פֶּרֶק מִסֵּפֶר – "זריחה במליבו" מאת טיילור ג'נקינס ריד

1956

ההיסטוריה המשפחתית של כולנו היא פשוט אסופה של סיפורים. היא מיתוסים שאנחנו בוראים על האנשים שחיו לפנינו, כדי שנוכל לנסות להבין את עצמנו.

הסיפור של ג'וּן ומיק ריווה נראה כמו טרגדיה בעיני בתם הבכורה נינה. בעיני בנם הראשון ג'יי הוא נראה כמו קומדיה של טעויות. בעיני בנם השני האד הוא היה סיפור על שורשים. ובעיני התינוקת של המשפחה קיט, הוא היה סיפור מסתורי. מיק עצמו חשב שהסיפור הוא רק פרק אחד בספר חייו.

אבל בעיני ג'וּן הוא היה סיפור רומנטי, מאז ומתמיד.

מיק ריווה פגש את ג'וּן קוֹסטַס על החוף במליבו כשהייתה נערה בת שבע-עשרה. השנה הייתה 1956, שנים אחדות לפני שהביץ' בויז הגיעו לשם, חודשים ספורים לפני שהסרט 'גידגֶ'ט' פיתה נערים ונערות לצאת אל הגלים בהמוניהם.
בימים ההם מליבו הייתה עיירת דיג כפרית שהיה בה רק רמזור אחד. קו החוף היה שקט, והוא זחל פנימה אל תוך היבשת בכבישים צרים ומתפתלים שחצו את ההרים. אבל העיירה הגיעה לימי בגרותה. גולשים התמקמו בה עם מכנסיהם הקצרצרים וגלשניהם הארוכים, ובגדי ים בגזרת ביקיני נעשו אופנתיים.

ג'וּן הייתה בתם של תיאו וכריסטינה, בני זוג בגיל העמידה שגרו בבית חווה בן שלושה חדרים לא הרחק מאחד הערוצים הרבים שחוצים את הרי מליבו. הייתה להם מסעדה בשם פּסיפיק פיש, ששרדה בקושי והגישה קציצות סרטנים וצדפות מטוגנות סמוך לכביש פסיפיק קוסט. השלט האדום הבוהק של המסעדה, עם האותיות המסולסלות, היה תלוי גבוה באוויר והזמין את הנוסעים בצד המזרחי של הכביש להסיט את מבטם מהים רק לרגע אחד ולאכול משהו מטוגן בשמן עמוק לצד כוס קוקה קולה עם קרח.

תיאו אייש את עמדת הטיגון, כריסטינה עמדה מאחורי הקופה, ובערבים ובסופי שבוע הוטל על ג'וּן לנגב את השולחנות ולשטוף את הרצפות.

פסיפיק פיש הייתה המטלה של ג'וּן והירושה שלה גם יחד. כשאימה של ג'וּן פינתה את מקומה הקבוע מאחורי הקופה, הציפייה הייתה שאת מקומה ימלא הגוף של ג'וּן. אבל ג'וּן הרגישה שהיא נועדה לדברים גדולים יותר, אפילו שהייתה רק בת שבע-עשרה.

ג'וּן קרנה מאושר במקרים הנדירים שבהם כוכבת עולה או במאי קולנוע באו למסעדה. היא זיהתה את כולם בשנייה שנכנסו למסעדה מפני שקראה את עיתוני הרכילות באדיקות, והיא דיברה על ליבו של אביה שיסכים לקנות לה אחת לשבוע את גיליונות 'סאבּ רוזה' או 'קונפידנשיאל'. בזמן שג'וּן ניגבה כתמי קטשופ מהשולחנות היא דמיינה את עצמה בתיאטרון פֶּנטֵייגֶ'ס, מגיעה להקרנת בכורה של סרט. בזמן שטאטאה מלח וחול מהרצפה היא תהתה איך זה להתארח בבֶּוורלי הילטוֹן ולעשות קניות ברֹובּינסוֹנס. ג'וּן התפעלה מהעולם שהכוכבים גרים בו. העולם הזה היה במרחק של לא יותר מכמה קילומטרים ממנה, אבל הוא היה מחוץ להישג ידה מפני שהיא הייתה תקועה במסעדה הזאת שבה היה עליה להגיש צ'יפס לתיירים.

את העונג שלה גנבה ג'וּן לעצמה בין משמרת למשמרת. היא התגנבה החוצה בערבים, ישנה עד שעה מאוחרת בכל פעם שיכלה. וכשהוריה היו בעבודה אבל עדיין לא נזקקו לה, ג'וּן חצתה את כביש פסיפיק קוסט ופרשה שמיכה ברצועת החול הרחבה שמול המסעדה של משפחתה. היא נהגה להביא איתה ספר ואת בגד הים היפה ביותר שלה. היא טיגנה את גופה החיוור תחת קרני השמש, משקפי שמש מעל עיניה ועיניה שלוחות אל המים. היא עשתה זאת בכל יום שבת וראשון עד עשר וחצי בבוקר, השעה שבה המציאות שאבה אותה בחזרה אל פסיפיק פיש.

בבוקר שבת אחד בקיץ 1956 עמדה ג'וּן על שפת המים, אצבעות רגליה על החול הרטוב, וחיכתה שכפות רגליה יתרגלו לקור לפני שתיכנס פנימה. סביבה היו גולשים בין הגלים, דייגים לאורך החוף ונערות כמוה ששכבו על שמיכות ומרחו קרם שיזוף על זרועותיהן.

ג'וּן הרגישה נועזת במיוחד באותו בוקר ולבשה בגד ים ביקיני מבד כחול משובץ עם חזיית סטרפלס. להוריה לא היה מושג שיש לה בכלל בגד ים כזה. היא נסעה לסנטה מוניקה עם חברות וראתה אותו תלוי בחלון ראווה של אחד הבוטיקים. היא קנתה אותו בכסף שחסכה מהטיפים שקיבלה במסעדה, ואת שלושת הדולרים שחסרו לה לוותה מחברתה מארסי.

היא ידעה שאם אימה תראה את בגד הים הזה היא תיאלץ להחזיר אותו לחנות או, גרוע מכך, לזרוק אותו. אבל היא רצתה להרגיש יפה. היא רצתה לשלוח לעולם מסר ולראות אם מישהו יענה.

לג'וּן היה שיער חום כהה בתספורת קארֶה קצרה, אף קטן ושפתיים אדומות בצורת לב. עיניה הגדולות, שגוֹנן חוּם בהיר, שידרו את העליצות שמתלווה לעיתים קרובות לתקווה. בגד הים שלה טמן בחובו הבטחה.

בזמן שעמדה באותו בוקר על שפת הים היא הרגישה כמעט עירומה. לפעמים היא הרגישה אשמה במקצת על כך שהיא אוהבת כל כך את גופה. היא אהבה את האופן שבו שדיה מילאו את חזיית הביקיני, את האופן שבו מותניה הצרים שבו והתרחבו באזור האגן. היא הרגישה מלאת חיים כשעמדה כך על החוף, חשופה חלקית. היא התכופפה והעבירה את אצבעותיה במים הקרים שליחכו את כפות רגליה.

מייקל ריווה, בן עשרים ושלוש ועדיין אלמוני, שחה בין הגלים. הוא היה בחברת שלושה חברים שהכיר כשבילה במועדונים בהוליווד. הוא גר בלוס אנג'לס כבר שנתיים לאחר שעזב את הברונקס ושעט מערבה בחיפוש אחר תהילה.
הוא צף במים לאחר שיצא מתוך גל ומבטו נפל על נערה שעמדה לבדה על החוף. הגזרה שלה מצאה חן בעיניו. ומצא חן בעיניו האופן שבו עמדה שם, ביישנית ולבדה. הוא חייך אליה.

ג'וּן החזירה לו חיוך, ומיק עזב את חבריו והתקדם לעברה. כשהגיע לבסוף, טיפה של מים קרים כקרח נפלה מזרועו על זרועה. היא נוכחה לדעת שתשומת הלב שלו מחמיאה לה עוד לפני שאמר לה שלום.

מיק היה ללא ספק נאה ביותר עם שערו שמי הים החליקו לאחור, גופו השזוף, כתפיו הרחבות הנוצצות בשמש ובגד הים הלבן שנצמד לגופו בדיוק במידה הנכונה. ג'וּן אהבה את שפתיו – איך השפה התחתונה הייתה מלאה כל כך עד שהיא נראתה נפוחה והשפה התחתונה הייתה דקה יותר ובמרכזה צורת V מושלמת.

הוא הושיט יד. "אני מיק."

"הַיי," היא אמרה ואחזה בידו. השמש קפחה עליהם, וג'וּן נאלצה לסוכך על עיניה בכף ידה השמאלית כדי לחסום את האור המסנוור. "אני ג'וּן."

"ג'וּן," אמר מיק והמשיך לאחוז את ידה למשך עוד שנייה אחת מיותרת. רגשותיו ניכרו בבירור מהחדווה שהוא ללא ספק שאב מעצם אמירתם בקול. "את הבחורה הכי יפה כאן על החוף."

"אה, אני לא בטוחה," אמרה ג'וּן, ואז הסיטה את מבטה וצחקה. היא הרגישה שהיא מסמיקה וקיוותה שהוא אינו מבחין בכך.

"אני מצטער לבשר לך שזאת עובדה, ג'וּן," אמר מיק. הוא לכד שוב את מבטה ורק אז הרפה מכף ידה. הוא רכן לאט קדימה ונישק אותה על הלחי. "אולי תצאי איתי מתישהו?"

תחושה של ריגוש עברה בכל גופה של ג'וּן, מהלב עד לרגליים.

"בשמחה," היא אמרה, והתאמצה לשמור על קול מאופק. לג'וּן לא היה ניסיון רב עם גברים – מעט הפגישות שלה איתם התקיימו בנשפים בבית הספר – אבל היא בכל זאת ידעה שעליה להסתיר את להיטותה.

"אז טוב," הוא אמר והנהן לעברה. "קבענו."

בזמן שמיק התרחק ממנה ג'וּן הייתה בטוחה שאין לו מושג שהיא מאושרת עד הגג.

בשבת שלאחר מכן, בשעה רבע לשש, ניגבה ג'וּן את השולחן האחרון במסעדה ופשטה בשקט את הסינר האדום. היא החליפה בגדים בחדר השירותים הצפוף והאפלולי. היא נופפה להוריה לשלום בחיוך מבויש. היא אמרה להם שהיא נפגשת עם חברה.

בזמן שג'וּן עמדה במגרש החניה בשמלה המתרחבת האהובה עליה ומעל השמלה קרדיגן ורוד מכופתר, היא בחנה עוד פעם אחת את בבואתה במראת יד והחליקה את שערה.

ואז הוא בא, בדיוק בשעה שש. מיק ריווה, בביוּאיק סְקַיילארק כסופה. הוא לבש חליפה כחולה גזורה היטב, חולצה לבנה ועניבה עבה ושחורה, תלבושת דומה למדי לזו שהוא התפרסם בה שנים ספורות לאחר מכן.

"הַיי," הוא אמר כשיצא מהמכונית ופתח לה את הדלת.

"הַיי," אמרה ג'וּן כשנכנסה למכונית. "אתה ממש ג'נטלמן."

מיק חייך בצד אחד של פיו. "רוב הזמן." ג'וּן אסרה על עצמה להשתפך.

"לאן אנחנו נוסעים?" שאלה ג'וּן בזמן שמיק יצא ממגרש החניה ופנה דרומה.

"אין לך סיבה לדאוג," אמר מיק וחייך אליה. "יהיה נהדר."

ג'וּן התרווחה במושב ומשכה את התיק אל חיקה. היא הביטה החוצה מבעד לחלון אל אור הדמדומים שמעל הים. ברגעים כאלה היה קל להעריך את היופי של עיירת הולדתה.

מיק נכנס למגרש החניה של סִי לַיוֹן, מסעדה על קו החוף המסולע, ומעליה שלט גדול ובו ציור של דג החרב והמילים "מסעדה בעלת שם עולמי".

ג'וּן פערה את עיניה. היא הייתה שם כמה פעמים עם הוריה, באירועים מיוחדים. בקרב בני משפחתה היו חוקים נוקשים בקשר למסעדות כאלה: לשתות רק מים, מנה ראשונה אחת לכולם, לחלוק מנה עיקרית, בלי קינוח.

מיק פתח לה את הדלת ואחז בידה. היא יצאה מהמכונית.

"את נראית נפלא," הוא אמר.

ג'וּן ניסתה לא להסמיק. "גם אתה נראה מאוד יפה," היא אמרה.

"וואו, תודה," אמר מיק והחליק את עניבתו כשסגר את הדלת מאחוריה. עד מהרה היא הרגישה את חום כף ידו על החלק התחתון של גבה בזמן שהנחה אותה לעבר דלת הכניסה. היא התמסרה מייד למגעו. השליטה שלו בה הייתה בשבילה הקלה – כאילו סוף-סוף הגיע האדם שיוכל לקחת אותה לעבר העתיד.

ברגע שנכנסו מלצר לקח אותם אל שולחן שהיה סמוך לחלון המשקיף על האוקיינוס השקט.

"מקסים כאן," אמרה ג'וּן. "תודה שהבאת אותי לפה."

היא ראתה את פניו של מיק מתרפות וקורנות בחיוך. "איזה יופי," הוא אמר. "קצת חששתי שאולי את לא אוהבת פירות ים. כי אני מבין שההורים שלך הם הבעלים של 'פסיפיק פיש', נכון?"

"כן." ג'וּן הנהנה. "ההורים שלי הם הבעלים והם גם עובדים שם. אני עוזרת להם לפעמים."

"אז נמאס לך לאכול לובסטר?" שאל מיק.

ג'וּן נענעה בראשה. "בכלל לא. נמאס לי מלחמניות לובסטר. אם אראה עוד לחמנייה אחת עם לובסטר קצוץ אני אשתגע. אבל אנחנו כמעט אף פעם לא מגישים לובסטר שלם. ובטח שאין לנו סטייקים או דברים כאלה. רק המבורגרים וצ'יפס וצדפות וכל זה. הכול מטוגן. אבא שלי עדיין לא פגש שום דבר שהוא לא יודע לטגן."

מיק צחק, וג'וּן לא ציפתה לכך. היא הרימה אליו את עיניה וחייכה.

"כשהם יֵצאו לפנסיה אני אמורה לנהל את המסעדה במקומם." הוריה חלקו עם ג'וּן לא מזמן רעיון מדכדך ביותר: שהיא תתחתן עם מישהו שירצה להיכנס איתם לעסקי המסעדנות.

"ואני מבין שאת לא מתלהבת מהרעיון," אמר מיק.

ג'וּן הנהנה. "אתה היית מתלהב?" אולי כן. אולי לא יהיה נורא כל כך להתחתן עם מישהו שירצה לנהל את המסעדה.
מיק הישיר את עיניו אל ג'וּן ונעץ בה לרגע את מבטו. "לא," הוא אמר. "לא הייתי מתלהב בכלל."

ג'וּן השפילה את עיניה אל הכוס שמולה ולגמה ממנה. "תיארתי לעצמי שלא."

"אני שואף לדברים קצת יותר גדולים, זה הכול," אמר מיק.

ג'וּן הרימה את עיניה. "כמו מה?"

מיק חייך והניח מידו את התפריט. הוא שינה מעט את תנוחתו בכיסא ואז רכן קדימה כאילו הוא עומד לספר לג'וּן סוד או לשכנע אותה לקנות משהו או להטיל עליה כישוף. "אני זמר," הוא אמר.

"זמר?" שאלה ג'וּן, בקול רם יותר. "איזה מין זמר?"

"מעולה."

ג'וּן צחקה. "אז טוב, אני אשמח לשמוע אותך שר פעם," היא אמרה.

"הצלחתי לקדם את עצמי קצת בהוליווד, הופעתי בכמה מועדונים מתאימים, נפגשתי עם האנשים הנכונים. אני עדיין לא מרוויח הרבה. כאילו, אני כמעט לא מרוויח כלום, אם לומר את האמת. אני צובע בתים בשעות הבוקר כדי להתפרנס. אבל אני אגיע לאן שאני רוצה. יש לי חבר שמכיר צייד כישרונות שעובד ב'ראנֶר רקורדס'. נראה לי שאם אני אצליח ממש להרשים אותו אני אצליח להשיג חוזה על תקליט ראשון."

המילים הוליווד ומועדונים וחוזה על תקליט האיצו את דפיקות הלב של ג'וּן. היא חייכה ולא הסירה ממנו את מבטה.
המלצר בא כדי לשאול מה ירצו להזמין, אבל לפני שג'וּן הספיקה לדבר מיק ענה במקומה. "שנינו נזמין פלטת דגים ובשר."

ג'וּן התאפקה לא להפגין את הפתעתה בזמן שקיפלה את התפריט. היא החזירה אותו למלצר.

"אז אני אוכל להגיד שהכרתי אותך עוד לפני שהיית מפורסם?" היא שאלה.

מיק צחק. "את חושבת שאני באמת אצליח?" הוא שאל. "את חושבת שאני אקבל חוזה על תקליט? שאני אתחָבר עם כל הכוכבים? שאני אצא לסיבוב הופעות בכל ארצות הברית ואמלא אולמות? שיכתבו עליי בעיתונים?"

"אתה שואל אותי?" אמרה ג'וּן והחליקה את המפית על ברכיה. "אני לא מכירה את העסק הזה. הדעה שלי לא מעניינת אף אחד."

"היא מעניינת אותי," אמר מיק. "הדעה שלך חשובה לי."

ג'וּן הביטה בו וראתה שפניו מלאות כנות. "כן," היא אמרה והנהנה. "כן, אני חושבת שתצליח."

מיק חייך ושאב את מי הקרח שבתחתית הכוס שלו.

"מי יודע?" הוא אמר. "אולי בעוד שנה אני אהיה סנסציה עולמית ואת תהיי הבחורה שאיתי."

והמשפט הזה, כך ידעה ג'וּן, היה משפט שהוא אמר לא מעט פעמים. אבל היא לא יכלה להכחיש שהמשפט עשה את שלו.

מאוחר יותר, בזמן שהגלים געשו ממש מחוץ לחלונם, מיק שאל את ג'וּן שאלה שאיש לא שאל אותה בעבר. "אני יודע שאת לא רוצה לנהל את המסעדה, אבל מה את כן רוצה?"

"מה זאת אומרת?" שאלה ג'וּן.

"זאת אומרת, אם את עוצמת את העיניים..." הוא אמר.

ג'וּן עצמה את עיניה מייד ושמחה לעשות כרצונו.

"ומדמיינת את עצמך מאושרת, בעתיד, מה את רואה?"

אולי קצת תהילה, קצת נסיעות בעולם, חשבה ג'וּן. היא רצתה להיות מסוג הנשים שכשמישהו מחמיא להן על מעיל הפרווה שלהן הן אומרות, "אה, זה? קניתי אותו במונטה קרלו." אבל אלה היו סתם מחשבות פרועות. חלומות בהקיץ. הייתה לה גם תשובה אמיתית. תשובה שהיא ראתה בצבעים חיים. תשובה שהייתה כל כך אמיתית עד שהיא כמעט יכלה לגעת בה.

היא פקחה את עיניה. "משפחה," היא אמרה. "שני ילדים. בן ובת. בעל טוב שאוהב לרקוד איתי בסלון וזוכר את יום הנישואים שלנו. ואנחנו לא רבים אף פעם. ויש לנו בית יפה. לא בגבעות או בעיר אלא על המים. ממש על החוף. עם שני כיורים בחדר האמבטיה."

מיק חייך אליה.

הוא רצה סיבובי הופעות בכל רחבי העולם, אבל גם תמיד דמיין את המשפחה שתחכה לו כשיחזור הביתה. הוא רצה אישה וילדים, ובית שיש בו מקום לנשום ושלווה גם כשאין בו שקט. הוא לא ידע אם אכן יוכל להשיג פעם חיים כאלה. הוא לא ידע איך הם נראים ואיך משיגים אותם. אבל אלה החיים שהוא רצה. הוא רצה אותם לא פחות ממנה. "שני כיורים, אה?" הוא אמר.

ג'וּן הנהנה. "זה מה שרציתי תמיד. להורים של חברה שלי היו שני כיורים בבית שלהם ליד ערוץ טרָאנקַס. הייתה להם חווה מאחורי השוק המקורה," היא אמרה. "שיחקנו תמיד בחדר של ההורים שלה ומדדנו שמלות. שמתי לב שיש להם שני כיורים בחדר האמבטיה הצמוד. וחשבתי לעצמי, כשאהיה גדולה אני רוצה כיורים כאלה. ככה בעלי ואני נוכל לצחצח שיניים באותו הזמן."

"זה רעיון נהדר," אמר מיק והנהן. "גם אני לא גדלתי בעולם של שני כיורים. במקום שגדלתי בו לא היה לנו כסף אפילו ללחמניות לובסטר."

"אה, זה לא מפריע לי," אמרה ג'וּן. היא לא הייתה בטוחה אם זה נכון או לא, באופן כללי. אבל היא הרגישה כך כשאמרה זאת.

"אני רק אומר... אני בא ממשפחה שאין לה כסף בכלל. אבל אני לא חושב שהמקום שנולדנו בו הוא בהכרח המקום שנגיע אליו."

מיק גדל בדירה קטנטנה בבניין שחדרי השירותים בו היו משותפים לכמה משפחות. אבל הוא החליט כבר מזמן שעתידו לא יכלול שום עליבות. יהיה לו הכול, וכך הוא יֵדע שניצח את גורלו.

"יום אחד אני אהיה עשיר," הוא אמר. "אני רק מזהיר אותך שאני השקעה בסיכון."

ג'וּן חייכה. "המסעדה של ההורים שלי מגיעה לסף של פשיטת רגל פעם בשנתיים," היא אמרה. "מי אני שאשפוט."

"את יודעת, אם אי-פעם נגיע לעולם של שני כיורים, האנשים עם שני כיורים יקראו לנו 'המתעשרים החדשים'."

ג'וּן צחקה. "אני לא יודעת. אולי הם יהיו עסוקים מדי בניסיון לעקוף את כל האנשים שמקיפים אותך כדי להשיג ממך חתימה."

גם מיק צחק. "לזה אני מוכן להרים כוסית," הוא אמר. וג'וּן הרימה את הכוס.

בשלב הקינוח מיק השאיר את הבחירה בידי ג'וּן, ולכן היא סרקה בחשש את התפריט וחיפשה את המנה המושלמת בעוד המלצר עומד ומחכה. "אני לא יודעת במה לבחור!" היא אמרה. "בננה פוֹסטר או אלסקה אפויה?"

מיק הצביע לעברה. "תבחרי את."

היא היססה עוד רגע, והוא רכן לעברה ולחש, "אבל תזמיני את הבננה פוסטר."

ג'וּן הרימה את עיניה. "בננה פוסטר בבקשה," היא אמרה למלצר.

כשהמנה הופיעה, שניהם הסתערו עם המזלגות על אותה צלחת.

"הֵיי, אדוני," אמרה ג'וּן וחיוך על שפתיה. "אתה מחסל את הקצפת."

"אני מתנצל," אמר מיק והתרווח בכיסאו. "אני משוגע על מתוקים."

"טוב, גם אני, אז נראה לי שנצטרך להתפשר."

מיק חייך אליה והדף את הצלחת לכיוונה כדי שתוכל לגמור את הקינוח. ג'וּן לא התווכחה.

"תודה שסוף-סוף אתה מתנהג כמו ג'נטלמן," היא אמרה.

"אה, הבנתי," אמר מיק. "רק רצית שאני אגיד שנחלוק את הקינוח, ואז אני אתן לך לאכול את הכול."
ג'וּן הנהנה והמשיכה לאכול.

"טוב, אני לא טיפוס כזה. אני רוצה את החלק שלי בקינוחים. אני רוצה חצי מהכול. ואם הסיפור בינינו יצליח, את תהיי חייבת להתרגל לזה."

אם הסיפור בינינו יצליח. ג'וּן ניסתה כמיטב יכולתה לא להסמיק.

"בסדר," היא אמרה, והחזירה לו בחפץ לב את מה שנשאר מהמנה. "מה שמגיע מגיע."

כשהמלצר הניח את החשבון על השולחן, מיק הרים אותו מייד.

"את רוצה להתרענן לפני שנלך?" הוא שאל.

"כן," אמרה ג'וּן, ומיהרה לקום מהשולחן. "תודה. אני אחזור בעוד דקה."

היא נכנסה לשירותים ושם מרחה שוב את השפתון הוורוד הבהיר, פידרה את פניה ובדקה את השיניים. האם הוא ינשק אותה? היא פתחה את דלת השירותים וראתה שמיק מחכה לה.

"מוכנה לצאת לדרך?" הוא אמר, והושיט לה זרוע כדי שתוכל להשחיל את זרועה.

בזמן שהם צעדו במהירות למכונית ג'וּן הרגישה שמיק אולי דילג על תשלום החשבון. אבל היא סילקה את המחשבה הזאת מראשה באותה מהירות שבה המחשבה צצה.

באותו ערב, אחרי שיצאו מהמסעדה, הם חנו בצד הכביש ליד החוף. מיק אחז בידה של ג'וּן ומשך אותה אל אוויר הערב הקריר, ושניהם העבירו את כפות רגליהם היחפות בתוך החול הצונן.

"את מוצאת חן בעיניי, ג'וּן," אמר מיק בזמן שהצמיד אותה אליו וכרך את זרועותיו סביבה. הוא רצה אישה שתעשה אותו מאושר. "את אחת למיליון."

הוא החל להתנודד איתה, כאילו לקצב מוזיקה.

ג'וּן לא לגמרי הבינה מה כל כך מיוחד בה בעיני מיק. במהלך הארוחה היא לא שמרה על איפוק כמו שהתכוונה לשמור. היא הייתה בטוחה שהיא הפגינה בגלוי עד כמה היא מוקסמת ממנו. היא הייתה בטוחה שהוא מרגיש כמה היא מרגישה תמימה לנוכח כל זה – אהבה, סקס. אבל אם הוא האמין שהיא מיוחדת, אז אולי גם לה מותר להאמין בכך.

"אני יכול לשיר לך?" שאל מיק.

ג'וּן חייכה ואמרה, "אני אזכה לשמוע את הקול המדהים שלך?"

מיק צחק. "די הגזמתי בשיחה שלנו. אולי הוא לא כזה מדהים."

"בכל מקרה אני אשמח לשמוע אותו."

ושם, ממש ליד כביש פסיפיק קוסט, הם היו במרחק קילומטרים מהמועדונים של הוליווד, מבודדים מאולפני הסרטים שנמצאים פנימה יותר ביבשת, רחוקים ביותר מהחופים שוקקי החיים של סנטה מוניקה. שטחי מליבו בימים ההם היו מתורבתים רק חלקית, ורובם היו רק ים ומדבר וביניהם כבישים שרק מעטים מהם סלולים. הכול שם עדיין היה לפעמים שקט ופראי.

ג'וּן קירבה את גופו אל שלו והצמידה את הלחי שלה אל חזהו, ומיק החל לשיר שיר שקט בחוף שקט, כשהוא פונה בקולו היפה אל בחורה יפה.

אוֹהב אותך כמו שאיש לא אהב אותך, בגשם ובשמש.

קולו היה עדין וחלק כמו חמאה. היא לא קלטה בו אפילו גרם אחד של מאמץ. הצלילים בקעו מגרונו כמו שנשימה בוקעת מהריאות, וג'וּן השתאתה מהקלוּת שבכל זה, מכמה שהעולם נראה קל כשהיא בחברתו.

ואז היא הבינה שהיא צדקה לפני כן במסעדה, כשאמרה שהיא מאמינה שהוא יצליח. האיש שהיה עכשיו בזרועותיה היה כוכב. ג'וּן הייתה בטוחה בכך. וזה הסעיר אותה.

אני תמיד איתך, אני איתך בגשם ובשמש.

כשהשיר נגמר ג'וּן לא הרימה את לֶחייה מחזהו ולא הפסיקה להתנודד. היא רק אמרה, "תשיר עכשיו משהו של קוֹל פורטר?" היא אהבה את קול פורטר מאז שהייתה תינוקת.

"קול פורטר הוא הזמר האהוב עליי," אמר מיק. הוא התנתק ממנה לרגע והישיר אליה מבט. "אישה יפה שנלחמת איתי על בננה פוסטר וגם יש לה טעם מעולה במוזיקה?" הוא שאל. "מאיפה צצת ככה, ג'וּן קוֹסטַס?"

מיק לא רצה להתקדם בעולם לבדו. הוא היה מסוג האנשים שליבם דבק בדברים. והוא רצה לדבוק בה. היא נראתה כמו מישהי שכדאי לדבוק בה.

"הייתי תמיד כאן," אמרה ג'וּן. "במליבו. כל השנים."

"טוב, אז תודה לאל שסוף-סוף הגעתי למליבו," הוא אמר, ואז החל שוב לשיר.

מיק רצה אישה שיש לה לב רך, בלי שום קצה משונן. אישה שלעולם לא תצעק, לעולם לא תרים יד. שתקרין חום ואהבה. שתאמין בו ותעודד את הקריירה שלו.

הוא החל לחשוב שאולי ג'וּן תהיה האישה הזאת. וכך, במובן מסוים אפשר לומר שברגע ההוא מיק התאהב בג'וּן, אם התאהבות היא אכן בחירה. הוא בחר בה.

אבל מבחינתה של ג'וּן לא הייתה שום בחירה. מבחינתה של ג'וּן ההתאהבות הייתה נפילה חופשית.

ואחרי שמיק אחז בפניה בין ידיו ונישק אותה באותו ערב על החוף, ג'וּן קוסטס הייתה אבודה.

זריחה במליבו / טיילור ג'נקינס ריד
כתר, 2023
תרגום מאנגלית: דנה אלעזר-הלוי
399 עמודים

טיילור ג'נקינס ריד היא סופרת אמריקאית. ספרה "דייזי ג'ונס והסיקס" עובד לסדרה באמזון פריים וידאו וספרה "שבעת הבעלים של אוולין הוגו" מעובד כעת לסרט בנטפליקס