פֶּרֶק מִסֵּפֶר – "עלם" מאת דנטון ולץ'

פרק שלישי

בימים הבאים נעשה אורוויל מושפע מאוד מהספר המיושן על תרבות הגוף. העיסוק שהחל בו באגביות כזו נעשה חשוב לו מאוד. יום-יום לפני ארוחת הבוקר הוא נשכב על השטיח האפור בחדרו והרים את רגליו באופן מכאיב. הוא התענג על ההתהדקות וההתקשחות והדאבה בשרירי הבטן. הוא שכב על הבטן, אפו קבור בסיבים המאובקים, ואז הניף את כל כובד משקלו על זרועותיו. הוא פיתל את גוו, את צווארו, את זרועותיו, את פרקי ידיו, את קרסוליו – כל דבר שאפשר לפתל. בסוף התרגילים הוא הלך לחלון הפתוח לרווחה, גמע אוויר בשאיפות עצומות ופרש את זרועותיו כמו בישוף; אחר כך הסיר מהמיטה את שתי שמיכות הפוך, הצטנף בתוכן והסתגר בארון הבגדים. הוא עשה זאת בניסיון לעורר הזעה כבדה; הספר המליץ על כך בכל פה.

למרות הפעילות הגופנית המאומצת ולמרות השמיכות המחניקות, אורוויל מעולם לא הרגיש שהוא הזיע די. אז בבוקר אחד הוא החליט שלא ייכנס לארון הבגדים אלא יסתגר בחלל צר עוד יותר, במגירה התחתונה של השידה. הוא היה קטן ועל כן גילה שהוא מסוגל להיכנס למגירה, אבל ברגע שניסה לסגור אותה בדחיפת המגירה שמעליה, התמלא חרדת כליאה.

ספר מאמצע התקופה הוויקטוריאנית שהיה שייך לדודתו הבזיק בעיני רוחו. הספר הכיל תחריטי עץ אפלים של תמונות מן המזרח. באחד נראה צינוק שקופסאות גדולות פזורות על רצפתו. הן נראו כמו ארגזים רגילים; עד שהבחנת בחורים העגולים שגולפו בצידיהן. מן החורים הללו הציצו פני אדם מעונים. הפסקה שמתחת לתמונה הסבירה שהקופסאות האלה היו גדולות בדיוק במידה המספקת להכיל אדם בגוף מכווץ. האסירים ננעלו בהן לכל חייהם. לפעמים נערמו הקופסאות על מדפים, כמו ארגזים במחסן. סוהר עבר פעם ביום והאכיל את האסירים במעט מי אורז מבעד לחורים. זה הדבר היחיד שקרה להם כששכבו בקופסאותיהם בצינוק העצום המהדהד...

מייד ראה אורוויל את עצמו בתור אחד האסירים הללו. הוא היה נעול בתוך קופסה לעד, מתבוסס בצואתו, מתחנן בצרחות ליישר את רגליו ואת גבו ואף פעם לא יכול...

הוא נחלץ מהמגירה כל עוד נפשו בו, הטיל מעליו את השמיכות ורץ לחדר הרחצה לאמבט הקר שלו. זה היה הריגוש הכואב האחרון של המשטר החדש שסיגל לעצמו. בהתחלה טבל במים פושרים; אחר כך הוסיף עוד ועוד מים קרים עד שכמעט גלשו מהאגן אל הרצפה. הוא שיקע את ראשו במים, התנועע שם, הביט בעור הברווז הסומר ונרעד על זרועותיו והבחין במראה השמנוני המתנוצץ של ירכיו הרטובות. הוא התחיל להפיק עונג מגופו. הוא ייחל לעשות אותו לגוף כמו זה של האיש שברישום על כריכת הספר. הוא קיווה שהוא יגבה מאוד.

עכשיו שהתחיל לגלות עניין כזה בגופו, הוא הרגיש שבגדיו כבר לא הולמים את אופיו החדש. לא היה בהם דבר ספורטיבי או קשוח. הם היו חדגוניים ומאופקים. דודתו, שבחרה למענו את כל רכושו, דאגה שהבגדים יהיו בטוחים ומשעממים ככל האפשר. הבגד היחיד שלא ממש ענה על ההגדרה היה זוג מכנסיים רפויים בגוון חום-צהבהב שנקנו בשווייץ ונועדו אך ורק להחלקה על הקרח.

אורוויל הוציא עכשיו את המכנסיים הללו ממגירה והחליט שילבש אותם עם חולצה בעלת צווארון פתוח וסוודר. עכשיו הקשתה עליו סוגיית הנעליים שינעל. נעליו הרגילות, שחורות או חומות, לא סיפקו אותו כלל וכלל, אז הוא לקח את נעלי ההתעמלות הלבנות שלו, וברגע של השראה התחיל לצייר עליהן חודים, פסים ועקבים בצבעי מים שחורים. עד מהרה היה לו זוג נעלי ספקטייטור, מאלה שתמיד נראו בעיניו כה נועזות וולגריות. גלגול הצורה עינג אותו. אורוויל לא היה מודאג כלל מהאפשרות שמישהו יזהה שאלה נעלי התעמלות צבועות ותו לא. הוא רק צמצם את עיניו כדי להעצים את האשליה.

בבגדים האלה ובשיער לא מסורק ירד אורוויל לארוחת הבוקר. כרגיל, הוא אכל לבד; ואיש לא הבחין בו עד אחר כך, כשצ'ארלס ניגש אליו בשביל הגישה ואמר "שלום". הייתה שתיקה שבמהלכה הוא נעץ באורוויל מבט רב משמעות, ואז הוסיף "אלוהים, אתה נראה קשוח!"

האמירה הביכה את אורוויל, אך הוא פירש אותה כמעין מחמאה והפנה אוזן ערלה למשמעותה האמיתית, שהיא כמובן "אלוהים, אתה נראה דוחה!"

עוד הם עומדים כך בחוסר נחת בשביל ותוהים מה לומר או לעשות הלאה, הם הופתעו מאוד לראות את בן מתקרב אליהם. ניכר עליו שהוא בא היישר מהמחנה, כי הוא נראה מלוכלך מאוד ועייף למדי.

"למה לא הודעת לנו מתי תגיע? היינו באים לאסוף אותך," אמר צ'ארלס, שמעולם לא סיפר לאיש איפה הוא ולאן הוא הולך.

אורוויל הוביל את בן במעלה המדרגות, הראה לו את החדר שלהם וישב לצידו כשהוא טבל באמבט חם מאוד. הוא השתרע במים דקה אחר דקה, גלגל את עיניו, סובב את ראשו הרפוי, גנח והזיל ריר והעמיד פנים שהמים משרים עליו הלם מסומם. בתחילה אורוויל השתעשע מכך, אבל אחר כך נבהל והתעצבן. הוא ניער את כתפו של בן.

"צא משם," הוא אמר בתקיפות, "המים חמים מדי. אתה תאבד את כל המרץ שלך. אתה צריך להתרחץ עכשיו במים קרים כדי להתעורר."

הוא נרכן לפתוח את ברז המים הקרים אך הדבר לא בא בחשבון מבחינת בן. הוא סילק את ידו של אורוויל בכוח ונשכב לאחור במים החמים לעוד כמה דקות; אחר כך הניף את גופו בעצלתיים החוצה מהמים וביקש מאורוויל שיקרצף את גבו. פסים ארוכים של לכלוך התקלפו כשאורוויל שפשף במגבת המחוספסת.

"אתה עדיין מלוכלך," הוא אמר.

"לא נכון," אמר בן, "זה עור מת. הוא תמיד יורד כשמשפשפים חזק."

אחר כך נפגשו שלושת האחים ברחבה המקורה. לפני שירדו אמר בן לאורוויל שהוא מוכרח לחלוץ את נעלי ההתעמלות הצבועות ולנעול זוג נעליים רגילות במקומן. לצ'ארלס הוקל מאוד כשראה את השינוי הזה.

"מה נעשה?" שאל והביט בשני אחיו הצעירים.

מתוך דחף עצבני למלא את החלל אמר אורוויל, "כבר שטתם בנהר? אפשר לעשות את זה."

כעבור רגע הוא הצטער שדיבר, כי לא היה לו כל חשק לבקר בנהר עם אחיו. הוא הבין באיחור שהוא רוצה לשמור אותו לגמרי לעצמו.

"בסדר, נעשה את זה," אמר צ'ארלס.

הם יצאו מהרחבה והתחילו ללכת בכיוון החניון. צ'ארלס הוציא את המכונית שלו ואמר לאורוויל לשבת לידו ולכוון אותו. המכונית הייתה הבוגאטי השנואה על אורוויל. בדרך כלל כשנאלץ לנסוע בה, הוא השתופף מאחור וראשו מתחת לשטיח. עכשיו הוא מחויב לשבת זקוף ולפקוח עיניים. צ'ארלס צעק הערות לבן היושב מאחור כשהם דהרו ברעם בכביש הקצר שהוביל לגשר האבן.

צ'ארלס בחר סירת משוטים והם יצאו לדרך במעלה הזרם. צ'ארלס ובן חתרו בתורות ולאורוויל לא נשאר מה לעשות. עד מהרה התחיל צ'ארלס לקלל ולהזיע. הוא קילל את הנהר, את הסירה ואת אחָיו. הוא אמר שהוא שונא לחתור ולא סובל להזיע בשמש.

אורוויל ישב וצפה באחיו הבכור בשתיקה. מפעם לפעם שלח מבט חטוף אל הגדות במאמץ למצוא משהו שיצוד את תשומת ליבו וישנה את חוט המחשבה שלו; אבל הוא לא הצליח להוציא ממחשבותיו את מראה פניו של צ'ארלס. צ'ארלס מקלקל והורס הכול.

בן חתר עכשיו. בכל פעם שהוא התיז מים הגיב צ'ארלס בניבולי פה כמעט כשל משוגע. כשהיו שקועים בשיא הזעף דהר מולם לפתע הקאנו האדום. שני הנערים והגבר חתרו במהירות גדולה ובקצב מושלם. כמו מקודם, הם דיברו בינם בשקט, צחקו, שקועים כל כולם בענייניהם, ולא הבחינו כלל בעולם החיצון.

אורוויל הפנה את עיניו מייד לצ'ארלס כדי לראות איך משפיע המחזה על אחיו. הוא ראה איך מבט השחצנות הסתמית הייחודי לו מעמיק ומתקשח, ראה איך הרוגז נעשה מודגש עוד יותר. אבל צ'ארלס לא אמר מילה.

עכשיו אורוויל רק חיכה לצאת מהסירה, להרחיק את עצמו מצ'ארלס עד כמה שיוכל. הוא חש פחד קיצוני מאחיו הבכור וסלידה מפניו, ולא הצליח להתגבר עליהם בכוח הרצון או ההיגיון. הוא רק ידע שצ'ארלס הורס לו הכול, ודי היה בזה כדי לעשותו שנוא מכל אדם.

כשחזרו לבסוף לבית הסירות, צ'ארלס פשפש בכסף הקטן שבכיסיו ואז ביקש מאורוויל שייתן לו עוד שילינג. הוא הסביר שהוא לא רוצה לפרוט שטר. זה הגדיש את הסאה. צ'ארלס, שיש לו כל כך הרבה כסף, גוזל ממנו את אחד השילינגים יקרי הערך שלו. אורוויל תחב את המטבע לידו בעיוורון ואז נפנה ורץ משם, לפני שיוכלו האחרים לראות את דמעות הזעם בעיניו.

"מה קרה?" צעק אחריו בן בדאגה, מתוך רצון להיות נחמד.

"עזוב אותו," אמר צ'ארלס בקול מיוחד, לאה, משועמם.

ברגע שיצא אורוויל ממטחווי ראייה הוא האט את צעדיו והתחיל להביט בחלונות הראווה; כי עכשיו הוא היה ברחובות העיירה.

הוא הבחין בעונג בחנות עתיקות וגרוטאות בצד האחר של הרחוב, מעט לפנים. הוא מיהר לשם. החלון נפרש לאורך חזיתות שני בתים, האחד גדול והאחר קטן, כך שהיו הרבה עקמומית ותחבולות. אין בכוונתי לומר שהרושם שנוצר היה בעל קסם מיוחד; הוא פשוט היה מעניין באפלוליותו וברמיזה שבו לדברים נעלמים. העין שביקשה לחדור לעמקי החנות נאלצה לחמוק מתומכות ברזל קטנות ומקורות. אורוויל עמד מול החלון הגדול הזה והתחיל לסקור בשיטתיות את המדפים והשולחנות העמוסים. הוא חש עונג והקלה כשראה שזו בכלל לא חנות עתיקות מלוטשת, מצוחצחת, יקרה למראה. היא הייתה מאובקת ומלוכלכת ומבולגנת מאוד, מלאה בערמות גדולות של כלי בית זרוקים.

בו ברגע הוא ידע שהוא הולך לקנות פה משהו. הוא רק חיכה שעינו תמצא את הפריט הנכון.

רק כשהגיע לקצה החלון הוא נתקל במדף קטן של שברי כלים; תיק נקניק ויקטוריאני עשוי חרוזי פלדה חלודים, מגרד גב משנהב בדמות כף יד קטנטנה בקצה מקל ארגמני ארוך, כמה אסימוני משחק מצדפת פנינים שדמויות סיניות קטנטנות חרוטות עליהם, עין מצרית כחולה לטושה על שרשרת חרוזים, כמה כלי ניתוח ישנים, מאיימים למראה, בקופסת עור כריש קטנה מהמאה השמונה עשרה, שניסתה מאוד להיראות כמו נרתיק נשיאה יפה.

בהמשך המדף גילה אורוויל בקבוקון בושם שעליו מצוירים חרקים ססגוניים מאוד ומופלאים מאוד, וצלחת מתוקנת, מאותם כלי חרסינה סינית שיוצרו לפי הזמנה עבור משפחות אנגליות. הצלחת הייתה מעוטרת בציור מקסים של רימונים ובשולי זהב בדוגמה סימטרית. שלט האצולה האירופי שובה הלב, החריג, הותקן במרכז, וסביבו מעטה בד שחור חסר חיים ונגיעות עלוות רוקוקו אדומה.

אורוויל מייד רצה את הצלחת. הוא שמח שהיא שבורה, כי אחרת הייתה מעבר להישג ידו. הוא רצה גם את בקבוקון הבושם, בגלל החרקים הססגוניים.

הוא פתח את הדלת בזריזות כדי לא לתת לעצבנותו שהות להתגבר. האישה מאחורי הדלפק נראתה מופתעת, אך נדמה שהיא החליטה להתייחס אליו ברצינות. היא מכרה לו את בקבוק הבושם רק בחצי כתר והוסיפה את הצלחת בשישה פני, כי היא הייתה שבורה כל כך.

"לבקבוק הזה יש פקק כסף אמיתי," היא אמרה לאורוויל שוב ושוב. "אני מוכרת אותו כל כך בזול רק כי הוא מלאי ישן."

היא הלכה למצוא נייר עטיפה לחפציו של אורוויל; בזמן שהלכה הוא העביר את עיניו בזריזות על פני החנות.

"כמה קל היה עשוי להיות לגנוב משהו!" הוא חשב. "הייתי יכול לקחת את צנצנת המשחה הזאת ולהכניס אותה לכיס בקלי קלות. אבל מי ירצה לעשות דבר כזה?... חפץ מחריד."

הוא הביט סביבו וניסה למצוא פריט יפה באמת, אבל עינו נלכדה פתאום במשהו כה מבהיל עד ששכחה את החיפוש.

על ספסל נמוך עמד תיק תפירה שיוצר מגור ארמדיל. בד סאטן דובדבני מכווץ החליף עתה את הקרביים, את המעיים ואת האיברים; וקופסאות מחטים, מספריים מבהיקים וסלילי חוט צבעוני נחו מסודרים בתאיהם השונים. נשארו רק גב הארמדיל, ראשו, כפותיו והזנב.

אורוויל הרים את התיק ומישש לאורך הגב הזוחלי. שערות שחורות חזקות בצבצו מבין הקשקשים. העיניים היו כבדות עפעפיים, מצומקות וסומות; כפות הרגליים הקטנטנות היו מיובשות ומעוקלות לכדי טפרי ציפור. הוא הניח אותו מידו ופנה לאחור, אחוז בחילה.

האישה חזרה ובידה החבילה הקטנה שלו, והוא יצא משם מייד.

בזמן שהלך אורוויל ברחוב, אצבעותיו לא חדלו להתעסק בנייר העטיפה. הן רצו לפתוח את החבילה. הוא עבר ליד חנות מוצרי חלב. מבעד לחלון הוא ראה שולחנות קטנים וכיסאות קש ירוקים מרוססים בצבע זהוב. שלט גדול היה תלוי על השמשה, ועליו המילה "גלידה". כל אות צוירה בצבע אחר, ועל כל אחת הייתה כיפת שלג תפוחה שקרחונים משתלשלים ממנה. אורוויל נכנס מייד, התיישב באחד השולחנות והתיר את החבילה שלו.

המלצרית פערה עיניים כשבאה לרשום את הזמנתו ומצאה אותו מתעמק בצלוחית ובבקבוקון הבושם.

הוא הזמין גלידת תות ואכל אותה בפיזור נפש, עיניו מרותקות עדיין אל החפצים. החלב שבגלידה ציפה את לשונו בקרום דק. הוא חיכך את לשונו בשיניו כדי להסיר את הקרום וליהנות מטעמו. הקרום כמו נגלל מעל הלשון. שורה לְשיר, "חֶדְוָה לָעַיִן, וְחֶדְוָה לַבֶּטֶן גַּם", התנגנה בראשו שוב ושוב, במקצב מרדים.

כשגמר את הגלידה ועטף שוב את החבילה, הוא אמר לעצמו במידה של נבזות ופחדנות שהמלצרית נראית יותר מדי כמו ליידי ולכן לא צריך לתת לה תשר. הוא שילם את חשבונו הקטן ויצא לפני שיוכל לראות אכזבה בפניה.

הוא חצה את העיירה והמשיך מרחק-מה בדרך שמעבר לה. כשפנה בשערי המלון הוא הרגיש איך החבילה שבכיסו נלחצת בעדינות לצד גופו, והתחושה הסבה לו עונג פתאומי ומשונה, תחושה של הגנה בעולם עוין.

גם מתוך רצון להימנע מאנשים אחרים וגם משום שאהב לתור, הוא החליט לנסות ולהיכנס למלון מאגף אולם הנשפים החדש. הוא הלך אל הקצה המרוחק ביותר מהבניין הישן ולחץ על ידית של דלת קטנה בצל קבוצת עצים. הדלת נפתחה והוא מצא את עצמו במעבר לבֵנים מסוידות, שבצידו האחד מלתחה ובה שורות קולבים. החדר היה מיועד בבירור לנגנים. בקצה המעבר הקצר היו מדרגות אחדות. אורוויל עלה בהן ומצא את עצמו על במה קטנה הנשקפת אל קצה רצפה מצוחצחת עשויה קורות עץ אדמדמות, צרות מאוד. פסנתר כנף וכמה כלים אחרים בנרתיקי בד עמדו על הבמה. הפסנתר היה פתוח, והשם בכשטיין המשובץ בו באותיות פליז גדולות צד את עיניו.

"הוא בטח טוב," חשב אורוויל, ניגש אל הפסנתר במהירות והתיישב על השרפרף. הוא הציב רגל על דוושת ההשתקה והתחיל לנגן את אחת היצירות המעטות שידע בעל פה. הוא גם שר את המנגינה, במרומי קול הסופרן שלו, שלמעשה היה פלצט עכשיו.

לא כל כך קל לשיר את פרלוד מספר 6 של שופן, אופוס 28, וקולו של אורוויל התעייף עד מהרה. היה מאמֵץ להחזיק את הקול הגבוה הלא טבעי הזה. אחר כך הוא ניסה לשיר בקול בס, אבל זה היה נורא עוד יותר. לבסוף הוא סתם נהם וקרקר וקילל בקצב המוזיקה.

פתאום נשרו ידיו מהקלידים וכל גופו צנח והידלדל. הוא הרגיש אומלל ונטוש לגמרי. פעמים רבות כשישב ליד פסנתר תקפה אותו התחושה הזאת. הוא אפילו התרגל אליה; אבל עכשיו, בשממת אולם נשפים לא מוכר, היא נעשתה קשה מנשוא.

אורוויל הסתובב על שרפרף ואז התהלך הלוך ושוב על הבמה בצעד קדחתני. הוא ניגש אל הכלים האחרים וניסה למשוך מעליהם את כיסויי הבד, אבל אפילו סקרנותו נטשה אותו, ולא היה לו כל רצון לגעת בצ'לו במקום שבו נלפת בין רגלי הנגן, או למשש את הקערה המבריקה שתומכת בסנטרו של הכנר.

בזמן שהתעסק כך בלי עידון ובקוצר רוח בכיסוי הקונטרבס נקרעה אחת הרצועות. מטר קטן של אבקה נשר מהקרע בעור הרקוב.

לרגע בהה אורוויל בבדל הרצועה העבה שבידו. אחר כך מיהר למלתחה המסוידת של הנגנים ונעל את עצמו שם. רעיון משונה עלה בדעתו ומילא אותו התרגשות.

הוא התחיל להתפשט ולזרוק את בגדיו על הווים שלאורך הקיר. כשהיה עירום פרט לנעליו ולגרביו, הוא הרים את הרצועה ונעמד מול המראה. לרגע התבונן בעצמו ברצינות; ואז בתנועה חדה הניף את זרועו לאורך חזהו כך שהרצועה נשלחה אחורה אל גבו, וקצהּ עקץ את הבשר העדין שתחת הזרוע.

הוא ראה איך פניו נרתעים ומתעוותים בכאב. שיניו החשופות הבזיקו אליו מבבואתו כששאף אוויר ברחש. הוא היסס ותהה אם יעמוד בהצלפה נוספת; ואז עצר את נשימתו, חישק שיניים בכוח והכה שוב... הוא היה הנרי השני המייסר את גופו על קברו של תומס בקט. הוא היה מפעיל תותח סורר בספינת מלחמה ישנה. הוא היה אסיר הקשור לעץ בטסמניה; אסיר החותר בספינה; קדוש מעונה נוצרי; נזיר מתבודד אצילי בלב מדבר.

אחרי שש מלקות הוא שמט את הרצועה וריקד ברחבי החדר בכאב מהול בהתעלות.

"אני אסגף את עצמי במלקות כל יום," הוא נשבע בקול רם.

הוא חזר אל המראה והפנה אליה את גבו. כשהביט מעבר לכתפו התענג לראות את קווי הצריבה הלוהטים על העור הלבן. היה להם צבע ארגמני בוהק. הוא קיווה שהם יהפכו לחבורות בצבע סגול-שחור עמוק, מוקפות שוליים צהובים עזים. הוא ידע בדיוק איך הן ייראו, מניסיונו בפנימייה. שם צופּה מכל נער שהולקה להראות את הסימנים לשאר הנערים באולם השינה לפני שנכנס למיטה.

עכשיו שנגמרה ההלקאה וההתלהבות שָכְכה הבין אורוויל שהתנהגותו, אם תתגלה, תיחשב משונה למדי. עצבנות אחזה בו; ואחרי שניסה לצנן את גבו בהתזת מים מהברז, הוא התלבש במהירות ופתח את הדלת. הוא עלה שוב לבמה, חיבר את הרצועה לאבזם הכיסוי של הקונטרבס, החליק את הקצוות הקרועים וניסה כמיטב יכולתו לעשותם לא בולטים לעין. אחר כך יצא כלעומת שבא, מהדלת הצדדית הקטנה שבצל העצים.

הוא הקיף את אגף אולם הנשפים והגיע לאחו ששני סוסים רעו בו. באחת הפינות, קבור למחצה בעשב הארוך, היה מכבש ישן. אורוויל הלך אליו והתיישב לנוח על הברזל אכול החלודה. הוא באמת הרגיש מרוצה ושמח מאוד עכשיו. כף רגלו התנדנדה לפנים ולאחור בעשב הגבוה האבקתי. הוא המהם לעצמו קצת – שוב את השיר של תָאיס.

פתאום נתקלה כף רגלו במשהו קשה. הוא התכופף ומישש ליד שורשי הצמחייה. אצבעותיו סגרו על חוליות שרשרת גדולה. הוא משך אך השרשרת הייתה כה מקובעת עד שבתחילה היא לא זזה. כשהצליח לבסוף להרים אותה, הוא מצא שהיא מחוברת לידיות המכבש.

כמעט מוכנית כרך אורוויל את השרשרת הכבדה והמטונפת על מותניו, ואז התנועע מצד לצד, שבוי לגמרי באיזה חלום בהקיץ חדש.

עכשיו היה כבול לעד אל המכבש שבפינת השדה הזה. נגזר עליו לגרור אותו הלוך ושוב בדשא עד סוף ימיו. המחשבה הייתה שלווה ומרגיעה. הוא התחיל לזמר שיר חדש, שיר דמוי קינה שבדה מליבו, משפט אחר משפט. במנגינה היה משהו מן המזמור הנוצרי, משיר הבלוז השחור ומזמר הפועלים. המילים היו מומצאות או מילים אמיתיות בהגייה גחמנית. לפעמים הגיח משפט שלם; בדרך כלל איזה חרוז חסר פשר, או הערה מחפירה משולבת בקריצה מבודחת אל איזה אדם מדומיין, שהפנייה אליו תמיד הייתה "אדוני" בהדרת כבוד.

"ודאי שאלקק את מגפיך, אדוני!" זימר אורוויל.

בן, שחצה לבדו את השדות בדרכו חזרה מהעיירה, נתקל באורוויל המזמר כך, והשרשרת כרוכה על מותניו.

"אלוהים אדירים! מה אתה עושה?" הוא קרא בתדהמה גמורה.

אורוויל הסתובב לאחור ופקח עיניים.

"אל תגיד 'אלוהים'," הוא אמר בחדות. פניו היו סמוקים מאוד.

"אתה יודע, אם מישהו אחר היה מוצא אותך מתנהג ככה, היית מגיע למחלקה הסגורה," איים בן. הוא התקדם ומשך בשרשרת. "למען השם, תוריד את הדבר הזה לפני שעוד אנשים יעברו פה."

אורוויל התיר את השרשרת המגושמת ושמט אותה לארץ. כשהיא נחבטה בגופו הוא הרגיש תחושת ריסוק. רק אז נזכר בצלוחית הקטנה ובבקבוקון הבושם שלו. הוא גישש בכיסו בחרדה ולא העז להוציא ממנו את החבילה. ליבו וקיבתו התכווצו. נראה שהצלחת שבורה לשניים. הוא הוציא את נייר האריזה והסתכל. הבקבוקון לא ניזוק אך הצלחת נשברה. אורוויל נרכן לבחון אותה מקרוב ולהחביא מבן את פניו ההמומים. פתאום הוא צווח בעונג, "היא רק התפרקה איפה שהיא כבר הייתה שבורה!"

הוא הצמיד את שתי החתיכות זו לזו באהבה וניסה למנוע מהשוליים השבורים להשתפשף זה בזה.

"שוב קנית שטויות?" שאל בן.

"כן, צלוחית סינית מקסימה מקושטת בסמל אצולה ובקבוק בושם שאני לא יודע עליו שום דבר, חוץ מזה שיש עליו חרקים יפים מאוד." אורוויל אחז בזרועו של בן וגרר אותו אחריו בקוצר רוח. "בוא מהר," הוא צווח. "נעלה לחדר, ואתה תוכל לדבר אליי בזמן שאני אתקן את הצלוחית. בסוף לא שברתי אותה!" הוא אמר שוב, בעליצות.

"בשביל מה אתה קונה את כל הגרוטאות האלה?" שאל אותו בן בנימה העניינית והבוטה ביותר שלו. הוא ידע שהגישה הזאת לא תרגיז את אורוויל אלא תשמח אותו. "לְמה זה טוב? איזה שימוש יש לך בדברים האלה? – זה סוג של מחלה – זאת מאניה."

"למה אתה אוהב לחבוט בכדורים או לגרז מנועים או לשחרר ברגים?" השיב לו אורוויל וחיקה את סגנונו של בן כמיטב יכולתו.

שניהם עלו יחד לחדרם תוך התווכחות והגזמה שמחה, וכל אחד מהם התווה בהנאה קריקטורה של אופיו של האחר.

ובן החליט שבעצם לא ישאל למה אורוויל הסתובב וברח בזמן שצ'ארלס שילם לאיש הסירות.

עלם / דנטון ולץ'

פרק שלישי

בימים הבאים נעשה אורוויל מושפע מאוד מהספר המיושן על תרבות הגוף. העיסוק שהחל בו באגביות כזו נעשה חשוב לו מאוד. יום-יום לפני ארוחת הבוקר הוא נשכב על השטיח האפור בחדרו והרים את רגליו באופן מכאיב. הוא התענג על ההתהדקות וההתקשחות והדאבה בשרירי הבטן. הוא שכב על הבטן, אפו קבור בסיבים המאובקים, ואז הניף את כל כובד משקלו על זרועותיו. הוא פיתל את גוו, את צווארו, את זרועותיו, את פרקי ידיו, את קרסוליו – כל דבר שאפשר לפתל. בסוף התרגילים הוא הלך לחלון הפתוח לרווחה, גמע אוויר בשאיפות עצומות ופרש את זרועותיו כמו בישוף; אחר כך הסיר מהמיטה את שתי שמיכות הפוך, הצטנף בתוכן והסתגר בארון הבגדים. הוא עשה זאת בניסיון לעורר הזעה כבדה; הספר המליץ על כך בכל פה.

למרות הפעילות הגופנית המאומצת ולמרות השמיכות המחניקות, אורוויל מעולם לא הרגיש שהוא הזיע די. אז בבוקר אחד הוא החליט שלא ייכנס לארון הבגדים אלא יסתגר בחלל צר עוד יותר, במגירה התחתונה של השידה. הוא היה קטן ועל כן גילה שהוא מסוגל להיכנס למגירה, אבל ברגע שניסה לסגור אותה בדחיפת המגירה שמעליה, התמלא חרדת כליאה.

ספר מאמצע התקופה הוויקטוריאנית שהיה שייך לדודתו הבזיק בעיני רוחו. הספר הכיל תחריטי עץ אפלים של תמונות מן המזרח. באחד נראה צינוק שקופסאות גדולות פזורות על רצפתו. הן נראו כמו ארגזים רגילים; עד שהבחנת בחורים העגולים שגולפו בצידיהן. מן החורים הללו הציצו פני אדם מעונים. הפסקה שמתחת לתמונה הסבירה שהקופסאות האלה היו גדולות בדיוק במידה המספקת להכיל אדם בגוף מכווץ. האסירים ננעלו בהן לכל חייהם. לפעמים נערמו הקופסאות על מדפים, כמו ארגזים במחסן. סוהר עבר פעם ביום והאכיל את האסירים במעט מי אורז מבעד לחורים. זה הדבר היחיד שקרה להם כששכבו בקופסאותיהם בצינוק העצום המהדהד...

מייד ראה אורוויל את עצמו בתור אחד האסירים הללו. הוא היה נעול בתוך קופסה לעד, מתבוסס בצואתו, מתחנן בצרחות ליישר את רגליו ואת גבו ואף פעם לא יכול...

הוא נחלץ מהמגירה כל עוד נפשו בו, הטיל מעליו את השמיכות ורץ לחדר הרחצה לאמבט הקר שלו. זה היה הריגוש הכואב האחרון של המשטר החדש שסיגל לעצמו. בהתחלה טבל במים פושרים; אחר כך הוסיף עוד ועוד מים קרים עד שכמעט גלשו מהאגן אל הרצפה. הוא שיקע את ראשו במים, התנועע שם, הביט בעור הברווז הסומר ונרעד על זרועותיו והבחין במראה השמנוני המתנוצץ של ירכיו הרטובות. הוא התחיל להפיק עונג מגופו. הוא ייחל לעשות אותו לגוף כמו זה של האיש שברישום על כריכת הספר. הוא קיווה שהוא יגבה מאוד.

עכשיו שהתחיל לגלות עניין כזה בגופו, הוא הרגיש שבגדיו כבר לא הולמים את אופיו החדש. לא היה בהם דבר ספורטיבי או קשוח. הם היו חדגוניים ומאופקים. דודתו, שבחרה למענו את כל רכושו, דאגה שהבגדים יהיו בטוחים ומשעממים ככל האפשר. הבגד היחיד שלא ממש ענה על ההגדרה היה זוג מכנסיים רפויים בגוון חום-צהבהב שנקנו בשווייץ ונועדו אך ורק להחלקה על הקרח.

אורוויל הוציא עכשיו את המכנסיים הללו ממגירה והחליט שילבש אותם עם חולצה בעלת צווארון פתוח וסוודר. עכשיו הקשתה עליו סוגיית הנעליים שינעל. נעליו הרגילות, שחורות או חומות, לא סיפקו אותו כלל וכלל, אז הוא לקח את נעלי ההתעמלות הלבנות שלו, וברגע של השראה התחיל לצייר עליהן חודים, פסים ועקבים בצבעי מים שחורים. עד מהרה היה לו זוג נעלי ספקטייטור, מאלה שתמיד נראו בעיניו כה נועזות וולגריות. גלגול הצורה עינג אותו. אורוויל לא היה מודאג כלל מהאפשרות שמישהו יזהה שאלה נעלי התעמלות צבועות ותו לא. הוא רק צמצם את עיניו כדי להעצים את האשליה.

בבגדים האלה ובשיער לא מסורק ירד אורוויל לארוחת הבוקר. כרגיל, הוא אכל לבד; ואיש לא הבחין בו עד אחר כך, כשצ'ארלס ניגש אליו בשביל הגישה ואמר "שלום". הייתה שתיקה שבמהלכה הוא נעץ באורוויל מבט רב משמעות, ואז הוסיף "אלוהים, אתה נראה קשוח!"

האמירה הביכה את אורוויל, אך הוא פירש אותה כמעין מחמאה והפנה אוזן ערלה למשמעותה האמיתית, שהיא כמובן "אלוהים, אתה נראה דוחה!"

עוד הם עומדים כך בחוסר נחת בשביל ותוהים מה לומר או לעשות הלאה, הם הופתעו מאוד לראות את בן מתקרב אליהם. ניכר עליו שהוא בא היישר מהמחנה, כי הוא נראה מלוכלך מאוד ועייף למדי.

"למה לא הודעת לנו מתי תגיע? היינו באים לאסוף אותך," אמר צ'ארלס, שמעולם לא סיפר לאיש איפה הוא ולאן הוא הולך.

אורוויל הוביל את בן במעלה המדרגות, הראה לו את החדר שלהם וישב לצידו כשהוא טבל באמבט חם מאוד. הוא השתרע במים דקה אחר דקה, גלגל את עיניו, סובב את ראשו הרפוי, גנח והזיל ריר והעמיד פנים שהמים משרים עליו הלם מסומם. בתחילה אורוויל השתעשע מכך, אבל אחר כך נבהל והתעצבן. הוא ניער את כתפו של בן.

"צא משם," הוא אמר בתקיפות, "המים חמים מדי. אתה תאבד את כל המרץ שלך. אתה צריך להתרחץ עכשיו במים קרים כדי להתעורר."

הוא נרכן לפתוח את ברז המים הקרים אך הדבר לא בא בחשבון מבחינת בן. הוא סילק את ידו של אורוויל בכוח ונשכב לאחור במים החמים לעוד כמה דקות; אחר כך הניף את גופו בעצלתיים החוצה מהמים וביקש מאורוויל שיקרצף את גבו. פסים ארוכים של לכלוך התקלפו כשאורוויל שפשף במגבת המחוספסת.

"אתה עדיין מלוכלך," הוא אמר.

"לא נכון," אמר בן, "זה עור מת. הוא תמיד יורד כשמשפשפים חזק."

אחר כך נפגשו שלושת האחים ברחבה המקורה. לפני שירדו אמר בן לאורוויל שהוא מוכרח לחלוץ את נעלי ההתעמלות הצבועות ולנעול זוג נעליים רגילות במקומן. לצ'ארלס הוקל מאוד כשראה את השינוי הזה.

"מה נעשה?" שאל והביט בשני אחיו הצעירים.

מתוך דחף עצבני למלא את החלל אמר אורוויל, "כבר שטתם בנהר? אפשר לעשות את זה."

כעבור רגע הוא הצטער שדיבר, כי לא היה לו כל חשק לבקר בנהר עם אחיו. הוא הבין באיחור שהוא רוצה לשמור אותו לגמרי לעצמו.

"בסדר, נעשה את זה," אמר צ'ארלס.

הם יצאו מהרחבה והתחילו ללכת בכיוון החניון. צ'ארלס הוציא את המכונית שלו ואמר לאורוויל לשבת לידו ולכוון אותו. המכונית הייתה הבוגאטי השנואה על אורוויל. בדרך כלל כשנאלץ לנסוע בה, הוא השתופף מאחור וראשו מתחת לשטיח. עכשיו הוא מחויב לשבת זקוף ולפקוח עיניים. צ'ארלס צעק הערות לבן היושב מאחור כשהם דהרו ברעם בכביש הקצר שהוביל לגשר האבן.

צ'ארלס בחר סירת משוטים והם יצאו לדרך במעלה הזרם. צ'ארלס ובן חתרו בתורות ולאורוויל לא נשאר מה לעשות. עד מהרה התחיל צ'ארלס לקלל ולהזיע. הוא קילל את הנהר, את הסירה ואת אחָיו. הוא אמר שהוא שונא לחתור ולא סובל להזיע בשמש.

אורוויל ישב וצפה באחיו הבכור בשתיקה. מפעם לפעם שלח מבט חטוף אל הגדות במאמץ למצוא משהו שיצוד את תשומת ליבו וישנה את חוט המחשבה שלו; אבל הוא לא הצליח להוציא ממחשבותיו את מראה פניו של צ'ארלס. צ'ארלס מקלקל והורס הכול.

בן חתר עכשיו. בכל פעם שהוא התיז מים הגיב צ'ארלס בניבולי פה כמעט כשל משוגע. כשהיו שקועים בשיא הזעף דהר מולם לפתע הקאנו האדום. שני הנערים והגבר חתרו במהירות גדולה ובקצב מושלם. כמו מקודם, הם דיברו בינם בשקט, צחקו, שקועים כל כולם בענייניהם, ולא הבחינו כלל בעולם החיצון.

אורוויל הפנה את עיניו מייד לצ'ארלס כדי לראות איך משפיע המחזה על אחיו. הוא ראה איך מבט השחצנות הסתמית הייחודי לו מעמיק ומתקשח, ראה איך הרוגז נעשה מודגש עוד יותר. אבל צ'ארלס לא אמר מילה.

עכשיו אורוויל רק חיכה לצאת מהסירה, להרחיק את עצמו מצ'ארלס עד כמה שיוכל. הוא חש פחד קיצוני מאחיו הבכור וסלידה מפניו, ולא הצליח להתגבר עליהם בכוח הרצון או ההיגיון. הוא רק ידע שצ'ארלס הורס לו הכול, ודי היה בזה כדי לעשותו שנוא מכל אדם.

כשחזרו לבסוף לבית הסירות, צ'ארלס פשפש בכסף הקטן שבכיסיו ואז ביקש מאורוויל שייתן לו עוד שילינג. הוא הסביר שהוא לא רוצה לפרוט שטר. זה הגדיש את הסאה. צ'ארלס, שיש לו כל כך הרבה כסף, גוזל ממנו את אחד השילינגים יקרי הערך שלו. אורוויל תחב את המטבע לידו בעיוורון ואז נפנה ורץ משם, לפני שיוכלו האחרים לראות את דמעות הזעם בעיניו.

"מה קרה?" צעק אחריו בן בדאגה, מתוך רצון להיות נחמד.

"עזוב אותו," אמר צ'ארלס בקול מיוחד, לאה, משועמם.

ברגע שיצא אורוויל ממטחווי ראייה הוא האט את צעדיו והתחיל להביט בחלונות הראווה; כי עכשיו הוא היה ברחובות העיירה.

הוא הבחין בעונג בחנות עתיקות וגרוטאות בצד האחר של הרחוב, מעט לפנים. הוא מיהר לשם. החלון נפרש לאורך חזיתות שני בתים, האחד גדול והאחר קטן, כך שהיו הרבה עקמומית ותחבולות. אין בכוונתי לומר שהרושם שנוצר היה בעל קסם מיוחד; הוא פשוט היה מעניין באפלוליותו וברמיזה שבו לדברים נעלמים. העין שביקשה לחדור לעמקי החנות נאלצה לחמוק מתומכות ברזל קטנות ומקורות. אורוויל עמד מול החלון הגדול הזה והתחיל לסקור בשיטתיות את המדפים והשולחנות העמוסים. הוא חש עונג והקלה כשראה שזו בכלל לא חנות עתיקות מלוטשת, מצוחצחת, יקרה למראה. היא הייתה מאובקת ומלוכלכת ומבולגנת מאוד, מלאה בערמות גדולות של כלי בית זרוקים.

בו ברגע הוא ידע שהוא הולך לקנות פה משהו. הוא רק חיכה שעינו תמצא את הפריט הנכון.

רק כשהגיע לקצה החלון הוא נתקל במדף קטן של שברי כלים; תיק נקניק ויקטוריאני עשוי חרוזי פלדה חלודים, מגרד גב משנהב בדמות כף יד קטנטנה בקצה מקל ארגמני ארוך, כמה אסימוני משחק מצדפת פנינים שדמויות סיניות קטנטנות חרוטות עליהם, עין מצרית כחולה לטושה על שרשרת חרוזים, כמה כלי ניתוח ישנים, מאיימים למראה, בקופסת עור כריש קטנה מהמאה השמונה עשרה, שניסתה מאוד להיראות כמו נרתיק נשיאה יפה.

בהמשך המדף גילה אורוויל בקבוקון בושם שעליו מצוירים חרקים ססגוניים מאוד ומופלאים מאוד, וצלחת מתוקנת, מאותם כלי חרסינה סינית שיוצרו לפי הזמנה עבור משפחות אנגליות. הצלחת הייתה מעוטרת בציור מקסים של רימונים ובשולי זהב בדוגמה סימטרית. שלט האצולה האירופי שובה הלב, החריג, הותקן במרכז, וסביבו מעטה בד שחור חסר חיים ונגיעות עלוות רוקוקו אדומה.

אורוויל מייד רצה את הצלחת. הוא שמח שהיא שבורה, כי אחרת הייתה מעבר להישג ידו. הוא רצה גם את בקבוקון הבושם, בגלל החרקים הססגוניים.

הוא פתח את הדלת בזריזות כדי לא לתת לעצבנותו שהות להתגבר. האישה מאחורי הדלפק נראתה מופתעת, אך נדמה שהיא החליטה להתייחס אליו ברצינות. היא מכרה לו את בקבוק הבושם רק בחצי כתר והוסיפה את הצלחת בשישה פני, כי היא הייתה שבורה כל כך.

"לבקבוק הזה יש פקק כסף אמיתי," היא אמרה לאורוויל שוב ושוב. "אני מוכרת אותו כל כך בזול רק כי הוא מלאי ישן."

היא הלכה למצוא נייר עטיפה לחפציו של אורוויל; בזמן שהלכה הוא העביר את עיניו בזריזות על פני החנות.

"כמה קל היה עשוי להיות לגנוב משהו!" הוא חשב. "הייתי יכול לקחת את צנצנת המשחה הזאת ולהכניס אותה לכיס בקלי קלות. אבל מי ירצה לעשות דבר כזה?... חפץ מחריד."

הוא הביט סביבו וניסה למצוא פריט יפה באמת, אבל עינו נלכדה פתאום במשהו כה מבהיל עד ששכחה את החיפוש.

על ספסל נמוך עמד תיק תפירה שיוצר מגור ארמדיל. בד סאטן דובדבני מכווץ החליף עתה את הקרביים, את המעיים ואת האיברים; וקופסאות מחטים, מספריים מבהיקים וסלילי חוט צבעוני נחו מסודרים בתאיהם השונים. נשארו רק גב הארמדיל, ראשו, כפותיו והזנב.

אורוויל הרים את התיק ומישש לאורך הגב הזוחלי. שערות שחורות חזקות בצבצו מבין הקשקשים. העיניים היו כבדות עפעפיים, מצומקות וסומות; כפות הרגליים הקטנטנות היו מיובשות ומעוקלות לכדי טפרי ציפור. הוא הניח אותו מידו ופנה לאחור, אחוז בחילה.

האישה חזרה ובידה החבילה הקטנה שלו, והוא יצא משם מייד.

בזמן שהלך אורוויל ברחוב, אצבעותיו לא חדלו להתעסק בנייר העטיפה. הן רצו לפתוח את החבילה. הוא עבר ליד חנות מוצרי חלב. מבעד לחלון הוא ראה שולחנות קטנים וכיסאות קש ירוקים מרוססים בצבע זהוב. שלט גדול היה תלוי על השמשה, ועליו המילה "גלידה". כל אות צוירה בצבע אחר, ועל כל אחת הייתה כיפת שלג תפוחה שקרחונים משתלשלים ממנה. אורוויל נכנס מייד, התיישב באחד השולחנות והתיר את החבילה שלו.

המלצרית פערה עיניים כשבאה לרשום את הזמנתו ומצאה אותו מתעמק בצלוחית ובבקבוקון הבושם.

הוא הזמין גלידת תות ואכל אותה בפיזור נפש, עיניו מרותקות עדיין אל החפצים. החלב שבגלידה ציפה את לשונו בקרום דק. הוא חיכך את לשונו בשיניו כדי להסיר את הקרום וליהנות מטעמו. הקרום כמו נגלל מעל הלשון. שורה לְשיר, "חֶדְוָה לָעַיִן, וְחֶדְוָה לַבֶּטֶן גַּם", התנגנה בראשו שוב ושוב, במקצב מרדים.

כשגמר את הגלידה ועטף שוב את החבילה, הוא אמר לעצמו במידה של נבזות ופחדנות שהמלצרית נראית יותר מדי כמו ליידי ולכן לא צריך לתת לה תשר. הוא שילם את חשבונו הקטן ויצא לפני שיוכל לראות אכזבה בפניה.

הוא חצה את העיירה והמשיך מרחק-מה בדרך שמעבר לה. כשפנה בשערי המלון הוא הרגיש איך החבילה שבכיסו נלחצת בעדינות לצד גופו, והתחושה הסבה לו עונג פתאומי ומשונה, תחושה של הגנה בעולם עוין.

גם מתוך רצון להימנע מאנשים אחרים וגם משום שאהב לתור, הוא החליט לנסות ולהיכנס למלון מאגף אולם הנשפים החדש. הוא הלך אל הקצה המרוחק ביותר מהבניין הישן ולחץ על ידית של דלת קטנה בצל קבוצת עצים. הדלת נפתחה והוא מצא את עצמו במעבר לבֵנים מסוידות, שבצידו האחד מלתחה ובה שורות קולבים. החדר היה מיועד בבירור לנגנים. בקצה המעבר הקצר היו מדרגות אחדות. אורוויל עלה בהן ומצא את עצמו על במה קטנה הנשקפת אל קצה רצפה מצוחצחת עשויה קורות עץ אדמדמות, צרות מאוד. פסנתר כנף וכמה כלים אחרים בנרתיקי בד עמדו על הבמה. הפסנתר היה פתוח, והשם בכשטיין המשובץ בו באותיות פליז גדולות צד את עיניו.

"הוא בטח טוב," חשב אורוויל, ניגש אל הפסנתר במהירות והתיישב על השרפרף. הוא הציב רגל על דוושת ההשתקה והתחיל לנגן את אחת היצירות המעטות שידע בעל פה. הוא גם שר את המנגינה, במרומי קול הסופרן שלו, שלמעשה היה פלצט עכשיו.

לא כל כך קל לשיר את פרלוד מספר 6 של שופן, אופוס 28, וקולו של אורוויל התעייף עד מהרה. היה מאמֵץ להחזיק את הקול הגבוה הלא טבעי הזה. אחר כך הוא ניסה לשיר בקול בס, אבל זה היה נורא עוד יותר. לבסוף הוא סתם נהם וקרקר וקילל בקצב המוזיקה.

פתאום נשרו ידיו מהקלידים וכל גופו צנח והידלדל. הוא הרגיש אומלל ונטוש לגמרי. פעמים רבות כשישב ליד פסנתר תקפה אותו התחושה הזאת. הוא אפילו התרגל אליה; אבל עכשיו, בשממת אולם נשפים לא מוכר, היא נעשתה קשה מנשוא.

אורוויל הסתובב על שרפרף ואז התהלך הלוך ושוב על הבמה בצעד קדחתני. הוא ניגש אל הכלים האחרים וניסה למשוך מעליהם את כיסויי הבד, אבל אפילו סקרנותו נטשה אותו, ולא היה לו כל רצון לגעת בצ'לו במקום שבו נלפת בין רגלי הנגן, או למשש את הקערה המבריקה שתומכת בסנטרו של הכנר.

בזמן שהתעסק כך בלי עידון ובקוצר רוח בכיסוי הקונטרבס נקרעה אחת הרצועות. מטר קטן של אבקה נשר מהקרע בעור הרקוב.

לרגע בהה אורוויל בבדל הרצועה העבה שבידו. אחר כך מיהר למלתחה המסוידת של הנגנים ונעל את עצמו שם. רעיון משונה עלה בדעתו ומילא אותו התרגשות.

הוא התחיל להתפשט ולזרוק את בגדיו על הווים שלאורך הקיר. כשהיה עירום פרט לנעליו ולגרביו, הוא הרים את הרצועה ונעמד מול המראה. לרגע התבונן בעצמו ברצינות; ואז בתנועה חדה הניף את זרועו לאורך חזהו כך שהרצועה נשלחה אחורה אל גבו, וקצהּ עקץ את הבשר העדין שתחת הזרוע.

הוא ראה איך פניו נרתעים ומתעוותים בכאב. שיניו החשופות הבזיקו אליו מבבואתו כששאף אוויר ברחש. הוא היסס ותהה אם יעמוד בהצלפה נוספת; ואז עצר את נשימתו, חישק שיניים בכוח והכה שוב... הוא היה הנרי השני המייסר את גופו על קברו של תומס בקט. הוא היה מפעיל תותח סורר בספינת מלחמה ישנה. הוא היה אסיר הקשור לעץ בטסמניה; אסיר החותר בספינה; קדוש מעונה נוצרי; נזיר מתבודד אצילי בלב מדבר.

אחרי שש מלקות הוא שמט את הרצועה וריקד ברחבי החדר בכאב מהול בהתעלות.

"אני אסגף את עצמי במלקות כל יום," הוא נשבע בקול רם.

הוא חזר אל המראה והפנה אליה את גבו. כשהביט מעבר לכתפו התענג לראות את קווי הצריבה הלוהטים על העור הלבן. היה להם צבע ארגמני בוהק. הוא קיווה שהם יהפכו לחבורות בצבע סגול-שחור עמוק, מוקפות שוליים צהובים עזים. הוא ידע בדיוק איך הן ייראו, מניסיונו בפנימייה. שם צופּה מכל נער שהולקה להראות את הסימנים לשאר הנערים באולם השינה לפני שנכנס למיטה.

עכשיו שנגמרה ההלקאה וההתלהבות שָכְכה הבין אורוויל שהתנהגותו, אם תתגלה, תיחשב משונה למדי. עצבנות אחזה בו; ואחרי שניסה לצנן את גבו בהתזת מים מהברז, הוא התלבש במהירות ופתח את הדלת. הוא עלה שוב לבמה, חיבר את הרצועה לאבזם הכיסוי של הקונטרבס, החליק את הקצוות הקרועים וניסה כמיטב יכולתו לעשותם לא בולטים לעין. אחר כך יצא כלעומת שבא, מהדלת הצדדית הקטנה שבצל העצים.

הוא הקיף את אגף אולם הנשפים והגיע לאחו ששני סוסים רעו בו. באחת הפינות, קבור למחצה בעשב הארוך, היה מכבש ישן. אורוויל הלך אליו והתיישב לנוח על הברזל אכול החלודה. הוא באמת הרגיש מרוצה ושמח מאוד עכשיו. כף רגלו התנדנדה לפנים ולאחור בעשב הגבוה האבקתי. הוא המהם לעצמו קצת – שוב את השיר של תָאיס.

פתאום נתקלה כף רגלו במשהו קשה. הוא התכופף ומישש ליד שורשי הצמחייה. אצבעותיו סגרו על חוליות שרשרת גדולה. הוא משך אך השרשרת הייתה כה מקובעת עד שבתחילה היא לא זזה. כשהצליח לבסוף להרים אותה, הוא מצא שהיא מחוברת לידיות המכבש.

כמעט מוכנית כרך אורוויל את השרשרת הכבדה והמטונפת על מותניו, ואז התנועע מצד לצד, שבוי לגמרי באיזה חלום בהקיץ חדש.

עכשיו היה כבול לעד אל המכבש שבפינת השדה הזה. נגזר עליו לגרור אותו הלוך ושוב בדשא עד סוף ימיו. המחשבה הייתה שלווה ומרגיעה. הוא התחיל לזמר שיר חדש, שיר דמוי קינה שבדה מליבו, משפט אחר משפט. במנגינה היה משהו מן המזמור הנוצרי, משיר הבלוז השחור ומזמר הפועלים. המילים היו מומצאות או מילים אמיתיות בהגייה גחמנית. לפעמים הגיח משפט שלם; בדרך כלל איזה חרוז חסר פשר, או הערה מחפירה משולבת בקריצה מבודחת אל איזה אדם מדומיין, שהפנייה אליו תמיד הייתה "אדוני" בהדרת כבוד.

"ודאי שאלקק את מגפיך, אדוני!" זימר אורוויל.

בן, שחצה לבדו את השדות בדרכו חזרה מהעיירה, נתקל באורוויל המזמר כך, והשרשרת כרוכה על מותניו.

"אלוהים אדירים! מה אתה עושה?" הוא קרא בתדהמה גמורה.

אורוויל הסתובב לאחור ופקח עיניים.

"אל תגיד 'אלוהים'," הוא אמר בחדות. פניו היו סמוקים מאוד.

"אתה יודע, אם מישהו אחר היה מוצא אותך מתנהג ככה, היית מגיע למחלקה הסגורה," איים בן. הוא התקדם ומשך בשרשרת. "למען השם, תוריד את הדבר הזה לפני שעוד אנשים יעברו פה."

אורוויל התיר את השרשרת המגושמת ושמט אותה לארץ. כשהיא נחבטה בגופו הוא הרגיש תחושת ריסוק. רק אז נזכר בצלוחית הקטנה ובבקבוקון הבושם שלו. הוא גישש בכיסו בחרדה ולא העז להוציא ממנו את החבילה. ליבו וקיבתו התכווצו. נראה שהצלחת שבורה לשניים. הוא הוציא את נייר האריזה והסתכל. הבקבוקון לא ניזוק אך הצלחת נשברה. אורוויל נרכן לבחון אותה מקרוב ולהחביא מבן את פניו ההמומים. פתאום הוא צווח בעונג, "היא רק התפרקה איפה שהיא כבר הייתה שבורה!"

הוא הצמיד את שתי החתיכות זו לזו באהבה וניסה למנוע מהשוליים השבורים להשתפשף זה בזה.

"שוב קנית שטויות?" שאל בן.

"כן, צלוחית סינית מקסימה מקושטת בסמל אצולה ובקבוק בושם שאני לא יודע עליו שום דבר, חוץ מזה שיש עליו חרקים יפים מאוד." אורוויל אחז בזרועו של בן וגרר אותו אחריו בקוצר רוח. "בוא מהר," הוא צווח. "נעלה לחדר, ואתה תוכל לדבר אליי בזמן שאני אתקן את הצלוחית. בסוף לא שברתי אותה!" הוא אמר שוב, בעליצות.

"בשביל מה אתה קונה את כל הגרוטאות האלה?" שאל אותו בן בנימה העניינית והבוטה ביותר שלו. הוא ידע שהגישה הזאת לא תרגיז את אורוויל אלא תשמח אותו. "לְמה זה טוב? איזה שימוש יש לך בדברים האלה? – זה סוג של מחלה – זאת מאניה."

"למה אתה אוהב לחבוט בכדורים או לגרז מנועים או לשחרר ברגים?" השיב לו אורוויל וחיקה את סגנונו של בן כמיטב יכולתו.

שניהם עלו יחד לחדרם תוך התווכחות והגזמה שמחה, וכל אחד מהם התווה בהנאה קריקטורה של אופיו של האחר.

ובן החליט שבעצם לא ישאל למה אורוויל הסתובב וברח בזמן שצ'ארלס שילם לאיש הסירות.

עלם / דנטון ולץ'
אפרסמון, 2023
תרגום מאנגלית: ארז וולק
200 עמודים

דנטון ולץ' היה סופר וצייר בריטי (1948-1914)