נערה, מעט לפני שמתפרצת המחלה שתלווה אותה כל חייה: "הכל כאב לי. כפות הרגליים, החזה, הלב, הריאות, הקרקפת, מפרקי האצבעות, עצמות הלחיים. כאב לי לדבר, לנשום, לבכות, לאכול, לקרוא, לשמוע מוזיקה, להיות בחדר עם אנשים ולהיות לבדי... אנשים נורמלים אומרים, אני לא מצליח לדמיין איך מרגישים כל כך רע שממש רוצים למות. אני לא מנסה להסביר להם שזה לא שאת רוצה למות, אלא שאת יודעת שאת לא אמורה לחיות... העובדה הבלתי טבעית שאת בחיים היא משהו שאת חייבת בסופו של דבר לתקן".

עלילת הספר מגוללת את חייה של מרתה, מאז הייתה ילדה. במהלך הסיפור אנו פוגשים דמויות ייחודיות ובלתי נשכחות. אביה של מרתה, פרגוס, הוא משורר: "השיר הראשון שלו התפרסם ב'ניו יורקר' כשהוא היה בן תשע עשרה... זה היה השיר האחרון שאבא פרסם". אמה של מרתה, סיליה, היא אמנית שעוסקת במחדוש, מעשנת, שותה, עורכת מסיבות בוהמייניות ונפרדת מהאב על בסיס חצי שנתי. דודתה של מרתה, וינסום, היא נגנית ברוכת כשרון שוויתרה על קריירה כמוסיקאית כדי לגדל את סיליה. וכמובן, אחותה של מרתה, אינגריד, אותה היא אוהבת אהבת נפש ואליה היא קשורה בעבותות.

מה שהופך את הספר הזה למרתק הוא קולה הצלול של מרתה שמתארת את חייה בגוף ראשון ובישירות חפה מכל עיטור: "אמרתי רק, 'טוב, נו' ונגעתי בשולי הספל. זה היה מוזר, שרוצים אותי כל כך. אמרתי שוב טוב. 'יש גם את העניין של הנטייה שלי'. 'איזו נטייה?' 'לאי שפיות'". הדרמטיות שמלווה את הספר ושמטלטלת את נפש הקורא, נובעת לא מתהפוכות העלילה אלא מאישיותה של מרתה ומהכתיבה המדויקת, הסוחפת והנאמנה לעצמה של הסופרת מג מייסון – כתיבה שאינה מייפה ושאינה מוסיפה אלא מציגה את הנפש במערומיה, בכל יופייה ומכאוביה: "'מרתה', הוא אמר אחר כך, 'הכל שבור ומבולגן ובסדר גמור, אלה החיים. רק המינון משתנה. בדרך כלל מעצמו'... אלה היו החיים וככה הם נמשכו... המינון השתנה מעצמו. שבור, בסדר גמור, חופשה, נזילה בצינור, מצעים חדשים, יום הולדת שמח, טכנאי בין תשע לשלוש, ציפור נכנסה בשמשה, אני רוצה למות, בבקשה, אין לי אויר, נראה לי שזאת תהיה ארוחת צהרים, הכי בעולם, אי אפשר עם זה יותר, ושנינו חשבנו שזה יימשך ככה לנצח".

הסיום שבחרה הסופרת לטקסט המקורי והייחודי שכתבה, אכזב אותי. מרתה פוסעת בשבילי החיים בקושי ומה שעבור אחרים הוא טבעי, מתרחש בחייה מתוך מאמץ. [זהירות, ספוילר] אחרי ספר שלם שקריאתו היא תענוג צרוף ואחרי שהתלווינו לנבכי נפשה של דמות סוערת ולא יציבה, מגיע סיום בנאלי, מין הפי אנד חמים ומתוק שכרוך בהשלמה נעימה עם המציאות כמות שהיא. לטעמי לא היה נכון לרדד כך את דמותה של מרתה ולהעניק לספר אשליה של קומדיה רומנטית מתקתקה.

למרות הסתייגותי מהסיום, הספר מומלץ בחום.

צער ואושר / מג מייסון
תכלת, 2021
תרגום מאנגלית: טל ארצי
317 עמודים

דניאלה ש. היא מבקרת הספרים של אתר דיומא

users: דניאלה ש.

עוד בנושא

אולי יעניין אותך

הנקראים ביותר

המלצת העורכים

החדשים ביותר