פֶּרֶק מִסֵּפֶר – "אמא וזהו" מאת יעל משאלי

רות, חברה שלי

עדיין לא מעשנת? בכלל? שום דבר? יש לי חומר מעיף, מפריע לך שאני אעשן? כי אני רואה שאת רוצה לאכול לי את הראש, זאת כזאת פגישה, נכון? באנו לאכול לי את הראש, אני רואה עלייך. נשלחת לנזוף בי? לבדוק מה איתי? להציע לי אשפוז? אני מוכרחה קודם לעשן. אבל את דברי בינתיים, אני שומעת כל מילה. אל תחסכי ממני.

לא מאמינה לך!

מתי?

למה לא ידעתי מזה?

אמא'לה, איך עושים את זה בכלל? ולמה? מה הלחץ?

ברצינות? שלושים? אמא של עדי? אותי היא שלחה לטיפול אצל אמא שלך. למי היא שלחה אותך?

די, נו, היא לא לגמרי איתנו, היא מוזרה. אל תגידי שלא. יאללה, אבל אחלה. עשית. יש לך ביציות פצצות. שיהיה בשעה טובה. מה עכשיו?

אההה, זה הנושא. וואו. לא הייתי בכיוון. אז, המממ. . . יוניצ'קה, לא בטוח שאני הבנאדם הנכון לדבר איתו על הדברים האלה עכשיו. לא במצבך ולא במצבי.

מצבך שאת רוצה עידוד למַמֵש מתישהו את הביציות שלך, ומצבי, כמו שאת כבר יודעת, שאני מצטערת שמימשתי.

את רואה? זה מבהיל אותך לשמוע. אני אומרת לך, לא כדאי לך לשמוע ממני בנושא הזה, אין לי שום דבר מעודד להגיד. דברי עם עדי, דברי עם האחיות שלך, דברי עם כל אחת אחרת.

מה זאת אומרת אני ראשונה? זאת סדרה? תחקיר? תעברי עכשיו אחת אחת? למה? ואת כבר יודעת בגדול איך אני בכל הדבר הזה. אין לי מה לחדש לך.

אני מבינה מה את אומרת. ואני בטוחה שתקשיבי. אבל כדאי לך? מה זה ייתן?

כי את תראי, כולן יגידו לך בדיוק אותו הדבר. שילדים קטנים זה קשה, שיש את העניין עם הקריירה, ושזה לא כמו גברים. לא תהיה שיחה אחת שזה לא יעלה. כל זה. הרי אני כבת שלושים שנה, ולא זכיתי לשמוע שיחת אימהות שהיא לא על זה ורק על זה.

וכמובן גם יגידו לך – מה זאת אומרת לא ללדת ילדים ולא להיות אמא? למה לא? אבל אף אחת לא תגיד לך למה כן.

כי אין סיבה. באמת. אין סיבה. אין סיבה שיכולה לשכנע מישהו. כי משמעות? יש לי אחרת. כי לפעמים רגעי אושר והנאה שאין דומים להם? יש לי אחרים בלי מאמץ. המשכיות? הוּ קֶרְז. כדי שיהיה מי שיטפל בך כשתהיי זקנה? זה היה עובד עלייך?

לא, וגם לא כי זה נורמלי. את לא אחת שנורמלי היה משכנע אותך.

או-קיי. יש בזה משהו. סחתיין עלייך. יש בזה משהו. רק תזכרי שאני הזהרתי. עשיתי גילוי נאות.

ברור. בטח. כולן אומרות שהן מוכנות לשמוע הכול ושהכול לגיטימי, אף אחת לא באמת רוצה לשמוע ואף אחת לא חושבת שזה לגיטימי. מה, לא סתמתן לי את הפה בכל פעם שאמרתי משהו על איך אני מרגישה? עדי לא עפה עלי במאה קמ"ש? לא בגלל זה אנחנו לא נפגשות יותר שלושתנו יחד? כי עדי לא רוצה? אני מבינה את זה. כל השאלות האלה לגיטימיות לפני שאת עושה ילדים, לא כשיש לך כבר שלושה. מבחינה זאת את יותר חכמה מכולנו.

כי יש גם צד שני. שכשחושבים יותר מדי, שואלים יותר מדי, מתלבטים יותר מדי, טוחנים את המוח יותר מדי – אולי לא עושים בסוף שום דבר. את יודעת, כמו שאומרים על למה מגייסים לצבא ילדים בני שמונה-עשרה. כי הם מטומטמים! אם היו מנסים לגייס חבר'ה בני עשרים ושמונה, זה לא היה עובד. הם לא היו חולמים לרוץ לקרב. הם היו מתחבאים מאחורי כל סלע בשטח, ומצדם שיכבשו את המדינה. העיקר שהם יחזרו הביתה. ככה זה גם לשאול יותר מדי שאלות לפני שעושים ילדים.

אבל אם את שואלת אותי, ונכון שלא את זה שאלת אבל אני בכל זאת אומרת, הסיבה היחידה להוליד ילדים היא אם את רוצה בזה. אם את רוצה משפחה. אם זה חלק מהחזון שלך לחיים של עצמך. בלי ערבויות לאושר, בלי ביטחון למשמעות, בלי ידיעה שאת תצליחי לעשות את זה כמו שאף אחת לפנייך והילדים שלך יהיו מושלמים והיחסים שלך עם כל אחד מהם יהיו פוסטר של אדלר או של אמא שלך. רק כי את רוצה את החיים ככה. בלי שום אג'נדות עקרוניות. והעולם בנוי ככה שהרוב רוצים בזה. תראי את העולם. אז למה כן? רק אם את רוצה. אם את לא שואלת את זה בכלל כי ברור לך שאת רוצה. אם זה מובן לך מאליו. אם את לא רוצה, אם זה לא בוער בך, אם משפחה זה לא משהו שבא לך עליו בשביל עצמך – אז לא. תמצאי משמעות והנאה והמשכיות בדברים אחרים. ואם את רוצה – אל תעשי את התחקיר הזה. לא תשמעי שום דבר אחר ממה שאמרתי לך.

למה את שואלת? איך זה קשור? אני שלישית. אבל בפער מהגדולים. שני אחים בנים. איך זה קשור?

טוב. אז למרות שאנחנו דור כזה שמתלבט ומטופל ולא יודע להחליט ודוחה, הנה, תראי אותך, יש לזה קשר לחיים שלך, לא? לזה שבגיל שלושים עשית, איך קוראים למה שעשית? שימור פוריות. זה בדיוק זה. אנחנו דור כזה. אבל אני משום-מה לא שאלתי את עצמי כלום. לא לפני הילד הראשון, לא אחריו, לא לפני השני, לא אחריו, לא לפני השלישי. אנד הִיר וִי אַר.

אל תשאלי אותי את זה, יוני, בחייאת.

כי זאת שאלה שמניחה שאני צריכה טיפול! ושזה לא לגיטימי ולא נורמלי. ובגלל זה אני שונאת לדבר על זה. וברור שאני מטופלת. אבל לא בגלל שזה לא לגיטימי ולא נורמלי, זה יותר נורמלי לדעתי מכל הבולשיט שעוד תשמעי בסיבוב הזה שאת הולכת לעשות על ילדים ועל להיות אמא.

כי כל אחד צריך טיפול! את יודעת שאני חושבת שכל אחד צריך טיפול. לא רק על זה. על הכול. כולם צריכים טיפול. אם אני אופרה וינפרי, זה מה שאני מחלקת מתנות בסוף התוכנית. לא אוטו. אתה מקבל טיפול ואתה מקבל טיפול, ואת מקבלת טיפול, ואת, ואת ואת, כוווווללללם מקבלים טיפול! והקהל שואג בהיסטריה.

בקיצור, השאלה היחידה שכן שאלתי אחרי ילד ראשון לא היתה "אם", אלא "מתי". כדאי מיד? כדאי הפסקה יותר גדולה? התייעצתי אז עם אמא של עדי, והיא כמעט התעלפה, "עוד לא נמסו התפרים ועוד לא היתה לך דלקת בשדיים, מה את כבר שואלת על ילד שני?" ואז היא שלחה אותי לדבר עם אמא שלך. אמרה שהיא מבינה רק בגוף, לא במה שמעבר. אז את מבינה שגם המסר לגבי זה היה שאני צריכה טיפול. שאני לא נורמלית. שזה לא לגיטימי או טבעי או משהו. אישה צעירה, בת כמה הייתי אז? בנות כמה היינו? עשרים וחמש? ארבע? על כל דבר שולחים אותנו לטיפול. "דברי על זה עם מישהו."

ברור שהלכתי! רופאה אומרת לך שאת צריכה טיפול, ואת ממילא מרגישה לא לגמרי מחוברת למה שעובר עלייך, ולא מבינה גם מה הדבר הבא, כי צריך להיות הדבר הבא, לא? אז הלכתי לאמא שלך. לא דיברנו על זה?

אני בטוחה ששאלתי אותך, לא הייתי הולכת בלי לשאול אותך. גם לאמא של עדי לא הלכתי בלי לשאול את עדי. את לא שאלת? נו, אז ברור ששאלתי.

כן, אתן נדפקתן. עדי צריכה להסתפק ברופאות קופת חולים, ואת צריכה... בעצם מה את צריכה? למה את לא מדברת עם אמא שלך על כל זה, לא הבנתי.

היא לא תתעלף! אוכלת עשר כמוך לארוחת בוקר. היא מקסימה. ומעולה. הכי טובה שהייתי אצלה עד היום. אני הרי מחליפה מטפלות ומטפלים כמו גרביים. היא היחידה שאמרה לי אמת. ושקיבלה אותי כמו שאני. אבל לא הסכימה להיות המטפלת שלי. בגללך.

בסדר, אז לא איתה, אבל טיפול כל אחת צריכה, אני לא אומרת לך על משהו ספציפי שאת צריכה, בכלל, כולם צריכים, תלכי לטיפול פעם, למה לא?

אה, נכון, אותך אסור לשאול את זה. את לא כמו כולנו בני האדם.

אני תכף צריכה לעשן שוב, בקיצור, זה כנראה הדבר הנכון לעשות. כמו שאת עושה. לשאול את עצמנו לפני שאנחנו נכנסות לזה אם זה מתאים לנו. להיות אימהות. אבל איך נדע? איך יודעים? אפילו לא עלה על דעתי לשאול את עצמי קודם. או לשאול אחרות. לעבור בין אחיות וחברות שכבר עשו את זה. לא שיש לי אחיות או שהיו לי חברות עם ילדים, ולא שהיו אומרות לי את האמת. אני עושה פה דבר עכשיו שאני לא בטוחה שהוא נכון. אולי נכון לא להגיד על זה את האמת. לא יודעת. בכל אופן היה לי ברור שאהיה אמא. ברור שיהיו לי ילדים. אני כמו כולם. אני רגילה. אני נורמלית. לא זוכרת ששמעתי מישהו או מישהי שואלים את עצמם את זה. אולי דיברנו על כמה ילדים נרצה. זהו. וכל אחת אמרה מספר. אבל אם בכלל? אף פעם לא, אף אחת. ואני בטח אמרתי שלושה או ארבעה, לא פחות משלושה, בטוח.

לא.

זה לא קשור לקריירה. זה פיוּרלי שמצאתי שאני לא אוהבת את הילדים. לא מתחברת אליהם. לא מתחברת לקונספט. זה לא מתאים לי. אין בי את זה.

את הנשמה האימהית. לא יודעת איך להגדיר את זה.

עובדה שלא לכל אחת יש את זה. לי אין את זה. ומה שווה השיחה הזאת אם תגידי על כל מה שאני אומרת לך שזה לא יכול להיות? ושבטח יש לי ושאני לא מה שאני אומרת שאני? או שאת רוצה לשמוע או שלא. תחליטי.

לא ידעתי להגיד את זה עד הילד השלישי. לא ידעתי שמה שאני מרגישה זה זה. חשבתי שככה כולן. ומי באמת יודע – אולי ככה כולן, וכל העולם הזה הוא פייק אחד גדול. בוקר אחד הסתכלתי במראה ואמרתי לעצמי בקול, "אני לא אוהבת אותם. אני לא אוהבת את זה," וזהו. מאז אני יודעת.

לא יודעת מאיפה זה בא לי. לא בהכרח מישהו אחר אשם בזה, אם יש בזה אשמה בכלל. אמא שלי אמא סבבה לגמרי. אין לי שום טענות. אף פעם לא היו לי.

לא, סתם אישה. הכי רגילה. באמת לא פגשת אותה אף פעם? סתם אישה. לא בקטע רע. טובה, נעימה, עובדת, חוזרת, מכינה אוכל, הבית מתפקד, מוחזק, נקי, שקט. סדר יום קבוע. סדר שבוע ידוע מראש. שום דבר מיוחד.

זה נשמע כמו בוז? אני ממש לא בזה לה. היא אמא ממש-ממש טובה. זה רק שאין יותר מדי מה להתפעל נורא. הכול סתמי. לא אמא מדהימה באקסטרים כמו שאני מדמיינת את אמא שלך, לא אמא דפוקה כמו שאני מדמיינת את אמא של עדי. סתמית. האמא דובה משלושת הדובים. הכול פושר. את מבינה מה אני מתכוונת? היא בטח לא אשמה בזה.

לא, אני מסרבת בתוקף לקשור את זה בשאלת הקריירה. זה תירוץ נהדר לכל הנשים לתאר את האימהוּת שלהן דרך מחירי או רווחי הקריירה. לא מאמינה בבולשיט הזה ולא מוכנה להיגרר לשם. זאת מניפולציה נשית לא חביבה ואין בה אמת. אם כבר, היא תוצאה ולא סיבה. הקריירה.

את יכולה להיות אמא נהדרת שהילדים לא יפקפקו לשנייה שהם הדבר הכי חשוב בחיים שלך ולהיות מנתחת מוח שרואה אותם שלוש שעות ביומיים, ואת יכולה להיות בבית עשר שעות ביום כל יום, והילדים יודעים שהם לא מעניינים אותך בכלל.

אני חוששת שמבחינה זאת גורלם של הילדים שלי בדיוק כזה. אני לא בבית עשר שעות בכל יום, אלא ארבע או חמש, שזה ממוצע סביר לגמרי היום, ואני גם מתפקדת טכנית מאה אחוז. הבית מוחזק. הילדים מקבלים טכנית כל מה שהם צריכים. אני לגמרי על כל מה שצריך. התפקוד שלי מעולה. אבל אני סובלת. אני לא נהנית. לא טוב לי בזה. אני אפילו לא כועסת עליהם ולא צועקת. זה באמת קו ישר של מוות. אין בי אמא. פשוט אין.

אני צריכה השתלה. אולי את זה הייתי צריכה לבקש מאמא שלך. בטוח יש לה לתרום את האיבר שצריך. את האונה הזאת. עשרה ילדים! איזו אמא אגדה!

ברור שהילדים שלי ישלמו על זה מחיר. הם כבר משלמים. למשל, בזה שהם נורא טובים. נורא מנסים לרַצות. להתחנף. הם נודניקים. הם בכיינים. הם דבק. הם דפוקים. הם עוד לא יודעים למה, אבל הם יגדלו ויֵדעו.

ברור שאני רוצה לתקן ולהשתנות. ברור שגם בשביל זה אני הולכת לטיפול. ועוד ועוד טיפולים. אבל זה לא עוזר. עד לא מזמן הייתי יכולה להגיד, לעצמי, רק לעצמי, ולמטפלת, "אני שונאת אותם," "ילדים זה חרא." כי חשבתי שזה הם, שזה בגללם, אז בזה הטיפול עזר לי. זה לא הם, זאת אני, זה לא בגללם, זה בגללי, הם לא חרא, אני חרא.

אני מסכימה. זה חשוב. גם בשבילם וגם בשבילי. ואולי הכול ישתנה כשהם יגדלו. אין לי מושג. הלוואי. הבעיה היא שמה שנדפק יישאר דפוק. אצלם. אז את מבינה למה כולנו צריכים טיפול?

אמא שלך? אמא שלך תמיד נותנת לי תחושת נורמליות. זה בעיקר. כשאני צריכה להחליף מטפלת, אני מדברת איתה. זה קצת כמו לעשן חומר חזק, אמא שלך. אני יוצאת ממנה תמיד מנוחמת, מעודדת ומסוחררת. עם כוח לנסות שוב. לא לוותר. בטח כמו שאת אחרי סופשבוע שאת בבית. תראי איך יצאת. כל כך חכמה. יודעת מתי לשאול שאלות מסוכנות. יודעת לשמר ביציות. יודעת להיות בת שלושים ולחכות עם זה.

טוב, טובבבב, אני לא מתווכחת.

אני לא מתווכחת! מאמינה לך שזה לא אותו הדבר ושזה לא שייך לאיך שאת. אולי לזה אני קצת פחות מאמינה. אבל מה אני יודעת באמת על להיות הבת שלה.

אז תלכי לטיפול?

אמא וזהו / יעל משאלי
כנרת זמורה דביר, 2023
176 עמודים

יעל משאלי היא סופרת ועורכת ישראלית, זוכת פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים על שם לוי אשכול לשנת 2007