פֶּרֶק מִסֵּפֶר – "האבודים" מאת סיימון בקט

פרק שלישי

משהו בשמיים לא היה כשורה. הם היו אחידים, לבנים-מלוכלכים, והשמש נתלתה בהם כגוף בוהק וסטטי הישר ממעל. הם לא השתנו באף רגע וגם צללים נראו בהם, אזורים כהים יותר בפינות. בהדרגה נעשה ברור שלא אמורות להיות בהם פינות. שאלה כלל לא שמיים.

שזו בעצם תקרה.

ג'ונה מצמץ וליחך את שפתיו הסדוקות. הוא היה בחדר קטן. שכב על מיטה. ראשו וכל גופו כאבו, אבל הכאב היה מעומעם, כאילו הסתנן אליו דרך שכבה צמרירית.

איפה...

הוא לא זכר דבר. הוא הרים את זרועו וראה צינורות וחוטים שיוצאים מהבשר. הוא ניסה להתיישב, ונשימתו נחתכה ממכת הכאב בברכו. הוא השפיל את מבטו אליה וראה שרגלו השמאלית מורמת במתקן מתכתי ונחה על גבי מה שנראה כמו יריעות עור. היא הייתה עטופה בתחבושות לבנות, עבות ומהודקות, מכף רגלו ועד למעלה ירכו. מחשבותיו התערפלו, מבולבלות. מה לכל הרוחות... האם נפצע במבצע? או בתאונת דרכים? שוב ניסה להתיישב, אבל רגלו מיאנה לנוע. הניסיון העביר בו עווית כאב נוספת.

"רק רגע, מותק, אל תעשה את זה."

הוא לא הבחין באחות שניצבה ליד המיטה, כשהיא מוסתרת חלקית על ידי עמוד העירוי ועגלת המסכים הדיגיטליים. היא סיימה לתקן את זרם העירוי ונעמדה במקום שהקל עליו לראות אותה. היא חייכה אליו בעליזות מקצועית.

"אז התעוררנו, מה? איך אנחנו מרגישים?"

ג'ונה לא ידע. הוא חיפש זיכרון כלשהו, אבל כל שהעלה בידו היו בהלה ובלבול.

"איפה..." קולו נשמע כקרקור יבש. הוא בלע רוק בניסיון להרטיב את פיו. "למה אני..."

"זה בסדר, אתה בבית החולים. נפצעת. חכה רק רגע ואלך לקרוא לרופאה. היא תסביר הכול."

לא, חכי... ג'ונה לא רצה שתעזוב אותו, אבל היא כבר יצאה מהחדר. הוא שכב במיטה, עורו קריר ולח מחרדה. ראשו היה כמו חור, וכל מחשבה שעברה בו נבלעה מייד. הוא קפץ אגרופים וניסה להאט את נשימותיו ולהתמקד בכאב הקטן והחד שחוללו ציפורניו כשננעצו בכפות ידיו.

הדלת נפתחה שוב. האחות נכנסה, מלווה באישה חמורת סבר במדי בית חולים כחולים. היא התייצבה ליד המיטה בשעה שהאחות הוציאה לוח לחיץ ממרגלות המיטה והחלה להקריא הערות.

"שלום לך. טוב לראות אותך ער," אמרה החדשה. היה לה מבטא אירי מודגש. "אני ד"ר מנגהאם, אחת מהרופאים שמטפלים בך. איך אתה מרגיש?"

ליבו של ג'ונה עדיין דהר. "מבולבל," הצליח לומר.

"זה מובן לחלוטין. אני יודעת שיש לך הרבה מאוד שאלות, אבל אכפת לך קודם לענות על כמה שאלות שלי? בתור התחלה, האם תוכל לומר לי איך קוראים לך?"

במשך רגע או שניים איומים לא עלה בראשו דבר, ואז הוא פשוט ידע את התשובה: ג'ונה. ג'ונה קוֹלי."

היא הנהנה, כאילו עבר בחינה. "תוכל לומר לי במה אתה עובד, ג'ונה?"

"אני... אני שוטר." ביטחונו החל לשוב אליו כשגילה שהוא זוכר. "סמל."

"יופי. ואתה יודע איפה אתה?"

ג'ונה הביט סביבו בחדר. שום זיכרון לא נלווה אליו, אבל המיקום היה ברור למדי.

"בבית חולים..."

"אתה זוכר למה אתה כאן?"

שברי זיכרון החלו חוזרים אליו וחוללו התקף חרדה נוסף. ג'ונה השפיל מבט אל כפות ידיו. העור בהן היה אדמומי ומגורה.

"הייתי במחסן. באזור הרציפים... תקפו אותי." הכול החל לחזור אליו, מפל של תמונות מסויטות. גאווין והצעירה. המאבק. הוא הניח יד על ראשו ומישש תפרים וקוצים של קרקפת מגולחת. "אלוהים, מה..."

כשזז השתנק שוב מעווית הכאב שעברה בברכו.

"נסה לא להתאמץ," אמרה לו הרופאה. "נאלצנו לנתח את הברך שלך, אז לעת עתה רצוי להימנע מתנועות פתאומיות. אני מניחה שיש לך שאלות רבות, אז בזמן שאבצע בדיקה זריזה אנסה לענות על הרפואיות שבהן. זה בסדר?"

האחות כבר טרחה סביבו וכרכה סביב זרועו שרוול למדידת לחץ דם.

"כמה זמן אני כאן?" שאל אותה.

"יומיים. תעקוב בעיניים אחרי האצבע שלי," אמרה והציגה את האצבע מול פניו ואז הניעה אותה מצד לצד. "זכור לך שהתעוררת לפני הפעם הזאת?"

"לא." הוא הרגיש את החרדה מבעבעת בתוכו שוב כשבדק את החורים שבהם היה אמור להיות זיכרונו. "אני לא מצליח להיזכר בשום דבר מלפני... מלפני שהביאו אותי הנה."

"זה לא חריג. ספגת פגיעת ראש שהצריכה תפרים וגרמה לך סדק בגולגולת. זה הוביל לנפיחות במוח וחשבנו שאולי נצטרך לנתח אותך גם שם, אבל למזלנו הלחץ ירד גם בלי התערבות. טוב, אני רוצה שתלחץ את האצבעות שלי. יופי. עכשיו ביד השנייה."

ג'ונה ציית אוטומטית והתאמץ לעכל משהו מכל זה. "יש נזק לטווח ארוך?"

"זה מה שאנחנו מנסים להבין. אבל הסריקות שלך מעודדות, וממה שאני רואה בינתיים אני לא מודאגת במיוחד. הגעת אלינו עם פציעות נוספות – חתכים וחבלות, וכוויות מחומרים כימיים בידיים – אבל רובן שטחיות. אתה יכול לדחוף את כף רגל ימין כנגד כף היד שלי? הכי חזק שאתה יכול. בדיוק." היא הזדקפה. "טוב, לא נראה שישנה חולשת שרירים או פגיעה מוטורית כלשהי. נצטרך לבצע בדיקות נוספות, אבל אני חושבת שיש מקום לאופטימיות. הקואורדינציה וחוזק השרירים שלך נראים בסדר, ובכנות, זה יותר טוב ממה שציפינו, והסדק בגולגולת אמור להחלים מעצמו עם הזמן. אבל סביר שבמשך זמן-מה תסבול מתופעות לוואי של זעזוע מוח. כאבי ראש, רגישות לאור, אולי בלבול קל. אולי תשים לב שהמחשבות שלך קצת מעורפלות, אבל זה אמור להיות זמני בלבד."

"אמור?"

"קשה לצפות פגיעות מוח. יש אנשים שמחלימים מהן מהר מאוד, ואצל אחרים זה לוקח יותר זמן. אבל נסה לא לדאוג. ההתאוששות שלך משמחת אותנו מאוד."

נסה לא לדאוג. בטח, זה יעבוד. ג'ונה הרים את ידו לגעת שוב בתפרים בראשו ואז התחרט. "מה לגבי הברך שלי?"

"כן, בדיוק הגעתי לזה." הרופאה הידקה את שפתיה זו לזו כשהשפילה את מבטה אל הגפה החבושה. "היא נפגעה קשה מאוד. פיקת הברך שלך... ובכן, היו בה כמה שברים, וכמה רסיסי עצמות זזו ממקומם. בנוסף, יש לך קרעים בגידים וברצועות. אבל החדשות הטובות הן שהניתוח הראשוני עבר בהצלחה."

ג'ונה הביט ברגלו. "הניתוח הראשוני? את מתכוונת שיהיו ניתוחים נוספים?"

"עדיף שתשאל את האורתופד המנתח. הוא יגיע מאוחר יותר כדי לדון באפשרויות. אבל ניכר שאתה בכושר גבוה ושהשרירים סביב הברך שלך מפותחים מאוד. זה יעזור בשיקום."

אפשרויות. שיקום. מילים שכאילו לא היו קשורות אליו. "מתי אוכל לחזור לעבודה?"

הרופאה חייכה, אבל החיוך שלה היה מקצועי ונועד להסיט את השיחה מהנושא. "אני לא חושבת שכדאי לך לדאוג בעניין הזה בינתיים."

אם היא ניסתה לנסוך בו תחושת ביטחון, הרי שעשתה בדיוק ההפך. "אני צריך להגיש דיווח..."

"אין לי ספק, וישנו בלש שמאוד מחכה לדבר איתך. אבל זה יוכל להמתין למחר."

"אני מעדיף לא לחכות." ג'ונה רצה נואשות להשלים את החלקים החסרים ביומיים האחרונים, להבין מה לכל הרוחות קרה שם, במחסן ההוא.

חיוכה של הרופאה נעשה נוקשה מעט. "גם הוא מעדיף שלא לחכות, אבל אני חוששת שזו החלטה שלי. הדבר הטוב ביותר בשבילך עכשיו הוא לנוח."

ג'ונה רצה להתווכח. שאלות נדחקו להישאל – על גאווין, על הצעירה ושאר הקורבנות, על האיש האלמוני שנאבק בו. אבל בבת אחת הוא הרגיש מרוקן. ואז, כשהרופאה והאחות יצאו מהחדר, ראה משהו שלרגע הסיח את דעתו מכל השאר. לפני שהן סגרו אחריהן את הדלת קלט ג'ונה במבט חטוף שוטר במדים שניצב בחוץ, במסדרון. אלוהים, הציבו לו שמירה ליד הדלת? זה לא הגיוני. מצד שני, שום דבר בזה לא היה הגיוני.

עיניו של ג'ונה נעצמו, וקולו של גאווין כמו רדף אחריו במנהרה חשוכה.

פישלתי. הבנתי הכול לא נכון. הכול...

האבודים / סיימון בקט
כתר, 2023
תרגום מאנגלית: מיכל כהן
344 עמודים

סיימון בקט הוא סופר ועיתונאי בריטי. עבד כעיתונאי פרילנסר בטיימס, בדיילי טלגרף, באובזרבר ועוד. ספריו הידועים ביותר הם בסדרת מותחני פשע שגיבורה ד"ר דיוויד האנטר הוא אנתרופולוג משפטי (forensic anthropologist). ספרו החדש "האבודים" הוא הראשון בסדרת ספרים חדשה שגיבורה הוא ג'ונה קולי, שוטר במשטרת המטרופולין של לונדון