פֶּרֶק מִסֵּפֶר – "אוטובנוגרפיה" מאת כריסטינה לורן

פרק שלישי

זהו אחר הצוהריים של יום שני. אמא חזרה הביתה מוקדם וכשמתברר שאין לנו שיעורי בית, היא רואה בזה סימן שהיא מוכרחה לנצל, לקחת אותנו לקנות בגדים. אחותי היילי נרגשת לקראת ההזדמנות לקנות עוד בגדים שמתאימים ללוויות. אני לא מתלהב במיוחד אבל מסכים להצטרף בעיקר כי אני יודע שאם אישאר לבד בבית, אבלה שעות ארוכות מול המחשב הנייד ובעזרת כל מנועי החיפוש האפשריים, אנסה ללמוד כמה שיותר על סבסטיאן בראדר.

למזלי, אוטום מחליטה להצטרף למסע הקניות, ומכיוון שכוח העל של אמא שלי הוא כנראה היכולת המופלאה למצוא בשבילנו בכל מצב את הבגדים הכי מכוערים שיש, יהיה נחמד ויעיל להיעזר בה כדי לחזק את האגף שלנו. מצד שני, אם שלושתן יהיו כל הזמן בסביבה, אצטרך להשתדל לערוך את החקירות שלי בעניין סבסטיאן בחשאיות. אוטום תסתכל עליי מוזר אם היא תקלוט שאני מחפש תמונות לוהטות שלו בטלפון הנייד שלי. אמא שלי והיילי יודעות שאני אוהב בנים, אבל אמא לא תשמח במיוחד לדעת שהבחור שאני מתעניין בו כרגע הוא בנו של הבישוף המקומי.

דת ממוסדת לא מתקבלת בחיבה יתרה בבית שלנו. אבא שלי יהודי, אבל לא היה בבית הכנסת מזה שנים. אמא שלי גדלה כמורמונית בסולט לייק סיטי, קצת צפונה מפה, אבל ערקה מהכנסייה כשהייתה בת תשע-עשרה, לאחר שאחותה הצעירה, דודה אמילי, יצאה מהארון בבית הספר התיכון ונאלצה להתנתק מהכנסייה ומהוריה. אני, כמובן, לא הייתי בסביבה אז, אבל שמעתי חלק מהסיפורים וראיתי את הוורידים במצח של אמא צצים ומופיעים בכל פעם שנחשף היבט נוסף לצרות המוחין של הכנסייה. אמא שלי לא רצתה להתנתק מההורים שלה, אבל בהיותה אדם עם לב רחום, היא גם לא יכלה להצדיק ולקבל את ההתנכרות שלהם למישהי שהיא אוהבת, רק בגלל חוקים שנלקחו מאיזה ספר עתיק.

אם כך, אתם עשויים לשאול, למה אנחנו בכלל גרים כאן, במקום עם צפיפות המורמונים הכי גדולה בעולם? גם אמא שלי ממשיכה לתהות. לפני שנתיים וחצי, חברת סטארט-אפ ענקית עשירה במיוחד שהבסיס שלה פה, פיתתה אותה לעזוב את גוגל. שם היא הייתה המתכנתת הבכירה היחידה ממין נקבה, ולמעשה "השאירה אבק לכולם". נקסט-טק הציעה לה את משרת המנכ"ל הנחשקת, אבל היא ביקשה להיות המהנדסת הראשית, משרה שהגיעה עם תקציב פיתוח טכנולוגי כמעט בלתי מוגבל. היום הצוות שלה מפתח מודלים של הולוגרמות תלת-מימד עבור סוכנות החלל נאס"א.

בשביל כל משפחה אחרת, שחיה משתי משכורות של שש ספרות ועדיין בקושי מצליחה לסגור את החודש, זאת בטח הייתה החלטה ממש קלה. לעבור לגור בסביבה שבה הוצאות המחייה מצחיקות בהשוואה למה שהיינו רגילים, ועוד לשדרג ככה את תנאי השכר? העניין סגור. אבל בגלל העבר של אמא שלי, ההחלטה לעבור הייתה מלווה בייסורים. אני זוכר ששמעתי את הוריי מתווכחים בנושא מאוחר בלילה, בשעה שהיילי ואני כבר מזמן היינו אמורים להיות שקועים בשינה. אבא חשב שזאת הזדמנות שאסור לסרב לה, משרה שיכולה להזין את כל השאיפות והדמיונות שלה. עם זה אמא הסכימה, אבל חששה איך המעבר ישפיע על הילדים.

במיוחד איך זה ישפיע עליי. חודשיים לפני שההצעה המפתה הגיעה, הודעתי להוריי שאני דו-מיני. טוב, לא בדיוק "הודעתי" להם בעצמי. כחלק מעבודת גמר בלימודי התואר שלה, אמא שלי יצרה תוכנה בלתי ניתנת לזיהוי, שמאפשרת למעבידים לעקוב אחרי מה שהעובדים שלהם עושים במחשב בזמן העבודה. התוכנה הייתה כל כך ידידותית למשתמש, והממשק היה כל כך נוח, שמייד יצרו ממנה גרסה שמתאימה לקהל הרחב והיא כמובן נחטפה במהירות והותקנה על רוב המחשבים הביתיים בארצות הברית. אם רק הייתי טורח לעשות אחת ועוד אחת, הייתי בוודאי מבין שיש סיכוי סביר שגם אצלנו ההורים התקינו תוכנה כזאת על הרשת הביתית, לפני שגיליתי שאני יכול לצפות בסרטי פורנו בטלפון הנייד שלי.

זאת הייתה שיחה מביכה, אבל לפחות היא הסתכמה בפשרה, מותר לי לגלוש באתרים מסוימים, והם לא יעקבו אחריי ברחבי הרשת, בתנאי שלא אתגנב לאתרים, שאמא הגדירה ככאלה ש"יתנו לי רעיונות לא מציאותיים על איך עושים סקס ועל איך הגוף שלנו אמור להיראות."

בסופו של דבר ההורים שלי, שהיו באופן מובהק נגד כל דבר שמריח ממורמונים, לקחו את הבת האימו שלהם ואת הבן הקוויר שלהם ישר לגן העדן המורמוני. כדי למזער את רגשות האשם שלהם על המהלך הזה, שתבע ממני להגן על עצמי בכל מחיר (קרי, לבחור בזהירות רבה למי אני מספר על עצמי), ההורים שלי הפכו את הבית שלנו למאורת גאווה. מכיוון שאני מבלה את רוב הזמן הפנוי עם אוטום בבית שלה והיילי שונאת כמעט את כולם (אף אחד מהחברים הזועמים שלה מעולם לא הופיע אצלנו בבית), אז מאמרים וחוברות בנושאי מגדר וטי-שרטים שדגל הגאווה מודפס עליהן מוגשות לי חדשות לבקרים, מלוות בנשיקה ובמבטים גאים ותומכים. אמא מחביאה לי מדבקות עם מסרים מעודדים בתוך הציפית של הכרית ואני בדרך כלל מגלה אותן מתישהו כשהפינה החדה דוקרת אותי בלחי באמצע הלילה.

שום דבר לא היה אותו דבר אם לא היית קיים!

להיות אמיץ זה להיות כל יום מחדש מי שאתה – בעולם שמצפה ממך להיות מישהו אחר.

אהבה אינה יודעת גבולות.

"רגיל" זאת רק אחת התוכניות שנמצאות במכונת הכביסה!

כשאוטום מצאה פה ושם מדבקות כאלה במהלך השנים, היא רק משכה בכתפיה ומלמלה, "כן...סן פרנסיסקו, בן אדם."

זה מצחיק לחשוב על כל זה עכשיו במכונית, כשאני מציץ בחשאי בלסת שמוטה בתמונות של סבסטיאן בטלפון שלי ומדמיין אותו מדבר אליי מתוכן בקול העמוק והעדין שלו, אפילו ששמעתי את הקול שלו רק שלוש פעמים, הצליל ממשיך להסתחרר בראש שלי כמו דבורה שיכורה מדבש.

היי חברים,

אה, כן, הספר עומד לצאת לאור ביוני.

אני כאן כדי לעזור בכל דבר שתצטרכו, אז אל תחששו להשתמש בי.

כמעט השתגעתי כשהוא אמר את זה.

החיפוש ברשת לא מגלה לי שום דבר שלא ידעתי קודם. רוב התוצאות לחיפוש המילים "סבסטיאן בראדר" שולחות אותי לאיזו מזללת סטייקים באומהה, קישורים לכמה מאמרים על הסמינר או הודעות לגבי הספר שלו.

לעומת זאת, כשאני נכנס אל התמונות בגוגל אני זוכה מייד בכל הקופה. יש שם תמונות שלו משחק בייסבול וכדורגל (כן, אני שומר לי אחת מהן), וכמה ראיונות בעיתונות המקומית. כשאני נכנס לקרוא, אני רואה מייד שהתשובות לא מגלות עליו יותר מדי, הן מרגישות די מלאכותיות וזהירות. ברוב התמונות הוא עם עניבה לצווארו וביחד עם השיער השופע שלו – אני מוכן כבר לפתוח אצלי את תיקיית התמונות הלוהטות של סבסטיאן בראדר.

לא, ברצינות, הוא הבחור הכי שווה שראיתי בחיים שלי.

פייסבוק מתגלה כמבוי סתום. הפרופיל של סבסטיאן נעול (ברור שהוא נעול), כך שלא רק שאני לא יכול לראות את אלבומי התמונות שלו, אני גם לא יכול לגלות מה הוא ציין בפרטים האישיים בקשר למצב היחסים. לא שאכפת לי, או שעדיין יהיה לי אכפת מעבר לכמה ימים. אין ספק, הוא באמת תאווה לעיניים – אבל הוא מורמוני. התאהבות בזק כזאת לא תוכל ללכת לשום מקום מעניין בכל מקרה. אני לא אתן לזה לקרות – אנחנו חיים משני צידי גדר גבוהה ומוצקה.

אני סוגר במהירות את כל החלונות הפתוחים בדפדפן של הטלפון לפני שאפול למקום הנמוך ביותר שאפשר, ואתחיל לחפש אחרי הסנאפצ'ט או האינסטגרם שלו. האפשרות שאני איתקל בתמונת סלפי שלו, מנומנם ללא חולצה, מערערת את כל מערכת העצבים שלי.

בקניון, אוטום ואני משתרכים מאחורי אמא כשהיא מפלסת את דרכה בין המתלים במחלקת בגדי הגברים בנורדסטרום. אמא מובילה אותי אל שולחן שעליו מונחות חולצות ובודקת כמה מהן עם העיניים כשהיא מצמידה אותן אליי. היא בוחנת אותן אחת-אחת בדקדקנות, אחר כך שואלת לדעתה של אוטום ושתי הנשים עורכות התייעצות לפני שהן דוחות את רוב החולצות בלי לדבר יותר מדי. אני לא אומר מילה. אני כבר יודע איך הדבר הזה מתנהל.

אחותי נמצאת איפשהו, אוספת את הבגדים שלה בעצמה ומשאירה לנו הפוגה נעימה מהצורך התמידי שלה להתקוטט איתנו. אוטום ואמא מסתדרות היטב זו עם זו וכשהן נמצאות יחד, אני יכול להפסיק לשים לב לכל מה שמישהו בסביבתי אומר, הן דואגות להעסיק זו את זו.

אמא מחזיקה כנגד החזה שלי חולצה גועלית עם קישוט בסגנון המערב הפרוע.

עד כאן. אני לא יכול לתת לזה לעבור. "לא."

היא מתעלמת ממני ומסתכלת על אוטום לשמוע את דעתה. אבל אודי בצד שלי, ומעקמת את האף בסלידה מופגנת.

בזמן שהיא תולה חזרה את החולצה, אמא מתעניינת ושואלת אותה, "איך המערכת שלך בסמסטר הזה?"
"אני די מרוצה." אודי מושיטה לאמא חולצה מכופתרת כחולה עם שרוולים קצרים, אני מסמן לה שהיא לטעמי, בלי שאמא תשים לב. "אולי אצטרך לעבור מספרות מודרנית לשייקספיר והקורס בחשבון הולך כנראה להיות סוף החיים שלי, אבל חוץ משני אלה – הכול טוב."

"אני בטוחה שטאנר ישמח לעזור לך עם שיעורי החשבון," אומרת אמא ואני מרגיש את המבט שאוטום זורקת לעברי. "ומה איתך, מתוק?"

אני נשען על מתלה הבגדים ומשלב ידיים מעבר למוט הכסוף. "הוספתי שיעור ביולוגיה אחרי ארוחת הצוהריים אז עכשיו אני ישנוני בשיעורים של סוף היום."

השיער של אמא בלונדיני וחלק ואסוף לקוקו. היא החליפה מבגדי העבודה שלבשה לג'ינס וסוודר. היא נראית יותר צעירה ככה ואם היילי הייתה מוותרת על בגדי משפחת אדאמס שלה – היא ואמא שלי היו נראות ממש כמו אחיות.

כאילו שמעה את המחשבות שלי, היילי מופיעה מאחוריי, ושומטת ערמה ענקית של בגדים בצבע שחור היישר לידיים של אמא.

"לא מצאתי מכנסיים שאני אוהבת, אבל החולצות האלה די מגניבות." היא אומרת. "אפשר ללכת לאכול עכשיו? אני גוועת."

אמא מסתכלת על ערמת הבד השחורה שבידיה. אני מרגיש אותה סופרת בשקט בתוך תוכה מאחת עד עשר. מאז שאני זוכר את עצמי, ההורים שלי עודדו אותי ואת אחותי להיות נאמנים לעצמנו. כשהתחלתי להתלבט בקשר למיניות שלי הם הודיעו לי שהאהבה שלהם לא תלויה במקום שאליו אני דוחף את הזין שלי.

טוב, הם לא השתמשו במילים האלה בדיוק, אני פשוט אוהב להגיד את זה ככה.

בשנה שעברה, כשאחותי החליטה שהיא רוצה להתחיל להיראות כמו גווייה, הם נהגו באיפוק ועודדו אותה לבטא את עצמה בכל דרך שנראית לה. להורים שלנו יש אין-סוף סובלנות, במובן הזה הם ממש קדושים, אבל יש לי הרגשה שבכל מה שנוגע לסגנון הלבוש של היילי, מאגר הסובלנות שלהם הולך ומתדלדל.

"שלוש חולצות וזהו." אמא מושיטה את כל הערמה חזרה להיילי. "אמרתי לך, שלוש חולצות ושני זוגות מכנסיים. כבר יש לך בארון תריסר חולצות שחורות. את לא זקוקה לעוד תריסר." היא מסתובבת אליי ומתעלמת מהניסיונות של היילי למחות. "אז שיעור ביולוגיה מעייף אותך. מה עוד?"

"אני חושב שכדאי לאודי להישאר בספרות מודרנית. היא תקבל ציון גבוה בלי להתאמץ בכלל, ממש קלי קלות."

"אה, עוזר ההוראה בסמינר שלנו חתיך-על," אוטום מספרת לה.

וכאילו היא מנוהלת על ידי דחף אימהי להגן על הגור שלה, אמא מסיטה את העיניים אליי לרגע ואז חוזרת להסתכל אל אודי. "מי זה?"

אוטום מתנשמת בקול רם. "סבסטיאן בראדר."

מאחורינו אחותי גונחת ואנחנו מסתובבים אליה ומחכים לבלתי נמנע. "אחותו ליזי איתי בכיתה. היא תמיד כזאת מאושרת."

"מגעיל, הא?" אני לועג לה.

"טאנר," אמא מזהירה אותי.

אחותי דוחפת אותי מכתפי. "תסתום, טאנר."

"היילי."

אוטום מחזירה אותנו למוקד השיחה ומצליחה להרגיע את הרוחות: "סבסטיאן השתתף בסמינר של פוג'יטה בשנה שעברה. כנראה שהספר שהוא כתב היה ממש טוב."

אמא מושיטה לעברי חולצה כל כך דוחה שאני מתעלם ממנה לגמרי. היא בכל זאת מחזיקה אותה מול החזה שלי ונועצת בי מבט-של-אמא. "אה כן, הוא הצליח למכור אותו, נכון?" היא שואלת את אוטום.

אוטום מהנהנת. "אני מקווה שזה יהפוך לסרט ושהוא יככב בו. יש לו שיער חלק ורך והחיוך שלו... אלוהים."

"הוא נראה סתם ילדון שמסמיק מכל דבר..." אני אומר בלי לחשוב.

לצידי, אני מרגיש את אמא נדרכת. אבל נראה שאודי לא שמה לב לשום דבר מוזר במה שאמרתי. "לגמרי, ממש!"

אמא תולה את החולצה בחזרה על הקולב וצוחקת צחוק שנשמע לי מתוח. "זה יכול להוות בעיה."

היא אומנם מסתכלת על אוטום כשהיא אומרת את זה, אבל אני יודע בוודאות שהיא מדברת אליי.

העניין שלי בנכסים הנראים לעין של סבסטיאן בראדר לא התפוגג עד לשיעור הסמינר ביום שישי. בפעם הראשונה מאז שעברנו לגור פה, אני מתאמץ לא לבלוט ולא להיראות. אם מי שהייתי דלוק עליה הייתה עוזרת הוראה ממין נקבה, זה לא היה עניין גדול גם אם הייתי נתפס כשאני בוהה בה מפעם לפעם. אבל כשזה הוא ובעיר הזאת, אסור שזה יקרה. והאמת היא, שהמאמץ שאני נדרש להשקיע כדי להיראות אדיש די מתיש אותי. פוג'יטה וסבסטיאן מסתובבים בכיתה בשעה שאנחנו רושמים בקצרה רעיונות בכל דרך שנראית לנו – קווי מתאר, משפטים אקראיים, ציטוטים משירים, ציורים – ואני מוצא את עצמי רוב הזמן משרטט שמיניות על דף הנייר הלבן שלפניי, רק כדי להימנע מלעקוב אחריו בעיניים. לצידי, אוטום כותבת על המחשב שלה מה שנראה כמו אלפי מילים לדקה בלי להפסיק לרגע כדי לחשוב או לנשום, וזה מטריד ומסיח את הדעת. אני יודע שזה לא הגיוני, אבל אני מרגיש שהיא איכשהו שואבת ממני את כל היצירתיות. אבל כשאני קם לבסוף מהמקום כדי למצוא לי מקום ישיבה שקט בחלק אחר של הכיתה, אני כמעט ומתנגש חזיתית בסבסטיאן. אנחנו מסתכלים זה לתוך עיניו של זה למשך כמה שניות, לפני ששנינו לוקחים באותה השנייה צעד אחד אחורה.
"מצטער." אני אומר.

"לא, לא. זה אני." הקול שלו נמוך ושקט ויש לו איכות מהפנטת. אני תוהה אם יום אחד הוא ייתן דרשות, ובקול המלטף הזה יטיל עונשים על צאן מרעיתו.

"פוג'יטה ביקש שאני אעבוד איתך צמוד יותר." הוא אומר, ואני קולט עכשיו שהוא בעצם ניגש כדי לדבר איתי ופתאום סומק מציף את לחייו. "הוא אומר שאתה, אה, נמצא קצת מאחורי כולם בשלב התכנון המוקדם ושכדאי שאני אעשה איתך סיעור מוחות."

בעורקים שלי זורמת אנרגיה עצבנית ומתגוננת, ערבוב שאני לא רגיל אליו. זה השיעור השלישי בסך הכול ואני כבר מפגר מאחור? ועוד לשמוע את זה ממנו? מפיו של המורמוני המכופתר הזה שאני לא יכול להוציא מהראש שלי? אני פורץ בצחוק, בקול רם מדי. "זה בסדר, באמת. אני אדביק את הפער בסוף השבוע. ברצינות, אני לא רוצה שתבזבז את הזמן..."

"אין לי בעיה עם זה, טאנר." הוא בולע רוק, ואני שם לב לראשונה כמה ארוך הצוואר שלו, וכמה חלק.
הלב שלי הולם חזק. אני לא רוצה שהוא ישפיע עליי כל כך.

"אני חייב לפתור את זה בעצמי עם עצמי." אני אומר ופשוט ממשיך ללכת וחולף על פניו, מרגיש כל כך מובך.

ציפיתי שההתלהבות שלי מסבסטיאן תחלוף אחרי לילה אחד שאפנטז עליו וזהו. אבל רק לשוב וראות אותו מסתובב בכיתה מטלטל אותי, ולעמוד כל כך קרוב אליו כמעט גרם לי להתקף חרדה וקוצר נשימה. הוא ממלא בנוכחות שלו את המקום שבו הוא עומד, לא בגלל איזו כריזמה מטורפת או גבריות עוצמתית שנוטפת ממנו. זה כאילו שקרני האור מאירות אותו אחרת מכל אחד אחר שנמצא בקרבתנו.

אוטום ניגשת אליי כמה דקות מאוחר יותר, מניחה את היד על הזרוע שלי. "אתה בסדר?"

ממש לא. "כן, לגמרי בסדר."

"אין לך מה לדאוג לגבי כמה כולם התקדמו כבר."

אני צוחק כשהיא מחזירה אותי בבת אחת לגורם המתח השני שמטריד אותי. הספר. "וואו, אודי, באמת תודה!"

היא נאנחת, מניחה את ראשה על זרועי וצוחקת גם. "לא התכוונתי שזה יישמע ככה."

אני מציץ הצידה וקולט את סבסטיאן מסתכל עלינו שנייה לפני שהוא מסיט את המבט. אודי מתמתחת אליי ומנשקת אותי על הלחי. "עדיין מתחשק לך ללכת למסיבת יום ההולדת של מני הערב?"

מלחמת לייזר כדי לחגוג יומולדת שמונה-עשרה. זה יכול לקרות רק ביוטה, בחיי. "לא יודע." אני מחבב את מני, אבל אני רק בן אדם ויש גבול לכמות ערבי הלייזר שאני יכול להכיל.

"בבקשה, טאן. אריק יהיה שם. אני צריכה שיהיה לי עם מי להסתובב ומשהו לעשות חוץ מלהביך את עצמי מולו כל הערב."

בית הספר התיכון הוא ביצה קטנה וצפופה. אוטום דלוקה על אריק, שבעצמו דלוק על רייצ'ל, שאת אחותה אני נישקתי בשנה שעברה כשחזרתי אחרי חופשת הקיץ, ושאני די סגור על זה שהיא יוצאת עם אחיה של החברה הכי טובה של היילי אחותי. כולם מסתובבים ומתערבבים עם כולם. ולא שיש פה משהו יותר טוב לעשות.

צלילי מוזיקה וקולות פעמונים חשמליים מסתננים דרך דלתות הזכוכית הכפולה של מועדון "החתולים השמנים". מגרש החניה מפוצץ מכוניות. אם זאת הייתה כל עיר אחרת הייתי מופתע, אבל זה ליל שישי; מיני גולף, רובי לייזר ומסלולי באולינג זוהרים בחשכה הם צורת הבילוי הכי פראית שאפשר לחשוב עליה בפרובו.

אוטום הולכת לצידי, האור מהטלפון שלה מאיר את פניה כשהיא משתדלת להקליד ולצעוד בו זמנית על המדרכה הקפואה לכיוון המועדון.

אני משחיל את הזרוע שלי לתוך שלה, מנחה אותה כך שלא תיתקל בחבורת נערי תיכון, שגם העיניים שלהם דבוקות למסכי הטלפון, ומוביל אותנו בבטחה לתוך המועדון.

שנה אחרי שעברנו לכאן, משפחת סקוט נסעה בטויוטה פריוס של אבא שלי לחתונה של דודתי אמילי עם בת זוגה שיוואני, בלאס וגאס. היילי ואני הסתכלנו בעיניים קרועות לרווחה במראות מסביב, מועדוני חשפנות, אלכוהול, עור חשוף... בכל מקום שאליו הסתכלנו.

כאן, חוץ מההבדלים הברורים כמו הגודל והמחסור המובהק במלצריות קוקטייל לבושות בקושי, מריחים באוויר את אותו סוג של טירוף. מועדון "החתולים השמנים" הוא כמו לאס וגאס, אבל לילדים שמתנזרים מאלכוהול. כל מיני טיפוסים בעיניים מזוגגות מחליקים אסימון אחרי אסימון לתוך מכונות מנצנצות בתקווה לזכות במשהו. כל דבר שהוא.

אני מבחין בחבורה שאני מכיר מהתיכון. ג'ק תורן משחק באיזה משחק שבטח אמור לדמות מסלול סקי וערמה של כרטיסים משומשים על הרצפה לרגליו. דייב "כדורגל" משחק במכונת פינבול עם קלייב וחתן יום ההולדת, ידידנו מני לאוואה, מסתובב עם כמה מהאחים שלו בין השולחנות בחלק האחורי של המועדון. אוטום מאוכזבת: אריק לא בנמצא.

אני מחפש בין הצלליות שמתחת למסכי הקולנוע הענקיים מעל למסלולי הבאולינג ואז מוותר ומפסיק.

"את שולחת לו הודעה?" אני שואל את אוטום כשאני רואה שהיא עדיין מרותקת לטלפון שלה.

"לא."

"אז למה את כל הזמן דבוקה למסך הטלפון שלך? את בקושי עולה לנשום אוויר."

"רק רשמתי כמה הערות." היא לוקחת את ידי ומוליכה אותי דרך דוכן כרטיסי ההגרלה ולעבר השולחנות. "בשביל הספר, אתה יודע. מחשבות שעולות לי פתאום, או קטעי דיאלוגים. זאת דרך טובה לתת לדברים לשקוע. פוג'יטה מצפה שנביא משהו כבר ביום שני."

מתח פתאומי מכווץ לי את הבטן ואני משנה את נושא השיחה. "בואי אודי, תני לי לזכות במשהו בשבילך."
אני זוכה בשבילה בבובת נמר ענקית, ומודע לזה שהיא תגיע די מהר לפח האשפה. אנחנו חוזרים ביחד לחלל המסיבה המרכזי בדיוק כשמתחילים להוציא את הכיבוד. אישה כחושה בשם ליז מנסה לארגן את האוכל ולשוות למסיבה איזו חגיגיות, ואז מוותרת ופשוט שומטת את מגש הירקות החתוכים וקערת המטבל במרכז השולחן. האמת היא שאנחנו מבלים פה בכל מקרה כל כך הרבה פעמים, שליז יכולה לעשן בשקט את חפיסת הסיגריות שלה בחצר האחורית – אנחנו יכולים להעביר פה את הלילה בלי בעיות.

אריק מצטרף אלינו בדיוק כשאמא של מני מחלקת צלחות חד-פעמיות מנייר וכל החבורה שלנו – בערך עשרים נערים ונערות – מתייצבת בשתי שורות לצד השולחן הארוך. על השולחן יש את המבחר המקובל של פיצה גרועה וספרייט, אבל אני לוקח לי גם מהמנות שאמא של מני הכינה בעצמה. המשפחה של מָני מטונגה, ובהתחלה, כשהגעתי לכאן מגן העדן האנושי המגוון של צפון קליפורניה, זאת הייתה הקלה לפגוש אדם כהה עור בתוך ים של אנשים לבנים חייכניים. בזכות מאמצי המיסיונרים בהוואי ובעוד איים באוקיינוס השקט, יש כמות מפתיעה של אנשים ממוצא פולינזי במדינת יוטה, כך שמני ומשפחתו הם לא יוצאי דופן, אבל הם גם מסוג החברים בכנסייה שלא מסתגרים בינם לבין עצמם. מני הוא בחור גדול, מצחיק בטירוף, וכמעט תמיד מחייך. בטח הייתי בעניין שלו, אם זה לא היה כזה בזבוז זמן, הוא הטרוסקסואלי באופן הכי מובהק שיש. אני מוכן לשים את כל הכסף שיש לי ולהמר על זה שהוא לא יהיה בתול בבוא יומו להתחתן.
אני מתקרב ונעמד לצידה של אוטום, פותח את הפה בכוונה להקניט אותה על הטוסט הבודד שיש לה בצלחת, אבל המילים עפות לי מהמוח. סבסטיאן בראדר עומד מולי בצד השני של החדר ומשוחח עם שניים מהאחים של מני. הדופק שלי מתחיל לדהור.

לא ידעתי שהוא יהיה כאן.

אודי מושכת אותנו להתיישב על הספסל הקרוב, לוגמת מכוס המים שבידה ונראה שדעתה מוסחת. עכשיו כשאני יושב לידה ורואה אותה מקרוב, אני שם לב שהערב היא השקיעה יותר מהרגיל במראה שלה – היא החליקה את השיער ועל שפתיה ליפגלוס מבריק ודביק למראה. אני די בטוח שהחולצה שהיא לובשת חדשה.
"למה את לא אוכלת?" אני שואל, ופותח את המפית שעוטפת את כלי האוכל החד-פעמיים.

במאמץ להראות שהיא לא מסתכלת אל אריק, היא מצלמת את הצלחת שלה, בוחנת את התוצאה ומקלידה משהו ואז מפנה אליי את המסך כדי שאוכל לראות. זאת תמונה של טוסט בודד על צלחת נייר לבנה חלקה עם הכותרת "ארוחת ערב" מתנוססת מתחתיה.

ברצינות.

"הפיצה נראית שמנונית וכל השאר נראה מוזר," היא אומרת ומחווה בידה אל הצלחת שלי. "אתה שם לב שבסלט הזה יש דג נא?"

אני מרים את המבט להציץ בזהירות מעבר לכתף של אוטום ורואה שסבסטיאן התקדם ועבר לעמוד ליד השולחן שניצב קרוב אלינו. על הספסל שלצידו מונח תרמיל גב. מייד אני מתמלא צורך עז לדעת מאיפה הוא בא. מבית הספר? מהספרייה? האם הוא גר במעונות האוניברסיטה? או בבית עם ההורים?

אני חוזר להביט בצלחת שלי. "זה בדיוק אותו סלט שאכלת במקום ההוא בפארק-סיטי. אז דווקא אהבת את זה."

"אני לא זוכרת שאהבתי את זה." אוטום שולחת את המזלג מעבר לשולחן אל הקערה כדי לגנוב טעימה בכל מקרה. "דרך אגב, שמת לב מי עוד נמצא פה?"

כאילו שיכולתי לפספס אותו.

אריק ואוטום מתחילים לדבר ביניהם, סתם שיחת חולין, ואף שאני לא ממש מקשיב, אני בכל זאת מספיק להבחין ברגעי מבוכה צצים ביניהם כל כמה שניות. כל אחד היה שם לב לזה. היא צוחקת בקול רם מדי. השתיקות ביניהם מתארכות ואז פתאום שניהם מתחילים לדבר ביחד. יכול להיות שגם אריק דלוק עליה, מה שעשוי להסביר למה הם מתנהגים כמו שני ילדים בבית ספר יסודי. זה נורא שאני מרגיש הקלה שאוטום דלוקה עליו, אפילו שזה יכול להתרסק ולעלות בלהבות ולהשפיע על כולנו? זה בגלל שהחברות שיש לי עם אודי חשובה לי יותר מהכול, ואני לא רוצה שיהיו בינינו משקעים רומנטיים מהעבר. אם מה שיש בינינו יחזור להיות בדיוק כמו שהיה פעם, אולי אני אוכל במשך הזמן גם לספר לה הכול.

אולי תהיה לי מישהי שאוכל לדבר איתה גם על בעיית סבסטיאן בראדר.

ואז מייד, אוזני החתול של המחשבות שלי מסתובבות לכל הכיוונים עד שהן מתמקדות מאחוריי. זה כאילו שעצם הנוכחות שלו מזמזמת. אני רוצה לדעת בכל רגע איפה הוא נמצא. אני רוצה שהוא ישים לב אליי.

אני נאלץ לדחות את הוצאת התוכנית הזאת לפועל, כי מני בא וגורר כמה חברים אל זירת הלייזר. אני הולך איתם בצער אל חדר התדריכים, שם אנחנו מחכים לקבל את הוראות המשחק.

אוטום נשארה להתבונן במשחק מאזור התצפית בחדר הסמוך, אז אני עומד לצד אריק, תוהה אם יש איזושהי דרך בה אוכל לחמוק החוצה בלי שישימו לב, לפני שהמשחק מתחיל.

אבל בעודי מתקרב אל דלת היציאה, אני רואה את סבסטיאן ואת קול, אח של מני, נכנסים יחד לזירה. אני כמעט נחנק מהמסטיק של עצמי.

כשנכנס המדריך ומתחיל להסביר את כללי המשחק אני אפילו לא מעמיד פנים שאני מקשיב, כי אני לא מסוגל להוריד את העיניים מסבסטיאן ומאיך שהלסת שלו, הפנים שלו והשיער שלו נראים באור הזה. נראה שגם הוא לא עוקב אחרי הוראות המדריך, כי העיניים שלו סורקות את החדר ואז זה קורה – הוא רואה אותי.

לשנייה אחת,

שתיים,

שלוש,

הוא בוהה בי חזרה.

אני רואה את השנייה המדויקת שבה הוא מזהה אותי, וכשהוא מחייך, הבטן שלי מתהפכת, כאילו הרצפה נשמטה מתחת לרגליים שלי.

הצילו.

אני מחייך אליו בחזרה, רועד ומשקשק.

"אני טוני, ואני מנהל המשחק שלכם," אומר המדריך. אני ממצמץ ומכריח את עצמי להסתכל קדימה. "כבר בחרתם את הקפטנים של שתי הקבוצות?" כשאף אחד לא מתנדב להיות קפטן הוא מצביע אל הכיוון שבו עומדים סבסטיאן וקול ומנחה אותנו ללכת אחריו לכיוון חדר ההלבשה.

בזמן שאנחנו מתקדמים לאיטנו אריק, שאלוהים יברך אותו, מתעכב ונשאר בקצה הטור ואני מוצא את עצמי לצד סבסטיאן. על הקירות של חדר ההלבשה תלויים אפודי מגן בשורות מסודרות. טוני מראה לנו איך להשתחל לתוכם ולהדק את סוגרי הביטחון מקדימה, כשהוא מציג לפנינו את הפעולות כמו דיילת שמכינה אותנו להמראה.

"תפרידו את האקדח מעמדת הטעינה ועכשיו תלחצו על ההדק." הוא מורה לנו. "אתם תראו שם קוד מופיע על המסך שלכם. כולם רואים את שם הקוד שלהם?"

אני עושה מה שהוא אומר, ועל המסך שלי מופיע השם "הפטריוט". מבט זריז לעבר סבסטיאן מגלה לי ששם הקוד שלו הוא "סַמָל כחול".

"תזכרו את שם הקוד שלכם. תחת השם הזה יופיע הניקוד על הלוח בחוץ, אחרי שהמשחק יסתיים. כדי להשיג נקודות ולנצח, אתם צריכים לחסל את היריבים מהקבוצה השנייה. אתם יכולים לפגוע ביריב בכל אחד מהמקומות הבאים." טוני מושיט יד לאחוז בשרוול של מני ומושך אותו לעמוד לצידו. "לכאן אתם צריכים לכוון." הוא אומר בטון דרמטי ומצביע על ששת הדסקיות המאירות שמחוברות לאפוד של מני.

"אם פגעו בכם בגב או בכתף, האפוד שלכם יהבהב והפגיעה תירשם. במקרה שתיפגעו בחזה – האפוד יהבהב, אבל הפעם גם האקדח שלכם יינעל. עדיין תהיו במצב שאפשר לפגוע בכם אבל לא תוכלו להשיב אש עד שתצליחו לחזור לבסיס האם או עד שתמצאו מקום בטוח להסתתר בו עד שכוח האש יוחזר לכם. עד אז אתם 'ברווזים'. פשוט מטרות."

הוא משחרר את האחיזה שלו במני וסוקר את החדר. "בזירה יהיו שתי קבוצות שמשתתפות במשחק, ולכל קבוצה אפודים מהבהבים בצבע שלה." הוא מצביע על האפוד שלובש קול ואומר: "קבוצה אדומה." ואז מצביע על האפוד שלובש סבסטיאן ואומר, "קבוצה כחולה. פשוט תירו על כל צבע שהוא לא הצבע שלכם. הבסיס הביתי של כל קבוצה הוא בצבע המתאים ועל כל אחד מהקבוצה היריבה שאתם פוגעים ומחסלים, תקבלו שלוש נקודות."

סבסטיאן זז לידי, מביט בי בחטף ואז משפיל את עיניו לכיוון כפות הרגליים שלי, וחזרה למעלה. גופי מתכסה בעור ברווז.

"ועכשיו לפני שנתחיל להילחם, כמה חוקים." טוני ממשיך, "אתם לא רצים, אחרת תיתקלו במישהו או במשהו. לא נשכבים על הרצפה, כי ידרכו עליכם. ובכלל, אין מגע פיזי מכל סוג שהוא, וזה כולל התמזמזויות בחושך. תזכרו שאנחנו רואים אתכם."

אני משתעל, וסבסטיאן שוב זז במקומו.

טוני מסיים לדבר, הוא מזהיר אותנו שוב שלא נפגע אחד בשני עם הרובים שלנו או – אלוהים ישמור – ננבל את הפה, ואז מגיע הזמן להתחיל.

בחדר ההלבשה אומנם היה די חשוך, אבל עדיין לוקח לעיניים שלי רגע להתרגל לאפלה ששוררת בזירה. שתי הקבוצות מתפזרות בין קירות הנראים כאילו בנויים מלבנים עשויות ניאון, ואני מאתר מייד את הבסיס של הקבוצה שלי באמצע הזירה. פנסי תאורה כהים מאירים פינות וחלקי תפאורה, אבל מעבר לזה קשה להתמצא בחלל. הקולות של רובי הלייזר הנכנסים לפעולה מתחילים להישמע זה אחר זה כמו גל ששוטף את הזירה ומעלינו נשמעת הספירה לאחור.

חמש...

ארבע...

שלוש...

שתיים...

אחת...

צופר מפלח את האוויר. אני שועט סביב קיר לבנים אחד ואחריו עוד אחד. כל כך חשוך שאני בקושי רואה משהו, אבל המחיצות וגבולות החדר מוארים באיזה סרט זרחני צבעוני. בפינה אני מבחין בטנק ירוק זוהר ואז ברגע של הבזק אור אדום אני קולט משהו זז לידו. אני יורה לכיוון הטנק והאפוד מהבהב באדום, מסמן שפגעתי. האפוד שלי מהבהב מייד אחר כך כשאני נפגע. הרובה שלי מודיע בקול מתכתי: "המטרה נפגעה", אבל כנראה שהפגיעה הייתה בכתף כי כעבור רגע, כשאני רואה מישהו מגיח מאחורי קיר, אני עדיין יכול לירות בו, מכוון ומפוצץ את חיישן החזה שלו ומוציא את הרובה שלו מכלל פעולה.

משני הצדדים שלי מתקדמים שני שחקנים, אז אני מסתובב ובורח לכיוון הבסיס הכחול. חם פה ואין שום תנועה של אוויר. הזיעה שלי זורמת במורד העורף; הדופק שלי מטורף. מוזיקה ואפקטים קוליים מסתחררים מעל הראש שלי, ואם אעצום לרגע את העיניים, אוכל בקלות לדמיין שאנחנו נמצאים באיזו מסיבת טבע, ולא מתרוצצים מפה לשם בחושך ויורים זה בזה ברובי לייזר מפלסטיק. אני מחסל עוד שני שחקנים מהקבוצה היריבה ומצליח לפגוע בכמה מטחים מהירים בבסיס הביתי של הקבוצה האדומה, לפני שמישהו יורה ופוגע בי, והפעם – בגב.

אני חוזר אחורה לאותו הכיוון ממנו הגעתי ונתקל באריק.

"יש שניים ליד הטנק." הוא אומר. "הם פשוט יושבים שם ומחכים למי שיעבור לידם."

אני מהנהן, מה שאני מצליח לראות ממנו זה רק הלובן של הטי-שרט שלו ואת הלוחיות שעל האפוד.

"אני אבוא מסביב," אני מנסה לצעוק מעל המוסיקה. "תנסה לתפוס אותם מאחור."

אריק טופח על הכתף שלי ואני רץ מסביב למחיצה.

הזירה בנויה בצורת מבוך בשתי קומות, יש רמפות שעליהן אפשר לקפוץ כדי להימנע מאש או להשיג עמדה נוחה יותר לירי.

"המטרה נפגעה. המטרה נפגעה." מדווח רובה הלייזר שלי וגם האפוד שלי מהבהב. אני שומע צעדי ריצה מאחוריי אבל כשאני מרים את הרובה לירות בחזרה, לא קורה שום דבר. כנראה שירו בי בחזה. אני מסתכל מסביב, מחפש את בסיס הבית שלי או מקום להסתתר בו, כשאני מרגיש שמישהו נתקע בי ומי שזה לא יהיה – הוא מושך אותי אחריו לפינה קטנה נסתרת בדיוק ברגע שקול ועוד אחד מהקבוצה האדומה חולף לידינו בריצה.

"וואו – תודה לך," אני אומר ומנגב עם השרוול את הזיעה מהמצח.

"אין בעיה."

הדופק שלי מתגבר מייד. כמעט שכחתי מסבסטיאן. מזה שהוא נמצא כאן. הוא מתנשף, חסר נשימה, ואני מרגיש רטט של חום עושה את דרכו במעלה עמוד השדרה שלי.

רועש פה מכדי שנוכל לדבר, ואנחנו עומדים קרובים כל כך שאם אסתובב להסתכל אליו זה יהיה מוזר, יותר מדי אינטימי. אז אני עומד בשקט בזמן שהמוח שלי הולך ומשתגע.

הוא מחזיק אותי מאחור באפוד שלי ואני עומד צמוד אליו. פחות מעשר שניות – זה הזמן עד שרובה הלייזר שלי יחזור לפעולה – אבל אני נשבע שאני מרגיש כל תקתוק של מחוגי השעון. אני שומע את הנשימות שלי בקול רם בתוך החלל שבין האוזניים, שומע את הדופק שלי אפילו מעל המוסיקה. אני מרגיש את הנשימה של סבסטיאן, כמו משב חם על האוזן שלי. כואב לי באצבעות הידיים מהרצון לגעת לו בפנים ולהרגיש אם הוא מסמיק כאן בחושך.

אני רוצה להישאר כאן בפינה החשוכה הזאת לעולמים, אבל אני מרגיש בידיים את הרגע שבו רובה הלייזר חוזר לפעולה. הוא לא מחכה, אוחז בצד האפוד שלי ודוחף אותי מהפינה החוצה, צועק לי לבוא אחריו לעבר בסיס הבית של הקבוצה האדומה. אריק מופיע פתאום מעבר לפינה ואנחנו שועטים וחולפים על פני המחיצות. "קדימה! קדימה!" סבסטיאן צועק ושלושתנו יורים בבת אחת. זה לא לוקח יותר מכמה מטחים והבסיס כולו מאיר ומהבהב באור אדום ומעלינו נשמע הקול המתכתי.

"בסיס הבית האדום הושמד. סוף משחק."

אוטובנוגרפיה / כריסטינה לורן
אהבות, 2022
תרגום מאגנלית: נועה רוזן
348 עמודים

כריסטינה לורן הוא שם העט של שתי הסופרות האמריקאיות כריסטינה הובס ולורן בילינגס