פֶּרֶק מִסֵּפֶר – "הצעירה מהבית הירוק" מאת אורית עוזיאל

פרק שלישי

מריון ואנייס

מריון התקדמה עם שיירת הפליטים, מתקשה ללכת בקרב האלפים שגדשו את הכביש. בתוך המהומה קלטה עינה צעירה סתורת שיער שעמדה חסרת אונים על אם הדרך ליד עגלת ילדים נוטה על צידה. פעוט כבן שנה ישב בין החבילות שעל העגלה ובכה בקול, הד למצוקתה של אימו.

הבורחים חלפו על פניה, העיפו מבט חטוף והמשיכו הלאה.

מריון לא ידעה מה גרם לה לעצור.

"הקפיץ בגלגל האחורי נשבר," הסבירה הצעירה, שמחה לחלוק עם מישהו את הצרה שנפלה עליה, "אני לא יודעת מה לעשות."

ייאוש נשמע בקולה.

היא הסתכלה על מריון במבט מתחנן.

"אֵטְיֵין, זה בעלי, הוא תיקן את הגלגל בחופשה האחרונה שלו מהצבא, אבל עכשיו הגלגל נשבר..."

"גם אחי בצבא," אמרה מריון בשקט.

"איפה הוא?" הצעירה מיהרה לשאול, מנסה למצוא מכנה משותף לה ולצעירה הזרה.

"אני לא יודעת," מריון אמרה בצער.

הן הסתכלו על עגלת הילדים השבורה. שפתיה של הצעירה נרעדו.

"אני לא אוכל להמשיך בלי העגלה."

"אולי אם נחזיק אותה ביחד נוכל לאזן אותה..." הציעה מריון בהיסוס.

פניה של הצעירה אורו.

"בואי ננסה," אמרה מריון.

העגלה קרטעה על שלושת גלגליה אבל התקדמה.

"שמי אַנְיֵיס רוֹבֵּר," אמרה הצעירה.

"אני מריון."

היא בחרה לא לציין את שם משפחתה שצלצל כגרמני.

התינוק חייך אליה, מגלה שלוש שיניים שקישטו את פיו.

"איך קוראים לו?"

"כְּרִיסְטוֹף."

לפתע הופיעו במרחק שני מטוסים.

האנשים עצרו והרימו מבטם, מבולבלים. המטוסים הנמיכו טוס, נוגעים כמעט בצמרות העצים, גולשים לעבר הדרך העמוסה פליטים. לרגע היה נדמה שהם עומדים לנחות בשדות מסביב, ואז, בבת אחת, עלה מתוכם קול טרטור.

"גרמנים! גרמנים!" מישהו צעק.

"מהר! תברחו!" צעק אחר.

הפליטים התחילו להתפזר, מחפשים מחסה בבהלה, אבל היו כאלה שנשארו לעמוד, מסתכלים כמהופנטים על המטוסים שהתקרבו אליהם במהירות.

"בואי!" מריון צעקה.

אנייס תפסה את כריסטוף והן רצו לשדה הסמוך ונשכבו על האדמה.

המטוסים היו ממש מעל, יורים לעבר האנשים חסרי ההגנה.

איש זקן עמד מולם, אגרופו מונף לעברם.

"מנוולים!" צעק, "רוצחים!"

מריון כיסתה את ראשה בידיה. היא שמעה את הכדורים חולפים מעליה ואת אנייס מתפללת בקול, מגוננת בגופה על כריסטוף.

המטוסים חגו ושבו וירדו לעבר השיירה, פולטים אש. אחר-כך המשיכו הלאה, לחפש קורבנות חדשים. קול הפצצות שהטילו נשמע ברור.

כשהכול עבר האנשים קמו, המומים. פה ושם נשמעו קולות בכי וזעקות שבר.

אנייס הסתכלה על מריון, היא הייתה חיוורת מאוד.

"מה נעשה אם הם יחזרו?" שאלה וקולה רעד.

"צריך לעזוב את השיירה," אמרה מריון בדחיפות, "נלך בדרך צדדית."
הן לא היו לבד, יחידים וקבוצות נטשו גם הם את הדרך הראשית.

"זה בגלל המכוניות של הצבא," אמר מישהו בכעס, "אם הן לא היו שם לא היו יורים עלינו."

"אתה כנראה לא מכיר את הגרמנים," השיב לו אחר בלעג מר.

לילה ירד, האנשים התארגנו לשינה בשדה.

אישה ניסתה להדליק מדורה.

"השתגעת! את רוצה שהגרמנים יגלו אותנו?" צעקו עליה מכל עבר.

מריון ואנייס התמקמו ליד שיח קטן. אנייס פרשה שמיכה והניחה עליה בזהירות את התינוק הרדום. מריון התיישבה לצידה וחלצה את נעליה, רק עכשיו נוכחה לדעת עד כמה היא עייפה.

"צריך לשמור על הנעליים," אמרה בשקט.

"על הנעליים? למה?" צחקה אנייס.

"אנשים הולכים ברגל, רובם בנעליים לא מתאימות, הם צריכים נעליים טובות..."

אנייס הניחה את נעליה קרוב אליה והביטה סביבה בדאגה.

"איזה מזל שנפגשנו, הצלת אותי."

"גם אני שמחה שנפגשנו," אמרה מריון.

היא רצתה להגיד שהפגישה המקרית הצילה גם אותה, שהיא לא הייתה מסוגלת להתמודד לבד עם כל מה שקרה.

"מאיפה את?" שאלה אנייס כשהתחלקו באוכל.

"פריז," אמרה מריון.

"אבל המבטא שלך..." התחילה אנייס ואז הפסיקה, חוששת להעליב את חברתה החדשה.

מריון הצטחקה.

"אני במקור מאַלְזַס, קשה להיפטר מהמבטא."

זה היה סיפור הכיסוי שלה. היא לא רצתה לספר שהיא פליטה יהודייה מאוסטריה.

"אני בדרך לכפר של בעלי," סיפרה אנייס, "לפני שהוא עזב הוא אמר לי שאם יקרה משהו אני צריכה לקחת את כריסטוף וללכת למשפחה שלו."

"זה טוב," אמרה מריון, "שם לא תהיי לבד."

אנייס נראתה מוטרדת.

"הם לא יודעים עליי," אמרה לבסוף.

"אני לא מבינה..."

"פגשתי את אטיין בפריז, הוא עזב את הכפר שלו, הוא לא אהב את העבודה בשדות. פגשתי אותו ערב אחד בכיכר."

"זה נחמד," אמרה מריון, מתאמצת להישאר ערה.

"הם לא היו בחתונה שלנו והם לא מכירים את כריסטוף!"

"אני בטוחה שהם יקבלו אותך בזרועות פתוחות."

"את חושבת?" אנייס שאלה בתקווה.

"אני בטוחה," אמרה מריון בקול מנומנם.

למחרת התעוררה מוקדם בבוקר. ערפל כבד היה תלוי מעל השדה, עוטף את הבורחים כמו שמיכה. הרחק משם, מתוך שלולית קטנה עלו קולות קִרקור רמים של צפרדעים.

אנייס ישנה שינה עמוקה, התינוק לצידה.

מריון נגעה בכתפה.

"צריך לקום," אמרה בשקט.

"מה?" שאלה אנייס, מנומנמת.

"כדאי שנתחיל ללכת עכשיו, כשעוד לא חם."

הן שבו לדרך, צועדות באבק ובשמש, דוחפות ביחד את העגלה השבורה.

***

ב-14 ביוני 1940, ארבעה ימים לאחר שנמלטו מפריז, הגיעו לכפרו של בעלה של אנייס. זה היה בשעות אחר הצהריים והכיכר הקטנה הייתה מלאה נשים, ילדים וזקנים, פליטים כמוהן. ליד המזרקה עמדו בסבלנות נשים עייפות והמתינו לתורן למלא בקבוקים במים, אחרות ישבו מותשות על הספסלים בצל עצים רחבי עלווה.

בשמלות מקומטות, שְׂערן אסוף ברישול מתחת לכובע או צעיף הן נראו דומות, כאילו הסבל המשותף טשטש את ההבדלים ביניהן. כולן עם אותו מבט של ייאוש והשלמה בעיניים. ילדים קטנים התרוצצו בכל מקום, הגדולים יותר ישבו על המדרכה, שקועים במשחק אבנים, אדישים לרעש ולצפיפות.

אישה צנומה הסתובבה אבודה ביניהן.

"הילדה שלי! איפה הילדה שלי?" מלמלה.

היא ניגשה אל מריון ולפתה בכוח את זרועה.

"ראית את זַ'אן? ראית את הבת שלי?"

מריון נרתעה לאחור.

שני ילדים מיהרו בעקבותיה.

"אימא, אימא, בואי, את צריכה לנוח," התחננו בפניה.

האישה התחילה פתאום לזעוק.

"הילדה שלי! איפה הילדה שלי?"

הילדים התחילו לבכות. שתי נשים באו לעזרתם ואחזו בידיה.

"המשטרה הלכה לחפש אותה, עוד מעט יביאו אותה," דיברו אליה כאילו הייתה ילדה.

"מה קרה לה?" שאלה אנייס בחרדה.

"היא איבדה את הילדה שלה בזמן הבריחה," אמרה אישה שישבה לא רחוק מהן.

"הרבה ילדים הלכו לאיבוד," הוסיפה אחרת, "בכנסייה יש לוח מלא פתקים, כולם מחפשים את הילדים שלהם."

קבוצת גברים מבני המקום ישבה בבית קפה קטן בצידה השני של הכיכר והסתכלה על הנעשה באדישות.

"לכי תשאלי אותם," מריון האיצה באנייס, "הם בטח ידעו על המשפחה של אטיין."

אנייס חזרה כשעיניה נוצצות מהתרגשות.

"החווה שלהם נמצאת מחוץ לכפר, לא רחוק מכאן," אמרה בשמחה.

"בואי נלך," אמרה מריון והרימה את תרמילה.

היא רצתה להסתלק משם מהר ככל האפשר. היא פחדה שהמבטא שלה יסגיר אותה, שהאנשים יגלו את מוצאה האמיתי. בימים האחרונים האווירה בקרב הבורחים השתנתה. ככל שממדי התבוסה של הצבא הצרפתי התגלו, האנשים התחילו לחפש אשמים. פליטים זרים כמוה, יהודים ולא-יהודים שברחו מציפורני היטלר, הפכו למטרה נוחה. אולי מחוסר הבנה ואולי מטיפשות, צרפתים רבים חשבו שהם משתפי פעולה ואפילו מרגלים גרמנים.

לפתע בעל בית הקפה יצא בסערה.

"פריז נפלה!" צעק, "הגרמנים כבשו את פריז!"

הנשים שישבו בכיכר הסתכלו עליו בתדהמה ואחר-כך זו על זו, חלקן התחילו לבכות.

"פריז נפלה?" אנייס שאלה באי-אמון, "הוא אמר שפריז נפלה?"

"כן," אמרה מריון לאיטה.

אנייס הביטה בה בפחד.

"מה נעשה?"

"נתחיל ללכת לפני שיחשיך."

דרך עפר מפותלת הוליכה אל החווה של משפחת רוֹבֵּר. פעם ועוד פעם מריון ואנייס נאלצו לעקוף שלוליות מים שנוצרו בעקבות הגשם שירד בלילה הקודם. הן עברו על פני מטע תפוחים, חצו גשר אבן קטן, חלפו על פני קבוצת עצים, ואז ראו את בית החווה. זה היה מבנה מוארך, בן קומה אחת, מכוסה בגג רעפים. מבנים נוספים נראו מאחור. מלבד חתול מנומר שהתנמנם בין עציצי גרניום, איש לא נראה בסביבה.

"אולי אין כאן אף אחד," אמרה אנייס בחשש, "אולי גם הם עזבו?"

הן ניגשו בהיסוס אל הדלת, אנייס דפקה עליה אבל איש לא ענה.

"הם לא בבית," אמרה באכזבה.

"נסי שוב!"

אנייס חזרה ודפקה על הדלת.

לבסוף הדלת נפתחה. אישה לבושה בשחור עמדה בפתח. היא סקרה את אנייס ומריון בעוינות.

"מה אתן רוצות?" שאלה קצרות.

"אני... אני..." התחילה אנייס.

"אם אתן מהפליטים האלה אז אין לכן מה לחפש פה," אמרה ושילבה את ידיה בהתרסה, "לכו לראש הכפר, הוא מטפל בפליטים."

היא כבר עמדה לסגור את הדלת.

"מאדאם רוֹבֵּר," אמרה מריון, "בבקשה, חכי רגע."

האישה הסתכלה עליה והבעה חשדנית עלתה על פניה.

"איך את יודעת את השם שלי?"

"הכלה שלך אמרה לי."

"הכלה שלי? על מה את מדברת!"

מריון הצביעה על אנייס שעמדה עם כריסטוף על הידיים.

"זאת אשתו של בנך אטיין, וזה הנכד שלך!"

"מה השטות הזאת!" קראה מאדאם רובר ופניה הסמיקו בכעס, "אני לא מכירה אתכן ואני לא יודעת מה אתן זוממות, אם לא תסתלקו אקרא לשוטר!"

באותו רגע נכנסה לחצר אישה צעירה לבושה שמלה דהויה ומגפיים מכוסים בבוץ.

"מה קורה כאן?" שאלה וניגבה את ידיה בסינרה.

"היא אומרת שהיא אשתו של אטיין," אמרה מאדאם רובר והצביעה על אנייס.

"את אנייס?" שאלה האישה וחיוך רחב עלה על פניה, "אני פּוֹלֶט, אחותו הגדולה, זה כריסטוף, נכון?"

אנייס הנהנה.

פולט נפנתה אל מאדאם רובר.

"אימא, תראי, זה הבן של אטיין! זה הנכד שלך!"

"על מה את מדברת!" מאדאם רובר הרימה את קולה.

"אטיין כתב לי על המשפחה שלו."

מאדאם רובר נראתה המומה. היא הסתובבה ונכנסה אל תוך הבית בלי להגיד מילה.

"אל תשימו לב אליה," אמרה פולט בלחישה רמה, "היא תירגע."

היא חייכה אליהן.

"בואו, היכנסו, אתן נראות נורא עייפות."

הצעירה מהבית הירוק / אורית עוזיאל
מטר, 2023
286 עמודים

אורית עוזיאל היא סופרת ישראלית. היא כותבת בסוגת הספרות ההיסטורית לנוער