פֶּרֶק מִסֵּפֶר – "האם הציונות ביקשה להקים מדינת לאום?" מאת דימיטרי שומסקי

"מדינת לאומים יהודית"

א

ב-1910, על רקע ויכוחים סוערים על "השאלה היהודית" בפולין הקונגרסאית, וויכוחים סוערים לא פחות על "השאלה הפולנית" בדומה הרוסית ובעיתונות הרוסית, פרסם ולדימיר ז'בוטינסקי בעיתון הבית שלו, היומון הליברלי האודסאי אודסקיה נובוסטי (חדשות אודסה), את מאמרו "יהודים ופולנים", שאותו חתם כדלקמן:

"והנה, ההמון [היהודי] [...] מכריז [...] באופן חד-משמעי הכרזה שערורייתית ומפתיעה: כאילו בפולין מעתה יש שני לאומים! מובן לנו עד כמה הגילוי הזה קשה בהתחלה, על אחת כמה וכמה במקרה הנוכחי, בגלל רגישותם הלאומית הגבוהה של הפולנים. [...] אבל עם הפתעות ואכזבות כאלה נאלצים להשלים במוקדם ובמאוחר, כשם שבסופו של דבר משלימה הפקידות עם עניין הייצוג העממי ומשלימים האצילים עם זכות הבחירה הכללית שאין בלתה. רק את זאת [...] נותר אפוא לפולנים לעשות: להשלים. נגד העובדות אין מה לעשות: כן, בפולין שני לאומים, והערים הפולניות, קרי מוקדי התרבות המקומית, שייכות לשני הלאומים כאחד. צד אחד (כלומר הפולנים) לא יאהב זאת, הצד האחר ישמח; הצד האחד יטען כי אלה הם המלוכלכים החדשים שזה מקרוב באו פולשים לגן הדובדבנים, אבל הצד האחר יראה בכך ניצחון עקרונות הדמוקרטיה [ו]שוויון הגזעים בקרב האנושות. כל אחד יחוש על פי דרכו, אך לא התחושות הן העניין כאן, כי אם העובדות. פולין היא ארצם של הפולנים והיהודים, ובכלל ארצם של אותם הלאומים, אשר מאכלסים אותה: זאת עובדה, והיא תישאר ככזאת".

כעבור כעשור וחצי, ב-1926, פרסם ז'בוטינסקי בעיתון הבית החדש שלו, העיתון הרוויזיוניסטי הציוני ראזסוויט, את המאמר על "ארץ-ישראל ה'דו-לאומית'", שבו יצא נגד אנשי אגודת "ברית שלום" וחתירתם לכינון מסגרת מדינית דו-לאומית בארץ ישראל בשלב שהיהודים היו מיעוט קטן בארץ. בתוך כך התייחס לדמותה הלאומית-משפטית העתידית של ארץ ישראל על פי השקפתו המדינית:

"ארץ-ישראל העתידה צריכה להיות בנויה, מבחינת הזיקה המשפטית, כמדינה "דו-לאומית". ולא רק ארץ-ישראל. כל ארץ, שיש בה מיעוט אתני, ולוא הקטן ביותר, תצטרך, אחרי ככלות הכול, לפי השקפתנו העמוקה, להתאים את משטרה המשפטי לעובדה זו וליהפך למדינה דו-תלת-לאומית או בת ארבעה לאומים. [...] הסיסמה של "מדינה דו-לאומית" איננה חדשה. כותב השורות האלה כתב בשכבר [ה]ימים, שפולין (דובר אז בפולין הרוסית) היא "ארץ הפולנים והיהודים", ועליה להיות בנויה, מבחינת הזיקה המשפטית, כחבל-ארץ של שני עמים".

ז'בוטינסקי כתב בתקופת המנדט על עתידה המדיני של ארץ ישראל לאחר שייווצר בה רוב יהודי "בעל נוכחות דומיננטית", והתייחס לדבריו בזמן מוקדם יותר, במרחב אחר, בתקופה שלפני ההתפרקות, המלאה או החלקית, של שלוש האימפריות מרובות הלאומים של מפנה המאות באודסה המולטי-אתנית עם מבט על יחסי הפולנים והיהודים במערבה של הקיסרות הרוסית. בעקבות התייחסותו מתעוררות שאלות שהמחקר על ז'בוטינסקי ועל תולדות הלאומיות הציונית טרם נדרש אליהן, כגון: מהו הקשר של ההשקפה המדינית הז'בוטינסקאית בתקופת המנדט הבריטי לתפיסותיו על המדינה והאומה מלפני מלחמת העולם הראשונה? מדוע מצא לנכון לפנות אל העבר המדיני שלא היה עוד בנמצא, ועוד במרחב גיאוגרפי מרוחק, שהדמיון הגלוי לעין היחיד בינו ובין המרחב הארץ-ישראלי המנדטורי היה שהן בפולין הקונגרסאית והן בארץ ישראל המנדטורית היו נוכחים יהודים כלאום במרחב המקומי? מהם מקומם ותפקידם של תפיסתו המדינית המוקדמת של ז'בוטינסקי ושל המרחב מרובה הלאומים במזרח אירופה בתפיסתו המדינית הכוללת, אם אפשר לייחס לו תפיסה מדינית כוללת?

כדי לנסות ולהשיב על שאלות אלה, מן ההכרח להתייחס לסוגיית המפתח שיכולה לשמש כנקודת מוצא לדיון בשאלות אלה. הכוונה למהותה ותוכנה של ההשקפה המדינית של ז'בוטינסקי לפני התמוטטותן של המסגרות הגיאו-פוליטיות האימפריאליות. דא עקא, במשך עשרות שנים של עיסוק מחקרי בז'בוטינסקי – בדמותו, במחשבתו ובפועלו – הקדישה ההיסטוריוגרפיה אך מעט תשומת לב לתקופתו הטרום-רוויזיוניסטית. אין תימה בכך, שהרי מקומו וזהותו הייחודיים בתולדות הציונות המדינית ובהקשרים היסטוריים בני זמנו קשורים לעובדות שהיו לנחלת ההיסטוריה בתקופה שבין מלחמות העולם. בתקופה זו הוא ייסד את הציונות הרוויזיוניסטית, היה לדובר המובהק של תפיסת שלמות הארץ וראש המדברים בעד ההצהרה הגלויה שמדינה יהודית בעלת רוב יהודי על שטחה של ארץ ישראל היא המטרה הסופית של הציונות, וכן ניהל פולמוסים עזים עם הציונות הסוציאליסטית בכלל ועם תנועת העבודה הציונית בפרט. לכן אך טבעי הוא שהתקופה שבה היו כל העובדות האלה נחלת ההיסטוריה, דהיינו התקופה שבין שתי מלחמות העולם, עומדת במוקד העניין ההיסטוריוגרפי. לכך נוספים, מן הסתם, גם המחסום הלשוני (שכן הרוב המוחלט של כתיבתו מלפני המלחמה לא תורגם מרוסית), והמחסום המדיני, שכן כמה טקסטים חשובים מפרי עטו התפרסמו בעיתונות הרוסית בתקופה הצארית, והגישה אליהם בספריות הסובייטיות הייתה חסומה בפני חוקרים מערביים. כל הגורמים הללו חברו יחד, וכתוצאה מכך אי אפשר היה לקבל מן הספרות ההיסטורית על ז'בוטינסקי ומן ההיסטוריוגרפיה הציונית תמונה מלאה של "מורשת ז'בוטינסקי" מעידן האימפריות בכלל, ושל עמדותיו בסוגיות לאומיות-מדיניות בפרט. הדיון התנהל באופן בלעדי כמעט בתוך המסגרת הכרונולוגית של ימי הרוויזיוניזם הציוני.

בשני העשורים האחרונים אנו עדים לשתי פריצות דרך רבות חשיבות בחקר ז'בוטינסקי. ספרו של מיכאל סטניסלבסקי, Zionism and Fin de Siècle (ציונות ומפנה המאות) משנת 2001, הוקדש בחלקו הגדול לדמותו וכתיבתו של ז'בוטינסקי הצעיר באודסה (וגם בשווייץ וברומא), לעתים בהישענות על טקסטים שמצא בספריית לנין במוסקבה, ואשר לא נחקרו קודם לכן. בספר זה– שהוא ציון דרך לא רק בחקר ז'בוטינסקי אלא גם בהיסטוריוגרפיה הציונית בכללותה – עלה בידו של המחבר להציג את דיוקנו רב הניואנסים של מייסד הרוויזיוניזם הציוני. דמותו מורכבת יותר מדימויו החד-ממדי כפי שהצטייר לעתים בספרות ההיסטורית שעסקה בלעדית בהקשרים הציוניים-רוויזיוניסטיים של כתיבתו ופעילותו, ובראש ובראשונה בהיסטוריוגרפיה הרוויזיוניסטית. ז'בוטינסקי המוקדם, כפי שעולה מספרו של סטניסלבסקי, היה נציג מובהק של דור האוונגרד הרוסי בספרות ובהגות ברוסיה הצארית המאוחרת של מפנה המאות, והיה מעורה עמוקות בשיח הקוסמופוליטי שאפיין אותו. סטניסלבסקי היה, אפוא, הראשון שפרץ את החומה בין הדיון בז'בוטינסקי כאינטלקטואל, כפובליציסט וכסופר רוסי לדיון בז'בוטינסקי הלאומי הציוני. התברר שאי אפשר לנתק את חבירתו לאידיאולוגיה הלאומית הציונית בתחילת המאה העשרים – מהלך שלא התרחש כתוצאה מתפנית דרמטית בנוסח הפרדיגמה הפשטנית "מהתבוללות ללאומיות", אלא היה הדרגתי ונטול לבטים עמוקים – מעמדתו האסתטית והחברתית-תרבותית. היה זה חלק משיח של מרד היחיד והתחדשותו הפנימית, שאמנם לא חייב את הבחירה בלאומיות, אך בנסיבות המפה האתנית של החברה שבה גדל ז'בוטינסקי ומיקומו שלו עצמו בתוך אותה סביבה הייתה הבחירה הזאת לצעד טבעי ומובן מאליו שלא רק לא סתר את זיקתו למגמות ה"מרדניות" נגד "הריקנות הכואבת" של היחיד שאפיינו את המיליה האוונגרדי שבו צמח, אלא אף אשרר אותה.

סטניסלבסקי לא הסתפק במהלך שחיבר בין עיסוקו ויצירתו האינטלקטואלית והספרותית של ז'בוטינסקי לפני מלחמת העולם הראשונה ובין הדיון בלאומיותו היהודית המוקדמת. לקראת סוף הספר הוא ביקש להתוות את הכיוון לדיון אינטגרטיבי במורשת העבר התרבותי והאסתטי של מפנה המאות אצל ז'בוטינסקי המאוחר ובעמדתו כסמן הרדיקלי של הלאומיות הציונית המדינית בשנות העשרים והשלושים של המאה הקודמת. התמונה שהתקבלה שיקפה דמות רוויית ניגודים פנימיים משמעותיים בין "קוסמופוליטיות" ל"אולטרה-לאומנות", עמוקים יותר מכפי שמצטייר מספרו על ז'בוטינסקי המוקדם. לנוכח זאת נשאר סטניסלבסקי נאמן לנוהגו להכיל את מורכבויותיו של ז'בוטינסקי בדיוקנו ההיסטורי ובחר בצדק לא להכריע לא לטובת מרכיב ה"קוסמופוליטיות" ולא לטובת מרכיב ה"אולטרה-לאומנות" שבמסגרת אותו המכלול.

התפתחות משמעותית נוספת בחקר ז'בוטינסקי אירעה עם הופעת ספרה של סבטלנה נטקוביץ' – הניסיון המקיף הראשון ב"לימודי ז'בוטינסקי" לפתח דיון משולב ביצירתו המוקדמת והמאוחרת. נטקוביץ' מתחה ביקורת על מה שהגדירה "שימוש לא מוקפד" של סטניסלבסקי במושג מפנה המאות לציון הרקע הרעיוני והתרבותי להבנת עמדותיו הלאומיות של ז'בוטינסקי, והבחינה הן בשינויים התוכניים הפנימיים שעברו תפיסותיו החברתיות של ז'בוטינסקי באותה תקופה, הן בתמורות שהתרחשו בעמדותיו במגוון תחומי הגות, במיוחד בכל הקשור לפוליטיקת הזהויות שלו. בד בבד הצביעה נטקוביץ' לא רק על המִשתנה אלא גם על הקבוע שביצירתו, והוא בראש ובראשונה, לדידה, זיקה עמוקה לממד האי-רציונלי שבתפיסת הקיום האנושי. נטקוביץ' מזהה את הביטויים לכך, בין השאר, בנטייתו לשלב פרדוקסים בכתיבתו, דוגמת שילוב "רגשי אהדה לסוציאליזם בכתביו הלאומיים והבורגניים ביותר ויסודות שערורייתיים במתירנותם בכתיבתו השמרנית".

סטניסלבסקי ונטקוביץ' אינם נדרשים במחקריהם לכתיבתו המוקדמת של ז'בוטינסקי בנושאים מדיניים ומדיניים-לאומיים מובהקים. אין לתמוה על כך, שכן היקף החומרים הפובליציסטיים מפרי עטו של ז'בוטינסקי בעיתונות הרוסית מלפני מלחמת העולם הראשונה עצום. מדובר במגוון רב של נושאים שרק מקצתם, מטבע הדברים, מושכים את תשומת הלב המחקרית בהתאם למוקד עניין נתון מראש של החוקרת או החוקר. כך או כך, היעדר כמעט מוחלט של דיון בהשקפות המדיניות של ז'בוטינסקי במחקרים החדשים אשר הפנו את הזרקור אל התקופה המוקדמת בכתיבתו ובפעילותו, מאשרר את המגמה המקובלת בהיסטוריוגרפיה הקיימת על ציוניותו של ז'בוטינסקי שעוסקת בהגותו המדינית הלאומית בעיקר בשנותיו הרוויזיוניסטיות בין שתי מלחמות העולם. התמונה המצטיירת היא אפוא שלתפיסתו הציונית המדינית של ז'בוטינסקי, עם השאיפה המוצהרת במרכזה בשנות העשרים והשלושים ל"מדינה יהודית" משתי גדות הירדן, לא היה עבר של ממש בתקופה שלפני מלחמת העולם הראשונה, אף כי באותה תקופה כבר פעל ז'בוטינסקי בזירות מדיניות. הוא היה שותף מרכזי לגיבוש תוכנית הלסינגפורס הידועה של ציוני רוסיה משנת 1906, אשר בצד מחויבותה העקרונית ל"עבודת ארץ ישראל" הציגה את הדרישות הפוליטיות מן הממשלה הרוסית לאוטונומיה לאומית אקסטריטוריאלית של יהודי רוסיה הצארית, במסגרת מדינה רב-לאומית דמוקרטית. לעומת זאת, ברור למדי על פי התיאור ההיסטוריוגרפי הרווח שאם לא היה ל"מדינה היהודית" של ז'בוטינסקי הרוויזיוניסט עבר קונקרטי בתקופתו הטרום-רוויזיוניסטית, הרי שעתיד היה גם היה לה, בדמות מדינת הלאום היהודי של ישראל כפי שהיא מוכרת לנו. כך, ברוח הפרדיגמה המקובלת בהיסטוריוגרפיה על הציונות אשר מציירת את הממד המדיני-פוליטי של הציונות בדמות התכוונות נתונה מראש, לקראת "מדינה יהודית" במובן של מתן הגדרה עצמית לאומית וזכויות לאומיות קולקטיביות לאזרחיה היהודים בלבד, מוצג ז'בוטינסקי כנציג מובהק ומובן מאליו של חזון המדינה היהודית החד-לאומית.

אולם די באותה התייחסות קצרצרה ואגבית כמעט של ז'בוטינסקי בשנת 1926 לדבריו בשנת 1910, כדי להניח שהשקפותיו הפוליטיות על יחסי קבוצות לאומיות במרחבים מדיניים בתקופה האימפריאלית רלוונטיות לדיון על השקפותיו הפוליטיות באותם הנושאים בתקופה המנדטורית. זאת גם אם אי אפשר לחוות דעה מגובשת על טיב היחסים בין תפיסותיו בשתי התקופות השונות ובשני המרחבים השונים על פי התייחסות זו לבדה. להלן אבקש לשחזר את אותו עבר אימפריאלי לא-רחוק של ז'בוטינסקי הרוויזיוניסט בכל הנוגע לממד המדיני-פוליטי של השקפותיו במרוצת אותו עבר. מהלך דומה היה, כפי שראינו לעיל, חיוני כדי לעמוד על עיקרי תפיסתו הפוליטית של אחד העם אחרי מתן הצהרת בלפור, ונחוץ על מנת לנתח, לתאר ולבאר את השקפותיהן המדיניות של דמויות ציוניות מרכזיות אחרי תקופת האימפריות מרובות הלאומים בהקשרן ומקורותיהן ההיסטוריים. זאת נעשה בהסתמך, באופן חלקי, על מקורות פרי עטו של ז'בוטינסקי אשר טרם נחקרו, מהתקופה המוקדמת בפעילותו. לאחר מכן נבדוק מה קרה לתפיסותיו המדיניות במעבר מהתקופה שבה דומיין עתיד הלאום היהודי במסגרות מדיניות שהשתרעו במרחבים מקיפים מרובי לאומים לתקופה שלאחר התמוטטותן של אותן המסגרות. לבסוף, משנשחזר את תמונת השקפותיו המדיניות משני צדי ציר הזמן שבין עידן האימפריות המולטי-אתניות של מפנה המאות ובין התקופה המנדטורית – ציר שחפף את התפרקות המרחב האימפריאלי למדינות הלאום ומדינות לאומים בעלי יסודות אתניים-לשוניים משותפים – נבקש הסברים אפשריים לתמונה המתקבלת.

האם הציונות ביקשה להקים מדינת לאום? הדמיון המדיני הציוני מפינסקר עד בן-גוריון (1948-1882) / דימיטרי שומסקי
מאגנס, 2024
293 עמודים

פרופ' דימיטרי שומסקי הוא היסטוריון של תולדות עם ישראל בעת החדשה בחוג להיסטוריה של עם ישראל ויהדות זמננו ומנהל מרכז צ'ריק לתולדות הציונות, היישוב ומדינת ישראל באוניברסיטה העברית בירושלים