פֶּרֶק מִסֵּפֶר – "רוצה להיות מלכה" מאת רותי שפר

"אל תהיי לבד בחיים"

למרות הרצון של אושרה להתראיין, לא היה לה קל למצוא שעתיים פנויות. בסופו של דבר, בין עבודה לנכדים, מצאה שעה וחצי להקדיש לריאיון, וקבענו להיפגש בבית העסק שלה. לאושרה יש מכון יופי קטן, המעניק את התחושה שהוא עולם ומלואו, תחושה של מלאות ושל אנרגיה חיובית. אושרה היא אישה עסוקה וטרודה, וניכר שאת עבודתה היא עושה עם כל הלב. אף שהשיחה שלנו הופרעה שוב ושוב, היא הצליחה לגולל בפנַי את סיפור חייה ואת התמודדותה מעוררת ההערכה עם נסיבות חיים לא פשוטות.

***

אני בת חמישים ושלוש, נשואה ואם לארבעה, מתוכם ילד אחד עם צרכים מיוחדים. בהקשר אליו עברתי התמוטטות נפשית, ובעקבות ההתמוטטות החלטתי לנסוע ל"מלכת המדבר" כדי להבין ולהתמודד עם כל מה שעברתי. עברתי התמוטטות מאוד קשה שנמשכה ארבעה וחצי חודשים, שבהם לא תפקדתי והייתי אצל אמא שלי, ואז אמרתי לעצמי שזו הזדמנות טובה להבין מה קורה לי בחיים ומה אני רוצה מהם.

רותי: ספרי לי את סיפור חייך.

הילד השלישי שלי, יהודה, נולד עם צרכים מיוחדים. היה קשה איתו, אבל אני החלטתי שאני לא מוותרת ולא מרימה ידיים, ושאני עושה את כל מה שרק אפשרי! הוא נולד בלי כליה, עם שיתוק מוחין, עם אפילפסיה, עם ריפלוקס, והוא לא יודע לקרוא ולכתוב. המון המון המון בעיות, אבל לא ויתרתי. עשר שנים רצתי כמו מטורפת. הייתי עובדת עד ארבע, מסיימת לעבוד, מרימה טלפון לילדים: "תכינו אותו," והייתי באה לקחת אותו לטיפולים: טיפול בווינגייט, מווינגייט לטיפול בשחייה טיפולית, משחייה טיפולית לרכיבה על סוסים. לא ויתרתי! לא הרמתי ידיים! כל מי שראה אותו, כולם אמרו לי שאין לו סיכוי להיות במצב עצמאי, ושהוא יישאר לא הולך ולא מדבר, ואני לא ויתרתי! אני לא הסכמתי לקבל את הגזֵרה, ועובדה שהיום הוא בן עשרים ושבע עוד מעט, והוא ילד עצמאי, הוא עובד ויש לו חברה. הוכחתי שאפשר. שאפשר גם אחרת (הטלפון הנייד שלה מצלצל).

הוא היה בחינוך מיוחד, בבית ספר לילדים מפגרים, ושם כל הזמן דאגו שאני אתן לו כדורי הרגעה. אבל כל פעם שהייתי נותנת לו כדורי הרגעה, הוא היה חוטף התקף אפילפסיה, מה שאומר להזמין אמבולנס, לצאת מהעבודה ולרוץ לבית חולים. כל היום הוא היה מסומם, והוא הפך להיות זומבי. יום אחד הרופא אמר לי: "תקשיבי, אני מציע להפסיק את כל הכדורים, ובואי נראה." בתקופה הזאת עבדתי בבוקר במשרד, ואחר הצהריים ובשעות הערב, אחרי שהייתי חוזרת איתו מהטיפולים, התחלתי עם העסק הזה בבית. הייתי צריכה השלמת הכנסה כי ההוצאות של הטיפולים היו מאוד מאוד גבוהות.

יום אחד אני עושה גבות למישהי, ואני מקבלת שיחת טלפון מהמורה, והיא אומרת לי: "הוא נורא לא רגוע, מתפרע, ומתנהג באלימות. מה קורה עם כדורי ההרגעה?" אמרתי לה: "תראי, הרופא נתן לי הוראה חד-משמעית להפסיק את כל התרופות, כולל כדורי ההרגעה." אז היא אמרה לי: "מה? זה לא יכול לעבוד ככה! בשום פנים ואופן! בשום מצב! את חייבת לתת לו!" אמרתי לה: "אני לא חייבת לתת לו! לך נוח שהילד שלי יהיה זומבי ויהיה לך שקט בכיתה. אני לא מוכנה להרוס אותו יותר ממה שיש לו." ואז היא אמרה: "או-קיי. אז אני אדאג להוציא צו מבית משפט, והמדינה לוקחת לך אותו." אמרתי לה: "תקשיבי לי, ותקשיבי לי טוב!" ואז התחלתי לרעוד, "אני הורגת אותו ומתאבדת. אף אחד לא ייקח לי את הילד!" אחר כך התחלתי לפחד ממה שאמרתי, ונכנסתי למצב של דיכאון. לא יכולתי לישון, לא תפקדתי ופחדתי להתקרב לילדים שלי. עברתי התמוטטות נפשית מאוד מאוד קשה. בנוסף לזה, כשחזרתי לעבודה אחרי חודש וחצי בערך, הבוס שלי קרא לי לשיחה ואמר: "אנחנו מבינים שאת באה מבית מאוד מאוד קשה, אבל לנו נמאס להתחשב בך."

וככה, אחרי שש וחצי שנים, ואחרי שזמן קצר לפני ההתמוטטות קיבלתי "עובדת מצטיינת", הם פיטרו אותי. המצב הזה גרם לי להיות עוד יותר בדיכאון. הלכתי לטיפולים פסיכולוגיים, לביו-פידבק, ולאט-לאט התאוששתי. מובן שבעלי וההורים שלי מאוד מאוד עזרו ותמכו. בעקבות הפיטורין פתחתי לעצמי את העסק העצמאי הזה, שבו אני מאושרת, ואני אומרת: אלוהים סגר לי חלון, אבל פתח לי עשר דלתות.

הכרתי את בעלי דרך ידיד שלי כשהייתי בת שתים-עשרה, ומאז התחלנו לצאת והיינו כל הזמן ביחד. מגיל מאוד מאוד צעיר, מגיל שלוש-עשרה, משהו כזה, אני עובדת. עבדתי במפעל, ובעוד מפעל ובעוד אחד. כל הזמן רק עבדתי, ובכיתה י' עזבתי את הלימודים. הייתי ילדה מאוד מרדנית, והייתי ילדה שחטפה מכות. בנוסף, בגיל קטן, ארבע-חמש, עברתי התעללות מינית מצד מישהו מהמשפחה, מהצד של אמא שלי. כל פעם שאמא שלי היתה רבה עם אבא שלי, היא היתה בורחת לבית של אמא שלה, ושם זה היה קורה. בתקופת ההתבגרות שלי הכול צף פתאום. כשסבתא שלי נפטרה – היא נפטרה צעירה בגיל שישים וארבע – בשבעה שלה, כשנכנסתי לחדר, פתאום זה כאילו פתח לי מסך, והכול צף לי.

כשהגעתי לגיל גיוס, אבא שלי אמר: "אין מצב! את לא מתגייסת! או שאת מתחתנת או שאת נפרדת." ואז היה לי חשש כזה, מה יקרה איתנו אם אנחנו ניפרד, והתחתנו. בגיל תשע-עשרה כבר הייתי אמא. את הרביעי, אחרי יהודה, רציתי להוריד כי פחדתי שזה גנטי. הגדולים, היה לי זמן בשבילם, לפני שיהודה נולד, אבל הרביעי, הקטנצ'יק שלי, לא היה לי זמן בשבילו. חמי מאוד-מאוד-מאוד עזר לי. מאוד! הוא היה לוקח אותו לגן ומחזיר אותו, ונותן לו לאכול. זה היה ריפוי בעיסוק בשבילו. איזה איש הוא היה. אין דברים כאלה! אי-אפשר לתאר במילים כמה שהוא עזר לי.

בהתחלה היו קשיים כלכליים, ולאט-לאט התחלנו לגדול וקנינו דירה. אחר כך מכרנו את הדירה והשקענו בעסק של אבי, ונפלנו. לא היה לנו בית וגרנו שלוש שנים וחצי בתוך מחסן של חמי וחמותי ז"ל. גרנו בשלושים מטר מרובע עם שלושה ילדים. יהודה כבר היה בן שנה, ואז התחילו כל הטיפולים, וזה היה בשבילי "נון סטופ" של ריצות. הייתי חייבת לצאת לעבוד, אבל אמרתי: "מי יקבל אותי לעבודה עכשיו?" אז הלכתי לעבוד במשק בית, שני מקומות כל יום. אחרי שלוש וחצי שנים מצאתי את העבודה במשרד, והייתי מאוד מרוצה, עד שקרה מה שקרה, ופיטרו אותי.

זה לא פשוט להתמודד עם ילד עם צרכים מיוחדים. אפשר להגיד: "יאללה. ככה המצב," אבל אני לא ויתרתי. ובעלי כל הזמן היה אומר לי: "תרפי! תרפי! זה לא יעזור!" אבל אני לא ויתרתי! עשיתי כל מה שהיה אפשר, כל מה שרק אמרו לי לעשות. לא הרמתי ידיים, ואני לא מצטערת. ועכשיו, ברוך השם, בעלי עצמאי, אני עצמאית, יש לנו עסק משותף עם הילדים, ואנחנו בונים כאן בית, וילה. הגיע הזמן.

בזמן של ההתמוטטות שלי נולד הרעיון של "מלכת המדבר". חברה אמרה לי: "בואי, בואי ניסע אני ואת ל'מלכת המדבר'. תבואי, זה יעשה לך טוב. זה ייתן לך פרופורציות לכל מה שקרה לך." תראי, אף פעם לא נסענו לטייל בחו"ל. התחתנתי צעירה, בגיל שבע-עשרה וחצי. לא סיימתי לימודים ולא הייתי בצבא, ואני חושבת שבאיזשהו מקום "מלכת המדבר" היה סוג של פיצוי על משהו שלא עשיתי בחיים שלי. גם הבנתי שבטיולים האלה את מגלה בעצמך המון דברים שאולי לא ידעת שקיימים. אני נסעתי כדי להבין למה אני מסוגלת. בעקבות ההתמוטטות צץ לך הקטע הזה שאת לא מצליחה להתמודד עם כל מיני דברים, ורציתי לגלות מה הכוחות שלי, לְמה אני מסוגלת.

במיונים הייתי צריכה להתמודד עם דברים שחשבתי שאני לא מסוגלת, כמו לטפס על חבלים, אבל עברתי את זה, ובמסע הייתי צריכה להתמודד עם כל מיני דברים די מפחידים, כמו לעשות אומגה, דבר שבמצבים אחרים לא הייתי עושה, ושם – כן (מדגישה) הצלחתי! שם התמודדתי. אני חושבת שהטיול הזה עשה לי טוב. הוא חיזק אותי. הוא גרם לי להבין שאין מצב שאני אי-פעם, חס וחלילה, אפגע בעצמי או בילד שלי.

שתיקה.

נסענו לטיול לקירגיזסטן. הבאסה בטיולים האלה שהם יקרים, אבל ההורים שלי אמרו לי שאני חייבת לעשות את זה בשביל עצמי, ונסעתי, וזו היתה חוויה מדהימה! מדהימה!

יש לי פחד טיסה, אז בטיסה נכנסתי להתקף חרדה. לקחתי כדור הרגעה, והמדריכה באה לשבת לידי, ומהר מאוד התאוששתי. כשמגיעים, מחכה אוטובוס, ולוקח אותנו למקום על יד כלום. כשהגענו למקום כבר היה חושך, ואת רואה אורות. זה מראה שאני לא אשכח כל החיים שלי – את רואה אורות, ושורה של ג'יפים עומדים, וכולם מאירים. צִוותו אותנו לג'יפים, ולמחרת, יאללה, מתחילים את הטיול. נוסעים דרך כפרים של מעוטי יכולת, ונתנו לנו הוראה לא לזרוק להם סוכריות ולא לתת להם שום דבר, כי הם נודניקים. תראי, מי שבא מעודף, כשאומרים לו לא לזרוק, אז הוא לא יזרוק, אבל כשאתה יודע מה זה חוסר, ואתה יודע מה זה אין, אתה לא יכול. הבאתי ערמות של סוכריות וממתקים, וכשהמדריכה היתה מסובבת את הראש, העפתי להם דרך החלון. ואת צריכה לראות אותם, הילדים הקטנים האלה, יחפים, רצים בטירוף לתפוס את הממתקים.

בבוקר היינו קמות, מקפלות את האוהלים, מארגנות את הציוד ועולות לג'יפים, ואנחנו לא יודעות לאן אנחנו נוסעות. כל יום זה משהו אחר, ואת לא יודעת שום דבר. באמצע הדרך היו עצירות, ויאללה, עושים משחקי חברה וכל מיני פעילויות בשביל לחבר את הקבוצה. יום אחד, אני לא אשכח, אחד הג'יפים נתקע עם פנצ'ר, וכולנו עצרנו. בג'יפ שלנו שמענו מוזיקה מזרחית, ואני התחלתי לרקוד להם ריקודי בטן. את לא עושה חשבון במקומות האלו, בעיקר כשאת לא מכירה, וכולן הצטרפו אלי, ועשינו שם מה זה שמח.

יום אחד את נוסעת, נוסעת, נוסעת. שוב את לא יודעת לאן את נוסעת, ואת מגיעה לאיזה דשא כזה יפה, ירוק כזה, ונכנסים למין בוטקה כזאת מעץ, ומלבישים אותנו במשהו כמו ערסלים, ומעלים אותנו למעלה. אני שואלת את המדריך המקומי שלנו: "לאן הולכים?" והוא עונה לי: "Don't be afraid! Don't be afraid!" "אל תפחדי! אל תפחדי!" מגיעים להר גבוה, ואני אומרת לבנות: "אני לא עושה שום דבר שמפחיד! לא עושה!" אז החברה שלי, שנסעה איתי, אמרה לי: "אושרה, אל תדאגי, אני איתך. הכול בסדר." שאלתי: "מה המשימה?" אמרו לי: "אומגה." אני אומרת: "אני לא! אין מצב! אני לא נתפסת על חבל ויורדת עם זה. אני לא עושה!!" אבל הם לא מוותרים לי. עולים למעלה, מגיעים לרמפה הראשונה. אומרים לי: "זה שום דבר. זה לא נורא." אמרתי: "אני עושה את זה רק עם מדריך צמוד אלי," ובאמת בא מדריך והתחלנו לרדת. ירדנו את הרמפה הראשונה. יורדים לרמפה השנייה, ואז ראיתי את הגובה. חטפתי שם התקף חרדה, ומהר נתנו לי סוכריות ואמרו לי: "תנשמי עמוק, תנשמי." את תפוסה על חבל, למטה תהום של אלוהים, והרגליים קופאות לך מרוב חרדה ופחד. אבל את לא מוותרת. את עושה. ירדתי למטה ואמרתי: "יואו! אני לא מאמינה שעשיתי את זה!" את לא מבינה באיזה עוצמות של רגש ושמחה את מתמלאת.

ממשיכים לנסוע למקום הלינה במין שביל מלא עצים שסוגרים עלייך כמו כיפה. זה היה כל כך יפה, שדמיינתי שאנחנו נוסעות לגן עדן. את נוסעת ואת שומעת רשרוש של מים, ואת לא יודעת מאיפה המים האלה באים. רק אני מספרת על זה, בא לי לחזור על הטיול הזה. כשהגענו, כבר היה חושך. התחלנו להקים את האוהלים ולהכין ארוחת ערב. כולם עובדים בצוות. המטרה של כל הדבר הזה, זה בעצם לגלות אחדות. אין שם אני לעצמי. כולם בשביל כולם. גמרנו לאכול ולפנות והלכנו לישון, וכל הלילה שומעים רעש של מים, ואין לך מושג מאיפה. קמנו בבוקר, קופים כאלו קטנים מסתובבים לך בין הרגליים, ונמיות קטנות, ואת לא יודעת על מה להסתכל קודם. אחרי ארוחת הבוקר ירדנו בשביל מסומן והגענו לחוף ים, ואז את מבינה מאיפה היה הרעש של המים. תקשיבי, זו חוויה!

יום אחד בלילה בלילה לקחו אותנו ליער חשוך-חשוך-חשוך (מנמיכה את טון הדיבור ומדברת כמעט בלחישה). פחד אלוהים. אין תאורה. אין כלום, חוץ מבקתות כאלו מעץ. (הטלפון שלה מצלצל. עונה בקצרה). אין אור, הכול עם פנסים. זה היה באמת הקטע הכי מרגש של הטיול. ישבנו כולנו בחצי מעגל, ואז המדריכות אומרות לנו: "יש לכם ד"ש מהבית," וכל אחת מהמשתתפות מקבלת מעטפה עם תמונה של הבית שלה ומכתב. אני זוכרת שאני פותחת את המעטפה, והיה שם מכתב מבעלי ומהבנים שלי. הם כתבו לי שהם לא מאמינים שעשיתי את מה שעשיתי, ושהם גאים בי, ושאני האמא הכי טובה שיש בעולם, למרות כל מה שעברתי. את לא מאמינה איזה ברכות. אני זוכרת שישבתי אולי שעתיים רצופות ולא הצלחתי להירגע מרוב שבכיתי.

שתיקה.

חזרתי והייתי בעננים. חזרתי אושרה אחרת, לא אותה אושרה שהייתי. אני עומדת על שתי הרגליים האחוריות שלי, ומחליטה שאני עושה הכול כדי להרים את עצמי מהמקום הנמוך שהייתי בו, שאני עושה הכול כדי להצליח. מי שראה אותי אחרי המסע, לא האמין שזו אני. אנשים לא הכירו אותי, ושאלו אותי: "מה עשית? משהו השתנה בך! משהו קרה לך!"

רותי: מה היה שם שעזר לך לצאת מהמשבר?

זה היה הווי נשי מאוד גדול. את נוסעת בג'יפים שאת נוהגת בהם לבד, וכשמגיעים לאיזה נקודה, מחנים את הג'יפ, פורשים מחצלת, מכינים ארוחה ביחד, או עושים כל מיני משחקי חברה. אלו דברים שאני לא רגילה לעשות. לי יש את הבן זוג שלי והילדים שלי ובזה זה נגמר, ופתאום את מבינה שהחברותה הזאת יוצרת איזושהי דינמיקה, שאת אומרת לעצמך: רגע, אני לא לבד! אני לא לבד עם הסבל והכאב וההתמודדות. זו מספרת על החיים שלה, וההיא מספרת על החיים שלה, ואת רואה שיש עוד אנשים באותה סירה, ואת מבינה שהכול טבוע בראש שלך ושאת יכולה לעשות שינוי. תשמעי, זה עזר לי. זה פתח אותי. זה העלה את הערך העצמי שלי, וזה נתן לי פוּש כלפי מעלה. כל הביחד הזה זאת פשוט חוויה מטורפת. הביחד הזה זאת עוצמה. הביחד הזה נותן לך כוח להתגבר על הכאב ועל הפחד ולהתמודד. אני לא טיפוס שמדבר ומשתף ביום-יום, ואחרי הטיול למדתי לפתוח ולספר, ולהיעזר באחרים, וככה, דרך אחת הלקוחות שלי מצאתי לו (לבן עם הצרכים המיוחדים, ר"ש) זוגיות, ובדרך אחרת מצאתי לו טיפולים. הטיול הזה נתן לי להבין – אל תהיי לבד! אל תהיי לבד בחיים! והביחד הזה – יש לו כוח גדול באמת. כוח עצום שאי-אפשר להסביר במילים.

כשמסתיימת השיחה שלנו, ואושרה מלווה אותי לדלת, היא חוזרת ואומרת לי שוב שהיא נלחמה על בנה, שלא הרימה ידיים, אפילו כשכל הסביבה כבר ויתרה עליו. אמרתי לה: "כמו לביאה," והיא חזרה אחרַי ואמרה: "כמו לביאה." הרמתי מעט את מבטי, הסתכלתי על רעמת השיער הברונטי שלה, ואמרתי לעצמי, הפעם בלב: כמו לביאה.

***

יצאתי מהפגישה עם אושרה בלב כבד, לצד התפעמות גדולה, ובסופו של דבר מצאתי את עצמי מוצפת באופטימיות ובאמונה שהאדם הוא זה שקובע את גורלו. ראויה להערכה מיוחדת היא העובדה, שכאשר אושרה מספרת את סיפור חייה ונוגעת שוב בפצעים, אין בה טיפה של מרירות. אפילו לא טיפה!

התפעמתי מתעצומות הנפש שהאישה הזו מצאה בתוכה כדי להתמודד עם החוויות הקשות שהחיים זימנו לה, ומכך שכמו שידעה לעזור לסביבה שלה, השכילה לעזור לעצמה כשנפלה. אין ספק שסוד הצלחתה בהתמודדות עם המכות שספגה בחייה נובע מהתקווה ומהאמונה שמפעמות בה, שדבר לא יעמוד בדרכה.

בטיפול ביהודה, בנה בעל הצרכים המיוחדים, נלחמה אושרה לבדה באומץ מול הסביבה שניסתה לרפות את ידיה, ורק במסע של "מלכת המדבר", שאליו יצאה בשביל עצמה, הרשתה לעצמה להגיד: "אני פוחדת." בהתחלה רק הגוף שלה דיבר, ועם הזמן היא הצליחה להגיד בקולה: "אני לא עושה את זה!" אושרה, שהמוטו שליווה אותה מאז נולד בנה היה תמיד: "אתה לא מוותר – אתה עושה!" אושרה, שעמדה יחידה מול כולם, הצליחה במסע להיתמך בידי חברותיה, שלא ויתרו לה ולא ויתרו עליה, בדיוק כפי שלא ויתרה על בנה. בעזרת מילות העידוד שלהן והרוח הגבית שנתנו לה, לא רק שהצליחה לגלוש באומגה ולהרגיש שהיא מתמלאת ב"עוצמות של רגש ושמחה" – אלא חוותה שאינה לבד, ועל כך מעידות מילותיה, שנאמרו בהתלהבות ובהתרגשות: "אני לא לבד עם כל הסבל ועם הכאב ועם ההתמודדות." חימם את לבי הגילוי, שבשביל נשים כמו אושרה המסע של "מלכת המדבר" הוא חוויה מרפאת. בשביל נשים כמוה המסעות הללו חייבים להימשך.

רוצה להיות מלכה / רותי שפר
מטר, 2024
222 עמודים

רותי שפר היא פסיכולוגית קלינית. "רוצה להיות מלכה" הוא ספרה הראשון