פֶּרֶק מִסֵּפֶר – "לא ממואר" מאת מוטי פוגל

אחים

הילד השני הוא האח הראשון. נולד לך אח, אומרים לילד הגדול. מזל טוב! הוא אחיך, ומרגע שהגיע, בעקבותיו אתה הילד הבכור – אחיו. ומרגע שיש שניים, ההשוואה לא תסתיים לעולם. ומי אמת המידה של מי? האם הראשון נמדד ביחס לשני או השני ביחס לראשון?

"ויֵּצֵא הָרִאשׁוֹן אַדְמוֹנִי כֻּלּוֹ כְּאַדֶּרֶת שֵׂעָר וַיִּקְרְאוּ שְׁמוֹ עֵשָׂו | וְאַחֲרֵי-כֵן יָצָא אָחִיו וְיָדוֹ אֹחֶזֶת בַּעֲקֵב עֵשָׂו וַיִּקְרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב". עשו הוא הראשון. יעקב הוא קודם כול אחיו, ורק אחר כך יעקב, ואולי לכן הוא נקרא על שם איבר אחיו, שבו אחז – העקב, נקודת התורפה, האיבר האחרון שיוצא מהרחם, הקרוב ביותר לאם. ורבקה אוהבת את יעקב. הבן השני, האהוב על רבקה, הוא עצמו נקודת התורפה של עשו.

בספר בראשית, ולפעמים גם בחיים עצמם, יחסי אחים הם בעיקר יחסים של יריבות ותחרות. זו התחרות הגדולה, היסודית, שממנה נגזרות כל התחרויות האחרות: קין והבל, יצחק וישמעאל, יעקב ועשו, יוסף ויהודה, אדוניה ושלמה. האח הוא הקרוב אלינו ביותר. הוא, במצב העניינים הנורמלי, מי שיכיר אותנו מספר השנים הרב ביותר. הוא הצל שלי או שאני שלו. מי מאיר על מי? מי מצל? מי נכרך בעקבו של מי?

לפעמים, כמו במקרה של יעקב ועשו, היריבות היא תוצאה של חילוקי דעות והבדלי אופי. לפעמים, כמו במקרה של יצחק וישמעאל, היא תולדה של יריבות בין ההורים. אצל צמד האחים הראשון, קין והבל, היא מופיעה עירומה, כאילו מאליה, כמבטאת יסוד עקרוני סמוי שקיים (לפחות לפי המקרא) בכל יחסי אחווה: תחרות עד מוות, כפשוטו.

עולמם של קין והבל כבר אינו גן עדן, אבל העולם כולו עומד לרשותם: בעלי החיים, השדות, העצים, בריכות המים. זה עולמם של ילדים, עולם שבו המשאב היחיד שאולי יש בו מחסור הוא אהבה. כך לפחות משתמע מן הסיפור עצמו, שבו מתחרים שניהם על אהבת האל.

קין פותח את התחרות. הוא מקריב לאלוהים ממה שניתן לאדם ולמשפחתו למאכל – פרי הארץ. הוא חושב שאלוהים יאהב אותו משום שחסך אוכל מפיו, בזכות הקורבן. הבל אינו מסתפק בהימנעות, ובקורבנו כבר יש שפיכות דמים: הוא מקריב לאלוהים בעל חיים, "מִבְּכֹרוֹת צֹאנוֹ וּמֵחֶלְבֵהֶן". בכור הצאן הוא אולי הטלה הטוב ביותר ואולי כפשוטו – הטלה הראשון, הבכור. וקין חושב שהוא מבין את הרמז של אחיו הצעיר: קורבן הדם הוא קורבן הבכור.

כשאלוהים אינו שועה לקורבנו של קין, פניו של קין נופלות. "וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ וְאַתָּה תִּמְשָׁל-בּוֹ", אומר לו אלוהים, אך למי הוא מתכוון? רש"י סבור כי כוונת אלוהים ל"יצר הרע, תמיד שוקק ומתאווה להכשילך", וזו אזהרה לקין שלא ייפול ברשתו של היצר הרע, המדיח אותו לקנא באחיו.

זו אינה הפעם הראשונה שהביטוי הזה מופיע. "וְאֶל-אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשָׁל-בָּךְ", מקלל אלוהים את חוה. למי משתוקקת חוה? ומי ימשול בה? בפשטות, "אל אישך", כלומר, אל אדם. אבל חוה אינה משתוקקת רק אליו: אם מי שמשתוקק אל קין הוא היצר הרע, כפי שהציע רש"י, הרי שמקבילו בסיפורה של חוה הוא דווקא הנחש. הוא משתוקק אליה – והיא אליו ("בשעה שבא נחש על חוה הטיל בה זוהמה", אומרת הגמרא במסכת "יבמות").

אם יש כאן בלבול, נדמה שהוא מכוון. קין והבל, נחש ואדם: שני אחים, וכל אחד מהם הוא יצרו הרע של האחר.

מי אדם ומי נחש? מי רודף את מי?

עוד אחורה, אל העקב הראשון.

"הוּא יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב", מקלל אלוהים את הנחש לאחר שאכל מעץ הדעת טוב ורע. אדם ידרוס את ראשך, אבל אתה תכיש אותו בעקבו.

כשאלוהים אמר לקין "וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ וְאַתָּה תִּמְשָׁל-בּוֹ", הוא מזכיר לנו את מה שאמר שנים לפני כן לחוה על הנחש ואת מה שאמר לה על אדם, אישה ואביו. האם ייתכן שקין הבין, אולי בטעות, שהבל אחיו הוא הנחש העומד להכיש את עקבו? ואם כך, האם ייתכן שרצח את הבל מתוך פחד? הוא חשב, בצדק או בטעות, שזו הגנה עצמית, שעליו להשכים להרוג את הבל, לפני שהבל יהרוג אותו.

ואולי, והאפשרות הזאת מפלצתית ממש, טעה לחשוב שהקרבת אחיו תמצא חן בעיני אלוהים, שזה מה שאלוהים רוצה ממנו: קורבן אח, קורבן דם.

האומנם טעה?

הבל מת, צאצאי קין נספו במבול, אבל סיפורי היריבות בין אחים נמשכו. לפעמים נדמה שזה הציר של ספר בראשית כולו; כמו שנראה בהמשך, אפילו את העקידה אפשר לראות כתחרות על אהבתו הרצחנית של האב.

נחזור אל התאומים המהופכים, עשו ויעקב.

"וַיִּגְדְּלוּ הַנְּעָרִים וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד אִישׁ שָׂדֶה וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים". מי קבע את גורלו של מי? האם יעקב היה יושב אוהלים כי עשו היה איש השדה, יודע הציד? ואולי להפך – יעקב, בנה האהוב של רבקה, האחרון שיצא מרחמה, היה יושב אוהלים, ולעשו לא נותרה ברירה אלא לצאת.

"וַיָּזֶד יַעֲקֹב נָזִיד וַיָּבֹא עֵשָׂו מִן-הַשָּׂדֶה וְהוּא עָיֵף וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אֶל-יַעֲקֹב הַלְעִיטֵנִי נָא מִן-הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה כִּי עָיֵף אָנֹכִי". יעקב בישל נזיד אדום, כצבעו של אחיו שבעקבו תפס. אנו קוראים אדום, אבל בעצם כתוב "אדם". הלעיטני מן האדם הזה, מבקש עשו. האם עשו מבקש לטרוף את יעקב?

"וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב מִכְרָה כַיּוֹם אֶת-בְּכֹרָתְךָ לִי. וַיֹּאמֶר עֵשָׂו הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת וְלָמָּה-זֶּה לִי בְּכֹרָה. וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב הִשָּׁבְעָה לִּי כַּיּוֹם וַיִּשָּׁבַע לוֹ וַיִּמְכֹּר אֶת-בְּכֹרָתוֹ לְיַעֲקֹב וְיַעֲקֹב נָתַן לְעֵשָׂו לֶחֶם וּנְזִיד עֲדָשִׁים וַיֹּאכַל וַיֵּשְׁתְּ וַיָּקׇם וַיֵּלַךְ וַיִּבֶז עֵשָׂו אֶת-הַבְּכֹרָה".

"הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת", עונה עשו כשיעקב דורש את הבכורה במחיר הנזיד. אולי הוא מזהה בנזיד האדום הצהרה על כוונתו של יעקב לאכול אותו, "וְלָמָּה זֶּה לִי בְּכֹרָה". כמו קין לפניו, עשו חושב שאחיו הצעיר מאיים עליו.

ואם כך, לא רק תחרות: קניבליזם. האח הוא האדם הקרוב אליך ביותר, האדם שאינו יכול לתת לך דבר, אבל מתחרה, גם בבלי דעת, על מה שהוא זכותך הטבעית – על מזון, על אהבה. מי שתופס בעקבך ועוצר אותך, מרגע לידתך מנסה להשיג אותך, האח. הוא אוחז תמיד בנקודת התורפה. מושך אותך פנימה או דוחף אותך החוצה.

עשו אוכל את הנזיד האדום, את דמו של יעקב, כדי שיעקב לא יאכל אותו, את עשו. אבל לאכילת האח יש מחיר: באכילת הנזיד שהכין יעקב, הנזיד שהוא דמו, עשו קיבל עליו את זהותו של יעקב. כעת הוא השני. הוא אחיו של יעקב.

"וַתִּקַּח רִבְקָה אֶת בִּגְדֵי עֵשָׂו בְּנָהּ הַגָּדֹל הַחֲמֻדֹת אֲשֶׁר אִתָּהּ בַּבָּיִת וַתַּלְבֵּשׁ אֶת יַעֲקֹב בְּנָהּ הַקָּטָן | וְאֵת עֹרֹת גְּדָיֵי הָעִזִּים הִלְבִּישָׁה עַל יָדָיו וְעַל חֶלְקַת צַוָּארָיו | וַתִּתֵּן אֶת הַמַּטְעַמִּים וְאֶת הַלֶּחֶם אֲשֶׁר עָשָׂתָה בְּיַד יַעֲקֹב בְּנָהּ | וַיָּבֹא אֶל אָבִיו וַיֹּאמֶר אָבִי וַיֹּאמֶר הִנֶּנִּי מִי אַתָּה בְּנִי | וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל אָבִיו אָנֹכִי עֵשָׂו בְּכֹרֶךָ".

עשו אכל את פנימיותו של יעקב, והתהליך הושלם כשיעקב עטה את חיצוניותו של עשו כדי לקבל את ברכתו של אביהם, של יצחק. הוא עושה עצמו עשו – אבל לא רק עשו. סצנת הברכות היא תחרות על שחזור העקדה. עשו יוצא לצוד ציד, להביא איל שיזכיר ליצחק את האיל שנאחז בסבך ואת רחמיו של האל, ורבקה מלבישה את עורות גדיי העיזים על ידיו וצווארו של בנה האהוב – על מקום השחיטה. יעקב, כמו אביו לפניו, מוכיח שהוא הבן הנבחר בהניחו לאביו לשחוט אותו כמו קורבן. הבן הנבחר הוא הקורבן, הבן המת או זה שמוכן למות. זו תחרות על אהבת האב, והזוכה הוא מי שימות למען אביו.

לעקדת יצחק קדם גירוש ישמעאל, הבכור. נראה שכאשר מדובר במשפחת אברהם, אלו שתי האפשרויות היחידות: להיות מגורש כישמעאל או להיות קורבן כיצחק. יעקב מתחפש לעשו ומתחפש לאיל. והאם יחיה כעשו או ימות כיצחק? הוא עושה עצמו עשו, עושה עצמו יצחק, עושה עצמו קורבן – אך לאחר גילוי התרמית, דווקא הוא המגורש. הוא, היורש, נמלט למשפחת אמו.

מיהו יושב האוהלים ומיהו איש הציד? מי השה ומי האיל, מי הבכור ומי אחיו? מה נותר מהאחים מלבד שמם?

בני יעקב אחריו משכללים את המסורת המשפחתית וכוללים בדמות אחת את הקורבן ואת המגורש. הם אינם מעיזים להרוג את הבן המועדף, אבל גם אינם יכולים להסתפק בהגלייתו. תחת זאת הם מגישים ליעקב, אביהם ואביו, את כתונת הפסים, את הבגד שעשה לבנו האהוב, לאח המועדף, מוכתמת בכתמי דם של השעיר לעזאזל, כמו יעקב שהולבש את בגדי עשו, כאומרים לו, אתה יודע מה עשינו, ואתה לא תאמר כלום – אתה הלוא יודע יחסי האחים מה הם. יודע שיש קורבן, יש טורף ויש נטרף. יש מי שגולה ויש מי שנשאר.

מאוחר יותר, כשאחיו של יוסף יורדים מצרימה ועומדים מולו, הם אינם מזהים את אחיהם. אולי משום שהתבגר, ואולי משום שאינם יכולים לראות אותו בתפקידו החדש: לא אחיהם הקטן ובעל החלומות, אלא המשנה למלך מצרים. התפישה המוקדמת שיש להם על אודות אחיהם הקטן מונעת מהם לראות אותו כפי שהוא באמת, אף שהוא נמצא במקום הגלוי ביותר. הם אינם יכולים לראות את הבלתי-אפשרי – האח הקטן הוא המשנה למלך מצרים.

הסצנה של יוסף העומד מול אחיו (ויותר ממנה, המסר הלא מילולי שהעבירו בני יעקב לאביהם) הזכירה לי את הסיפור הבלשי הקלאסי של אדגר אלן פו, "המכתב הגנוב". גם בו נמצא הצפנה, תחפושות, תחרות ועיוורון לדברים הגלויים ביותר.

המפקח הכללי של משטרת פריז, מסייה ג', מגיע שם לביתו של הבלש דוּפֶּן ומבקש את עזרתו למנוע מבוכה מאישיות רמת מעלה מבית המלוכה, כנראה המלכה. מדובר, אומר מסיה ג', בעסק "פשוט ומוזר".

מעשה שהיה כך היה: השר ד', אישיות ידועה לשמצה, נכנס לחדר ההמתנה של אותה אישיות רמת מעלה וראה על שולחנה מכתב שאת כתב היד שלו הוא זיהה. הוא ניחש מה כתוב במכתב וגנב אותו, וכעת חשופה אותה אישה לסחיטה. המשטרה חיפשה את המכתב בביתו של השר פעמיים, מספר מסיה ג' לדופן. היא סרקה את כל החללים הנסתרים, העבירה את כל הספרים תחת מיקרוסקופ רב עוצמה, אך לשווא, המכתב לא נמצא. רק דופן, הבלש המבריק, יכול להשיב את המכתב לבעליו החוקיים ולהציל את האישיות רמת המעלה ואת המשטרה ממבוכה.

דופן, כמובן, מוצא את המכתב, מחלץ אותו מידי השר ד' ואף ניאות להשיב אותו לידי המשטרה תמורת סכום נאה. כאשר תוהה המספר כיצד מצא דופן את המכתב, הבלש החריף מסביר לו שהסוד הוא להעמיד את עצמך במקומו של הפושע ולחשוב כמוהו, ומכאן שכל שהיה עליו לעשות זה לחשוב היכן השר ד' היה מחביא את המכתב. מאותו רגע כבר היה הפתרון גלוי לעין.

טעותו של המפקח, מסביר דופן, היתה שלא העריך נכון את שכלו של השר ד', "והמקור הרחוק של תבוסתו היה בהנחה שלו שהשר שוטה, וזאת משום שרכש לו שם כמשורר. כל השוטים הם משוררים [...] ומתוך כך הוא מניח שכל המשוררים שוטים".

"אך האם הוא באמת המשורר?" שואל המספר את דופן. "אני יודע שיש שני אחים; ולשניהם יצאו מוניטין בתחום הכתיבה. השר, ככל הידוע לי, כתב בידענות על חשבון דיפרנציאלי. הוא מתמטיקאי ולא משורר".

ודופן עונה לו, "אתה טועה; אני מכיר אותו היטב; הוא שניהם".

דופן טוען שהשר ד' הוא מתמטיקאי וגם משורר, ובמרומז – גם אם לא במפורש – מכחיש את קיומם של שני אחים (בצדק או שלא בצדק? אחזור לעניין זה בהמשך). השר ד', כך אומר דופן, הוא שני אנשים בגוף אחד, משורר ומתמטיקאי, ולשניהם "מוניטין בתחום הכתיבה". מתמטיקה ושירה הן שתי צורות של שפה, של סימון משמעות. מה יש בשם? ומה יש במספר? מה יש בצליל ומה במראה? המתמטיקה היא המדע של הצורה והכמות, של החיצוניות, אומר דופן, ואם כך, השירה היא המדע של התוך ושל האיכות.

השר ד' הוא אפוא מתמטיקאי ומשורר, איש ציד ויושב אוהלים, יעקב ועשו. הוא פנים וחוץ, וכך גם החביא את המכתב: ראשית הפך אותו ככפפה, מן הפנים חוצה, ואז הטביע עליו חותם שחור גדול עם האות דל"ת. "למראית עין שונה לחלוטין מהמכתב שהמפקח הכללי קרא באוזנינו את תיאורו המדויק. כאן היה החותם גדול ושחור, עם ה-ד'; ואילו שם הוא היה קטן ואדום עם סמל הדוכסות של משפחת ס' [...] אבל דווקא הקיצוניות המוגזמת של ההבדלים [...] הצביעו על כוונה להשלות את המסתכל ולהחדיר בו את הרעיון שהמסמך חסר ערך [...] היה ברור לי שהמכתב נהפך ככפפה, מן הפנים חוצה וכי הכתובת והחותם שונו".

והיכן הסתיר השר ד' את המכתב? בחוץ. על מכתבתו, אומר דופן, גלוי לעין כול, כיוון שאיש לא יחשוב לחפש אותו שם ("ממש מתחת לאף של כל העולם, כדרך הטובה ביותר למנוע ממישהו מן העולם להבחין בו").

כמו השר ד', טוען דופן, גם המכתב הגנוב הוא שני מכתבים, פנימי וחיצוני, והשר ד', מי שהוא גם חוץ וגם פנים, מי שאין בו הפרש בין פנים וחוץ, הופך את המכתב ומציג אותו לראווה במקום הגלוי ביותר, שהוא גם הפנימי ביותר, גלוי לעין כול וחבוי מעין כול, כמוהו עצמו: מתמטיקאי מבחוץ, משורר מבפנים, שר בתוארו ופושע בפנימיותו. כל אימת שהוא רוצה להסתתר, הוא פשוט הופך את עצמו, פנים וחוץ, חוץ ופנים.

השר ד' המסתיר את המכתב הוא עשו המתחפש ליעקב. במקום החותם האדמוני מוצג לראווה חותמו השחור של ד'. החיצוני הוא פנימי. השר מסתיר סוד כדי שיוכל לאיים בחשיפת סוד, והמכתב, כמו השר עצמו, הוא שניים, החוץ שלו הוא הפנים והפנים הוא החוץ.

משחק ההעתקים נמשך. דופן מספר לחברו כי יום לאחר שגילה היכן המכתב נמצא, שב וביקר את ד', לקח את המכתב המקורי ובמקומו שם "העתק מדויק (בכל הנוגע למראה החיצוני) שהכנתי מבעוד מועד בבית בקפדנות רבה – את המונוגרמה של ד' חיקיתי בקלות רבה בעזרת חותמת שיצרתי מלחם". כדי לא להשאיר את פנים המכתב חלק, שהרי העתיק רק את צדו החיצון, זה שהעמיד פנים שהוא צדו הפנימי, כתב בו משהו משלו. "מאחר שידעתי שהוא יסתקרן לדעת מי האיש שהיתל בו, חשבתי שיהיה חבל לא לתת לו רמז. הוא מכיר היטב את כתב-ידי, ופשוט העתקתי על אמצע הדף הריק את המילים: 'תוכנית קטלנית שכזאת גם אם אינה יאה לאטראוס היא יאה לתיאסטס'. תוכל למצוא אותן ב'אטרה' מאת קרביון".

שוב אחים. אטראוס ותיאסטס – תאומים – רצחו את אחיהם למחצה, כריסיפוס. אביהם הגלה אותם, והם מצאו מקלט במיקנה. כמו הבל לפניו, גם אטראוס רצה להקריב קורבן כדי לזכות בחסדי האלים. הוא נשבע להקריב לארטמיס את האַיִל הטוב ביותר שימצא בעדרו, אבל כשמצא בעדרו איל מוזהב, הצטער על הבטחתו הפזיזה ומסר אותו לאשתו, אירופה, כדי שתחביא אותו מהאלה. אלא שאירופה, במקום לשמור על האיל, נותנת אותו למאהבה, תיאסטס, אחיו התאום של אטראוס ויריבו למלכות מיקנה. תיאסטס מנצל את הזדמנות הפז שנפלה לידו ומציע לאטראוס שמי שמחזיק בכבש המוזהב יהיה מלך מיקנה. אטראוס, החושב שאשתו שומרת על הכבש עבורו, מסכים להצעה – ואז תיאסטס, האח הבוגד, מוציא את האייל וזוכה במלוכה. שוב איל, ושוב אחים ושוב תחרות והתחפשות.

כדרכן של טרגדיות, הסיפור אינו מסתיים בזאת. תיאסטס מסכים להחזיר לאטראוס את המלוכה אם השמש תנוע אחורה בשמים. אטראוס, בעזרת האלים, מניע את השמש מזרחה, מחזיר את הזמן אחורה, ומקבל את המלוכה.

האיל המוזהב, המלוכה, האישה. הקורבן. זו לא רק קנאה בין אחים, אלא מלחמה על זהות. מיהו האדם האמיתי ומי אינו יותר מטפיל שזהותו מוגדרת אך ורק ביחס לאחיו? מיהו מלך מיקנה? המחזיק באיל? בעל הקורבן? מיהו אטראוס ומיהו תיאסטס? ומה היא החזרת הזמן אחורה אם לא תנועה נצחית בלולאה שאין לה מוצא.

הבחירה של דופן בסיפור תיאסטס ואטראוס נראית ברורה וגלויה: השר ד' היה סבור שהמכתב נמצא אצלו, ממש כמו אטראוס שחשב שהכבש, הקורבן שנמנע מאלת הציד, האלה של עשו, נמצא אצל אשתו. אבל אולי פו רומז לדבר מה נוסף.

"המכתב הגנוב" נותח ופורש עד זרא, נהפך פנים וחוץ, חוץ ופנים, ונעשה סיפור על אמת, על מסמן ומסומן, על כתב כפאלוס, על שליטה, אבל הפירוש הפשוט ביותר הוחבא על פני השטח, גלוי לעין כול, ולכן נסתר מעין כול.

דופן אמר שכדי למצוא את המכתב היה עליו לחשוב כמו הפושע. וכיצד עושים זאת? "כשאני רוצה לגלות כמה מישהו חכם, או כמה הוא טיפש, או כמה הוא טוב, או כמה הוא מרושע, או מה הוא חושב ברגע זה, אני מתאים לפנים שלי, הכי מדויק שאפשר, את ההבעה של הפנים שלו, ואז אני מחכה לראות איזה מחשבות או רגשות יצוצו במוח שלי או בלב שלי, שכאילו יתאימו להבעת הפנים". כדי שפנימיותו של הבלש תהיה כשל הפושע, עליו להיראות כמוהו, להתאים אליו את חיצוניותו. אבל איך ייראה דופן כמו השר ד'?

דופן אומר שהוא חיקה בקלות את חתימתו של השר ד', ושהשר ד' מכיר היטב את כתב ידו שלו, של דופן. אם כן, לדופן יש היכרות קרובה עם השר ד'. קרובה ואינטימית. "אני יודע שיש שני אחים," אמר כזכור המספר לבלש, "ולשניהם יצאו מוניטין בתחום הכתיבה".

זו הסיבה שדופן מצטט ממחזה שגיבוריו הם שני אחים: לא רק בגלל כפילותו של המכתב, אלא משום שהוא עצמו אחיו של השר ד'. שני אחים ישנם בסיפור, דופן ודופן שמם. האחד מתמטיקאי והאחר משורר, האחד פושע והאחר בלש. לכן יכול דופן לחשוב כמו ד', כי הוא עצמו ד', לכן הוא יכול לחתום כמוהו, לכן הוא יכול להיראות כמוהו. שני הקצוות המנוגדים, הפושע והבלש הם הקרובים ביותר, אחים.

ואם דופן וד' הם אחים – עובדה זו גלויה כל כך לעין, אף שדופן מכחיש אותה מסיבותיו שלו, והמספר מאמין לו – אפשר לצעוד צעד נוסף ולשאול של מי היה כתב היד שאותו זיהה השר ד' ושבשלו גנב את המכתב מלכתחילה. האם יהיה זה מופרך להניח שזהו אותו כתב יד שעליו נאמר מאוחר יותר שהשר ד' מכיר אותו היטב?

דופן אינו נכנס אל התעלומה כבלש בלבד. הפרטים שציין באוזני המספר כבדרך אגב מלמדים כי היה מעורב בה מלכתחילה: הוא זה שכתב את המכתב לאותה אישיות רמת מעלה. אטראוס חשב שגיזת הזהב בידיו, אך היא היתה בידי תיאסטס. השר ד' חושב שהוא מחזיק במכתב של אחיו, ובמובן מסוים הוא צודק: הוא אכן מחזיק במכתב של אחיו, אבל מכתב אחר, מכתב שמיועד אליו. המלכה מעולם לא היתה יותר מכלי בתחרות בין האחים. הגלוי ביותר אינו רק הסמוי: הגלוי הוא-הוא המסכה, העור העוטף את צווארו של יעקב. הסיפור הבלשי המתוחכם אינו יותר ממסווה הפרוש על מה שהיה אמור להיות הגלוי ביותר לעינינו – סיפור פשוט, עתיק ומוכר על תחרות בין אחים (כמו תיאסטס ואטראוס, כמו אדם והנחש).

המחזה של קרביון, זה שממנו דופן מצטט כשהוא מקניט את אחיו, אינו עוסק בתחרות על המלכה ולא בתחרות על המלוכה, אלא בנקמתו של אטראוס. במחזה, אטראוס מגדל את בנו של תיאסטס כאילו היה בנו שלו, כדי שיום אחד ירצח את אביו הביולוגי. כשתוכניתו נכשלת, הוא רוצח את הבן בעצמו, וגורם לתיאסטס לשתות את דמו – דם בנו של תיאסטס, שהוא גם בנו שלו, של אטראוס. אטראוס מנשל את תיאסטס אפילו מזהותו כאב, ובעשותו זאת, מנשל גם את עצמו מאבהותו. שניהם אבות של אותו בן, ושניהם אבות של אף אחד.

במשפט שדופן מצטט מתוך המחזה במכתבו לאחיו, אטראוס אומר שהוא אינו נוקם כאטראוס, אלא כתיאסטס. זהויותיהם נבללו זו בזו לגמרי. שני אחים תאומים שהם אחד, מלכים, גולים, רוצחי אח, רוצחי בן. ומה ההבדל ביניהם? מיהו באמת דופן ומיהו ד', מי מתמטיקאי ומי משורר? מי פושע ומי בלש?

האחים דופן ודופן הם כמו שני צדי המכתב. אחד פושע ואחד בלש, אחד סחטן ואחד מציל את המלכה, אבל הקיצוניות המוגזמת של ההבדלים משלה את הקורא ומקשה עליו לראות עד כמה הם דומים, זהים כמעט.

יחסיהם של קין והבל, יעקב ועשו – רחוקים ככל שיהיו במחשבה ובמעשה זה מזה – אינם מסתיימים לעולם. הם מניעים זה את זה, שוב ושוב מחזירים את הזמן אחורה, אל עוולות הילדות, אל התחרות שהתחילה עם היציאה מהבטן, אליך תשוקתו ואתה תמשול בו, ואליו תשוקתך והוא ימשול בך. ישמעאל המגורש חוזר להלוויית אביו, עשו מחכה ליעקב החוזר מחרן, וגדול מכולם יוסף, הקורבן שגלה, שלא חזר לביתו, אבל הביא את אביו ואחיו אליו.

שנים רבות לאחר שנמכר יוסף לעבד, כשיעקב מגיע למצרים, בנו שעלה לגדוּלה אוסר את מרכבתו ועולה לקראת ישראל אביו. "וַיֶּאְסֹר יוֹסֵף מֶרְכַּבְתּוֹ וַיַּעַל לִקְרַאת יִשְׂרָאֵל אָבִיו גֹּשְׁנָה וַיֵּרָא אֵלָיו וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָיו וַיֵּבְךְּ עַל צַוָּארָיו עוֹד". רש"י אומר שיוסף נפל ויוסף בכה, אך יעקב לא נפל ולא בכה. אך פשוט יותר לומר שיעקב נפל ויעקב בכה עוד, נוסף על אותו בכי שבכה שנים רבות לפני כן, כשפגש את עשו.

אז, כשיעקב חזר לארץ כנען, עשו הוא שבא לקראתו. למרות פחדיו של יעקב, שחשש מנקמת אחיו, עשו רץ לקראתו, חיבק אותו, נפל על צוואריו ונישקו. שניהם בכו. ב"בראשית רבה" נחלקו התנאים ביחס לאותה נשיקה. רבי שמעון בן אלעזר אמר ש"נכמרו רחמיו באותה השעה ונשקו בכל לבו" ורבי ינאי אמר "לא בא לנשקו אלא לנשכו ונעשה צוארו של אבינו יעקב של שיש, וקהו שיניו באותה שעה. ומה תלמוד לומר ויבכו, אלא זה בוכה על צוארו וזה בוכה על שיניו". שניהם צודקים, שהרי לא נכתב בפסוק צווארו, אלא צוואריו. שני צווארים: האחד לנשיקה והאחד לנשיכה, נשיכת מקום השחיטה שאמם רבקה עטפה בעורות גדיי העיזים. עשו מנשק את יעקב ונושך אותו. הוא רומז ליעקב, "כן, קיבלת את הבכורה, ואם עדיין לא הבנת שהבכור הוא קורבן, יום יבוא ותבין". מתי יבין? כשייפול על צווארי בנו, זה יהיה הבכי של המנצח שהפסיד.

אולי הבל לא רצה להרוג את קין. אולי יעקב מעולם לא התכוון לטרוף את עשו. אולי לא אחז בעקבו כדי להחזיר אותו לרחם, כי אם כדי לצאת בעקבותיו, להימשך אחריו החוצה. מעקב ועד צוואר, זו היתה רק שרשרת של אי-הבנות.

מה עדיף? להיות האהוב-הקורבן, או להיות האח, אחיו של, האחר, החי? המנצח בתחרות שלא הוכרזה ולא נגמרה? האח מתחבא במקום הגלוי ביותר. האח נמצא שם, כשאנחנו מסתכלים, וכשאנחנו מתעלמים, כשאני מעמיד פנים שאני לא רואה אותו, שאני לא זוכר, מי הייתי ומי הוא היה.

לא ממואר / מוטי פוגל
אפרסמון, 2023
160 עמודים

מוטי פוגל הוא מבקר ספרות, עורך, עיתונאי וסופר ישראלי. הוא עבד ככתב וכעורך במקור ראשון ובגלובס, כתב ביקורות ספרים בהארץ וכיום עובד כעורך וכמנחה סדנאות קריאה וסדנאות כתיבה עסקית. "לא ממואר" הוא ספרו הראשון