פֶּרֶק מִסֵּפֶר – "המיתולוגיה הרומית" מאת אפי זיו

פרק חמישי

סיפורים קצרים

מבוא

כמו במיתולוגיה היוונית, כך גם במיתולוגיה הרומית סופרו סיפורים ואגדות על דמויות מיתולוגיות רבות שלא היו אלים. לסיפורים אלה אין מקום בשני הפרקים הגדולים שבהמשך המתעדים את האלים, ולכן מוקדש להם פרק זה.

בל ייפלא בעיני הקורא, אם ייתקל כאן באלים שאינם רומיים בלבד, אלא מכל אגן הים התיכון. לכולם היה מקום במקבץ הענקי של המיתולוגיה הרומית, זו שדגלה בהכלה ובהטמעה של אלים רבים, שונים ומשונים. היצירה המקיפה ביותר בתרבות הרומית המכילה מיתוסים רבים היא “המטמורפוזות”, פרי עטו של פובליוס אובידיוס נזו (המהדורה העברית בתרגומו של שלמה דיקמן ראתה אור בשני כרכים בהוצאת מוסד ביאליק, ירושלים 1996).

איפיס ואיאנתה (IPHIS AND IANTHE)

בכרתים חי זוג עני מאוד, טלתוזה (TELETHUSA) ובעלה ליגדוס (LIGDUS). הזוג היה עני עד כדי כך, שכאשר האישה בישרה לבעלה שהיא בהיריון, איים הבעל כי אם תיוולד בת הוא יהרוג אותה, בידיעה שלעולם לא תהיה לו נדוניה ראויה כדי לחתן אותה. הוא רצה אך ורק בבן, כדי שיעזור בעבודות הבית ויביא אישה עם נדוניה שתקל עליהם.

משמלאו ימיה של טלתוזה ללדת, היא חששה פן תלד בת ובעלה יממש את איומו. סמוך ללידה הופיעה בחלומה האלה המצרית איסיס בלוויית פמליה נכבדה של אלים מצריים נוספים, וציוותה עליה לא לשמוע בקול בעלה. ואכן, כאשר נולדה לטלתוזה בת, היא הודיעה לבעלה שנולד להם בן וקראה לו איפיס, שם מקובל לשני המינים. האב כמובן שמח מאוד. האם הלבישה את הבת בבגדי בנים, וכך גדלה איפיס כבן לכל דבר. למעט המינקת, איש לא ידע את הסוד. הכול התנהל למישרין, איש לא חשד, עד אשר הגיע איפיס לפרקו.

האב ייעד לבנו כלה יפהפייה, בת של ידידו, ושמה איאנתה. שני הצעירים בילו יחדיו, למדו אצל אותו מורה, ואיאנתה הייתה מאוהבת עד מעל ראשה בנער שעמד לשאתה לאישה. איפיס היה אומלל באהבתו. הוא אכן היה מאוהב בכלתו המיועדת, נהנה במחיצתה, אך ככל שמועד הנישואין התקרב, גברה אומללותו עד כאב. הוא ידע כי גם הוא בת, כמו איאנתה, ואי-אפשר לחתן ולזווג שתי נשים. לא ייעשה דבר שכזה במקום ובתקופה שבהם מתרחש הסיפור. הוא אמנם נזכר בסיפורה המוזר של מלכת כרתים, פסיפאה, שהתאהבה בפר והרתה לו (ראו ספרי “סודות אלי האולימפוס” בפרק על דיוניסוס), אך בכל זאת – הפר היה זכר והמלכה הייתה אישה. אמו, טלתוזה, ניסתה בתואנות שונות לדחות את מועד החתונה, אך משתמו כל תירוציה ומועד החתונה התקרב, היא החליטה לפנות לאלה איסיס לסיוע.

טלתוזה ובתה איפיס הגיעו למקדשה של האלה. האם השתטחה על הקרקע, חיבקה את פסל האלה ופנתה אליה בדברי בקשה ותוכחה כאחת. היא הזכירה לה כי זו היא, האלה איסיס, שייעצה לה לא לתת את הבת לאביה, פן יממש את איומו ויהרוג אותה. היא הזכירה לה את כל התלאות שעברה בגידול הבן שאינו אלא בת. או-אז פנתה אליה בתפילה שתסייע לזוג הצעיר, פן יתגלה הדבר, ושניהם יומתו. כשעזבו את המקדש, בדרכם חזרה לביתם הדל, הרגיש איפיס שמשהו מוזר מתחולל בגופו. אכן האלה איסיס נחלצה לעזרה, ואט-אט הפך איפיס לנער צעיר מלא און. איבר מינו הנשי נעלם כלא היה, ובמקומו צמח לו איבר מין גברי לתפארת. למחרת נערך טקס הנישואין בנוכחותן של אלת הנישואין יונו ואלת האהבה ונוס. לאחר הטקס פרשו בני הזוג אל חדרם הקט, ממנו עלו קולות שהעידו כי בני הזוג – הגבר והאישה – נהנו מאוד ממימוש הנישואין.

היצירה המובאת להלן מתארת גרסה שונה במקצת באשר לרגע שבו איסיס הופכת את איפיס מנערה לנער. איפיס הנערה שוכבת במיטתה ערב חתונתה. האלה איסיס, שלראשה כתר זעיר דמוי סהר, מושיטה את ידה אל הנערה והופכת אותה לנער. שימו לב שגם בסצנה זו האלה מגיעה עם כל הפמליה שלה ובה דמויות מהמיתולוגיה המצרית, וכן עם מרקורי, המזוהה על פי הכנפיים שלראשו. כאמור, שילוב כזה של אלים כמעט שלא מופיע במיתולוגיה היוונית, אך בזו הרומית היה מקובל מאוד.

אקיס (ACIS) וגאלאתיאה (GALATEA)

אקיס היה בנם של האל פאונוס ונימפת נהר בשם סימטו (SIMETO) (כיום נהר הסימטו הוא השני באורכו בסיציליה). אקיס היה עלם יפה תואר, ונימפת הים גאלאתיאה התאהבה בו. היא הייתה אחת מעשרות (או אלפי) בנותיו של אל הים הזקן נראוס שנקראו נראידיות, וכמו כולן הצטיינה ביופייה הרב. הזוג המאוהב נפגש תמיד בסתר, היות שפוליפמוס (POLYPHEMUS), הקיקלופ בעל העין האחת, חיזר בעקשנות אחרי גאלאתיאה, שלא נענתה לחיזוריו. היא אהבה לשכב בחיקו של אקיס, אהובה. מרבית האמנים עסקו בעיקר בתיאור זוג נאהבים על רקע פסטורלי. הנה ציור כזה – האהובה חשופה כמעט לחלוטין, ובחור צעיר נאה מחבק אותה. אלא שמופיע כאן גם פוליפמוס, שנראה מציץ מאחורי הסלע והצמחייה הצפופה, שהם הרקע לתיאור זוג האוהבים.

יום אחד, עת בני הזוג תינו אהבים בסתר כהרגלם, הבחין בהם הקיקלופ פוליפמוס. בחמת זעם הוא נטל סלע ענקי מהר האטנה וזרק אותו על אקיס שהחל לנוס על נפשו. הסלע פגע באקיס ומחץ אותו למוות. גאלאתיאה הבוכייה על אובדן אהובה הפכה את הדם שניגר ממנו מתחת לסלע לנהר שופע מים [שבזמנו נקרא על שמו – נהר אקיס (JACI) בסיציליה], ואת אקיס אהובה הפכה לאל הנהר. מוצא הנהר היה מסתורי מאוד. זרימתו החלה בהר האטנה, תחת סלע לבה עצום. במסלול קצר מאוד הוא נשפך אל הים ליד העיר אצ'יריאלה (ACIREALE), שנקראת על שמו של גיבור הסיפור, רבות מן העיירות באזור שמן מתחיל ב-ACI, שמו של אקיס. הנהר לא קיים כיום, הוא התייבש במהלך ימי הביניים עקב התפרצויות לבה רבות מהר האטנה. סיפור רומנטי טרגי זה העניק השראה לאמנים רבים, החל בתקופת הרנסנס ועד המאה התשע-עשרה, ובכל התחומים. למשל, אופרה של המלחין הצרפתי לולי (LULLY), יצירה של הנדל, ושלל ספרים ומחזות בהשראת הסיפור המיתולוגי הזה. גם גדול ציירי הרנסנס, רפאל, יחד עם צוותו, הקדיש לסיפור זה חלק מציורי הקיר בווילה פרנזינה ברומא, אך התיאורים שלו שונים מהמקובל.

אחד מאנשי הצוות של רפאל, סבסטיאנו דל פיומבו, מתאר את פוליפמוס הענק מביט בעינו האחת אל עבר האופק, בלי שהצופה רואה את הזוג אקיס וגאלאתיאה. הציור הענקי פונה כמובן לקהל שכבר מכיר את הסיפור ויודע מהו השלב הבא, הטרגי. הציור מופיע ראשון משמאל, מיד אחרי הכניסה אל החדר שנקרא “החדר של גאלאתיאה”, בעיקר בזכות יצירת המופת של רפאל עצמו, המתוארת ומובאת בהמשך.

רפאל לא צייר אף אחד מהאירועים המרכזיים של הסיפור. הוא לא מתאר את האהבה של גאלאתיאה ואקיס, אלא בוחר להציג את נימפת הים במלוא הדרה. ולכן נקראים הציור, והחדר כולו, “ניצחונה של גאלאתיאה”. הרעיון הוא אפותיאוזה (APOTHEOSIS) – האלהה. המונח מתייחס לטיפול בכל נושא (דמות, קבוצה) בצורה מפוארת או נעלה במיוחד.

הציור מתאר את הנימפה רוכבת בים במרכבתה העשויה צדף ענקי, רתומה לדולפינים קטנים. טריטונים וסוסי ים נראים סביבה, אחד הטריטונים אוחז בזרועותיו נימפת ים נוספת. מעל הקבוצה נראים ארבעה קופידונים יורים חיצי אהבה אל משתתפי החגיגה המתרחשת בים. רפאל ראה בדמותה של גאלאתיאה ייצוג של היופי האידיאלי. יש המספרים כי הוא נעזר בחמש דוגמניות שונות, כאשר מכל אחת נטל פרט אחד, ליצירת הדמות המנצחת. היא לבושה גלימה אדומה המתבדרת ברוח, ומבטה החולמני והרומנטי מופנה מעלה, אולי לקופידונים המסמלים את האהבה.

ורטומנוס ופומונה (VERTUMNUS AND POMONA)

כל מעייניה של פומונה – אלת הפירות ועצי היער, אלת הפרדסים והגנים – היו נתונים לטיפוח עצי הפרי. מקור שמה במילה פרי בלטינית (POMUM, או העץ POMUS). היא נהנתה ממלאכת הגיזום וההרכבה של פירות שונים ומכל מה שבתחום עבודתו של הגנן. למרות יופייה הרב התרחקה מחברת גברים, נהגה להתבודד בין העצים האהובים עליה ודחתה בבוז את כל המחזרים, אלים ובני תמותה, שפקדו את גניה ואת פרדסיה. מכל מחזריה הרבים, אחד התמיד בחיזוריו יותר מכולם. היה זה ורטומנוס, אל רומי ממוצא אטרוסקי שיוחסו לו תכונות שונות ומוזרות – השפעה על מהלך השנה ועל העסקים, ובעל יכולת לשנות צורה. ראו בו האנשה של שינוי, וכך הוא היה אחראי לשיבושים במהלך השנה ובעונות השנה.

כדי להיות תמיד בקרבת פומונה, נהג ורטומנוס להתחפש לכל מיני דמויות, כגון דייג, איכר ורועה צאן. פעם התחפש לחקלאי פשוט הקוצר תבואה והביא לפומונה סל מלא תבואה. פעם אחרת הופיע בפניה בדמות צעיר שגוזם בכרם, וכך יכול היה להתבונן בה, כי ידע שהיא לא תביט בו אם יופיע בפניה בדמותו שלו.
יום אחד הוא בא אליה בתחפושת של אישה זקנה המבקשת להביע את תודתה על עצי הפרי שלה. הזקנה החמיאה לה על פירותיה, ובכל הזדמנות נשקה לה בלהט בתודה. לאחר מכן החלה הזקנה לספר לה על בדידותה שלה, להפליג בשבחו של העלם הצעיר ורטומנוס, ולהתריע בפניה על הסכנות שבדחיית מחזרים. היא השתמשה בדימויים מעולם הצומח – כמה עירומים העצים ללא פרי והכרמים ללא גפן.

הזקנה הוסיפה וסיפרה לפומונה את האגדה על אודות איפיס ואנכסרטה (IPHIS AND ANAXARETE). איפיס (אין שום קשר בין איפיס בסיפור זה לבין איפיס ואיאנטה המוזכרים גם כן בפרק זה) היה מאוהב עד כלות בנסיכה אנכסרטה, אך היא דחתה אותו וסירבה לחיזוריו. שבור לב הוא התאבד בתלייה. האלים לא ראו בעין יפה את סירובה של הנערה והאשימו אותה במותו. אט-אט היא נעשתה משותקת, הפכה לפסל, וכך מצאה את מותה בהביטה אל אוהבהּ התלוי מעליה. האישה הזקנה סיימה את סיפורה והוסיפה כי נערות בעלות לב אבן המסרבות לאהבה שנואות על האלים ובמיוחד על ונוס, אלת האהבה (זו דוגמא אופיינית לסיפורי המיתולוגיה בהם מופיעים סיפורים נוספים).

אך גם סיפור זה לא שיכנע את פומונה להיעתר לחיזוריו של ורטומנוס. לבסוף נקעה נפשו, הוא השיל מעליו את תחפושתו ונותר עירום לפני פומונה. למראה גופו החטוב היא התאהבה בו מיד. הם התחבקו והחליטו לא להיפרד לעולם, ומאז שניהם עובדים בפרדס כגננים.

סיפור אהבה זה המופיע אצל אובידיוס זכה לאינספור יצירות אמנות. בחלקן נראה ורטומנוס בתחפושות שונות, ופומונה מתוארת עם האטריבוטים שלה, עוסקת בעבודתה ומתעלמת ממנו. יצירות אחרות מתארות אישה זקנה לוחשת על אוזנה של פומונה ואף מנשקת אותה, או את הזקנה משילה מפניה מסכה ונגלית אל פומונה. ישנן כמובן גם יצירות המתארות זוג מתנשק בלהט, כשברקע נראים לעיתים אטריבוטים שלה או המסכה שלו. אחת היצירות האלה היא קבוצה פיסולית של למוין (JEAN BAPTISTE LEMOYNE), פסל צרפתי בן המאה ה-18, ובה נראה ורטומנוס מסיר את המסכה של הזקנה ומתגלה לפומונה המופתעת. בקבוצה הפיסולית משתתף גם הקופידון, אשר שם את ידו על פיו כדי להסות את הצופה, שלא יחשוף את זהות הדמות במסכה. מובן שפירות היער והפרדסים מפוסלים גם הם.

הפסל הקדיש את היצירה למלך צרפת לואי ה-15 ולפילגשו המלכותית, מאדאם דה-פומפדור. היא השתתפה כשחקנית במחזה על הנושא שהועלה בחצר ארמון ורסאיי. מאדאם דה-פומפדור הייתה פטרונית חשובה שלו, והוא יצר כמה פסלים שלה ושל המלך.

יצירת האדם

הייתה זו דמות אלוהית ערטילאית בשם קורה (CURA) אשר יצרה את האדם. קורה טיילה על שפת נהר, נטלה בידיה חֵמר מן המים ועיצבה אותו בצורת אדם. כשיופיטר הגיע לשם, היא ביקשה ממנו שיעניק רוח חיים לפסל החֵמר שעיצבה. יופיטר נעתר לבקשתה. אך משביקשה להעניק ליצור הזה את שמה, הוא התנגד ודרש שייקרא בשמו. אז התערבה האדמה – טלוס – ודרשה כי ייקרא בשמה, כי ממנה הוא נוצר (בעברית האדם אכן נקרא כך, כי הוא נוצר מן האדמה).

את חילוקי הדעות הכריע סאטורנוס (SATURNUS). הוא פסק כי יופיטר יקבל את רוח החיים, את הנשמה עם מותו של האדם, טלוס תקבל את גופו של האדם במותו, וקורה תהיה אחראית עליו במשך חייו ותעניק לו את טיפולה המסור. האדם עצמו ייקרא הומו (HOMO) HUMAN BEING כי הוא נוצר מההומוס, HUMUS – הוא סך החומרים האורגניים המצויים בקרקע, אשר הגיעו לנקודה יציבה שממנה לא ימשיכו להתפרק. כך, למעשה, בכל השפות נקרא האדם על שמה של האדמה שממנה נוצר.

אריסיכתון (ERYSICHTHON)

אריסיכתון החליט לכרות את עץ האלון הגבוה ביותר בחורשה המקודשת לאלת האדמה והדגן, סרס. משאף עובד מקרב עובדיו לא העז להניף גרזן על העץ המקודש מחשש לחלל את קדושתו, אריסיכתון נטל בזעם את הגרזן והחל בכריתה. נימפות העץ, הדריאדות, ניסו להניא אותו ממעשה מתועב זה, אך הוא סילק אותן בבוז וכרת את העץ כולו. העץ קרס ברעש עצום על האדמה, ודם ניגר ממנו. היה זה דמה של אחת הדריאדות, שניסתה להגן ללא הצלחה על העץ המקודש. בציור של הציירת האנגלייה נראית נימפת העצים – דריאדה – מכונסת בתוך גזע של עץ. במיתולוגיה היוונית וגם הרומית נודעו בחורות צעירות יפהפיות, בדרך כלל נימפות, שהיו בכל מקום. לכל נימפות של אזור מסוים (ים, הרים, מעיינות וכו') היה שם קבוצתי שונה, כדי להבדילן אלו מאלו. למשל, נימפות עצי האלון נקראו דריאדות (DRYADS), ומאליאדס (MALIADES) היו נימפות של עצי התפוח ופירות אחרים. פירוט בנושא הנימפות ראו בפרק הבא, בערך אגריה. הדריאדות מיהרו אל האלה סרס וסיפרו לה על שהתרחש. האלה נפגעה מאוד והחליטה להעניש את אריסיכתון בעונש נורא. היא קראה ללימוס (LIMOS) – אל הכפן והרעב הבלתי פוסק שאינו יודע שובע – השוכן הרחק בארץ שוממה, וציוותה עליו לדאוג לכך שאריסיכתון לעולם לא יהיה שֹבע, וכי יגווע למוות למרות שיהיה מוקף באוכל.

הרעב בא באישון לילה לחדר השינה של אריסיכתון, ובעוד הלה נם את שנתו, חיבק אותו ונכנס לתוך גופו ומילא אותו ברעב עז ומתמיד. בבוקר, כשאריסיכתון הקיץ משנתו רעב עד מאוד, הוא ציווה על עבדיו שיביאו לו אוכל. ועד כמה נדהם להיווכח, שככל שאכל יותר, הרעב הציק לו עוד ועוד. הוא ביזבז את כל הונו ורכושו על רכישת מזון, מכר את ביתו ואדמותיו בתמורה לאוכל, אך הרעב לא פסק.

לבסוף נותרה לו רק בתו מסטרה (MESTRA). הוא חיפש אחריה והגיע אל החוף שבו השתכשכה במים. בעלים של ספינה שהגיעה התאהב במסטרה, ואביה מכר לו אותה ללא היסוס. כשבעל הספינה עמד לחזור אליה, הפכה מסטרה את עצמה לדייג זקן. בעל הספינה חיפש לשווא את הצעירה שקנה, ומשלא מצא אותה הפליג לדרכו. אריסיכתון הבין שלבתו יש תכונה נפלאה – היכולת להחליף את דמותה בכל עת – והחליט לנצל זאת לטובתו. הוא מכר אותה אינספור פעמים, והיא תמיד חזרה אליו בדמותם של סוס, איש זקן, פרה וכל צורה אחרת. אך למרות זאת הכסף שאריסיכתון השיג עבורה לא הספיק לו לרכישת מזון, והוא החל לאכול את גופו שלו עד שמת. מסטרה מצידה המשיכה להסתובב על החוף ולטבול במים, עד שנפטון ראה אותה וחשק בה. הוא נטל אותה אליו, והיא הפכה לאחת מבנות זוגו של אל הים.

ציור יוצא דופן של הצייר ההולנדי הנודע יאן סטין, שלא הרבה לעסוק בנושאי מיתולוגיה. כאן הוא חורג מנושאיו הרגילים ומתאר את האב מושיט את ידו לאיש הזר, המשלם לו עבור בתו. סביב שלוש הדמויות נראה שפע מזון, בהתאם לסיפור הטרגי.

ביבליס וקאונוס (BYBLIS AND CAUNUS)

נישואין בין אח ואחות היו מקובלים בעת העתיקה, הן במיתולוגיה (יופיטר ויונו) והן בחיי היומיום, למשל נישואין של הפרעונים, כולל קליאופטרה, המלך מאוסולוס ואחותו-אשתו ארטמיסיה מהעיר הליקרנסוס (שבנתה להנצחתו מבנה קבורה מדהים וקראה לו על שמו – מאוזוליאום, אחד משבעת פלאי העולם העתיק). לכן סיפור קצר המופיע גם הוא אצל אובידיוס אינו יוצא דופן, כמו שאר הסיפורים בפרק זה.

ביבליס התאהבה באחיה התאום קאונוס למגינת ליבו, אף שיש גרסאות לפיהן האהבה ההדדית החלה דווקא מצידו אל אחותו. משגילתה בפני אחיה את אהבתה העזה אליו, ואף שלחה לו מכתב ובו פירוט מקרים קודמים של גילוי עריות בין האלים ובין משפחות מכובדות של בני תמותה, קאונוס סירב נמרצות לחיזוריה.

משגבר לחצה של ביבליס, יצא קאונוס מביתם ולא שב אליו עוד. אחותו החלה לחפש אותו ולרדוף אחריו, אך לשווא. היא האמינה כי אם תמצא אותו, הוא יקבל את אהבתה, ושניהם יוכלו לממש אותה. לאחר חיפושים רבים, משהבינה כי לא תמצא את אחיה, היא פשטה את בגדיה, נשכבה על האדמה ומתה. יש האומרים כי נטלה אז את חגורתה והתאבדה בתלייה. במָקום שבו נחה גופתה נבעו מי תהום, והיא עצמה הפכה לנחל.

בספר זה ובספריי הקודמים הוזכר לא פעם, כי עד המאה ה-20 תיאור אישה בעירום היה חייב להיות מגובה בסיפור של הדמות בהקשר לעירום – רחצה, מעשה אהבה, אונס וכד'. בסיפורה של ביבליס מציינים המקורות, שכאשר תש כוחה בחיפושיה אחר אחיה התאום, פשטה את בגדיה והתאבדה באמצעותם או באמצעות החגורה שלה. כך או כך, זו הסיבה שהצייר מתאר אותה במותה שכובה על האדמה, עירומה לחלוטין. המוזיאון בהודו שבו מוצגת היצירה נחנך בשנת 1951 על ידי ראש המדינה עצמו, הנשיא נהרו. הוא הוקם על ידי משפחת סאלאר יונג העשירה, שתרמה לטובת הקמת המוזיאון את כל אוסף האמנות העצום שלה. המוזיאון נחשב היום לאחד המוזיאונים הלאומיים החשובים ביותר בהודו.

קסטור ופולוכס (CASTOR AND POLLUX)

שתי דמויות מהמיתולוגיה היוונית, שבמאה ה-5 לפנה”ס הפכו לדמויות נערצות אצל הרומאים, נחשבו מגיני העיר רומא, והוקם לכבודם מקדש מפואר בפורום הרומאי.

המיתולוגיה היוונית מספרת על אחד מסיפורי האהבה של זאוס, והפעם עם לדה, מלכת ספרטה שהייתה נשואה לטינדראוס, מלך העיר. זאוס עטה על עצמו את תחפושת הברבור (שהפכה כמובן לאחד האטריבוטים המפורסמים שלו), וממעשה האהבה נולדו תאומים ותאומות. לפי גרסאות שונות, רק שניים מהארבעה הם צאצאיו של זאוס, והשניים האחרים מזרעו של טינדראוס, בעלה של לדה, שאיתו שכבה בלילה שתינתה אהבים גם עם האל שבתחפושת. התאומות הן הלנה וקליטיימנסטרה, נשותיהן של מנלאוס ואגממנון, בהתאמה, וסיפורן סופר בהרחבה בספרי “גיבורי המיתולוגיה היוונית”, בפרק על מלחמת טרויה.

התאומים, קסטור ופולוכס, כונו דיוסקורים (DIOSCURI) – בניו של האל, אף על פי שרק אחד מהם היה בנו של זאוס, בן אלמוות, והשני היה בנו של טינדראוס, בן התמותה.

השניים גדלו והפכו לגיבורי חיל, השתתפו בהרפתקאות גבורה רבות, היו מגיבורי ספינת הארגונאוטים, השתתפו בציד חזיר הבר הקלידוני ועוד. יום אחד הם הגיעו לחתונתם של שני בני הדוד שלהם, שעמדו להינשא לשתי אחיות, פואבה (PHOEBE) והילאירה (HILAEIRA). הם התאהבו בהן במבט ראשון, חטפו אותן, וכל אחת מהנשים ילדה בן. הסכסוך עם בני הדודים לא שכך, ולאחר כמה שנים נהרג בקרב אחד התאומים. אחיו, שהיה בן אלמוות, לא רצה להמשיך לחיות ללא תאומו האהוב וביקש למות תחתיו. זאוס איפשר להם להמשיך להיות יחדיו, והם נעו באופן קבוע בין האולימפוס ובין השְאול, וכך לא נפרדו לעולם. זאוס גם מיקם אותם בין הכוכבים זה בצד זה. היוונים ראו בהם את אחד המזלות, מזל תאומים.

בשנת 495 לפנה”ס נלחמה רומא, שזה לא מכבר הפכה לרפובליקה, מול הברית הלטינית שחברה נגדה. הרומאים היו משוכנעים כי הניצחון נבע מאומץ ליבם של שני פרשים נועזים במיוחד, קסטור ופולוכס עצמם, שירדו מהאולימפוס לסייע לרומאים. המנהיג הרומי התחייב לבנות לכבודם מקדש מפואר בהוקרה על סיועם לניצחון. מאז הם נחשבים הפטרונים השומרים על העיר בכל עת. הם הפכו לקמע של פלוגות הפרשים הרומיים, שכינו אותם “מאלפי הסוסים”. שני פסליהם העתיקים מוצבים במעלה המדרגות אל הגבעה הקפיטולינית ברומא. אופן הצבתם אל מול הבאים יוצר את הרושם, כי הם ניצבים שם כמגיני העיר.

שני הפסלים נוצרו ברומא, כנראה במאה ה-4 לספירה, והתגלו במקדש לא רחוק ממנה. בשנת 1585 הם הועברו אל הגבעה הקפיטולינית והוצבו משני צדדיו של גרם המדרגות המפואר.

מקדש קסטור ופולוכס ברומא

המקדש לכבודם של האחים נבנה בפורום הרומאי ליד המעיין, במָקום שבו הופיעו שני הפרשים שזוהו כקסטור ופולוכס והשקו את סוסיהם. בכך ראו הרומאים אות רשמי לניצחונם בקרב שבו הצטיינו שני הפרשים בתעוזתם ובאומץ ליבם. המקדש נחנך ב-15 ביולי, שנת 484 לפנה”ס. הוא נבנה מחדש והורחב בשנת 117 לפנה”ס. שרידי המקדש כיום הם מהשיפוץ האחרון שנערך בו בשנה ה-6 לספירה. המקדש שימש בין השאר להתכנסויות של חברי הסנאט הרומי.

לציון תאריך חנוכתו של המקדש נהגו לערוך ברומא בכל שנה ביום זה מצעד מרשים של פרשים בהשתתפותם של 5,000 חיילים. בראש התהלוכה רכבו שני פרשים על סוסים לבנים, שייצגו את שני התאומים – קסטור ופולוכס.

המקדש עצמו היה אחד הגדולים בפורום. הוא השתרע על שטח של יותר מ-1,500 מ”ר, וגובהו התנשא לשבעה מטרים. העמודים הם בסגנון הקורינתי, הסגנון המפואר והמרשים ביותר מבין סגנונות הבנייה היווניים שאימצו הרומאים. כיום נותרו מהמקדש המפואר רק שלושה עמודים וחלק קטן מהקורות שמעליו. מיתוסים נוספים רבים שסופרו על התאומים הביאו בסופו של דבר להצבתם של שני פסלים ענקיים שלהם, כפרשים כמובן, בעיר טורינו מול הכניסה אל ארמון המלוכה. הם גם היו הפטרונים של ספורטאים. קסטור נחשב מאלף סוסים מיומן, ולפולוכס היו כישורים של מתאגרף מצטיין. שניהם נחשבו מגינים על לוחמים בקרב ועל מלחים בים, במיוחד כאלה שנתונים בסכנה, ולעיתים קרובות הם הופיעו באופן אישי בזמני אִיוּם. בים חשבו שהם מופיעים בצורת האש של סנט אלמו.

כאמור, התאומים השתתפו במסע הארגונאוטים בחיפוש אחר גיזת הזהב. במהלך המסע הימי הפגין פולוכס את כישורי האִגרוף שלו והרג מלך ברברי שהתקיף עם אנשיו את חברי המשלחת. אחיו התבלט כאשר התעוררה סערה, ואורפיאוס השקיט אותה בנגינתו. הסערה אכן שככה מיד, ואז הופיעו לפתע כוכבים על ראשי התאומים (יש הסוברים שרק על ראשו של אחד מהם). כך זכו התאומים להכרה כפטרוניהם של מלחים.

פטרונות זו, נוסף על היותם המגינים של רומא, הביאה כנראה להחלטה להציב את פסליהם בפיאצה קסטלו בעיר טורינו, בנקודה המציינת את הגבול בין השטח הציבורי והשטח הפרטי של ארמון המלוכה. הם נבחרו באופן סמלי להגן בגופם על ארמון המלוכה ושושלת סבויה, שבאותן שנים פעלה לאיחודה של איטליה בהנהגתה. יתרה מזו, התאומים קסטור ופולוכס משגיחים על שלומם של מנווטי הספינה החדשה – איטליה – משפחת סבויה, ועל שלומו של השליט קרלו אלברטו (אביו של המלך הראשון של איטליה), קברניט הספינה. בעולם הקלאסי היה מקובל להמשיל את המדינה לספינה ואת השליט לקברניט (משל “קברניט הפוליטיאה” של אפלטון). שני פסלי הברונזה נוצרו על ידי האמן האיטלקי אבונדיו סנג'ורג'יו (ABBONDIO SANGIORGIO) והוצבו במקום בשנת 1841. שימו לב לכוכב שעל ראשו של פולוכס המביט אל הארמון, ומציין את נצחיותו.

הרקולס (HERCULES)

הרומאים אימצו למיתולוגיה שלהם את הרקולס כמעט ללא שינויים. השם הרקולס הוא עיבוד של השם היווני המקורי, הראקלס. יש הגורסים כי שמו הרומי קשור בדמות שרירית וחסונה במיתולוגיה האטרוסקית, שכנראה יובאה כבר אז מהמיתולוגיה היוונית תוך שיבוש השם היווני המקורי. לשמו היווני הייתה משמעות – “תפארתה של הרה”. זה היה כינוי ציני לעגני, שכן הרה – רעייתו של זאוס – הייתה האויבת הגדולה ביותר שלו, וכמעט כל חייו גרמה לו סבל רב. האטרוסקים, ואחריהם הרומאים, התעלמו ממשמעות שמו ביוונית. דמותו של הרקולס מופיעה בצורה כזו או אחרת במקומות רבים בעולם העתיק – אפריקה, מצרים, פרס ועד המזרח הרחוק, שם הוא נראה מגן על בודהה.

כאמור, הרומאים אימצו במלואם את דמותו והרפתקאותיו מהמיתולוגיה היוונית. עם זאת, כמה עלילות עברו עיבודים קלים כדי שיתאימו לתנאים הגיאוגרפיים של האימפריה הרומית, והרומאים גם חיברו אגדות נוספות הקשורות לדמותו.

באחת מתריסר מטלותיו, מספרים הרומאים כי הרקולס הגיע עד איטליה. שם הוא נאבק בענק קאקוס (CACUS) שהתגורר במערה ליד רומא, והוא זה שגנב ממנו את הבקר שהיה עליו להביא למלך מיקנה. קאקוס היה ענק רושף אש, ויש הטוענים כי היה בנו של וולקן. סופר עליו כי הטיל אימה על תושבי האזור והציק להם באמצעות הבערת שריפות. הייתה זו אחותו קאקא (CACA) אשר בגדה בו, מסרה להרקולס את מקום המסתור שלו, והוא הרג את אחיה באמצעות העלאת אש במערה שלו. קאקא נחשבה גם היא לאלת אש, ויש הטוענים שהייתה אלת האש לפני וסטה.

הפסל הענקי, חמישה מטרים גובהו, מתאר את הרקולס בתנוחת המנצח, לאחר שהכניע את קאקוס (שלא על פי הגרסה שהובאה לעיל, שלפיה שלח אש במערה שלו). בידו הימנית הוא מחזיק אלה, אחד האטריבוטים שלו, ובידו השמאלית הוא אוחז בציציות ראשו של קאקוס המנוצח, הישוב על הקרקע. היצירה מוצבת מימין לכניסה הראשית אל ארמון השלטון בפירנצה, הארמון הישן (פאלאצו וקיו). מולה, משמאל לכניסה לארמון, מוצב העתק פסלו הנודע של מיכלאנג'לו – דוד. שני הפסלים מייצגים ניצחון, האחד מהסיפור הדתי והאחר מהמיתולוגיה הקלאסית.

סיפור היצירה מרתק במיוחד. מיד לאחר הצבת פסלו של מיכלאנג'לו, דוד, בשנת 1504 (הפסל המקורי ניצב שם עד 1870, אז הועבר לאקדמיה לאמנות, ובמקומו הוצב העתק), הזמינה מועצת העיר (משפחת מדיצ'י הייתה אז בגלות מפירנצה) את העבודה הזאת ממיכלאנג'לו, בשנת 1507. באותה תקופה הוא שהה ברומא ועבד על מצבת הקבורה של האפיפיור יוליוס השני (כיום בכנסיית סנט פייטרו אין וינקולי ברומא), ושנה לאחר מכן נכנס לצייר את תקרת הקפלה הסיסטינית, גם היא הזמנה של אותו אפיפיור. משום כך לא התפנה לטפל בהזמנה של פירנצה לפסל הרקולס.

בשנת 1512 חזרה משפחת מדיצ'י לפירנצה, אך הפרויקט נשכח, וגוש השיש המקורי נשאר במחצבות קארארה. בשנת 1523 הזמין האפיפיור קלמנס השביעי, בנו הלא חוקי של ג'וליאנו דה מדיצ'י (שנרצח בשנת 1478), את הפַּסל באצ'יו בנדינלי להשלים את העבודה, לאכזבתו של מיכלאנג'לו (שהוזמן לבצע עבודות אחרות עבור המשפחה). הרעיון היה להנציח את ניצחונה של משפחת מדיצ'י על אויביה. בנדינלי החל לעבוד על הפסל, אך ב-1527 משפחת מדיצ'י גורשה שוב מפירנצה, והפרויקט נדחה פעם נוספת. שלוש שנים אחר כך חזרו בני המשפחה לפירנצה, הפעם לתמיד. אז החל בנדינלי שוב בעבודה וסיים אותה בשנת 1534. גוש השיש העצום היה כבד כל כך, עד כי הוא שקע בנהר הארנו בעת הובלתו לפירנצה, ונדרשו מאמצים טכניים מורכבים, כולל הטיית זרימת הנהר, עד שנמשה והובל אחר כבוד אל מקומו הנוכחי.

כמה מן הקיסרים הרומיים ודמויות חשובות נוספות כמו מרקוס אנטוניוס הביעו הזדהות עם הרקולס, והוא היה הגניוס שלהם (ראו הערך גניוס בפרק 6). פולחן הרקולס הועתק כמעט בשלמותו מתרבות יוון לזו של רומא, ונוספו לו פולחנים חדשים.

ביוון היה הראקלס דמות של גיבור להזדהות עמה. ברומא הוא הפך לאל חשוב, שפולחניו נקשרו גם לתחומים אחרים לחלוטין. אחד מהם היה הקשר שלו ללידות, וזאת לאור האגדות הרבות שנקשרו בשמו באשר למספר הרב של הצאצאים שנולדו לו. ברומא הוקמו לכבודו מקדשים ומזבחות רבים, והוטבעו מטבעות עם דמותו.

מרבית המקדשים שנבנו לכבוד הרקולס הוקמו בתוארו הרקולס המנצח (HERCULES VICTOR). יש לציין כי אצל היוונים כמעט שלא נבנו לכבודו מקדשים (למעֵט בסיציליה, בעיר אגריג'נטו). אחד המקדשים הרומיים ששרדו באופן מושלם כמעט נמצא ברומא, בפורום בואריום (שוק הבקר), ליד כנסיית סנטה מריה אין קוסמדין. מקדש זה מתוארך למאה ה-2 לפנה”ס. יש הגורסים כי הוא תוכנן ונבנה על ידי אדריכל יווני.

באמנות המשיכו הרומאים להקפיד על האטריבוטים המקובלים – אלָה, עור האריה, תפוחי ההספרידות. במוזיאון הוותיקן, באולם העגול, ניצב פסל ברונזה ענקי של הרקולס. הוא מתוארך למאה ה-2 לספירה, והאמן אינו ידוע. הרקולס עומד זקוף, בידו הימנית האלה שלו, על זרועו השמאלית פרוש עור האריה, ובכף ידו הוא אוחז בתפוחי ההספרידות (על עלילותיו המלאות תוכלו לקרוא בספרי הקודם – “גיבורי המיתולוגיה היוונית”, פרק ג').

המיתולוגיה הרומית / אפי זיו
כנרת זמורה דביר, 2024
304 עמודים

אפי זיו הוא סופר ומדריך טיולי אמנות ישראלי. הוא כותב על תולדות האמנות ועל המיתולוגיות היוונית והרומית