פֶּרֶק מִסֵּפֶר – "יומן פרידה" מאת ניצן ויסמן

4 ביולי, 2019 יום חמישי

קפצתי להורים לראות מה קורה ולמלא את הארנק הסודי בקצת כסף.

אבא פתח לי, זורח כולו.

"אני כל כך שמח לראות אותך," אמר. קולו רעד. פניו שוב היו אדומות, עיניו דמעו כאילו התעורר משינה. "ראיתי אותך מהמרפסת," אמר בשמחת ניצחון, "יש לך אוטו ממש יפה." כבר שנים הוא מתפעל מהרכב שלי.

מצאתי את אימא במרפסת עם הקפה והעוגה. היא נראתה כעוסה. חודשים שהיא מסרבת לדבר איתו. הוא בעיקר מפריע לה, איך שהוא עומד לידה ומדבר אליה, או שסתם "עומד לה מעל לראש וזורק את המנטרות שלו לאוויר. איך אפשר ליהנות ככה מהעוגה," קוננה, "אתה אוהב שמפריעים לך לשתות את הקפה שלך?"

נאלצתי להסכים. מי אוהב שמפריעים לו ליהנות מהקפה עם העוגה בקומו משנת הצהריים. אני מזהה הכרת תודה במבטה. "נראה לי שאתה מבין," היא אומרת. היא נראית כמי שתעשה הכול למצות כל פירור מרגעי החסד הנדירים. אפילו איתי אינה מדברת כמעט כשהיא משתקעת בעונג הקטן שלה, מפוררת את העוגה בידה הרועדת, מקרבת בזהירות לפיה פירור ועוד פירור. ידיה רועדות, אבל ציפורניה עשויות ללא רבב, משוחות בלכה כסופה-ורודה עם פרחים כחולים זעירים פה ושם. גם כל שיניה נראות שלמות ובמקומן. רופא השיניים של "יד שרה" מגיע עם האסיסטנטית שלו לטפל בה באופן קבוע. לאבא חסרות שתיים-שלוש שיניים בכל צד, אבל הוא מסרב לטפל בהן. שוב ושוב היא תובעת ממני לקחת אותו לרופא שיניים, אבל הוא מתחמק. לא כואב לו כלום, לא חסר לו כלום. השיניים שלו מצוינות. והוא בפרינציפ לא הולך לרופאים. הוא לא צריך רופאים, אף פעם לא אהב אותם, והוא מרגיש מצוין. ממש מצוין. רואה מצוין, הולך מצוין, ואין לו שום בעיה. כבר שכח שכמעט מת מהתקף לב לפני פחות משנתיים, ושעם הלב הזה הרופאים לא נתנו לו אז יותר משלוש שנים. ועדיין, בכל פעם שעולה הנושא, הוא מספר בגאווה איך פעם, בקופת חולים, כשהלך להביא לאימא תרופות, הרופאה ניגשה אליו ואמרה לו, "אברהמ'לה, למה אתה אף פעם לא בא אלי?" "אתה מבין," הוא ממשיך, "היא רוצה שאני אבוא אליה, אבל אני לא מוכן, כי אני מרגיש מצוין."

"לא יכולה לשמוע יותר את המנטרות שלו," אימא רטנה בבוז ושבה לעוגה שלה. מתחת לשולחן הציצו רגליה בנעלי בית. גם אם אינן נושאות אותה שני צעדים רצופים, ציפורניהן עשויות וצבועות היטב.

הוא נראה כל כך רזה. בגדיו תלויים עליו. הוא זקוף, אבל כחוש. ידיו שפעם היו חזקות כפלדה, שהעיפו אותי ואת אחי באוויר, שחתרו ארבעים בריכות בכל בוקר, דקיקות עכשיו. מרפקיו בולטים ועורו צהבהב ומקומט. אני זוכר אותו בבית המלאכה, שולף בצבת גדולה מוטות ברזל אדומים מפתח הכבשן, מניח על הסדן, מדגים לפועל איך משטחים את הראש הלוהט במהלומות פטיש חמישה קילוגרם מדויקות, קצובות, עד שהברזל נכנע.

"אז מה אפשר להציע לך," אמר.

אימא בחנה אותו במבט ארוך שכולו בוז ורחמים. השמתי עצמי שוקל את הצעתו בכובד ראש. "אני חושב שאלך הפעם על סטייק," אמרתי לבסוף, כמו תמיד כשהוא שואל אותי את השאלה הזאת, "אבל עשוי טוב, עם תפוחי אדמה צלויים בתנור וכוס בירה."

התשובה שלי מצאה חן בעיניו. "יש לנו, מה שניצן רוצה?" שאל את אימא. היא התאמצה להצניע את החיוך שעלה על פניה.

"לך, תבדוק," אמרה לו בחיבה, "אולי נשאר במקרר."

"טוב, עזוב," אמרתי. באמת לא המקום והזמן להתלוצץ איתו.

"כוס סודה תספיק."

"יש לנו סודה?" שאל את אימא. פניה התעוותו בחוסר אונים.

"קנית סודה?" שאלה בלאות. "אז מאיפה תהיה סודה? תרד לאלכס, תביא סודה, אז תהיה סודה." אבל בינתיים אימלדה הופיעה בפתח המרפסת וכוס סודה בידה. היא הגישה אותה לאבא, והוא הגיש לי, זורח כולו. ידו רעדה, אבל הוא היה נחוש שלא לשפוך אף טיפה. "הנה, אמר, יש סודה."

לקחתי לגימה. הסודה היתה קצת חלשה, אבל לא אמרתי כלום.

"איך את מרגישה," התעניינתי.

"חרא," ענתה. אף פעם לא הצטיינה בעידון, "אתה רואה בעצמך עם מי אני צריכה להעביר את הזמן."

אבא עקב אחרי בעניין, וכשהנחתי את כוס הסודה הריקה למחצה על השולחן, שאל אותי, זורח כולו וקורן מאהבה, "אז מה אפשר להציע לך?"

החלטתי להתעלם. הוא הרי ישאל את השאלה הזאת שוב ושוב עד שאלך. וחבל להרגיז אותה. אם היא מצליחה להתעלם לרגע, כדאי שגם אני אעשה מאמץ לאחוז בעצב בקרניו לפני שיהפוך לסרקזם.

"אולי פיצה," המשיך, "בא לך אולי פיצה?"

"טוב," אמרתי, "שיהיה פיצה."

"יש לנו פיצה?" פנה אליה.

היא הרימה ראש, נעצה בו מבט עייף ומיואש, ושבה לחפור בעוגה שלה.

יומן פרידה / ניצן ויסמן
כנרת זמורה דביר, 2024
272 עמודים

ניצן ויסמן הוא סופר ומתרגם ישראלי