פֶּרֶק מִסֵּפֶר – "זאבה שחורה" מאת חואן גומז-חורדו

פרק שלישי

גשר

ג'ון גוטיירז עולה על גשר ארגנזואלה (רובע קרבנצ'ל, מדריד) במצב רוח מריר למדי. בגלל המבוכה שבעקבות הנפילה, בגלל השעות הארוכות, בגלל הרעב וכי אין בעולם אדם שמסוגל להבין את אנטוניה, לכל הרוחות.

הוא עוקב אחריה במעלה הנהר, מרגל אחריה מרחוק. דמות קטנטנה שפעם בכמה צעדים משליכה פנס למים, נעמדת לכמה רגעים ואחר כך ממשיכה בדרכה.

ג'ון סוגר לאט את הפער, תוהה שוב ושוב בראשו הג'ינג'י העצום איך לגשת לנושא. אנטוניה סקוט היא לא בדיוק בן אדם הגיוני. טיעונים הגיוניים מחליקים מעליה כמו מים מנוצות אווז, על אחת כמה וכמה כשמה שמונח על כף המאזניים הוא איתור האיש שבגללו בעלה שקוע בתרדמת. האיש שלפי החשד של אנטוניה משך בחוטים של סנדרה פחרדו. כי צריך לכנות אותה בשם כלשהו.

אדון ווייט המסתורי, החמקמק, המיתולוגי.

מנטור לא רצה לשמוע על החקירה של אנטוניה בנוגע לווייט. בהתחלה ג'ון חשב שמנטור לא מאמין בקיומו, שהוא חושב שווייט הוא רק אגדה, או גרוע מכך, אובססיה שאנטוניה העניקה לה שם. אבל מרחב הפעולה שמנטור נתן לה בשבעת החודשים הללו מעיד שזה לא המצב.

אחר כך הגיעו הלחשושים. המבטים המבוהלים, ואזהרה חידתית מאגואדו לפני כמה ימים, בקול נמוך, בחיפזון, באמצע המסדרון.

"מוטב לתת לו לברוח."

אגואדו נעלמה לפני שהיה לג'ון זמן לשאול שאלות נוספות, והשאירה אותו עצבני כמו תרנגול הודו בחג המולד. ניסיונותיו החוזרים ונשנים להוציא ממנה את מה שרצתה להגיד לו לא צלחו.

כך שבסופו של דבר, ג'ון שמר לעצמו את הסתייגויותיו והניח לאנטוניה לעבוד.

אבל עכשיו נגמר הזמן.

ג'ון עולה על גשר ארגנזואלה, שעליו הלילה לא קיים. הקונסטרוקציה העצומה, הסופר-מתכתית, הסופר-מודרנית והסופר-יקרה נראית כמו סליל ענק. זרקורים רבי עוצמה יוצרים הבזקים מתכתיים והשתקפות כמעט מושלמת של הגשר על פני המים. ג'ון מעולם לא העריך אדריכלות עכשווית. מבחינתו גשרים צריכים לשאת אותו, זה הכול – זה לא כי הוא שמן. למרות זאת, הוא מעריך את כמות האור, שמספיקה כדי לבצע ניתוח לב פתוח. האור הזה וקול צעדיו על לוחות העץ ברצפת הגשר מבשרים על בואו.

נראה אם תפסיקי לברוח, ילדונת.

אנטוניה סקוט כורעת במרכז הגשר. בת שלושים וקצת, במעיל ומכנסיים שחורים ובנעלי התעמלות לבנות. על הרצפה לידה יש שקית פלסטיק ירוקה, מהסוג שמקבלים בחנויות סטוקים בלי לחייב בחמישה סנט על פי חוק.

ג'ון מתקרב, מדגיש את צעדיו הכעוסים על לוחות העץ מעט מעבר לנדרש.

אנטוניה מרימה אצבע שאומרת "אל תפריע לי. זה לא מנומס", וגורמת לשותף שלה להיעצר בבת אחת במרחק מטרים ספורים.

"היית יכולה להגיד לי שאת כבר כאן," ג'ון אומר, "או לפחות לשלוח…"

באותו רגע הכיס שלו רוטט. הוא בדיוק קיבל וואטסאפ מאנטוניה. מאז שגילתה את הסטיקרים, היא משתמשת בהם ביותר ממחצית ההודעות שלה, וחצי מהם הם של כלבים עם פרצופים מצחיקים. ג'ון שואל את עצמו איזה מידע אמור להעביר סטיקר של כלב פאג עם כובע.

“אני מניח שזו הייתה ההודעה שהגעת?"

"הבנתי," אנטוניה אומרת.

"מזל. כי אני לא מבין כלום."

אנטוניה לא עונה. היא מפשפשת בתיק ומוציאה ממנו חבילה של מקלות פלסטיק שקופים ובקבוק מים קטן. היא מרוקנת חצי בקבוק על קורות העץ והנוזל מחלחל דרך המרווחים אל הנהר הזורם מתחת. אחר כך היא לוקחת את אחד המקלות השקופים ומכופפת אותו בין אצבעותיה. קול פצפוץ חלוש נשמע כשקפסולת הזכוכית שבפנים נשברת ומשחררת מי חמצן. כשהם מתערבבים עם דיפניל אוקסלט, המקל מפיץ אור כתום חזק.

הבחורה הזו חוקרת רצח או שהיא בדרך למסיבת טבע? ג'ון תוהה בינו לבין עצמו.

"גיל משוער של הקורבן?"

"אגואדו לא אמרה לי. היא התחילה…"

אנטוניה שוב זוקפת אצבע. היא עצבנית.

ג'ון הוא מאלה שעוברים למתקפת נגד כשמעצבנים אותם. כפעולת מנע, בשביל הספורט או סתם כי בא לו. אבל אנטוניה מתנהגת מוזר הלילה, ורמת המוזרות של אנטוניה סקוט – רָמוזרות, במילים של ג'ון – חריגה במיוחד.

אנטוניה מכניסה את המקל המואר אל הבקבוק הריק למחצה, סוגרת את המכסה ונעמדת. לרגע היא מהססת, זוקפת את אפה כדי לבדוק את עוצמת הרוח. כשזו נחלשת לרגע, היא משליכה את הבקבוק למים ועוקבת במבטה אחר מסעו של האור הכתום במורד הנהר. עיניה ממצמצות כמה פעמים, כמו צמצם של מצלמה.

ג'ון כבר חווה את זה בעבר. הוא יודע שאנטוניה משרבטת משהו במוחה וכעת הוא מבין מדוע היא השליכה בקבוק למים ממקומות שונים.

"אין שיטה אקולוגית יותר?"

אנטוניה מתעלמת ממנו במבט נוקב.

נראה שהזרם גועש בערך באמצע הדרך בינם לבין האי הקטן, כאילו הוא מנסה להביא את הבקבוק לגדה הצפונית אבל חתיכת הפלסטיק נלכדת בין קני הסוף.

"יש אישור, דוקטור. השליכו אותה מהגשר. הזרם משתנה באמצע הדרך. המשקולת שקשרו לה לרגל לא הספיקה כדי להחזיק אותה מתחת למים. היא התנפחה בגלל הגזים והתחילה לצוף, וכתוצאה מכך כנראה גררה את המשקולת עד שנתקעה באי."

היא שותקת לרגע ואז אומרת:

"אני מציעה שתעלי לכאן עם מבחן לומינול. ותבקשי ממנטור שיכבו את האורות בגשר, אם את יכולה."

אנטוניה מעבירה קווצת שיער מאחורי האוזן – שיער שחור, חלק, בקו הכתפיים – וחושפת אוזניות איירפודס אלחוטיות. היא טופחת על אחת מהן פעמיים בקצה האצבע המורה כדי לנתק ואז שבה ופונה אל ג'ון.

"בגלל זה אף אחת משתיכן לא ענתה לי," ג'ון מוחה. "לפחות היית יכולה להגיד לי שאת בטלפון. הביצים שלי התבשלו בזמן שניסיתי להוציא את הגופה שלך מהמים."

אנטוניה מרימה גבה בהפתעה.

"מנטור אמר לי שמצינור הביוב הזה נשפך חומר רדיואקטיבי," ג'ון מסביר ומצביע מולו.

"זה שקר מוחלט," אנטוניה אומרת.

"מזל." ג'ון נאנח.

"החומר הרדיואקטיבי נשפך מצינור אחר," אנטוניה אומרת ומצביעה על צינור מאחוריו, קרוב יותר למקום שבו ג'ון שקע.

ג'ון נאנח שוב. אנחה שונה.

"שלום ולא להתראות לפוריות שלי."

"אל תגזים. הכמות שספגת מקבילה לשבעה או שמונה צילומי רנטגן. הזרע שלך בסדר גמור. חוץ מזה, חשבתי שאתה לא רוצה ילדים."

"אני רוצה להשאיר את האופציות פתוחות."

"ילדים מביאים רק צער."

באותו רגע אורות הגשר כבים ובבת אחת הם הופכים להיות שתי דמויות בחשכה. אחת, עצומה, נעה בחוסר שקט. השנייה, קטנטנה, מוציאה את הנייד מהכיס ומדליקה את הפנס.

"אני רואה שהביקור אצל הבן שלך הלך טוב," ג'ון אומר ושולף את הפנס מהכיס. פנס אמיתי. "מה אנחנו מחפשים?"

"כתמי דם. במיוחד על דופנות הברזל."

באופן פרדוקסלי, לפעמים קל יותר לראות כתמי דם בחשכה. לומינול עוזר מאוד. חומר פלאי שמפזרים בזירת הפשע וגורם לדם ולחומרים אורגניים אחרים לזהור באור אולטרה סגול. בהיעדר לומינול, דם ישן ייצבע בגוונים אקראיים שנעים בין חום לשחור, תלוי במשטח שעליו טפטף, בזמן שחלף ובמידת ההתחמצנות. במקרים כאלה אנטוניה וג'ון מעדיפים לעבוד בחושך ולהתרכז במעגל אור קטן שמולם, לסרוק את השטח לאט לאט.

לראות מעט כדי לראות יותר.

"למה לא ירדת? חיכינו לך," ג'ון מוחה ומעביר את הפנס על המשטחים הקרובים אליו. הוא מנסה להבין את ההתנהגות של אנטוניה. זה אף פעם לא פשוט.

"אני לא יודעת לשחות."

"המים בגובה שמונים סנטימטרים. אפילו את עומדת שם."

"מספיק בשביל לטבוע. אפילו אתה נפלת."

ג'ון נושך את שפתיו. הוא היה רוצה שהמלכה האדומה לא תראה את בן הלוויה שלה, הגבר שאמור להגן עליה, נופל על התחת. הוא גם היה רוצה להיות בבית מול קערה של נזיד בשר באסקי ושבן העשרים ומשהו שאיתו הוא מפלרטט בגריינדר יחליט להיפגש איתו סוף סוף. זה ושלום עולמי.

אתה מזיין ורוקד, כמו שאמאצ'ו אומרת.

וזה מה שאנטוניה צריכה. שמישהו ייקח אותה לרקוד, גם אם היא היחידה ששומעת את המוזיקה.

"לא מתאים לך להישאר כל כך רחוק מזירת הפשע."

"לפעמים אני רואה טוב יותר מרחוק," אנטוניה עונה.

מזווית העין המפקח גוטיירז מזהה את התסמינים של השותפה שלו, תסמינים המעידים על כך שהמוח הייחודי שלה עובד במהירות מופרזת. בחודשים האחרונים והרבים הוא הבין איך לקרוא את ההתקשחות של הכתפיים והצוואר, את הנשימה המואצת, את הקול הגבוה באוקטבה מהרגיל ואת האצבעות שנפתחות ונסגרות מוכנית.

ג'ון שולח יד לכיס הז'קט, שבו מחכה הקופסה המרובעת והמוכרת של הקפסולות, אבל הוא לא מוציא אותה. במקום, הוא מתכופף וממשיך לבחון את המעקה באיטיות. סנטימטר אחר סנטימטר.

לא.

לא לפני שהיא תבקש.

אין לו עוד זמן לחשוב על זה כי הוא מצא משהו על שפת המעקה. כתם חום, יבש.

"תראי."

אנטוניה מסתובבת ומתקרבת אליו. עכשיו שניהם מתכופפים למרגלות המעקה ומביטים כלפי מעלה.

"זה מה שאת מחפשת?" ג'ון שואל.

אנטוניה ממצמצת כמה פעמים. עוד סימן שג'ון למד לקרוא. זה כמו זמזום הדיסק הקשיח של המחשב הנייד בזמן שהמעבד מחפש מידע.

"אולי. הכתם תואם את ההנחה שהרוצח השליך את הקורבן מכאן."

אגואדו מתקרבת אליהם מקצה הגשר עם הכלים הדרושים להמשך העבודה. שניהם מזדקפים כדי לפנות לה את השטח ומכבים את הפנסים.

"את לא רוצה להתחייב, נכון?"

אנטוניה מהנהנת בחשכה.

"אני לא רוצה לראות אותה. אני לא רוצה, אם זו לא היא."

ג'ון יודע, כי הוא חווה זאת על בשרו, שהמבט המאשים של המתים עלול לחלץ ממך הבטחות שלא תוכל לקיים. שבעה חודשים קודם לכן הבטיחה אנטוניה הבטחה כזו לנער שדימם למוות באחוזה נטושה. הבטחה שסתרה את ההבטחה שלה למרקוס, בעלה, שלעולם לא תעשה שוב משהו שעלול לסכן אותם. היא הפרה את שתיהן.

"גם אני יודע מה זה להביט להם בעיניים, יפה שלי. אבל במקרה הזה את לא צריכה לדאוג. הדגים אכלו אותן."

"אני לא רואה איך זה אמור להדאיג אותי פחות," אומרת אנטוניה: היא חסינה לציניות כמו שסופרמן חסין לקליעים. "היעדר גלגלי העיניים מקטין את האפשרות לזיהוי."

ג'ון לא ממהר לענות. כי אנטוניה לא תאהב את מה שיש לו להגיד, את מה שמנטור אמר לו להגיד.

לולה

מרכז מסחרי פָּרָאיסוֹ, מַרבֵּלָה

חייה של לולה מורנו ניצלים בזכות רצף אירועים מקריים. הראשון הוא שעגלת התינוקות שעליה היא מסתכלת בחלון הראווה של פְרֵנָטָל היא בגוון כחול כהה. אם היא הייתה בצבע בהיר, האקדח שהגבר הניף מאחורי גבה לא היה משתקף בזכוכית. אילולא הייתה אשתו של מי שהיא – וידעה שרצח הוא מאורע אפשרי בחייה – סביר להניח שלא הייתה מגיבה ביעילות כזאת.

במקום להישאר נטועה במקומה, להסתובב או להתעמת עם התוקף, לולה משתטחת על הרצפה בדיוק ברגע ששלושת קליעי המָקָרוֹב מנפצים את הזגוגית והופכים את העגלה לערמת סמרטוטים.

חייה ניצלים… לעת עתה. "בבית העני השמחה קצרה," כמו שנוהגת לומר אימא שלה. ללולה מורנו, שלובשת ג'ינסים של בלמיין, סוודר קשמיר רך ותיק של פראדה, דווקא לא חסר כסף.

חסר לה זמן, אבל זה כבר סיפור אחר.

שלושים קילוגרמים של חלון ראווה מתנפצים על לולה, שמגוננת על ראשה בידיים בביטחון מלא שֶׁטוֹלֶה יטפל באירוע. בשביל זה משלמים לו, ולא מעט.

(לולה צועקת משהו בעניין, אבל אי אפשר להבין מה.)

אנטולי אולג פסטושנקו גובה הרבה כסף. כל כך הרבה שהוא הרשה לעצמו להתמכר לקפה של סטארבקס. כדי להישאר עירני. הבעיה היא ששמונה עשרה כפיות הסוכר שיש בכל פרפוצ'ינו ענק עשו אותו איטי ורשלן. יורי, ששיבושי המילים שלו לפעמים קולעים מאוד, אומר שיש לו "רפלקסים שמנים".

זו בעיה כששומר ראש מחזיק משקה ענק ביד שאיתה הוא אמור לשלוף את האקדח, בעיקר אם ביד השנייה הוא מסתכל בנייד לראות מה קרה אתמול בלילה במשחק של ספרטק. גם אם הוא ישליך לרצפה את שניהם בשיא המהירות, הרוצח החמוש יסתובב אליו לפני שהוא יצליח לשלוף את האקדח.

ארבעה מתוך חמישה כדורים פוגעים בטוֹלֶה.

אחד ברגל, כשהרוצח לוחץ על ההדק בפעם הראשונה, כמעט בלי לכוון. הקליע שהכי הכאיב לו.

השני והשלישי פוערים שני חורים בז'קט השחור וננעצים בריאה ובטחול, שנקרע. לטוֹלֶה יהיה הרבה יותר קשה לנשום ולהיאבק בזיהום בשש השניות שנותרו לו לחיות. אבל שני הקליעים האלה לא מכאיבים לו. האדרנלין והכאב מהכדור הראשון לא השאירו מקום לעוד כאב.

טוֹלֶה מצליח לשלוף את הנשק בין הירייה השלישית והרביעית של יריבו. הוא יורה פעם אחת אבל מצליח רק לשרוט את היד של הרוצח ולגרום לו לאבד את יכולת הכיוון. הכדור הרביעי פוגע בשלט על הקיר ונהדף חזרה עד שהוא מתגלגל דרך הרווח שמתחת למעקה הזכוכית לקומה שמתחת, שממנה עולים קולות של צעקות וצעדי ריצה של האנשים ששמעו את היריות. עובד ניקיון משועמם יטאטא אותו משם למחרת, מבלי לשים לב, יחד עם שאר הפסולת.

הכדור החמישי – זה שהרג אותו – פוער חור מושלם מעל הגבה השמאלית של טוֹלֶה ומפלס דרך בתוך מוחו עד שמסת המוח גורמת לו לאבד תאוצה בהדרגה, והוא נעצר מבלי להגיע לעצם הקודקוד.

הוא נופל.

לולה מפסיקה לצרוח כשהיא רואה את הראש של טוֹלֶה צונח על הרצפה, בתוך שלולית פרפוצ'ינו, כמה סנטימטרים ממנה. בועה ארגמנית מבצבצת בין שפתיו. המבט החביב והנאמן של הנהג ושומר הראש שראתה דרך המראה כל בוקר בשש השנים האחרונות, הוא כעת מבט של תדהמה וחוסר הבנה. טוֹלֶה מת בגיל ארבעים ושבע מבלי שעשה דבר משמעותי בחייו ומבלי שהגשים אף אחד מחלומותיו.

מובן שהמחשבה הזו לא עוברת כרגע במוחה של לולה. גם לא אחר כך, כשהיא חוצה יחפה ומדממת את מגרש החניה של המרכז המסחרי בניסיון לשרוד. היא תחשוב על זה בלילה כשתסתגר בחדר האמבטיה, עטופה במעיל גנוב ורועדת מפחד, כדי לנסות לבכות ללא הצלחה.

הבועה בין שפתיו של טוֹלֶה מתפוצצת ומתיזה טיפות קטנות של דם ורוק על לחיה של לולה. יותר מחילופי הירי וגם יותר מהצורך להגן על התינוק שבבטנה, מה שמעורר אצלה תגובת לחץ חריפה שלה היא הבועה הזו, שהתנפצה עם נשימתו האחרונה של טוֹלֶה.

כשנשים קנאיות נתקלות בלולה ביציאה ממסעדות יוקרה ומחנויות אופנה, הן נועצות זו בזו מרפקים. נעיצות מרפק שמשמעותן "אישה לראווה" אצל הספרדיות ו"אישה לתצוגה" אצל האנגליות והרוסיות.

נכון שללולה יש יותר זמן פנוי מלנשים אחרות בנות שלושים וקצת (או על פי הגדרתה של לולה, עשרים והרבה) כדי ללכת למכון הכושר, וזה מה שמציל את חייה כי:

– היא עושה בּורפִּי כדי להתרומם: היא מניחה את ידיה על הרצפה, מתנערת מהזכוכיות ודוחפת את עצמה כלפי מעלה בעזרת שרירי הישבן והירכיים. (זומבה. ימי רביעי 11:45-11:00)

– היא מצליחה לקפוץ מעל הגופה של טוֹלֶה מבלי לאבד שיווי משקל (בּאדי בּאלאנס, ימי שלישי 13:00-12:15)
– היא שולחת מכת אגרוף כפולה עם המרפק לעצם הלחי של הרוצח (קרדיו-בוקס. ימי שני ושישי ב-10:00. השיעור האהוב עליה)

באופן מקרי לחלוטין – וכי לולה מועדת קלות – מכת האגרוף הכפולה פוגעת פעמיים, אבל לא בעוצמה. לולה אישה גבוהה. מטר שבעים וחמש. אבל היא מעולם לא הכתה אף אחד באמת ושיעורי הקרדיו-בוקס מיועדים לעקרת בית שרוצה לעצב את התחת ולא כדי לשבור למישהו את עצם הלחי, אבל הרוצח בכל זאת נרתע לרגע לאחור בהפתעה.

המכה גם מזיזה מעט את המטפחת שמכסה את פיו.

לולה מזהה אותו תוך חצי שנייה.

ותוך שנייה נוספת היא מבינה שהיא אכלה אותה.

מטפחת מחורבנת, היא חושבת.

כשהמוח שלנו ניצב מול איום, יותרת הכליה משחררת קטכולאמינים לדם ומספקת לנו אנרגיה מיידית כדי להיאבק או לברוח. לולה כבר נאבקה – שתי מכות האגרוף החלשות לא השיגו הרבה – ועכשיו האימה תובעת ממנה לברוח.

היא מאבדת את אחד מסנדלי המיו מיו שלה כשהיא נעמדת. כשהיא מסתובבת בבהלה, היא מחליקה על הזכוכיות ונופלת עם הפנים כלפי מטה. את הסנדל השני היא מאבדת כשהיא מנסה לקום, ושברי הזכוכית ננעצים בכפות רגליה היחפות. אבל היא מתעלמת מהכאב, כי הפחד שלה גדול מכדי שתוכל להתמסר לו, נעמדת שוב ובורחת לכיוון יציאת החירום בקצה המסדרון, מטרה קלה לרוצח.

הרוצח, שהתאושש משתי המכות שספג בפנים, מרים את האקדח ולוחץ על ההדק. הסוודר הוורוד הוא מטרה קלה ממרחק קצר כל כך, אבל כדי שאקדח יירה, צריכים להיות כדורים במחסנית. במחסנית של המָקָרוֹב היו רק שמונה כדורים. שלושה לזכוכית, ארבעה לטוֹלֶה ואחד לקומה השנייה, כך שבמקום "בום, בום, בום" נשמע רק "קליק, קליק, קליק" בלתי מזיק. הרוצח מקלל – הוא רגיל לכלי נשק אחרים, עם יותר כדורים – ומכניס את היד לז'קט כדי להוציא את המחסנית השנייה, שלא האמין שיזדקק לה. הוא נאבק באקדח ומצליח להכניס את המחסנית אבל אין לו מספיק זמן כדי לירות בסוודר הוורוד המתרחק, כי מאחורי גבו נשמע:

"ידיים למעלה!"

הרוצח מרים גבה – ללא ספק הוא חושב לעצמו באמת? ידיים למעלה? ברצינות? – ומסתובב. המאבטח של חנות התכשיטים צ'וֹקרוֹן – אקדח ביד, שפם מעל השפה העליונה, כרס בירה בקו המותן – יצא מהחנות ומכוון אליו את הנשק.

הרוצח לא נותן לו הזדמנות. שתי יריות לחזה ואחת לראש. יש לו עוד חמישה כדורים. הוא מסתובב אל לולה עוד לפני שהברכיים של המאבטח נוגעות ברצפה. הוא יורה אבל הכדור הרביעי פוגע במשקוף דלת החירום שכבר נסגרה מאחורי גבה של לולה ובולעת את צעקת התסכול של הרוצח.

לולה עדיין לא בטוחה, עדיין לא.

אפילו לא קצת.

זאבה שחורה / חואן גומז-חורדו
כתר, 2024
תרגום מספרדית: עינת רוטמן
448 עמודים

חואן גומז-חורדו הוא סופר ועיתונאי ספרדי. הוא אחד הסופרים הספרדים המצליחים ביותר כיום וספריו תורגמו לעשרות שפות. הרומן "זאבה שחורה" הוא הספר השני בסדרת "פרוייקט מלכה אדומה"