"מאה ימים של אושר" מאת פאוסטו בריצי

מודה ומתוודה, סבלתי בקריאת הספר הזה ואני מזהירה אתכם מפניו. הרעיון, לטעמי, מוצלח מאד, אבל הביצוע, אוי הביצוע. בעיקרון, אפשר להפסיק את קריאת הביקורת כבר כאן אבל אם אתם מתעקשים אז ישנו אדם איטלקי חביב בשם לוצ'ו שבדיוק עומד לחגוג ארבעים. ללוצ'ו קריירה בינונית אך מספקת, משפחה חמה, התמכרות עזה לסופגניות, וחבר חדש – סרטן ממאיר, הזוכה לשם פריץ. תוך 100 ימים מפתיחת הסיפור, לוצ'ו ימות. כל זאת מסופר בפתיחה הסוחפת את הקורא למעמקי הרומן (וחבל שכך, לאור ההמשך המאכזב).

הבחור השמנמן לוקח מחברת ומתחיל את ספירת הימים שנותרו לו לאחור. הימים ממוספרים במינוס, החל במינוס מאה ועד ליום האפס (אותי המספור הזה צמרר). לזכות העלילה אומר שהיו חלקים שהזמינו הרהור עמוק על משמעות החיים ובעיקר על מה שאנחנו לוקחים כמובן מאליו. ובכל זאת, משהו עמוק חסר בספר הזה. רומן הביכורים של פאוסטו בריצי מתיימר להתמודד עם נושא סבוך ביותר – מוות, בגיל צעיר, בפתאומיות, באלימות וללא זמן מספק להסתגלות. אני מנסה לדמיין אדם שמקבל בשורה כזו ומנחשת שבתגובה שלו יהיה גם רגש. אבל לוצ'ו נמנע מכל הבעת רגש גם כשחייו מתמוטטים סביבו. אפילו כשאשתו מסלקת אותו מהבית והוא ישן בחדר האחורי של הקונדיטוריה של חמו, לוצ'ו מלא הבנה למעשה שלה. כשהימים נוקפים והזמן שנותר לו מתמעט, לוצ'ו ממשיך לגלות הבנה למצבו הטרגי. כקוראת, קשה לי להסכין עם ההשלמה המלאה של הגיבור עם גורלו המר. אולי הסופר רצה להבליט את אומץ הלב המופלא של לוצ'ו, אבל להבנתי הוא שרוי בקהות רגשית ותו לא.

למרות ההבטחה של הכותרת, לא הצלחתי לאתר שום אושר בספר. על אף חביבותו הרבה, לוצ'ו הוא אדם שחי חיים בינוניים ואין לו את העומק הרגשי שיכפר על העלילה המשמימה. אפילו הבגידה שלו בבת זוגו, שכנראה הייתה אמורה להניע את העלילה, לא מתוארת כאקט מכונן אלא כמעין סטייה מהדרך שהדמות הובלה אליה באופן הבנאלי ביותר האפשרי – אשתו הנפלאה פשוט הייתה עסוקה קמעה בעבודתה ובדיוק הגיעה אליו לקוחה מעוניינת. זהו.

הקריאה בספר מצמררת בגלל התבנית של 100 הימים, ומסיבה זו גם טרחתי לסיים אותו למרות השעמום, אבל דמותו של לוצ'ו היא בנאלית, שטוחה ולא מצליחה להיחרת בנשמת הקורא. העמוד האחרון שהוא פארסה בפני עצמו, מנסה לתת נחמה לקורא במקום שאי אפשר למצוא אותה (כדי להימנע מספוילר למי שבכל זאת ירצה לקרוא את הספר, אמנע מלתאר מה קורה שם).

הספר לא מומלץ והלוואי שיכולתי לתבוע מהסופר את הזמן שהקדשתי לקריאתו.

מאה ימים של אושר / פאוסטו בריצי
הוצאה: כנרת זמורה-דביר
תרגום: מונה גודאר
400 עמודים

דניאלה ש. היא מבקרת הספרים של אתר דיומא