פֶּרֶק מִסֵּפֶר – "סודו של וסיליו" מאת ז'ורדי יוברגאט

פרק שלישי

הנחירות הידהדו בבקתה הדלה. הסדין שדבק לחלון נכשל כנגד חדירת האור. היה זה המבנה האופייני לבית הארחה ברובע ראבאל. מקום טוב ככל מקום אחר ליפול ולמות. זעיר, לא מאוורר ודולף, ועם זאת נהגו להשכיר אותו לתקופה. הדייר הנוכחי התגורר בו זה חמישה חודשים.

"אלוהים אדירים וכל הקדושים!"

מבין השמיכות הזדקרה דמות מרופטת. עיניו הבולטות הביטו מצד לצד של החדר, מנסה להבין היכן הוא נמצא. אחרי שהניח רגל על לוחות הרצפה צנח על המזרן הקשה, ידיו תומכות בראשו והוא מחרף ומגדף, מושך את המילים כאילו גרונו מלא חול.

"יין מאלזסיה, ולחם!"

רוטן, מועד, ירד האיש מהמיטה. הוא נגלה במלוא קומתו הנמוכה ונעמד על רגליו. בקושי הגיע לשולחן ששימש כשולחן כתיבה, וסילק בתנופת יד ערמה של גליונות ישנים ודפים משורבטים. לבסוף השמיע קריאת ניצחון והניף באוויר שעון מתכת כבד. פתח את המכסה, ובראותו את הספרות מראות שכמעט צהרי היום הבלבול שלו נגוז באחת.

"לא יכול להיות. לא ייתכן שכבר כל כך מאוחר."

הוא התרוצץ בחדרון כשהוא לבוש תחתונים בלבד. מילא את הכיור והתיז על עצמו מים קרים בעודו ממלמל קללות. מאחר שכאב ראשו לא שכך החליט להשקיע את כל הראש. רועד, התנגב בקצה אחת השמיכות. תוך רגעים ספורים לבש מכנסיים וחולצה ונעל נעליים. לגם לגימה מספל קפה שהיה מונח על השולחן ומיד התחרט. הוא היה קר וטעמו היה כשל מים מעופשים. הוא זכר שזו הפעם הרביעית שהוא משתמש באותם פולים. הוריד מן הקולב את מגבעת הקש ומקטורן משובץ, יצא מהחדר וירד במדרגות בעודנו קושר את השרוכים.

"סניור פליקס!"

גבר בעל כרס בולטת נעמד בדרכו. עיניו השקועות הביטו בו בכעס. הוא הדיף ניחוח שום, מה שלא סייע לתהליך ההחלמה של כאב הראש.

"סניור גונזלס! בדיוק חשבתי עליך. מה שלום אשתך הקדושה?"

"אתה חייב לי שלושה חודשי שכירות, עוד מעט תצטרך לעזוב את החדר."

"שלושה חודשים? זה ייתכן? טוב, אל תדאג, ידידי. אני עומד לגבות כמה כספים שחייבים לי תמורת כמה מאמרים, ומיד אפצה אותך על החוב המגוחך הזה. אתה יודע שלנו, העיתונאים המפורסמים, יש כמה התחייבויות חברתיות, ולמרבה הצער היו לי כמה הוצאות בלתי צפויות."

"אני כבר מכיר את ההתחייבויות החברתיות שלך. בחודש שעבר אמרת לי אותו דבר."

"הייתה כאן כנראה איזו אי-הבנה. אשתך הרשתה לי באדיבות רבה דחייה נוספת."

"ג'סינטה? מתי דיברת אתה?"

"אתמול בצהריים."

"אבל אתמול היא הלכה למיסה של שתים-עשרה..."

"נכון, כנראה זה היה מאוחר יותר. אל תשים לב אלי. אין לך מושג כמה שכחן יכול האדם להיות."

בעל הבית העווה את פניו בבוז. פליקס חשב שאולי לא היה זה נבון מצדו לערב בעניין הזה את ג'סינטה, ולהזכיר את ההסכם שהגיעו אליו במפגש החטוף יום קודם לכן. כל הרובע ידע כי סניור גונזלס מתקשה להבין דברים לאשורם, אבל אולי התחיל להרגיש בקרניים שאשתו צימחה לו מזמן לזמן. באשר לשמועות, מן הראוי לשים להן קץ במהירות. הוא ראה סמטה מימינו של גונזלס וחמק אליה לפני שהלה יכול היה להגיב.

"חכה רגע!"

פליקס העמיד פני חירש והמשיך לרדת במדרגות.

"אני מבטיח לך שבסוף החודש הזה אשלם," צעק כשכבר היה למטה, מלווה בגידופיו של סניור גונזלס.

הוא פסע בצעדים מהירים בעודו מתעטף בז'קט שלו. הרקב פשט ברובע, העזובה הייתה טבעית בראבאל, מאז שלפני שנים נבנו בתי חרושת והרחובות הצרים התמלאו במהגרים שהגיעו מכל חלקי ספרד, נמשכים לדרישה הגוברת לידיים עובדות. למרות הכול פליקס אהב לגור שם, משום שהתקהלות של אנשים כה שונים אלה מאלה הפכה את המקום למלא חיים. המים זרמו במדרכות כמו נחל, פתחי הניקוז לא הצליחו להוביל את כל מימי הגשם שירד זה ימים, וחלקות האדמה הפכו למלכודות בוץ. פליקס הלך כשהוא מביט פעם בשמים ופעם בארץ.

"אם הגשם ימשיך לרדת כך, יום אחד הנמל יגיע לכאן! הגיע הסוף לאביב!"

הוא נתקל בבעל חנות מכולת שרוקן דלי על המדרכה, ובכמה מוכרי פחמים שגררו את העגלה שלהם, מעיפים מבטים חסרי בושה כלפי קבוצה של נשים. העיתונאי בירך קצרות את הגברות, כמנהגו. למרות הקור הן הלכו בלבוש קל, אולם הצליחו למצוא מחסה בפתחו של בית. אחת מהן, זו שהיה דבוק אליה ילד בעל שיער פרוע, עזבה את הקבוצה וניגשה אליו.

"דולורס חיפשה אותך אתמול בלילה, שובב."

"הולה, מנואלה. מה שלומך? הבוקר את נראית טוב במיוחד."

האישה הניפה את שערה וחייכה אליו, חיוך שחשף את שיניה החסרות. המחשוף הפתוח חשף זוג שדיים דשנים, שהתנודדו מעל פניו של התינוק הישן. היא הדיפה ניחוח של אלכוהול, בצלים ועצי הסקה.

"אני לא יודעת מה היא נותנת לך, יקירי, אבל כאשר תשתעמם ממנה תוכל לבוא אלי."

פליקס החזיר לה חיוך.

"קדימה, תהיי טובה ותאמרי לה שאבוא אליה הלילה."

במקום תשובה פלטה נהמה, ניפנפה בחצאיתה, והסתובבה על מנת לחזור אל חברותיה.

פליקס יצא מהסמטה ופנה לעבר שדרות הרמבלה, שבשעה זו היו עמוסות מאוד. עגלות גדושות פירות וירקות המיועדים לשוק, כּלֵי רכב על גלגלים, החשמלית במסילה של כיכר קטלוניה משמיעה את צלילי הפעמונים המסורתיים שלה, מטפלות, מוכרות פרחים ועיתונים והולכי רגל בטלים חלקו ביניהם את המרחב. הוא חצה את הרחוב בלי להתעכב ופנה לרחוב פּי, וכעבור דקות ספורות הגיע ללשכת העיתונות.

קוראו דה ברצלונה נוסד אחת-עשרה שנים קודם לכן. באותה עת, העיתון הצליח לקבוע את מעמדו בין העיתונים המובילים של העיר. מדי בוקר המוכרים צעקו את שמו לצד שמם של העיתונים הראשיים, דיארי דה ברצלונה, לה ונגרדיה של המפלגה הליברלית או נוטיסירו אוניברסל שנוסד רק לאחרונה והכריז על עצמו כבלתי תלוי. לשכת העיתונות תפסה ארבע קומות של בניין עתיק בסגנון גותי. רחבת הכניסה העשויה אבן עוררה רושם של מכובדות, שהשביעה את רצונם של הבעלים החדשים. ברגע שעבר את המפתן השוער בירך את פליקס בטון המזלזל שנקט מול כל העובדים, למעט כלפי עורך העיתון.

"סניור פליקס, אתה מאחר."

"סרפין, לחדשות אין זמן."

"את זה תספר לסניור סנצ'ז, מכאן אני שומע אותו צועק את שמך."

דון פסקואל סנצ'ז היה העורך של קוראו דה ברצלונה. האגדות מספרות כי חייך פעם — ביום שבו ג'וסף לנרה חתם על התחייבות לנאמנות לחבר המועצה רוסל והוא מכר מחזור הפצה של שלוש מאות עותקים ברחוב. מכור לסיגרים, הלשכה שלו תמיד הייתה אפופה בעשן. הוא לא רק עישן אלא גם לעס את המונטקריסטו הענק שהשתרבב תמידית מזוויות פיו. הוא שלט בעיתון ביד קשה, והיה הסיבה האמיתית להצלחתו של קוראו דה ברצלונה.

פליקס עלה במדרגות כשהוא מודאג. זה לא מבשר טובות אם סנצ'ז מחפש אותו, ועוד בדחיפות. גרוע יותר יהיה כאשר ייוודע לו שטרם סגר את הידיעה שהבטיח להביא. אולם, האם הייתה זו אשמתו אם המקור שלו לא התייצב? במשך שלושה לילות הגיע לשווא למקום המפגש בטברנה של סט פורטס. בפעם האחרונה העניין הסתבך קצת: בשביל להעביר את הזמן שתה ושיחק קצת בקלפים. הפסיד. בהיותו משוכנע שהגורל לא יבגוד בו פעמיים בלילה אחד, עלה על הטראם ונכנס למסלול מרוצי הסוסים. הפסיד עוד חמישה-עשר דורו... וסכום זה מצטרף לשישים שכבר היה חייב לשחרחורת, סוכנת ידועה בעלת שם רע מאוד. היא הייתה היחידה שהסכימה לתת לו אשראי, ועכשיו הוא בצרות. העיתון לא ישלם לו מקדמות נוספות. שילמו לו כבר כל כך הרבה שהוא ייאלץ לעבוד חינם עד סוף השנה.

הוא הגיע מתנשף לקומת המערכת. בדלת נתקל בשני נערים מהדפוס שבירכו אותו לשלום. הוא התעלם מהם ופנה ללשכה שחלק עם אחרים. על גבי השולחן שלו, מכוסה בניירות ובאבק השבועות האחרונים, הזדקרו נעליים גדולות. בעליהם של הנעליים נחבא מאחורי עיתון הבוקר.

"בוקר טוב," בירך פליקס בזמן שהתיישב בכיסאו.

מצדם השני של דפי העיתון נשמע קול עליז.

"בן אדם, דון ברנאט פליקס בכבודו ובעצמו! כבוד לראות אותך מופיע במערכת."

"אל תדבר שטויות, אלחנדרו."

אלחנדרו ויוס היה האחראי על מחלקת החדשות זה ארבע שנים. הוא היה כפוף כמו קצה פנס רחוב, עם עיניים קטנות וחוטם בולט, אמרו עליו שהאף שלו היה מגיע למערכת לפניו. היה לו חוש הומור תמידי, גם כאשר שוחח עם פליקס. בסופו של דבר, הוא היה היחיד שסבל אותו.

"עוד לילה קשה?"

פליקס התעלם מהסרקזם של עמיתו. בלי לעצור, אלחנדרו המשיך בהרצאה שלו.

"קשה למדי," השיב לבסוף. "ומה מצב רוחו היום של סנצ'ז?" המשיך כדי לשנות את הנושא.

"נראה לי שלפני רגע הוא חיפש אותך."

"טוב, אם כך שימשיך לחפש."

בזמן שחיפש במגירות שולחן הכתיבה שלו אחר טבק, העיף מבט בהיסח הדעת בעותק שהחזיק אלחנדרו. הייתה זו המהדורה האחרונה של הקוראו. לפתע, פער את פיו בתימהון. אישוניו התרחבו כאשר קרא את הידיעה הקצרה בטור שבפינת הדף.

גופה נמצאה בנמל בסוף השבוע האחרון, עם הנץ השחר, צפה גופת גבר לא מזוהה במימי הנמל. הוא נשם את נשימת אפו האחרונה כאשר מצאו אותו הדייגים, שלא יכלו לעשות דבר למען האומלל. השלטונות אינם מתייחסים לארוע כחשוד, בשל התקרית שארעה באזור רציף לזרטו, בשעות הבוקר המוקדמות. המשטרה פירסמה את הממצאים, כך שכבר ניתנה רשות למשפחה לקבור את שרידיו. נראה שמדובר ברופא בעל יוקרה, שאת זהותו לא ניתן לפרסם. היום בצהריים תיערך מיסה לזכרו והוא ייקבר בבית העלמין המערבי.

על הידיעה חתם פליפה לופיס.

"היכן לכל הרוחות הכתבה שלי?"

פליקס זינק מהלשכה וחצה את חדר המערכת עד למשרדו של העורך. בדרכו חלף על פני כמה מעמיתיו שהסתירו את ההבעה הלגלגנית בראותם אותו עובר.

ללא ספק הם כבר ידעו שהטור שלו הוחלף באותה ידיעה. דבר זה ליבה את כעסו. בלי להיעצר כדי לדפוק, הדף את דלת הזכוכית בכוח, עד שנחבטה בקיר. מאחורי שולחן מלא בקטעי עיתונות, גזרי נייר ומהדורות של המתחרים, ישב גבר כה עב בשר שתפס את רוב חלל החדר. הוא נשא את מבטו, ובראותו את פליקס עצם למחצה את עיניו וקימט את מצחו.

פליקס לבש ארשת נעלבת.

"מדוע החלפת את הידיעה שלי?"

"מותן של מאה תרנגולות בלולים של סנטס זו ללא ספק ידיעה ממעלה ראשונה," השיב קול אדיב מאחורי גבו.

נשען אל קיר הלשכה, צעיר לבוש בחליפה שגזרתה ללא דופי חייך אליו. פליפה לופיס מרח תמיד בשמן את שערו הבלונדיני, שפמו ופאות לחייו מסופרים בקפדנות, כמו משולשים שהודבקו על פניו המוארכות. גינוניו האלגנטיים היו ידועים בכל המערכת, והקסם שלו הקנה לו יוקרה מסוימת כעיתונאי המנוסה ביותר במקצוע שלו. איש לא ידע מניין הוא שואב את החדשות ומקדים את מתחריו. משום כך, גנב אותו הקוראו בשנה הקודמת מלה קמפניה. פליקס חשב אותו לשוטה גמור.

"בן אדם, לופיס, כבר אמרתי שיש כאן ריח רע מאוד."

"זה בטח משהו ממך או מהז'קט המרופט שלך, ידידי פליקס."

"תשמע..."

"שקט!"

קולו הרם של סנצ'ז הרעיד את קירות הזגוגית של המשרד. כל אנשי המערכת עשו עצמם כשקועים במלאכתם, אולם למעשה היו קשובים למתרחש בלשכה. העורך פנה אל לופיס:

"פליפה, נדבר מאוחר יותר. סגור את הדלת כשאתה יוצא."

הכתב הצעיר הצדיע לסנצ'ז במחווה אלגנטית, ובעוברו ליד פליקס חרץ לשון וקרץ בעינו. הלה נשאר דומם, בעודו מאגרף את כפות ידיו עד לציפורניו. סנצ'ז הציע לו כיסא.

"לכל הרוחות, פסקואל. מה הדבר הזה לגנוב את הטור שלי?"

"שב ותסתום את הפה."

העיתונאי ציית כשהוא רוטן, אם גם התעלם מההוראה השנייה.

"למה מגבב השטויות הזה מופיע בטור הידיעות שלי?"

"קודם כול זה הטור שלי, לא שלך, כמו כל העיתון הארור הזה. ו'מגבב השטויות הזה' כמו שקראת לו, משיג חדשות. בינתיים, מה אתה עושה?"

"עוד מעט יהיה לי מידע על העניין שאתה מדבר עליו. אני קרוב מאוד. זה יהיה פיצוץ."

העורך ניענע בראשו לשלילה, ופאות לחייו רטטו תוך כדי כך. הוא הזכיר לפליקס את אחד מאותם כלבים אנגליים מכוערים.

"כמה זמן אנחנו מכירים?" שאל סנצ'ז.

פליקס משך בכתפיו.

"תראה, אתה מקשה עלי מאוד. אתה מגיע מאוחר, עובד כשמתחשק לך, כבר שבועות שהסיפורים שאתה מביא הם שוליים..." הוא הביט בו כמעט בצער, "אנחנו מכירים שנים, אבל אף פעם לא ראיתי אותך כך. תראה את הבגדים שלך, את העיניים האדומות. הסירחון. חזרת להמר? כמה אתה חייב?"

פליקס החריש.

"אומר לך ברורות. אני שוקל לפטר אותך." הוא הצביע בסיגר ההוואנה שלו לעבר המערכת. "לופיס לובש בגדים יקרים ומשרה אווירה של סניוריטו. נכון שהוא צריך עדיין להתפתח, אבל הוא מתקדם מדי יום. הוא הולך למפגשים מכובדים, מרחרח כמו כלב ומביא לי מה שאני רוצה: חדשות. מה שאתה עשית פעם ואינך עושה יותר. זהו עיתון. העיתונים מתקיימים מפרסומים. תסתכל על ברצלונה. בעוד כמה שבועות יתקיים היריד העולמי. העיר משתנה, ואנשים כמו לופיס מתקדמים מהר."

פליקס בלע את רוקו.

"תן לי קצת זמן."

סנצ'ז נד פעם נוספת בראשו ובכך טילטל את קפלי הבשר בפניו. לאחר מכן התנשם עמוקות ושיפשף בידיו השעירות את עורפו. הוא שתק זמן-מה לפני ששב לדבר, ועשן הסיגר החניק את דבריו.

"אני יודע שאתחרט על זה... יש לך שבוע. שבעה ימים. לא יום אחד יותר. אחרי זה אחליט סופית. ברור?" הוא הצביע על הדלת. "צא מכאן, ולמען השם, תתקלח."

פליקס התרומם, וכאשר יצא מהדלת שמע אותו ממלמל:

"גם כן עיתונאי, לכל הרוחות. זהו עיתון מקולל."

שאון מכונות הכתיבה והשיחות נמשכו כשהיו. מזווית עינו ראה פליקס את לופיס, מוקף עדת כתבניות צעירות. משהרגיש שמביטים בו בירך אותו בתנועת ראש. במקום תשובה, פליקס זקף את אצבעו האמצעית והפנה לו את גבו.

כאשר חזר לשולחנו, החל פעמון אזעקה מצלצל בראשו ללא שום קשר ללופיס ולוויכוח האחרון. הוא גידף בשקט. לפתע הייתה לו הרגשה כי במהלך השעה האחרונה חמק ממנו דבר-מה, דבר חשוב, פרט כלשהו, והוא לא הצליח להבין במה מדובר. הוא הטיח את אגרופו בייאוש. קול ההדהוד לא סייע לו לחשוב.

"איך היה?" שאל אותו אלחנדרו כאשר נכנס למערכת.

"יכול היה להיות גרוע יותר."

עמיתו המשיך לקרוא את העיתון שהיה מונח על כיסאו. באותו רגע, פליקס הבין. הוא ניגש לשולחנו ונבר בינות לידיעות.

"מה השעה?" שאל.

"מה זה? והשעון שלך? לא מישכנת אותו פעם נוספת?"

"אמור לי מה השעה, לעזאזל!" צעק פליקס.

"עוד מעט אחת. אבל...?

פליקס יצא בריצה וסגר בטריקה את דלת המערכת.

סודו של וסיליו / ז'ורדי יוברגאט
כנרת זמורה דביר, 2023
תרגום מספרדית: אביבה ברושי
496 עמודים

ז'ורדי יוברגאט הוא סופר ספרדי. "סודו של וסיליו" הוא רומן הביכורים שלו