פֶּרֶק מִסֵּפֶר – "מאוריינטליזם גרמני למזרחנות ישראלית" מאת עמית לוי

זמן הד: עלייתו של דור המזרחנים השני וההתרחבות הגיאוגרפית

הדומיננטיות של גויטיין בראשות המכון למדעי המזרח, מעורבותו הענפה בפיתוח היבטים שונים בהשכלה הגבוהה והחינוך בארץ ולצדן המחויבות למפעל הציוני שביטא בהזדמנויות שונות – כל אלה היו הסיבה להפתעתם של רבים כאשר שהייתו הארוכה לצורכי מחקר בפילדלפיה הפכה להגירתו השנייה והאחרונה. אף על פי שהקפיד לציין כי מדובר בשהייה זמנית, בפועל העתיק גויטיין בקיץ 1957, בגיל 57, את חייו לארצות הברית – תחילה לפילדלפיה, ובהמשך לפרינסטון, אשר שם התגורר עד מותו – כדי לעסוק בחקר תעודות מגניזת קהיר.

מובן שעזיבתו הותירה חלל גדול במכון למדעי המזרח. לקראת נסיעתו הודיע על סיום תפקידו כראש המכון, ובהמלצתו מונה אוריאל הד תחתיו. לראשונה הועמד בראש המכון הירושלמי אדם שצמח בשורותיו ברגע סמלי של חילופי דורות: הוא היה ראש המכון הראשון שלא החזיק בתואר דוקטור מאוניברסיטה דוברת גרמנית בברלין, בווינה או בפרנקפורט. רובד נוסף בסמליות זו היה דווקא נקודת דמיון: חרף פער הגילים והביוגרפיה השונה, גם הד היה יליד מרכז אירופה שגרמנית שפת אמו. ערב מינויו כבר היה פרופסור, עדות להתקדמותו המהירה במכון, ובהתכתבויות בנוגע למינויו לא נמצאו הסתייגויות מטעם חברים במכון או בהנהלת האוניברסיטה. הוא היה מעורב בהתפתחות המכון מאז הקמת המדינה; במעין תנועת מלקחיים, בזמן שגויטיין עסק בקידום מינהלי בלתי פוסק של יוזמות ההתרחבות והחיבור למשרד החוץ, הד – "איש חזון", כפי שהעיד עליו אחד מתלמידיו ועמיתיו – סיפק לאוניברסיטה בשתי הזדמנויות שונות את ההצדקות הדיסציפלינריות העמוקות למהלך.

התשתית הרעיונית

בסתיו 1948, בעודו מכהן כמזכיר השגרירות בארצות הברית, שלח הד מוושינגטון מסמך הצעה לכינון לימודי המזרח התיכון המודרני באוניברסיטה העברית. את המסמך חיבר לבקשת דוד ורנר סנטור, מנהלה בפועל של האוניברסיטה לאחר מות מאגנס, בעקבות פגישת השניים בניו יורק בשעת ביקורו של סנטור בעיר. בדברי הקדמה להצעה, שנשלחה גם לל"א מאיר (אז עדיין ראש המכון למדעי המזרח), הסביר הד כי הרהר בסוגיה מאז שנות לימודיו באוניברסיטה וכן שוחח על הצעתו עם מזרחנים ואחרים בעלי עניין במזרח התיכון המודרני בישראל, באנגליה ובארצות הברית. כולם סברו כי ההצעה חשובה וניתנת לביצוע. הוא הוסיף כי מניסיונו האישי, בקרב הדור האקדמי הצעיר בארץ יש עניין רב בתחום. בכך ביקש להראות כי מדובר בהצעה שבוודאי תניב ביקוש מקומי, ואשר עולה בקנה אחד עם מגמות בחקר המזרח התיכון והאסלאם בעולם המערבי.

ואמנם, לאחר מלחמת העולם השנייה ועם פרוץ המלחמה הקרה לקראת סוף שנות הארבעים התחולל שינוי משמעותי בתחום זה בעולם האנגלו-סקסי, ובפרט בארצות הברית. זו נטלה את הבכורה ממדינות מערב אירופה והייתה למעצמה המובילה בגוש המערבי. בממשל האמריקאי ראו בצפון אפריקה ובמזרח התיכון, שהיו מצויים בתהליכי דה-קולוניזציה, זירות בעלות חשיבות אסטרטגית. אולם גוף הידע המחקרי בנושא לקה בחסר: רוב רובם של המזרחנים באוניברסיטאות האמריקאיות עסקו, גם לאחר מלחמת העולם הראשונה, בנושאים קלאסיים ופילולוגיים. מתוך הצורך הזה נולדה גישת הלימודים האזוריים (Area Studies), אשר לפיה את ייצור הידע אין לחלק לפי דיסציפלינות אלא לפי אזורים, וכך כל בעלי העניין המחקרי באזור מסוים – הן ממדעי הרוח הן ממדעי החברה – משתפים פעולה כדי להפיק ידע שיוכל לשמש את מקבלי ההחלטות בממשל. אחד התחומים המובילים שהתפתחו באוניברסיטאות בארצות הברית לפי גישה זו היה לימודי המזרח התיכון (Middle East Studies או Middle Eastern Studies). ההקבלה הישראלית לארצות הברית מוגבלת: בניגוד לציפיות המימון במכון למדעי המזרח (והגשמתן החלקית בלבד), באמריקה התפתח תחום זה בשלב הראשון לא באמצעות מימון ממשלתי אלא בסיוע תורמים פרטיים וקרנות.

בהתאם למגמות האמריקאיות, שאליהן התוודע מקרוב, הציע הד במסמך הגדרה חדשה לתפקידה של המזרחנות הישראלית על יסוד היכרותו העמוקה עם המכון למדעי המזרח מחד גיסא, ועם האתגרים הדיפלומטיים של מדינת ישראל מאידך גיסא. מדינת ישראל, לדבריו, "מכוננת מחדש את מרכז החיים היהודיים הלאומיים בסביבה של מדינות מזרחיות, רובן מוסלמיות". כדי להשתלב במזרח התיכון, אנשיה ("the people of Israel" – בביטוי שמובלעת בו ההנחה כי מדובר ביהודים) זקוקים להבנה עמוקה של ההיסטוריה, התרבות וההתפתחויות העדכניות בארצות השכנות. מחקר והוראה אקדמיים בתחומים האלה "יקדמו במידה משמעותית את ההבנה ואת שיתוף הפעולה בין ישראל לשכנותיה". קשה שלא להיזכר במילותיהם של ראשוני המכון, כעשרים שנה קודם לכן, שהביעו תקווה כי ההוראה והמחקר במכון יקדמו הבנה בין יהודים לערבים; אלא שעתה התייחס הד לישויות מדיניות חדשות, ולא לעמים או לדתות. ואם הורוביץ ומאגנס סברו שהידע שיופק ממפעלי המחקר הגדולים במכון ישמש כתחום עניין משותף או מעין נושא לשיחה שיסייע ביצירת קשרים עם העולם האינטלקטואלי הערבי, בעיני הד הידע על העולם הערבי והמוסלמי המודרני הוא-הוא שיאפשר למדינת ישראל ליצור קשר עמו.

לצד זאת הציע הד נימוק נוסף שלא היה זר לארסנל ההנמקות הציוני: עמי המזרח התיכון חווים תמורות משמעותיות בכלכלה ובחברה, בדת ובתרבות; העולם המודרני כולו ירוויח אם ישראל "תפרש את ההתפתחויות האלה למערב", ובכך "תמלא את שליחותה ההיסטורית כגשר בין מזרח למערב". מיקומה הגיאוגרפי של ישראל, הוסיף, מעניק לה יתרון יחסי על פני מוסדות רחוקים יותר באירופה ובארצות הברית, אך באוניברסיטה העברית ייערך המחקר בנושאים האלה "בשיטות מדעיות מערביות, שלרוב נעדרו מעבודת המחקר של ילידי הארצות הללו", קרי חוקרים ערבים מקומיים.

כפי שראינו בפרקים הקודמים, טענות בזכות יתרונו של המכון, המשלב מתודה מערבית עם נוכחות במרחב המקומי, וכן תלונות על שאינו מנצל כהלכה את השילוב המדובר הושמעו מראשית ימיו, הן באוניברסיטה הן ביישוב. בדברי ההצעה החיל הד את האמירות המוכרות על תחום מחקר חדש שעד כה מיעטו אנשי המכון, רובם בעלי הכשרה פילולוגית גרמנית, לעסוק בו במחקריהם האישיים, בשיעורים שלימדו או במפעלי המחקר המוסדיים. הוא עצמו הדגיש זאת, בכותבו שהמכון למדעי המזרח עוסק בעיקר באסלאם קלאסי ובהיסטוריה ערבית רק עד הכיבוש העותמאני ב-1517. לכן הוא סבר שחסרים בו תחומים חשובים: הוראה שיטתית על מגמות באסלאם המודרני, על חילוּן והתמערבות ועל מיעוטים דתיים במזרח התיכון, וכן לימודי ספרות מודרנית שאינה ערבית.

נימוקיו של הד מובילים להצעתו המרכזית: יש להקים במכון למדעי המזרח קתדרה חדשה לתולדות המזרח התיכון מהמאה השש-עשרה והאסלאם המודרני, והקורסים שיינתנו בנושאים האלה יהיו "חלק בלתי נפרד" מתוכניתה של האוניברסיטה להכשיר עובדי מדינה, עיתונאים, כלכלנים ומורים. למעשה, מעמדת השפעה כדיפלומט מוערך בוושינגטון חזר הד כמעט במדויק על דרישות תלמידי המכון מאמצע שנות השלושים לא רק להעמיד חוקרים ומורים, אלא גם להעניק "השכלה מזרחנית מקיפה" לתלמידים היוצאים אל שוק העבודה המקומי וצפויים לעסוק במקצועות רלוונטיים בשירות המדינה ומחוצה לו.

שלא במקרה, טיעוניו של הד שזורים באלה שהשמיע גויטיין באותן שנים כראש המכון. אמנם הד יזם את שליחת המסמך, אך בד בבד עמד בקשר עם מוריו לשעבר שתמכו בכך ועודדו אותו להמשיך לנקוט יוזמה בנושא פיתוח לימודי המזרח התיכון המודרני. בשעה שגויטיין עסק בהכשרת הקרקע הבירוקרטית בתוך האוניברסיטה, הד – אשר שהה באנגליה ובארצות הברית והתוודע למוסדות מזרחניים ולאישים הפעילים בהם, וכמובן היה בקי בצרכים הדיפלומטיים – סיפק לו את ההצדקות הדיסציפלינריות למהלך, ואפשר לומר כי גם ייצג את האינטרסים של האוניברסיטה בתוך משרד החוץ. שיתוף הפעולה בין גויטיין להד מראשית תהליך הרחבתו של המכון מדגים נקודה חשובה, שתעלה גם בהמשך: דור הוותיקים במכון בעל ההכשרה הגרמנית ודור המורים החדש – תלמידיהם לשעבר – היו תמימי דעים ביחס לכיוון שאליו צריכה הדיסציפלינה המזרחנית בישראל לפנות בעקבות הקמת המדינה.

את הרעיונות שהעלה במכתבו לסנטור פיתח הד כמה שנים לאחר מכן, כשעזב את משרד החוץ והצטרף לסגל המכון בשנת הלימודים 1951/52. הוא הוזמן לשאת "הרצאת פתיחה" היסטוריוגרפית-מתודולוגית כדי להציג את התחום שהתווסף למכון ואת האתגרים הכרוכים במחקר ובהוראה בנושאים הללו. שלא כמו התזכיר שחיבר שנים אחדות קודם לכן, ושלא כמו מכתביו של גויטיין בנושא שיועדו לעיניים ממשלתיות, הרצאה זו נישאה בהקשר אקדמי – אירוע לכבוד הגיעו של גוטהולד וייל לגיל 70, גיל הפרישה – ובהמשך גם ראתה אור בחוברת. הוצאתה החגיגית לאור מטעם האוניברסיטה העידה על חשיבות הנושא בעיני הנהלת המכון והאוניברסיטה ועל מקומו המרכזי של הד במכון, חרף גילו הצעיר ודרגתו הזוטרה. בפעם הקודמת שהרצאת פתיחה היסטוריוגרפית-מזרחנית זכתה לפרסום כזה הייתה ב-1933, עת נוסדה הקתדרה לאמנות וארכיאולוגיה של המזרח הקרוב והופקדה בידי ל"א מאיר.

מן הראוי לעמוד על עיקרי הרצאתו השיטתית והמנומקת של הד, מכיוון שבניגוד לצידוקים העיקריים שנשמעו עד אליה, אשר נסבו על התועלת המדינית הצפויה – שהוא כמובן היה ער לה – ההרצאה עסקה בעיקר בצידוקים המדעיים לפיתוח התחום והציעה התבוננות ביקורתית חלוצית. בראשית דבריו, לאחר שהזכיר כי הוא עצמו אחד מתלמידי המכון שהיו בעת לימודיהם "תמימי דעים שרצוי מאוד להרחיב את לימודי מכוננו ולכלול בהם גם את ידיעת המזרח החדש", הציג הד טענות רווחות נגד לימודי המזרח התיכון המודרני, וביקש להפריכן. הטענה הראשונה הייתה סמיכות האירועים הנדונים להווה – מצב שאינו מאפשר לעסוק בהם באובייקטיביות. הד ציין שמדובר בשאלה המעסיקה היסטוריונים של כל אזור בעולם, אך אין היא רלוונטית לטעמו שכן בכל מקרה "חוגנו אינו מוגבל כלל לתולדות המזרח התיכון בהווה" – טענה שמהדהדים בה מאבקו המוצלח של איילון לקביעת שם החוג וגם רתיעתו מסמיכות גדולה מדי לאקטואליה. תחת זאת, מטרתו של החוג היא "לחשוף את הכוחות שעיצבו את דמותו של המזרח בזמן החדש".

הטענה השנייה שביקש הד להפריך היא כי הפיכתן של ארצות המזרח התיכון מאז תחילת המאה התשע-עשרה ל"זירה להתנגשויותיהן של המעצמות הגדולות" משמעה שבהיסטוריה שלהן יש לדון במסגרת לימוד ההיסטוריה של אותן מעצמות, ולא כתחום עצמאי. הד לא חלק על הקביעה שגורל ארצות המזרח נחרץ במאה התשע-עשרה בבירות אירופה, אך הסביר כי מלבד ההיסטוריה הפוליטית שקשורה במעצמות יש גם היסטוריה חברתית-תרבותית פנימית, שהמקורות הדרושים להבנתה הם מקורות בשפות מזרחיות. החוקר המערבי "החסר השכלה מזרחנית והניגש לבעיות סוציאליות-רוחניות אלו מנקודת ראות מערבית ובמושגים אירופיים" הוא משולל כלים להבנת התהליכים והגורמים הפועלים באזור לאשורם, ואילו המזרחן הבקי בשפות האזור מחזיק בהם.

אולם פה, סבר הד, טמונה הבעיה המרכזית: חרף יתרון השפה העומד לרשותם, המזרחנים אינם מגלים עניין בנושא, שכן בעיניהם "מבחינה חברתית, ובעיקר מבחינה תרבותית, נמצא המזרח התיכון בזמן החדש בתהליך של התנוונות המסורת המוסלמית הקלאסית ושל חיקוי, שטחי בדרך כלל, של הציביליזציה המערבית". לפי הד, אותו "יחס שלילי" מצד מזרחנים אירופים נבע מכך שבמרכז מדעי המזרח במערב עמדו במשך תקופה ארוכה לימודי הערבית ושפות המזרח האחרות; מכיוון שהמזרחנות האירופית צמחה מתוך "מסורת בלשנית [...] המזרחנים המעוניינים בהיסטוריה המוסלמית הפנו את תשומת לבם בעיקר לתקופות שמקורותיהן מצטיינים בערכם הספרותי, כלומר לימי האסלאם הקלאסי. המאות האחרונות [...] נחשבו לתקופת התאבנות כללית של האסלאם". ובמילים אחרות:

המזרחנות האירופית הייתה, בדרך כלל, מעוניינת יותר ביצירות התרבותיות של עמי המזרח מאשר בעמים אלה עצמם [...] מן ההכרח שבעיני בני המזרח תיראה עמדה זו בלתי צודקת ופוגעת. [...] ביחס הנזכר של חוקרים מערביים יש משום התנשאות שהייתה בין הגורמים אשר מנעו רבים מלעסוק בהיסטוריה החברתית והתרבותית של המזרח בזמן החדש.

מילותיו הנוקבות של הד על העולם המזרחני שמתוכו צמח הוא עצמו, ועל הרעיונות בעניין התנוונות המזרח וקיפאונו היו חסרות תקדים – בוודאי במסגרת המכון. הביקורת הרווחת שהחלה להישמע על המזרחנות (האוריינטליזם) החל משנות השישים, ובמיוחד לאחר פרסום ספרו של אדוארד סעיד ב-1978, נשמעה מפיו של הד כבר ב-1952, אם כי בגרסה מרוככת וכמובן, מתוך התבוננות היסטוריוגרפית של מי שמשתייך לדיסציפלינה ולא על סמך ניתוח-שיח פוקויאני.

בדבריו נגד ההתמקדות בשפה יצא הד נגד מגמות רווחות בעולם המחקר, אך לאו דווקא נגד מוריו שעסקו בנושאים היסטוריים, דהיינו מאיר וגויטיין, שהובילו את המאמץ לשלבו במכון וייצגו מלכתחילה קו מכיל יותר ביחס להיסטוריה של ארצות האסלאם. כפי שראינו בפרק הראשון, עוד לפני הקמת המכון הציע מאיר לשלב בו הרצאות על תולדות הארץ במאה השש-עשרה, וגויטיין הלך והתמסר מסוף שנות הארבעים לחקר ההיסטוריה החברתית של יהודי ארצות האסלאם בים התיכון. מן הבחינה הזאת המשיך הד את דרכם של מוריו יותר משמרד בהם.

את המשך הרצאתו ייחד הד לסקירה השוואתית של הנעשה בתחום במערב – בעיקר באנגליה ובארצות הברית, וללא שמץ התייחסות לנעשה בגרמניה בתקופתו – ועל בסיסה הציג את החוג החדש. הוא הסביר כי באנגליה לימודי המזרח התיכון המודרני מפוצלים בין המקצועות הכלליים השונים (היסטוריה, כלכלה, משפט וכיוצא באלה), ואין מחלקה המיוחדת רק להם, ואילו בארצות הברית מאז מלחמת העולם השנייה צברה שיטת הלימודים האזוריים פופולריות, אך "בהוראת מקצועות כה רבים שהקשר היחיד ביניהם הוא ה-area, השטח, המשותף גדולה כמובן סכנת השטחיות".

מורי המכון מבקשים, לפי הד, למצוא את שביל הזהב בין הגישות, ולכן מוצעת ההפרדה הזאת: ההיסטוריה והתרבות של עמי האסלאם יילמדו יחד, כנהוג גם במדעי המזרח הקלאסיים, מפני שחקירתן דורשת ידיעת שפות מזרחיות; הגיאוגרפיה והכלכלה בהווה, שניתנות למחקר גם בלי ידיעת שפות אלה, יילמדו במסגרת המקצועות הכלליים; חקר השפה והספרות יעמוד בפני עצמו. חוג המזרח התיכון בזמן החדש יהיה, אם כן, חוג היסטורי מובהק, ששאלות גיאוגרפיות, דמוגרפיות וכלכליות יהיו רקע להבנת הנושאים הנלמדים בו ולא יותר, ואילו לימודי השפה – לא רק ערבית, אלא גם פרסית וטורקית – ישמשו בו כאמצעי עזר בלבד להבנת המקורות ההיסטוריים.

כאן נדרש הד לאתגר שהיטיב גויטיין לתאר בשנות השלושים, ואשר לא חדל ללוות את המכון ואת יחסיו עם תלמידיו ועם מבקריו: כיצד לתת מענה הן ל"מתכוננים לעבודה מעשית", הן ל"מעוניינים בעבודה מדעית" תחת אותה קורת גג מוסדית? תשובתו הייתה כי הקבוצה הראשונה תוכל ללמוד בחוג לתואר ראשון, ואילו הקבוצה השנייה, אם תרצה להמשיך בחוג לתואר שני, תידרש ללמוד בה בעת גם בחוג לתרבות מוסלמית (שמו החדש של החוג לתרבות האסלאם), העוסק בתקופת האסלאם הקלאסי. שילוב זה בין לימודים מודרניים לקלאסיים יעגן את הידע על המזרח התיכון בזמן החדש בהבנה יסודית של העומק ההיסטורי שלו. הד תיאר אותו כניסיון ראשון מסוגו ("עד כמה שאני יודע"), אשר יוכל להגן על המכון מפני "טשטוש הגבול שבין מדע לבין פובליציסטיקה, עיתונאות ופוליטיקה" ההתעקשות על אתוס ההפרדה בין מדע לפוליטיקה, על כך שאיש לא ייחשד בחציית הגבול הזה, לא הייתה אפוא נחלתו של דור המייסדים בעל ההכשרה הגרמנית בלבד; היא חלחלה גם לדור תלמידיהם.

את הרצאתו סיים הד בהדגשת ייחודיותו של חקר המזרח התיכון בזמן החדש דווקא בירושלים. בזכות ההעמקה בתחום, הסביר, תושג הבנת תקופה חשובה בתולדות ארץ ישראל שטרם נחקרה, תיפתח הזדמנות לחקור את תולדות יהודי המזרח התיכון, תעמיק הכרת המיעוט הערבי והדרוזי במדינת ישראל ומעל לכל אלה, תצמח תועלת ליחסים בין ישראל לארצות השכנות, על בסיס הרחבת הידע המדעי על הנעשה בהן. כמו כן, הד הצביע על כמה יתרונות שיש לאוניברסיטה העברית על מוסדות מערביים אחרים: הימצאות האוניברסיטה בתוך האזור, שיש בה כדי לדרבן חוקרים לעסוק בנושא לאורך זמן; קרבה ומגע יום-יומיים "עם בני המזרח [אשר] מחסנים אותנו בפני אותו יחס רומנטי, אותה אידיאליזציה של המזרח, שלהם נתפשו רבים בין החוקרים האירופיים"; העובדה שהסטודנטים לא נתקלים באוניברסיטה לראשונה בשפה הערבית, אלא כבר מגיעים עם ידיעה מקדימה מבית הספר. אותה נימת ביקורת כלפי דימוי המזרח במחקר המערבי שנשזרה בהרצאתו של הד שבה ועלתה גם בשורות הסיום הנוקבות שלה:

אם על האוניברסיטה העברית למלא גם תפקיד חינוכי – ואני מאמין שכן הוא – יוכלו לימודי המזרח התיכון בזמן החדש לתרום את תרומתם. כאן נוכל ללמוד להימנע מאותה התנשאות שציינה את יחסם של רבים מבני המערב אל בן המזרח, "היליד", המפגר בידיעתו הטכנית ובכישרונו הארגוני. זה זמן רב ניכרת במחננו – ואולי אף נתגברה בשנים האחרונות – הנטייה המסוכנת לרשת מבני אירופה יחס זה של זלזול בשכנינו, עמדה שהיא נפסדת מבחינה מוסרית ואווילית מנקודת הראות של עתידנו באזור זה.

ככל הידוע, הרצאתו של הד לא פורסמה בתרגום לאנגלית ולא זכתה לתהודה רחבה. אף שהנקודות שהעלה דומות לאלה שהשמיעו בעשורים הבאים חוקרים מרכזיים אחרים, שמו אינו מוזכר בספרות המחקר על תולדותיה של ביקורת האוריינטליזם. אף על פי כן, ביקורתו מדגישה שניוּת מורכבת: מוריו של הד, ובעקיפין גם הוא עצמו כתלמידם, צמחו מתוך המורשת המזרחנית הגרמנית, שאדוארד סעיד נמנע מלהעמידה במוקד ביקורתו מפני שלדידו הייתה קלאסית, כמעט תמיד מחקרית, ולא הונעה מאינטרס לאומי. והנה, החוג שהד היה מאדריכלי הקמתו תחת מטריית המכון למדעי המזרח שילב באופן שלא היה לו אח ורע בין צרכים מדיניים לעבודה אקדמית, ולכאורה ביסס את הזיקה שסעיד הגדיר כרכיב מפתח בהתפתחותה של הגישה האוריינטליסטית המערבית הרואה במזרח נחות. אלא שדווקא הד, שהמשימה הלאומית עמדה ללא ספק לנגד עיניו, הוא שבחר לסכם את הרצאתו בהצבעה על הכשל המהותי הטמון בגישה זו. ההרצאה נותרה בגדר מסמך פרוגרמטי נדיר המלמד, כמובן, על גישתו למקצוע וגם על האתגרים שהיו עתידים ללוות את המזרחנות הישראלית בעשורים הבאים.

מרכזיותו של הד בהנחת התשתית הרעיונית להתרחבות המכון אין משמעה שלא נדרש להיבטיה המעשיים לאחר שמונה למנהלו. מספר התלמידים גדל מדי שנה וכוח ההוראה הקיים במכון לא היה מספק, וביתר שאת לאחר עזיבתו של גויטיין. נאמן לעמדתו ביחס לתפקיד המכון פנה הד להנהלת האוניברסיטה וביקש לפתח אותו בשירות שתי משימותיו – "לתרום את תרומתנו המיוחדת לחקירה המדעית של תולדות המזרח ותרבותו", ולצדה "לספק את צורכי המדינה באנשי-מעשה הבקיאים בענייני האזור בימינו". פיתוח זה כלל במהלך שנותיו הראשונות בתפקיד ארגון מחדש של חוגי המכון: בלשנות שמית ומצרית עברו עוד בתקופת גויטיין לחסות החוג לבלשנות שייסד יעקב פולוצקי, בתוך הפקולטה למדעי הרוח אך מחוץ למטריית המכון. במכון נותרו שלושה חוגים בלבד: החוגים הוותיקים תרבות מוסלמית (תרבות האסלאם) ושפה וספרות ערבית, שבתוכו שתי מגמות, קלאסית ומודרנית, ולצדם חוג משולב בשם "היסטוריה של ארצות האסלאם", שבתוכו יכלו לבחור התלמידים אם להעמיק את לימודיהם בימי הביניים או בעת החדשה (התחליף למונח "בזמן החדש").

עיון בתוכנית החוג המשולב, שהובאה לדיון מועצת הפקולטה ב-1959, מעלה כי לא נכללו בו שיעורים שעוסקים בסוגיות מן המאה העשרים. כשנשאלו על כך מורי החוג, הסביר דוד איילון, נאמן לעמדותיו גם בחלוף עשור, כי "השאלה היסודית [...] היא, מה יש ללמד באוניברסיטה – דברים בעלי ערך חולף או דברים בעלי ערך קיים. האזור נמצא בשינוי בלתי פוסק ואי אפשר ללמד שינויים בלתי פוסקים אלה". שאלת העיסוק בבעיות השעה במזרח התיכון במסגרת האוניברסיטה – ולא רק בחברה המזרחית הישראלית, שבה הובילו את התחום אנשי משרד החוץ – נותרה ללא מענה בתוך המכון עצמו.

לצד השינוי הארגוני נדרש גם טיפוחו של כוח הוראה ומחקר חדש עקב פרישתם הקרבה של רוב חברי דור הראשונים – מאיר, בנעט וריבלין (וייל המבוגר יותר כבר פרש שנים מספר קודם לכן) – ועזיבתו של גויטיין לארצות הברית. לשם כך סיכם הד מראש, בגיבוי הנהלת האוניברסיטה, עם מי שעמדו על סף סיום התואר השני במה יתמחו בתקופת הדוקטורט, ובתמורה הבטיח להם משרה עתידית במכון בתחום התמחות זה. זאת ועוד, הוא הרחיב ועיגן משרות של מורים קיימים במכון גם בתחומים הוותיקים: בין היתר פעל כדי שיהושע בלאו (2020-1919), שהחל ללמד ערבית עוד בתקופת גויטיין אך מתוקף מלגה זמנית, יקבל משרה קבועה, וצירף גם את מוסמך המכון, המורה הוותיק לערבית מחיפה מאיר יעקב קיסטר (2010-1914), שרבים מתלמידיו בתיכון היו לסטודנטים בולטים במכון ובהמשך למרצים. הד גם נבחר לתפקיד סגן נשיא החברה המזרחית הישראלית, ובפועל ניהל את ענייניה. מכל הבחינות המינהליות היה הד ליורשו המובהק של גויטיין. בדומה לקודמו, ואולי ביתר שאת, פעל להבטיח את עתידו התקציבי של המכון ואת התרחבותו על ידי שיתוף פעולה עם משרד החוץ.

המכון ללימודי אסיה ואפריקה

ערב סיום תפקידו ביקש גויטיין לברר עם הנהלת האוניברסיטה אם אפשר לפתח את לימודי מזרח אסיה, ובפרט לימודי סין ויפן, במסגרת המכון למדעי המזרח. בירור זה נענה בחוסר התלהבות מצד המזכיר האקדמי אדוארד פוזננסקי, שהזכיר כי על המכון להמשיך לבסס את התחומים הקיימים שנוסדו בו שנים אחדות קודם לכן. למרות זאת התעקש הד, מחליפו של גויטיין, להמשיך במאמצים האלה. בהיותו יוצא המחלקה המדינית ומשרד החוץ הכיר בחשיבות העמקת לימודי מזרח אסיה, ולו מהזווית הדיפלומטית: עוד ב-1944 הכין עבור המחלקה המדינית סקירה בנושא "הבעיה המוסלמית-הינדואית בהודו". במקום הנהלת האוניברסיטה המסויגת מצא הד שותף אחר בעל השפעה לקידום היוזמה: מזכיר אגודת שוחרי האוניברסיטה בבריטניה, עורך הדין וולטר זנדר (Zander, לעתים בהגייה גרמנית, צנדר, 1898–1993). זנדר התכתב בעצמו עם פוזננסקי והצליח למתן את ספקנותו, ובאביב 1958 כינס את הוותיקים – גויטיין, בנעט ומאיר – עם הד לפגישה בלונדון בנושא עתיד המכון. מטרת הפגישה, לדברי זנדר, הייתה לחשוב באופן אופרטיבי על הרחבת פעילותו בתמיכת שוחרי האוניברסיטה (כלומר גיוס תרומות מתאימות), כדי שהלימודים יכללו גם את אסיה ואת אפריקה, שהרי בשל החרם הערבי המדינות שמעבר למעגל המיידי הן "שכנותיה האמיתיות של ישראל".

באמירה זו ביטא זנדר את מדיניות החוץ הישראלית כפי שהתגבשה במהלך שנות החמישים. במאמץ לייצר בריתות שיעקפו את החרם הערבי, יחזקו את הלגיטימציה לישראל והתמיכה בה במוסדות הבין-לאומיים ויסללו את הדרך לקשרים כלכליים, פנתה ישראל למדינות שמעבר למעגל שכנותיה המיידי, אשר רובן קיבלו את עצמאותן שנים מעטות קודם לכן. ניסיונות מוקדמים נעשו עם טורקיה ואיראן – כזכור, הארצות הראשונות שנכללו בהתרחבות הדיסציפלינרית של המכון למדעי המזרח, ואשר במחקרן התמחה הד. לאחר מכן רוכזו עד 1956 המאמצים באסיה. ישראל ביקשה לכונן קשרים עם הודו, סין, יפן ועם מדינות נוספות במזרח אסיה כדוגמת בורמה, תאילנד והפיליפינים. תוצאות המאמצים הללו היו מוגבלות מלכתחילה, ומעורבות ישראל במלחמת סיני, שנתפסה כהוכחה להיותה של ישראל בעלת בריתם של כוחות אימפריאליים מערביים, פגעה בהם עוד. מ-1957 עבר מרכז הכובד של יצירת הקשרים ליבשת אפריקה, שבה החלו להגיע לסיומם תהליכי דה-קולוניזציה. קשרי מסחר, תעופה, חקלאות וכן הכשרה צבאית התפתחו עם מדינות רבות ביבשת – הראשונה שבהן הייתה גאנה, ואחריה מדינות נוספות מדרום לסהרה – ובשנות השישים המוקדמות החזיקה ישראל שגרירויות ב-33 מדינות אפריקאיות. עמדתה העקרונית בעניין הקשרים עם אסיה ואפריקה הייתה גלויה וידועה והושמעה בהתבטאויות רבות של דמויות בכירות בממשלה ובשירות החוץ. הדבר לא נעלם מעיני זנדר כשהחליט לכנס את הפגישה בנושא ייסודם של לימודי אסיה ואפריקה במכון.

באופן שהולם את העמדות שהביעו בעבר, היו גויטיין והד נלהבים למשמע הצעתו. לעומתם, מאיר ובנעט, היחידים בחדר שהיו חברים מלאים במכון למדעי המזרח מיומו הראשון, הביעו פסימיות לגבי התקווה שלימודי אסיה ואפריקה יביאו להתקרבות או הבנה הדדית. כפי שניסח זאת מאיר, "ידע לא בהכרח מייצר סימפתיה". אכזבתם מהישגיו המוגבלים של המכון כמכשיר לעידוד התקרבות יהודית-ערבית בשנות המנדט הביאה אותם, כך נראה, לאותה הסתייגות מפוכחת. השניים גם היו מוטרדים משום שלפי הערכתם, בניגוד למוניטין בתחום חקר הערבית והאסלאם שצבר המכון, בלימודי אסיה ואפריקה הוא יתקשה להתחרות במוסדות ותיקים יותר בעולם המערבי שמאחוריהם ניסיון של שנים בחקר התחומים האלה.

מוסד כזה היה SOAS הלונדוני, שכבר בשנותיו הראשונות כמוסד הכשרה מקצועי נכללו בו קורסים לשפות אסייתיות ואפריקאיות, והחל מאמצע שנות השלושים התרחבו בו גם לימודי ההיסטוריה של ארצות באפריקה ובאסיה שמעבר למזרח התיכון. על כן הוזמן לישיבה גם המזרחן היהודי-בריטי ברנרד לואיס (2018-1916), פרופסור להיסטוריה של המזרח הקרוב והתיכון ב-SOAS. באותן שנים ביסס לואיס את מעמדו כהיסטוריון במוסד, בין היתר כחוקר טורקיה המודרנית. על בסיס היכרותו עם מוסד הבית שלו ועם מוסדות מקבילים בעולם הוא דיבר על המטרה האקדמית, ההכשרתית והפוליטית של הרחבת הלימודים והמליץ לרכז את המאמצים בלימודי אפריקה, תחום מפותח פחות באוניברסיטאות מערביות לעומת לימודי הודו או סין. המלצתו לא התקבלה, ולימודי אסיה ואפריקה פותחו במקביל, אך עצם ההתייעצות ממחישה כי העולם המזרחני האנגלו-סקסי היה מוקד הפעילות המזרחנית שבהשראתו ביקשו המזרחנים בירושלים לפעול.

לימודי אסיה ואפריקה, יש להדגיש, לא היו זרים לגמרי למזרחנות הגרמנית. הודו הייתה מושא מחקר ותיק באוניברסיטאות הגרמניות: כזכור, מראשית המאה התשע-עשרה צמח בגרמניה ענף אינדולוגי שהלך והתבסס, ואף נהנה במשך תקופת-מה מעדיפות על ענף הפילולוגיה השמית. לצד זאת, ב-1910 נוסדה באוניברסיטת ברלין הקתדרה הראשונה בגרמניה לסינולוגיה (לימודי סין), תחום שהיה אינטרס קולוניאלי מובהק בעת התפתחותו שכן גרמניה שלטה בעיר צ'ינגדאו (Qingdao) בסין מ-1898 ועד מלחמת העולם הראשונה. אולם התחומים האלה התאפיינו בהתמקדות בעולם העתיק, בדתות וכמובן בשפות, ולא בנושאים מודרניים, ומשום כך נמתחה עליהם ביקורת גם בקרב בני התקופה. אינטרסים קולוניאליים הניעו גם את התפתחותם של לימודי אפריקה, בעיקר ב-SOS ובמכון הקולוניאלי של המבורג (Hamburgisches Kolonialinstitut, HKI), שהיה כפוף ישירות למשרד המושבות הגרמני. המוסדות האלה לא היו חלק מן המחלקות המזרחניות, אך גם בהם, בוודאי בכל הנוגע ללימודי אפריקה, הדגש היה בלימוד שפות. תחום התמחות חלוצי של אויגן מיטווך – המזרחן היהודי-גרמני שהיה מעורב בדיונים המוקדמים על הקמת האוניברסיטה העברית, ולרגע גם המועמד לתפקיד פרופסור לערבית במכון למדעי היהדות – היה שפות אתיופיות (חלק ממשפחת השפות השמיות), ומינויו לקתדרה לשפות שמיות באוניברסיטת ברלין כלל את הוראתן. את ידיעותיו בשפות האלה העמיק עוד ב-1905, כשביוזמת המשלחת הקולוניאלית הגרמנית לאתיופיה הוזמן לברלין מלומד מקומי שילמד ב-SOS אמהרית, ומיטווך פרש עליו את חסותו.

אלא שלימודי אסיה ואפריקה שעמדו על הפרק עתה במכון למדעי המזרח התפתחו בזיקה מועטה למורשת המזרחנית הגרמנית. מסמכים רבים בארכיון האוניברסיטה העברית מלמדים על תהליך גיבושה ההדרגתי של התוכנית להרחבת המכון, בדחיפתו של זנדר, שיצר קשר בנושא גם עם אליהו אילת – באותם ימים, שגריר ישראל בבריטניה – וכן העביר תזכיר מפורט לנשיא האוניברסיטה מזר. בעקבות פגישת זנדר עם אנשי המכון הוא הקים גם ועדה חיצונית שהורכבה ממלומדים מ-SOAS וממוסדות אקדמיים נוספים באנגליה כדי שתסייע בגיבוש תוכנית ההתרחבות, לא רק בנוגע לנושאים ולכוח האדם אלא גם לשאלות חומריות, ובמיוחד יצירתה של ספרייה מקיפה די הצורך.

זנדר, שכאמור הדגיש את החשיבות הדיפלומטית של פיתוח לימודי אסיה ואפריקה, שלח את התזכיר גם לראש הממשלה בן-גוריון, והלה הביע את תמיכתו ביוזמה מתוך השקפתו שמדינת ישראל צריכה "להאיץ את התקדמותה הקיימת בכינון קשרים קרובים יותר עם עמי אסיה ואפריקה", משימה ש"לימוד תרבויות אסיה ואפריקה, ובמיוחד ההיסטוריה, הספרות, הדת והפילוסופיה של הודו" יוכלו לתרום לה, בנוסף לערך החינוכי וההומניסטי שלהם. עם הרוח הגבית הזאת החל זנדר בגיוס תרומות ויצר קשר עם שגריר ישראל בארצות הברית, אבא אבן, כדי להסתייע בו במשימת רתימתם של תורמים אמריקאים. הד, מצדו, ריכז את מאמציו באיתור כוח האדם המתאים ופנה לחוקרים יהודים צעירים שהיו קשורים לאוניברסיטה העברית אך התמחו באוניברסיטאות זרות בנושאים הרלוונטיים, כדי להזמינם ללמד במכון.

פיתוח התוכנית להרחבת המכון נמשך גם בראשית שנות השישים. בעקבות הדיונים בירושלים ובלונדון גיבשו ועדות באוניברסיטה העברית שתי תוכניות, אחת ללימודי אסיה ואחת ללימודי אפריקה. שתיהן התמקדו בעיקר בלימודים לתואר שני והציעו קורסים חדשים וקורסים קיימים באוניברסיטה (לא רק במכון עצמו), עם אפשרות להתמחות בנושאי חתך מסוימים. בתוכנית ללימודי אסיה נכללו קורסי שפה וקורסים בנושאי דת, היסטוריה וחברה. לעומת זאת, בלימודי אפריקה שולבו בצורה רחבה יותר לצד אותם תחומים גם נושאים מתחום מדעי החברה, כגיאוגרפיה וסוציולוגיה, זאת בין היתר בשל היעדרה של ספרות מחקר היסטורית. בשני המקרים תרומת המכון הייתה בעיקר בשטחי ההיסטוריה והדת, ובפרט האסלאם. אופיין האינטגרטיבי של שתי התוכניות מעיד כי אכן הוכנו בהשראתם של הלימודים האזוריים האמריקאיים.

כפי שאמר ברנרד לואיס בישיבה עם ותיקי המכון, בנושאים הרלוונטיים ללימודי אפריקה חסְרה ספרות מחקר. על כן פנה שמואל נח אייזנשטדט מן המחלקה לסוציולוגיה, ביושבו כיו"ר הוועדה ללימודי אפריקה, למייסד ומנהל מחלקת אפריקה במשרד החוץ, נתנאל לורך, וביקשו את סיועו באיתור חומרים. בעזרת נציגויות ישראל באפריקה המציאו לורך וסגנו לאוניברסיטה כותרי עיתונים ומגזינים היוצאים לאור במדינות אפריקאיות שונות, כמו גם ספרות מחקר רלוונטית. לאחר שכשלו מאמצי האוניברסיטה להשיג מימון חיצוני לתוכנית באמצעות קרן רוקפלר, הסכים משרד החוץ להשתתף במימון והקים קרן לטיפוח לימודי אפריקה. אנשי משרד החוץ המשיכו להתכתב עם האוניברסיטה בנוגע לתוכנית והעבירו דיווחים מנציגיהם באפריקה על כינוסים אקדמיים ועל חוקרים שכדאי לעמוד עמם בקשר.

ב-1962 כבר פעלו שתי התוכניות ונוהלו בידי ועדות זמניות. נכללו בהן לימודי סינית קלאסית וסנסקריט – אולי השריד העיקרי לתחומי העניין של לימודי אסיה ואפריקה באוניברסיטאות הגרמניות של ראשית המאה; היסטוריה של סין, אפריקה, דרום מזרח אסיה והמגרב; קורסים בסוגיות חברתיות ודתיות בשתי היבשות ולימודי פילוסופיה הודית. בוגרי תואר מוסמך נמצאו באוניברסיטאות שונות בחו"ל לשם התמחות בתחומים רלוונטיים נוספים ללימודי אסיה ואפריקה. בתוך חוגי המכון הוותיקים המשיך הד לבסס את לימודי טורקיה ואיראן: הוא לימד כמה קורסים בנושא, לרבות שיעורי פרסית וטורקית. במיוחד עודד את תלמידיו לחקור מקורות עותמאניים ופרסם מחקרים רבים על היבטים משפטיים, פוליטיים, ודתיים בהיסטוריה העותמאנית והטורקית. גם כאן הקפיד הד להזכיר מפעם לפעם לא רק את התועלת האקדמית שבעיסוק בנושאים האלה, אלא גם את התועלת המדינית.

לנוכח היצע נרחב זה פנה אוריאל הד להנהלת האוניברסיטה בבקשה סמלית אך כבדת משקל: לשנות את שמו של המכון למדעי המזרח ולקרוא לו "המכון ללימודי אסיה ואפריקה" (Institute of Asian and African Studies). בקשה זו טמנה בחובה גם את הכפפת לימודי אסיה ואפריקה למכון תוך כדי שמירה על המצב הקיים שבו קורסים ששייכים מהותית לדיסציפלינות אחרות (כדוגמת גיאוגרפיה, סוציולוגיה או היסטוריה אירופית) יישארו בחזקתן. בהרצאתו ב-1952 הסתייג הד מגישת הלימודים האזוריים והציע גרסה מתונה שלהם. נראה כי עם הכפפת הלימודים למכון במודל שהציע, נשמרה אותה גרסה מתונה, שכן הקורסים נותרו קשורים לדיסציפלינות האם שלהם.

בבקשתו לשנות את שם המכון שילב הד בנימוקיו את שני ההיבטים שאפיינו את פעילותו המזרחנית: האחד, התנגדות להתנשאות ולפטרונות כלפי התרבויות הנחקרות ותשומת לב לנקודת מבטם של העמים היוצרים אותן, והאחר, הבעת מחויבות לצרכיה של מדינת ישראל:

המונח "מזרח", קל וחומר "מזרח תיכון" נתיישן. ראיית האזור מנקודת תצפית אירופית אינה מתאימה לנו היושבים בתוך האזור ופוגעת ברגשותיהם של עמי האזור (תורכים וכו') שאינם רוצים להיכלל ב"מזרח" או כהודים ואחרים המזהים "מזרחנות" עם גישה מערבית אימפריאליסטית. [...] בזמן זה, בו משתדלת מדינת ישראל להדק את קשריה עם עמי אסיה ואפריקה, רצוי ביותר אפוא שנבחר בשם המתקבל על דעתם של בני עמים אלה והמקל על שיתוף הפעולה איתם.

הד ציין כי מכונים רבים בעולם – בארצות הברית וגם ברוסיה – כבר נמנעים משימוש בשם המכליל "מזרח" ובוחרים תחתיו בשמות האזורים הרלוונטיים.

הבקשה לשינוי השם נדונה בוועדה המתמדת. שינוי השם עצמו התקבל כמעט ללא התנגדות. אמנם הפיזיקאי ארנסט אלכסנדר הביע חשש כי "על ידי שינוי השם אנו מבטלים את הכוונה המקורית של המכון", אך בנימין מזר – שסיים לא מכבר את תפקידו כנשיא האוניברסיטה – השיב כי השינוי דווקא מעיד כלפי חוץ על התפתחות המכון שאינו שם עוד דגש רק "על האזור הסמוך לנו". אף שחילופי הדברים האלה התקיימו בין שני אנשי סגל שאינם חברי המכון, הם שיקפו היטב את תהליכי העומק הפוליטיים שהניעו את הרחבתו. הסתייגות משמעותית יותר נרשמה בין המתדיינים בנוגע להשלכות הארגוניות של ההצעה: האם לימודי אסיה ואפריקה ישתייכו למכון או ליחידה ארגונית אחרת, ובאחריות איזו פקולטה. הוויכוח הסתיים בהחלטה לאשר את שינוי השם, אשר לגביו ציין הד כי הוא "דחוף וקובע את הופעתנו כלפי חוץ". לאחר דיונים נוספים הוכרע כי התוכניות הקיימות ימשיכו להתנהל באמצעות ועדות זמניות אך ייכנסו תחת מטריית המכון. לאחר שיוקמו חוגים על בסיסן בתוך המכון, כל אחד מהם ינוהל בידי שני ראשים, אחד ממדעי הרוח ואחד ממדעי החברה. הכללת החוגים החדשים, הדגיש הדוח, לא תשנה דבר מאופיים של החוגים הקיימים במכון.

בימים האחרונים של שנת 1962 אישר הסנאט את ההצעה באופן סופי, וב-6 בינואר 1963 כינסה האוניברסיטה מסיבת עיתונאים ובה הודיע אוריאל הד על הקמת המכון ללימודי אסיה ואפריקה. בהודעה באנגלית, שנשלחה לעיתונות במקביל לאירוע, לא הוזכרה התועלת הצפויה למדינת ישראל, כפי שנעשה בהודעות אחרות, אך הייתה בה נימה דיפלומטית-הסברתית בולטת: בין היתר נכתב בה כי השם החדש נועד לשקף את רצונה של האוניברסיטה לכלול בלימודים במכון את המדינות באסיה ובאפריקה שאינן חלק מהמזרח התיכון, וכי ההחלטה נבעה "לא רק מעליית המדינות האלה בעת האחרונה לזירה הבין-לאומית, אלא גם מהתרבויות האדירות והעתיקות של חלקן, שהן ללא ספק נושאי לימוד חשובים".

באותה שנה הסתיימה כהונתו של הד בראשות המכון לאחר שבע שנים בתפקיד (באחת מהן היה בשבתון). במקומו מונה לתפקיד בן דורו, דוד איילון. 37 שנים לאחר הקמתו הועמד לראשונה בראשות המכון – עתה המכון ללימודי אסיה ואפריקה – מזרחן יליד הארץ. איילון לא הנהיג שינויים מרחיקי לכת נוספים במכון אלא עסק, כהגדרתו שלו, "רק בהשלמות". הד הוריש לו מכון שעבר רפורמה המבוססת על אידיאולוגיה מחקרית סדורה שהוסיפה ועיגנה את הקשר בינו לבין משרד החוץ.

ד"ר עמית לוי הוא חוקר בחוג ללימודי ישראל באוניברסיטת חיפה. הוא עוסק בהיסטוריה של ידע והעברת ידע והשפעתם על מפגשים בין-תרבותיים במאה העשרים, במיוחד בהקשר של יחסי יהודים-ערבים