פֶּרֶק מִסֵּפֶר – "קותי" מאת יניב מגל

פרק שלישי

כשפורצת מערכת סיני, חבורת הסיירים של קותי הופכת למעין סיירת מובחרת. היא מדריכה את כוחות צה"ל לגבול, מתפצלת ליחידות משנה רבות שנלוות לכוחות השונים למטרות סיור וניווט וכן לטיהור קסיימה ואל-עריש, ולאחר מכן זוכה למשימת כיבוש משלה – האואזיס של קדש ברנע.

מבצע קדש הוא מאורע מכונן בתולדות המדינה. כוחות הטלאים של 1948 הופכים לצבא שראוי להיות בעל ברית למעצמות (המצויות כבר בשלבי שקיעתן) כמו אנגליה וצרפת. בתוך שבוע הוא מביס את הצבא המצרי ומשכשך רגליו בתעלת סואץ. מראה הפירמידות מרחוק מזכיר מאורע אחר, הזכור היטב בהיסטוריה היהודית, כיצד עשה העם את הדרך ההפוכה לאחר שהצבא המצרי הוכה שוק על ירך. וכמו בסיפור המקראי הקדום, כך גם בעקבות מערכת קדש, האירוע העוקב מתרחש בהר סיני.

עשרה ימים מתום מערכת סיני, צה"ל עדיין אינו שולט בכל מרחבי חצי האי. החטיבה של אריק שרון עוד נלחמת, גם בשארם א-שייח' מתנהלים קרבות. בה בעת יוצאת חבורת קצינים ולוחמים למנזר סנטה קתרינה, הסמוך למקום המכונה בערבית "ג'בל מוסא", הוא הר סיני על פי המסורת הנוצרית. סנטה קתרינה הוא מוסד ייחודי בפני עצמו. המקום, שנבנה במאה השישית, נחשב למנזר העתיק ביותר ופועל ברציפות מאז הקמתו. הוא נקרא על שם קתרינה מאלכסנדריה, מרטירית, קדושה נוצרייה, שחיה כפי הנראה במאה הרביעית לספירה. לפי המסורת הנוצרית, לאחר שעונתה וראשה נכרת, גופתה נישאה על כנפי מלאכים אל הר סיני. בסביבות שנת 800, כך מספרים, אותרו שרידיה של קתרינה על ידי הנזירים בהר. המנזר נבנה מאבני גרניט כבירות. למבנה צורה מלבנית בעלת צלעות לא שוות, בהתאם לתוואי השטח. כותלו הדרומי, הפונה לכיוון הר סיני, הוא השמור ביותר ונושא סימנים של צלבים עתיקים שגולפו באבני החומה. תאי הנזירים, כמו גם חדרים נוספים, נבנו לאורך החומות. השטח יושר בעזרת מערכת קשתות וקמרונות חבית – תקרה בצורת חצי גליל אופקי. על פי המסורת המקומית, שמור בכנסייה פירמן – צו מלכותי שהיה מקובל במספר מדינות מוסלמיות, אשר נטען כי נחתם בהוראת מוחמד והעניק הגנה למנזר מפני מתנכלים מוסלמים. על שום מה? מפני שלפי מסורת זו, הנביא המוסלמי הסתתר במנזר מאויביו, ועל כך הוקיר תודה לו וליושביו. צו זה הוא רק פריט אחד מהאוצר האמיתי של המקום: ספריית המנזר מכילה את האוסף השני בגודלו בעולם של כתבי יד וקודקסים יקרי ערך. המצבור רב הערך והשנים, שני רק לזה של הוותיקן ברומא, מכיל חיבורים ביוונית, לטינית, עברית, ערבית, גיאורגית ועוד. כתב היד המפורסם ביותר ששכן בה היה "קודקס סינאיטיקוּס" – "תרגום השבעים" מהמאה הרביעית או החמישית. הקודקס נמכר במהלך המאה התשע-עשרה לרוסיה ומאוחר יותר מצא דרכו למוזיאון הבריטי.

אם כן, קותי וכמה דרוזים מיחידת המיעוטים מעוניינים להגיע למקום המיוחד הזה, ההר והמנזר. היכן אלה? אין זה קל למצוא. הם יצטרכו להסתמך על תיאוריות, מפה מאוד לא מדויקת בקנה מידה של אחד למיליון, ואולי עוד עזרה שבקרוב תגיע.

המפה שבידי היוצאים מסתמכת על מדריך הנסיעות של קארל בדקר, שנכתב לפני 60 שנה, שהיה מעודכן מאוד, לזמנו. במדריך נכתב שהדרך לסנטה קתרינה כרוכה בשמונה ימי סיור, אך צוות החיילים הישראלים מצויד ברכב ועל כן צפוי לעשות זאת בתוך יום אחד בלבד.

זהו אכן יעד מסקרן, עטוף מסתורין היסטורי מרתק, אך המסע לשם מפרך, עובר בשבילי עפר עתירי מהמורות, דרך חתחתים, בעיקר מראס סודר כשהכוח ינוע לכיוון א-טור. אך התוואי אינו האתגר היחיד הניצב בפניהם. בסנטה קתרינה, כך דוּוח להם, הם צפויים לפגוש פלוגת קומנדו מצרית.

קותי ושותפיו למסע יוצאים בנתיב לא מוכר, מבלי לדעת מה מצפה להם. לפתע מזוהה בשמים מטוס. הוא מתקרב אליהם בקצב מסחרר, מנמיך לקראתם. מטוס מצרי, הם מנחשים ומכוונים מקלעיהם אליו. עוד שנייה ילחצו על ההדק ולפתע מישהו מזהה, צועק, "זה פייפר." כלומר, מטוס שלנו. של צה"ל. הנשקים מורדים מטה. הנשימה שנעתקה מוסדרת שוב. המטוס נוחת ויוצא ממנו ראש מטה פיקוד דרום, גנדי. "מה אתם עושים?" חוקר סא"ל רחבעם זאבי. משנענה, נדמה כי הוא כבר מתפתה להצטרף אליהם. הוא סוקר בעוד מבט את הנוף המדברי שסביבם, שם ידיו על מותניו ומחייך אליהם. חד להם: "איפה אתם עומדים, אתם יודעים? בדרך לא-טור." אז קובע, "אפשר לנסוע לא-טור בלי בעיות ובלי להתמהמה." הוא מצביע על ההרים החכליליים ואומר, "זה הר סיני, ג'בל מוסא." עתה גם מתבהר למאזיניו; גנדי לא הגיע בשביל להשתעשע עמם בחידון על ידיעת הארץ. הטיול המדובר בנפשו. הוא בא במטרה להובילו. בידו האחת תרמיל ובשנייה מפות ודגל. המפות הללו הן בקנה מידה אחד ל-100 אלף. מפות מצריות עדכניות, שנפלו שלל במערכה, ויש בהן גם הצללה. הן מבליטות צללים על ידי ציור. המפות המצריות ישמשו עזר מצוין בהמשך. "בשביל מה הדגל?" תוהה קותי בפני חברו. "בשביל להניפו על ההר," עונה גנדי.

החבורה יוצאת לדרך ולבו של קותי מתרונן לנוכח המראה הנהדר שלעיניו: שדרת קומנדקרים וג'יפים הנעה בטור לאורכו. פגישתם הראשונה היא עם שיירת גמלים ובדואים, עמוסת ביזה משדות הנפט. הם ממשיכים לנוע אל הבלתי ידוע והלא צפוי, כשבכל פעם מתגלה מופע חדש בחסדי הטבע או האדם: זרימת מים בלב המדבר, קבוצת דקלים, מנזר קטן ומקסים ביופיו. לאחר אלה, הם חולפים על פני שרידי צבא ומחנותיו. והנה, קבוצת אנשים מסתודדים. ברגע הראשון מנסה קותי להבחין אם הם מזוינים בנשק או לא ועל כן יש לפתוח עליהם באש. ברגע השני, אחיזתו בנשק מרפה. אין מהם סכנה.

שורת הקומנדקרים ממשיכה בדרכה ועוברת בוואדי מוכּתב, הוא נחל כתובות. השותפים למסע עוצרים ומתפעלים מאותו תיעוד ייחודי – דורות רבים שחקקו במקום את שמותיהם וציוריהם. יהודים ודרוזים מתרגשים להתבונן, לנסות להבין את הספרייה הייחודית הזאת, שאינה מנייר או פפירוס אלא כתובה בסלע.

לאחר נסיעה בת יומיים הם מגיעים לעיירה א-טור שלחופי מפרץ סואץ, בדרום-מערב סיני. הם מוצאים אותה עזובה לגמרי, חוץ מכמה חיילי מילואים ישראלים כששני שבויים מגישים להם אוכל. שם גם מצטרף אליהם הכתב הצבאי חובב ההרפתקאות אורי דן. רק בן 21 הוא אך כבר ידוע בקשריו עם החלונות הגבוהים. "מה אתם עושים?" הוא מסתקרן. "זקס," משיב לו קותי. אורי מבין. בלשון הפלמ"ח, זקס פירושו חומר סודי ביותר.

מנחל כתובות מגיעה החבורה לנחל פיראן, לג'ונגלים רחבי הידיים, לתמרים, לנאות מדבר, כר נרחב לעבודתם של ארכיאולוגים. הם פוגשים שם איש דת שכפוף לפטריארך של ירושלים, אך חשוב מכך – מזהים סימנים לכלי רכב. הם מסתכלים זה בזה ומבלי מילים משתפים בחששם – ודאי זהו סימן שהמצרים יארבו להם בוואדיות, ומי יודע מה מספרם. תנועת החבורה זהירה אך מהירה. לא רק בשל הדאגה מאויב אורב, אלא בעיקר זהו הדחף הממריץ אותם לרוץ למנזר ולהר, לחוש ולגעת בהם, בהיסטוריה העתיקה. בזמן שהם מתקרבים לעמק שבו אמור לשכון המנזר, הטייס דונצ'יק שחג מעל מדווח להם שהוא רואה עיר של ממש. האם ממתינה שם לא פלוגת קומנדו מצרית כמו שנאמר בתחילה מפי השמועה, אלא דיוויזיה שלמה? אין הם בטוחים. עוד מעט יגיעו וידעו.

עם דמדומים, כשהשמש שוקעת וכמעט מחשיך לגמרי, הם עוברים בפנייה חדה של הדרך שמאלה לוואדי א-דיר ולפתע הגיעו! בין צוקים עצומים, בתוך גיא מוצל כולו, מתגלה להם מנזר סנטה קתרינה. משהם מבחינים בצלליתו, קותי משולהב. הוא עוצר את הג'יפ, קופץ ורץ. מפזז ומרקד כמו עלם צעיר. לימים יתאר את תחושותיו ברגע מיוחד זה: "היה זה נוף קדומים אדיר ביופיו. ליל ירח. היתה מין הרגשה מיוחדת, כאילו ירדה השכינה בינינו." הוא נהנה ממנו כמוצא שלל רב.

האחרים שותפים לו בשמחתם לנוכח המנזר, אך מתונים יותר בתגובתם, מלבד אחד. במהרה מצטרף אליו גנדי, שמחבקו ומנשקו. אז מטפס על הג'יפ, אוחז במקלע וצועק, "אני האדם המאושר בעולם." מי שמכיר אותו, מאמין לו.

גנדי (על הג'יפ) וקותי (על הקרקע) רוקדים משמחה עם הגיעם למנזר סנטה קתרינה בתום מבצע סיני. "היה זה נוף קדומים אדיר ביופיו. ליל ירח. היתה מין הרגשה מיוחדת, כאילו ירדה השכינה בינינו"

כטוב לבו, שולף גנדי את הפנקס החביב עליו, בעל הכריכה האדומה. ספק בצחוק ספק ברצינות, הוא מחלק פתקים לזיכיונות – לראשון מוענק זיכיון להקמת קיוסקים; אחד הקצינים, עקיבא סער, מקבל זיכיונות לכל מכרות הנחושת בסיני. ומה עם קותי? "מאשר בזה," נכתב בפתק, "לרב-סרן יקותיאל אדמוביץ' לבצע בזאת פעולות שוד כרצונו במרחב הר סיני, פרט לאנשים המצוידים בתעודות מעבר החתומות על ידִי." על החתום, רחבעם זאבי.

לאחר דקות ספורות, כשמתפוגגת השמחה, הם מתפנים לבעיה שניצבת לפניהם – כיצד יוכלו להיכנס לסנטה קתרינה. חומות המנזר בנויות אבני שחם, גובהן כ-15 מטרים. הם מאמצים מבטם בחשכה, ומזהים את שער הכניסה העשוי עץ. הוא נעול. במשך דקות ספורות הם מקיפים את המתחם בריצה פעם ופעמיים, במאמץ לאתר פתח נוסף, ומגלים לפתע חוט משתלשל שמפעיל פעמון. קותי לא מהסס. הוא רץ, לופת בחבל ומטפס עליו בזריזות חתולית. טיפוסו גורם לצלצול פעמון רועש. לשמע הפעמון, מגיח נזיר בגג, מבחין בג'יפים, ונעלם. מהבזק מבטו ותנועתו ניכר בבירור – הוא וחבריו יראים מפני הזרים שבאו. מאוחר יותר יספרו לאורחיהם הישראלים כי כבר שמעו שתמה המלחמה, אך דאגו בעיקר מכנופיות עריקים שנסות מהחזית, אנשים פוחזים שעלולים בפורקם עול להמשיך ברוח זו ולבזוז את אוצרות המקום. משראו פטרול צבאי מתקרב, דממו בתקווה כי זה יחלוף, יפסח עליהם. אולם לנוכח התעקשות הקצינים והחיילים, נוכחו שאין מנוס אלא לפתוח.

קותי בחברת הנזירים בסנטה קתרינה. "מאשר בזה," כתב גנדי בפתק, "לרב-סרן יקותיאל אדמוביץ' לבצע פעולות שוד כרצונו במרחב הר סיני"

רגעים ארוכים לאחר שצץ ונעלם הנזיר, מפר את הדממה צלצול פעמונים. בעקבותיהם נפתח שער ודרכו יוצאים כל הנזירים, לבושי שחורים ועטויי זקנים. הם מסתדרים בשורה לקבל את פני הבאים ולפתע נדלקים גם שלל אורות צבעוניים מעל המנזר. קותי, גנדי וחבריהם נכנסים פנימה בעוד הפעמונים מלווים אותם בצלצולם.

כשגנדי, קותי וחבריהם פוסעים לתוככי המבנה העתיק, מתבהר הדיווח ההוא של הטייס דונצ'יק. לא דיוויזיה מצרית ממתינה להם, גם לא פלוגת אויב, אף לא חייל אחד, אלא שהמנזר הוא שרשרת של בניינים. הם מובלים אל חדר האורחים, שם מכבדים אותם בשתייה, בשקדים ובאגסים. האורחים מופתעים: "אגסים בלב המדבר?" האב ניקופורוס מסביר בקולו הצרוד: "המטע נמצא במרחק שתי שעות הליכה מכאן." לזמן קצר החיילים הישראלים נותרים לבדם, מאחר שהנזירים נפנים והולכים לתפילת הערבית.

עם שובם, הם מעבירים לאורחיהם הדרכה. עקיבא סער, באמצעות הצרפתית הדלה שבפיו, ואחד הנזירים שדובר שפה זו אף הוא בגרסתה הרצוצה, משמשים מתורגמנים בין דוברי העברית לדוברי היוונית והערבית. האורחים מגלים שם עיר חובקת כול. יש בה כנסייה, מסגד, מעונות, חדרי תפילה, אך בעיקר הם מתרשמים מהספרייה הקסומה, מלאת הסוד.

הנזירים מראים להם שם את אותו מכתב מעלי בשם הנביא מוחמד, שלא ידע קרוא וכתוב, ובו עלי מעניק חסותו למנזר. מכתב נוסף שנשלף נכתב בידי נפוליאון בונפרטה. ברוח היסטורית זו, יתיישבו עוד מעט הקצינים הישראלים עם מארחיהם ליצור מכתב משלהם.

לאחר מכן ממשיכים האורחים בהדרכת הנזירים לכנסייה קטנה שבפתחה משתרג שיח מוגן בגדר ומעליה השלט "הסנה הבוער". האב ניקופורוס מסביר נלהב: "אין למצוא שיח כזה בכל מדבר סיני. הוא דומה לשיח פטל, אך אינו נובט ואינו נותן פרי."

בשעת ערב מאוחרת יותר הם שבים לטרקלין ומזמנים את הנזירים לחדר האורחים. במעמד שרוח רשמיות וקודש אופפים אותו, מסבים אלה מול אלה, קציני צה"ל והנזירים. ההתרגשות רוחשת בין האנשים. במרכז השולחן נפרס דגלה הלאומי של מדינת ישראל. הוא יהיה המצע לדיון. הקצינים הישראלים קוראים בפני הנזירים מנשר שכתבו בעברית, בעוד עקיבא מתרגם אותו לצרפתית באוזני מארחו שדובר שפה זו. וכך נכתב במנשר: "אל היושבים במנזר סט' קטרינה על יד הר סיני! צבא ההגנה לישראל, אשר כבש את חצי האי סיני, מביא לכם ברכת שלום וברכה. הקרבות הסתיימו ופנינו לשלום. אנו רוצים לראותכם תחת חסותנו כאנשים העוסקים בשלהם מתוך אמונה בשלטון הצבאי הישראלי, אשר יעשה הכול למען לא לפגוע בכם וברכושכם ולאפשר לכם להמשיך בעבודתכם. אנו דורשים מכם נאמנות לשלטון הישראלי. רחבעם זאבי, ס. אלוף." התאריך: 17 בנובמבר 1956.

עם תום מלאכת התרגום, הנזירים פונים להתייעצות ושבים עם מכתב תשובה ביוונית, שבו הם מודים לאלוהים שנתן לבני ישראל את הזכות לחזור למקום שבו קיבלו את התורה ומבטיחים לנהוג בלויאליות לשלטון הישראלי. הרגשה של ראשוניות שוררת בין הנוכחים. תחושה משכרת חולפת בין השורות, גם בקרב החיילים הדרוזים, כאשר הצדדים חותמים על המנשר.

באותה הזדמנות משרבט גנדי הוראה נוספת, על המפה שהביאה את החבורה ליעדם הנכסף: "רס"ן אדמוביץ', הנך מתמנה כמפקד העליון לחבל הר סיני. מיקום המפקדה: מנזר סט' קטרינה. בתוקף החל מ-17 נוב 56', שעה 17:00 (יום הכיבוש). רחבעם זאבי, סגן-אלוף."

בשעת ערב מאוחרת מתפזרים הנוכחים ללינה בחדרים. אך לילה כזה, לא נועד הוא לשגרה שכזאת. שנתו של קותי נודדת, וכך גם של חברו עוד מימי ג'וערה. השניים יוצאים מחדרם ונפגשים במרפסת. גנדי וקותי, כל אחד מהם מתייחד עתה עם אלוהיו.

ליל ירח נפלא מקבל את פניהם. הלבנה מאירה להם את גיא הגרניט. הכול בוהק ומשונה. גנדי מרגיש שהוא חולם. מתחתם הם מבחינים שגם עקיבא מתקשה להירדם. הדבר מובן. לא רק האירועים המסעירים מדירים שינה, אלא גם צלצול הפעמונים שמטרתם לגרש את השדים ולקרוא לתפילה. אחד מהם קורא לו. עקיבא מופתע. מנסה לאתר מהיכן הקול. ובמקום כזה, אפוף רוחניות ממינים שונים, זהות הקורא כאילו מתאווה להיות יותר מהרגיל. כך גם בעיני הקול שפנה לעקיבא, אשר מוסיף בבדיחות, "עקיבא, אלוהים קורא לך."

השחר כמעט מאיר. עם הנץ החמה משכימים דרי המקום ופונים לבית הקברות. זהו בית עלמין משונה, מנהגיו זרים לאורחים. מתברר כי לאחר שנפטר מי מהנזירים, הוא נקבר לזמן מה באדמה. לאחר מכן מוצאות עצמותיו ומובאות לבית המתים, שם מונחים בנפרד מצבורים של עצמות, גולגולות, ידיים ורגליים. ערמות העצמות הללו, הממוינות היטב, הן תמונה מוזרה עד מאוד; מקבריות אפלה מעוררת צמרמורת. בכניסה לבית המתים ניצב פסל של סטפנוס הקדוש, ששומר על הפתח. זהו מפגש מעניין, אם מתחשבים בהבדלי הדתות בין הצדדים. סטפנוס – מתלמידיו של רבן גמליאל – הוצא להורג בשנת 35 לספירת הנוצרים בידי הסנהדרין, ונחשב למרטיר הנוצרי הראשון.

האורחים מובאים לחזות בחדרי הצלבנים ובאולם שבו מופיעים כתובות וסמלים המזוהים עמם. בתחנתם הבאה שוכנות שכיות החמדה שניתנו למקום לאורך הדורות ממלכים ומוסדות – נברשות, כוננים ועוד. סך המראות הללו כה ייחודיים ומגוונים, מהסוג שלבר אנוש קשה לעכל ביום בודד. וכל הטיול המודרך הזה, על שלל חוויותיו, הוא רק ההקדמה למה שיבוא: העפלתם להר האלוהים. החבורה נושאת מבטה מעלה. מעל השביל מתנשא צוק עצום. 2,244 מטרים מעל פני הים. השמש מאירה אותו כולו. בפסגתו מתנוסס בניין הנראה זעיר ממרחק רב. זו כנסיית משה, אומרים להם הנזירים. גנדי נזכר בנאמר בספר שמות: "וְהִגְבַּלְתָּ אֶת הָעָם סָבִיב לֵאמֹר הִשָּׁמְרוּ לָכֶם עֲלוֹת בָּהָר וּנְגֹעַ בְּקָצֵהוּ כָּל הַנֹּגֵעַ בָּהָר מוֹת יוּמָת."

הישראלים מוכנים לעלייה. "כמה זמן ארך לחיילים המצרים להעפיל אל פסגת ההר?" מתעניין גנדי באוזני ראש המנזר, שמשיב, "שעתיים וחצי." הנינוחות המחויכת שלו, של קותי ושל חבריהם נמחקת בן רגע, מוחלפת בתחילתה של ריצת אמוק. עליהם להגיע כמה שיותר מהר, להוכיח גם בדרך זו את עליונות הצבא הישראלי על אויבו מדרום.

עמם מתקדמים במעלה ההר כמה מן הנזירים – אחד מהם בגלימה שחורה וחבוש כובע עגול באותו הצבע. שמו כריסטוס אוונגלוס. לפני שנים הוא שירת במודיעין הבריטי ביוון. לפיכך, אפשר להחשיבו מבחינה מקצועית כקרוב למשלחת הישראלית. הוא נועל נעלי קרפ ולובש מכנסיים צבאיים. איתם מטפס במרץ גם פאפא ניקופורוס, הג'ינג'י בעל המבט הממזרי. הוא היה הראשון למצוא שפה משותפת עם המשלחת. לא, אין הכוונה רק לשפה הצרפתית שכבר הוזכרה, אלא לבקבוקי הקוניאק שזרמו כמים בערב שהגיעו האורחים אל המנזר. מבטו מלמד על עברו. לאחר שהבריטים עזבו את הארץ, מסיבה שלא הובררה ממש לשומעים את קורותיו, אלו הוציאו נגדו גזר דין מוות. על כן הוא נמלט לסנטה קתרינה. לאחר מכן הוברח לישראל. הוא מחיש עתה את צעדיו, אוחז מקל, בעוד עקיבא לידו. ניקופורוס כושל בדרך. לגנדי, לקותי ולחבריהם אין פנאי לזה. המצרים נדרשו לשעתיים וחצי להעפיל לפסגה. הרקורד המשופר קורא לגנדי ולקותי להאיץ צעדיהם, להעצים מאמציהם. כמובן שהם מקדימים בהרבה את הזמן שנקב ראש המנזר. הם עושים זאת בשעה וחצי. נושמים אוויר פסגות ומתרוננים מההישג.

משם מתגלה להם נוף מטריף חושים. נשימתם נעתקת למראהו, לא כל שכן דיבורם. בדממה הם מתבוננים בו, מעכלים את מתנת הטבע למעפילים אל ההר.

אוונגלוס, הווטרן מהמודיעין הבריטי, מספר לאורחיו היהודים: "כאן ליד הסלע הזה, בתוך הגדר המקיפה את הכנסייה, קיבל משה את לוחות הברית."

אורי דן נותן מבט ממזרי בחבריו, מציע להם, "כדאי שבהזדמנות זו נשיב לאלוהים את הלאווים מעשרת הדיברות ואז יהיה אפשר לחיות בעולם הזה."

אורי, כיאה לעיתונאי, מתרוצץ ללא הרף לתעד את המאורע. הוא מצלם ללא הפסקה. "זה גוזל זמן," רועמים עליו כמה מחבריו כשהוא מעכבם בשל סיבות אלה, אך בלבם מבינים שמשימתו תנציח אותם ואת מעשיהם. משנגמר הפילם, הוא נחפז במורד ההר כדי להביא קופסאות נוספות, כשנשימתו מתאמצת לעמוד בקצב שמכתיבה לו משימתו.

הקצינים הישראלים חפצים להניף את הדגל, אך מתקשים בהיותם חסרים חוט או חבל. ליד הכנסייה הם מוצאים מעין קורה גדולת ממדים וכבדה. אליה הם מצמידים את דגל ישראל וביחד מניפים אותו על הפסגה, מלווים ב"תחושה איווג'ימית", נוסח זאת הידועה מאותו קרב עיקש בין צבאות ארצות הברית ויפן בשלהי מלחמת העולם השנייה. דגל ישראל מתנוסס על הר סיני. העם שב אליו בחלוף כשלושת אלפים שנה, שוב לאחר שהִכה את המצרים שוק על ירך. נציגיו לבשורה זאת מרגישים על גג העולם. הם נוטלים צבע וחוקקים על הסלעים, "ראשוני צה"ל, פיקוד הדרום, 17 בנובמבר 1956." הנוכחים מכבדים את המעמד בשתיקה רמה. אז קותי מזנק לפעמון, קושר חבל ומתחיל לנענעו בכוח, צלצול שמחה מחריש את האוזניים. אנחנו בהר סיני!

רק אורי דן, השמחה ממנו והלאה. בשל כל הצילומים שקדמו, דווקא למעמד זה, של הנפת הדגל, נותר ללא פילם. במהירות אימים הוא שוב אץ למטה. "בלי התמונה הזו, עדיף שלא אהיה קיים," הוא זועק לחבריו כשתחושת האשמה מכבידה עליו. כעבור זמן לא רב, בוודאי פחות מזה של המצרים, הוא שב נושף ומתנשף. לאחר שמסדיר רק מעט את נשימתו, הוא פוקד על שותפיו למסע להניח ידיהם על הקורה שממנה מתנוסס הדגל. התצלום שנתן את ההשראה זיכה את ג'ו רוזנטל מאיוו ג'ימה בפרס פוליצר. אולי על כך חלם אורי דן במהרו במורד ההר ובחזרה, אולם הוא יסתפק בתמונה רגילה למדי בעיתון.

המשלחת בראשות גנדי (שני מימין) וקותי (רביעי מימין) מניפה את דגל ישראל על הר סיני. "כדאי שבהזדמנות זו נשיב לאלוהים את הלאווים מעשרת הדיברות," הציע אורי דן

עם רדתם למטה, נוחת במקום מטוס פייפר. גנדי מחליט שדי לו והוא עולה עליו. בדרך הוא בודק אם ניתן לנחות על הר סיני ומסמן עוד יעד היסטורי – נחיתה ראשונה על המקום שבו לפי המסורת קיבל עם ישראל את לוחות הברית. עם שובו לבסיס האם, הוא שולח מברק לקותי, לחבריו וליתר הסיירים שיצאו לסנטה קתרינה: "עברתי מעל ההר שבו הנפנו את הדגל. הוא מתנוסס בגאון."

כשהמצרים ישובו לשלוט בסיני כעבור זמן לא רב, הם יזדרזו להסיר את הדגל ולכסות את הכתובות בפח שחור. כעבור 11 שנים קותי ייפגש עמם שוב. הפעם פנים אל פנים ולא במעין מערכה על הר סיני, אלא בקרב אמיתי על חצי האי כולו.

קותי: סיפורו של סגן הרמטכ"ל אלוף יקותיאל אדם / יניב מגל
מטר, 2023
252 עמודים

יניב מגל הוא סופר, ביוגרף ועיתונאי ישראלי