פֶּרֶק מִסֵּפֶר – "מבוא לקולולוגיה" מאת ערן ויזל

פרק שלישי

להחזיק את גופו המתייסר של המשיח

מה נלחץ בקצה כל בקשה ומסתתר בסופן של כל הבקשות כולן? זו אותה התחינה תמיד: "אהבו אותי!", "אהבו!"

כך מבקשים החיים וכך מבקשים המתים, וזו שורתה התחתונה של כל שורת שיר. אין קדוש המסתתר בענף שינסח תחינה אחרת. בני אדם מה הם בחשבון אחרון? ילדים משתוקקים לזרועות חזקות שיאספו אותם מערימת קש, למישהו שיניח כף יד טובה על ראשם הבוער ויצנן את קולות הגוף בנשיפה. "אהבו אותי, אנא מכם אנשים טובים, אהבו מאוד!"

בחדר המרצים הריק שבמכללה יושב מוטי. עיניו עצומות והוא משקיט קולות אחרונים, שעוד מוסיפים להזדחל בו, מאיימים לשוב ולרעום ולייצר מהומות. בעוד שעה קלה, כשיעמוד לפני הכיתה, כבר יהיה מוכן לקפוץ אל הסטודנטיות שלו הלכודות בכיסאותיהן, להתחנן לאהבתן.

באותה השעה נסים, אחיו הגדול והשתקן, עמד בפני סיום פרויקט שתילה של שיחי לנטנה במדרון דשא שנמתח מקצה חצר העפר שב"פנימיית האל הטוב". השיחים הצעירים נשתלו בתעלות חפורות בצורת צלב גדול, זרועו האנכית שישה מטרים והאופקית ארבעה, ומשולב בו צלב קטן יותר שזרועותיו שוות זו לזו.

כשסיכם עם אניקה רבת החסד ובליקס קפוצת הפנים על שיחי לנטנה ססגונית, הבטיח שילוב צבעים קפדני שיאפשר להבחין את שני הצלבים זה מזה. בהיקף הצלב לנטנה לבנה, ולאורך הזרועות רצף של לנטנות בצבעים לפי הסדר הבא: כתום־אדום־סגול בחלק התחתון ובחלק העליון של הזרוע האנכית, אדום־כתום־צהוב בשליש הראשון ובשליש השלישי של הזרוע האופקית, ובנותר – החלק האמצעי של הזרוע האנכית והשליש האמצעי של הזרוע האופקית, שיחד יוצרים צלב שווה זרועות – לבן־ורוד־סגול. הם רכנו בתחתית המדרון מעל כמה דפים שנתלשו מפנקס. התוכנית שורטטה בקווי סרגל חתוכים. מתוך גופו של מה שאניקה ובליקס כינו בשם "צלב פסיון", הגיח מה שכינו "צלב יווני", אורך זרועותיו מטר שלושים על מטר שלושים בדיוק. בסוגריים אניקה רשמה באותיות זעירות: "crux immissa quadrata".

הוא הזמין את שתילי הלנטנות בארגזים נפרדים. באותו בוקר, עוד לפני שניגש למשתלה לאסוף את הארגזים, הרים טלפון לוודא שהקפידו לסדר את השתילים לפי צבעיהם. אבל תוך כדי השתילה גילה שהשתילים לא מוינו בדקדקנות והוא נאלץ לארגן אותם מחדש לשלוש קבוצות. אלא שכעת, כשעמד לשלב בתעלות החפורות את השתילים האחרונים, הבין שכנראה טעה. תחתית הגביעים הקטנים באחד משתילי לנטנת האדום־כתום־צהוב נצבעה בגוון כהה יותר, סגלגל. הוא תלש שניים־שלושה גביעים שכאלה, הרים את משקפי השמש ובחן אותם בריכוז. ללא ספק. אם לא מדובר כאן בטיפול של איזשהו מזיק, הרי שהגביעים הצהובים בדרכם להסגיל. הוא שלף את הטלפון מכיס המכנסיים, תקתק "לנטנה" בגוּגל ושקע בקריאה. אבל לא נכתב דבר על תנועות פיגמנטציה בשלבי התפתחותו הרכים של הצמח.

הוא הניח לעניין וחזר וירד על ארבעותיו והידק את האדמה החמה על שורשי השתילים. ואז נחו עיניו על קבוצת גביעים ורודים באחת הלנטנות שתחתיתם הלכה והצהיבה. הוא חדל מעבודתו והביט כה וכה, ואחר כך נשכב על גבו לאורך זרועו הרוחבית של הצלב ובחן את טורי השתילים מלמטה למעלה.

עכשיו כבר ידע בוודאות שסִדרם המקורי של השתילים בארגזים היה מוקפד מאוד ושצלב הפסיון, והצלב היווני שאמור לבלוט מתוכו, עומדים להיראות כמו מהומה רבה של צבעים. אבל הוא המשיך בעבודתו באיזו מונוטוניות אדישה של גננים, שכפות ידיהם המחוספסות מאדמה פועלות בגינה שלפניהן כמעצמן.

אחר כך התיישב בצילה של אלה אטלנטית, לגם מים והביט ממרחק-מה בצלליתו של צלב הפסיון שנמתח לפניו על מדרון הדשא. הוא חש נבוך. המחשבה שפניה הבהירים של אניקה יזהרו למראה הצלב השתול, והיא תביע תחושת תודה עמוקה, העכירה את רוחו.

לא בקלות נחתם חוזה העבודה כאן. בליקס הביטה בו בחשד. בעברית חורקת חזרה ואמרה: "לא משקר לנו, לא משקר. עבודה טובה!" פניה קפוצים ואצבעה נעה בתנועה שאפשר לפרשה כאיום, אך גם כתחינה אילמת.

אבל אניקה ראתה בעיניו קו רך.

אט־אט נרגעו הרוחות. השיחה נהיתה מתונה יותר. הם עמדו שלושתם לרגלי מדרון הדשא וזרם אוויר דק קירר את פניהם. אך מרגע שהחלו דנים בפרטים שוב התגלו קשיים, והפעם שלא באשמתו. אז גם שקעה תנועת האוויר, וקרן שמש הדליקה את החצר בלובן שסימא את עיניו.

הוויכוח התנהל בשפת עיצורים סקנדינבית, והלך והתלהט.

לפתע נכנסה בבליקס רוח רעה. היא החלה מנופפת בזרועותיה וחזרה והצביעה אל עבר שער הפנימייה, כמסמנת את בואו הצפוי של אויב מחריד, וקולה עלה וירד ונשבר גלים־גלים. כיסוי הנזירות השחור נשמט מעל ראשה וגילה את שׂערה השטני, מהודק אל קרקפתה בסיכות שחורות. דמעות זלגו בשני קווים ישרים מעיניה הקטנות, והיא אחזה ברקותיה והרימה צרחה איומה של ציפור.

אניקה קפאה במקומה. אז החלה בוכה גם היא. השתיים נפלו זו בזרועותיה של זו, מתייפחות מרה לנגד עיניו ההמומות של נסים.

דקה ארוכה נמשך בכי זה. נזירה זקנה, כפופה ודקה, שעצמות לחייה מהוהות משמש, יצאה מבניין הפנימייה האפור וקרבה אליהם בהליכה מתונה. רגע קצר קפאה מעל גופן המייבב של אניקה ובליקס, ואז כופפה מעט את ברכיה, היטיבה את הכיסויים השחורים שעל ראשיהן והניחה שתי כפות ידיים מגוידות על כתפיהן הרוטטות. שפתיה דובבו כמה משפטים ארוכים בלי קול. אבל במגעה היה טמון קסם.

כוח גופן של שתי הנזירות המתייפחות התפוגג באבחה אחת. הן נשרו ברכּוּת על אדמת החצר המהודקת, חסרות משקל. הזקנה הוסיפה לתמוך את כתפיהן, שרטטו בין כפותיה כשתי חיות לכודות.

נסים עמד במקומו, רגליו נעוצות עמוק בקרקע, ולא ידע מה יאמר.
"אולי אחזור מחר?" מלמל לבסוף.

הוא הניד את ראשו במבוכה והחל מתרחק לאחור בהליכה איטית.

"עצור!"

הנזירה הזקנה סימנה לו בתנועת סנטר שיקרב אליה, וקולה עמוק וכמו נובע מבאר.

"בוא לכאן, איש צעיר." העברית שלה הייתה צחה, צבועה במבטא דק.

הוא קרב באיטיות וחש שגם גופו שלו מאבד כוח. עוד רגע וינשור על הקרקע אף הוא, יצטנף לצידן של אניקה ובליקס, שנותרו חבוקות וגופן מייבב תחת כפות ידיה של הזקנה. אבל היא הישירה אליו את עיניה ואור כחול נשטף מהן.

היא פנתה אל אניקה ובליקס ובקול מדוד סיפרה דבר-מה, המשילה מָשל בשפת סתרים. ואז חזרה על הדברים בעברית עבור נסים, וקולה בקע מפתח נסתר בחלוק הנזירות השחור שלבשה.

"ז'רום טוב הלב כיבס את כובעו השחור. כובע סקופיה. עכשיו הוא תולה אותו בחצר לייבוש. הנה, שם," אמרה והצביעה על עץ אלה אטלנטית מעבר לכתפו של נסים, ונסים הסתובב להביט.

"שמש שולחת קרן, פוגעת בעור פניו של ז'רום ובכובע שמתנדנד מהענף. פני ז'רום משחירים ובד הסקופיה מלבין. ז'רום שזוף והכובע דוהה." היא ליוותה את דבריה בתנועות הסבר. נגעה בלחייה להציג את עור פניו של ז'רום, והניחה אצבעות מעל ראשה לסמן את מיקומה של הסקופיה. בתנועת סיבוב קלה הבריגה שמש במרכז השמיים.

"שמש אחת בשמיים, שונים הנהנים מחומהּ. האם יעלה על הדעת לריב זה עם זה כיצד לאחוז בקרניה? והנה משיח אחד, ובעלי צלבים מתקוטטים כיצד להחזיק את גופו המתייסר."

הזקנה כופפה פניה ונשקה לאניקה ולבליקס על ראשיהן ושייטה בחזרה אל תוך בניין הפנימייה האפור. כשנסגרה הדלת מאחוריה נדמה היה שמשב מחודש של אוויר ממלא את גופן של שתי הנזירות. הן עמדו על רגליהן בהיסוס, עודן חבוקות ורועדות, ניערו מעט את חלוקיהן והחליקו את גלי הבדים השחורים.

נסים הושיט להן את כפותיו הגדולות והותירן תלויות באוויר ללא תועלת. הוא הציע שישבו לנוח כמה דקות בצילה של האלה. אך הן סירבו בתנועת ראש קלה לכל עזרה.

קולן היה שקט ומהוסס. יש מבחן אמונה אחד שלא עמדו בו. הן ניסו להסביר לו את ההבדל שבין צלב פסיון לצלב יווני, את עקרונות הצלבנוּת של בליקס, שנמשכים ממנזרי סן ויקטור הפזורים במערב אירופה עד צפונה של דנמרק, ואת עקרונות הצלבנוּת של מנזרי המִסדר המזרחיים שעיצבו תפיסת עולם נבדלת, הנמשכת בקו ישר על פני מאות שנות היסטוריה אל כנסיות החסד הסקנדינביות שכוננו אבותיה של אניקה. אך כאן, ב"פנימיית האל הטוב", נמצאה רפואה גם להתקוטטויות אמונה עמוקות מאלו.

אפשר שכמה מהפרטים הִפנים בעיוות מסוים. אבל די היה במה שהבין שישרטט על אחד מדפי הפנקס שלו קומבינציית פשרה, צלב בעל זרועות שוות הצף ועולה מבטנו של צלב גדול ממנו.

הן העבירו ביניהן את דף הפנקס המקומט ועיניהן נשטפו גלי אור. מנגינת קולן לימדה אותו ששעה זו אינה ככל השעות. נס בזעיר אנפין נעשה כאן. הן שוב נפלו זו בזרועותיה של זו ולאורך פניה של בליקס נמשכו מחדש קווי הדמעות הדקים. אז עמדו וקדו קידה קטנה אל קירות הבניין האטום ונופפו בידיהן לשלום. אף נסים נופף בידו. מחרך נסתר או מחלון מוגף בקומה העליונה הציצו בו עיניה של נזירה זקנה, מציפות את החצר במבט כחול.

למחרת שב אל "פנימיית האל הטוב", ובידיו טיוטת חוזה ופירוט טבלאי של העבודה. חמיד, שומר הפנימייה, התנמנם בכיסאו ברגליים פשוטות לפנים. אבל זבוב תועה פקח את עיניו בדיוק כשנסים נעמד לפני שער הפנימייה המסורג. חמיד הניד קלות סנטר אל הגנן הגמלוני ופתח את השער בלחיצה על שַלט הנתון בכיס עור שצמוד לחגורתו. הוא עקב בעניין מסוים אחר גופו המתרחק של נסים. הוא חשב שהגנן גדול הגוף הזה הוא איש טוב לב. האופן שבו נשען על סורגי השער ובירכו לשלום לימד על כך – הנה עומד כאן איש בעל לב תם וישר. אבל הוא גם זיהה היטב את מוזרותו. וכשגל התנומה הכביד שוב על עפעפיו והוא חזר ועצם עיניים, חשב שלא מוזרות היא זו, אלא טיפשות. נפיל רגיל וטיפש מאוד.

אניקה ובליקס המתינו לו בצילה של האלה האטלנטית. מקצה משטח החצר ראה אותן, פניהן נשואות מעלה, והן נדמו לו שקועות בשיחה ערה עם דמות נסתרת בעומק הענפים. כשהבחינו בצלליתו המגודלת נופפו לו בהתרגשות, כלמראה בואו של מכר ותיק.

מלכתחילה נקב במחיר נמוך במיוחד, וזוהר פניה של אניקה חייב אותו לקצץ ממנו עוד. ושוב קיצץ מעט. ואז נסוג כמה צעדים נוספים. ולאחר מכן מלמל שאם את התחזוקה יעשו עובדות המקום בעצמן, הוא יוכל להוסיף הנחה על הנחה.

כל זה אירע באחד מימי השבוע הקודם. כעת, לאחר שסיים את שתילתם של עשרות שיחי הלנטנה, התיישב נסים בצילה של האלה, הוציא מתיק גב גזייה קטנה, מילא פינג'ן מתכת במים מתוך בקבוק פלסטיק והעמיד אותו על האש. אניקה יצאה ממבנה הפנימייה, נופפה לו לשלום וטיפסה אל המדשאה השיפועית לבחון מקרוב את עבודתו. היא כופפה מעט את גופה, שהיה חסוד וטהור ומלא בשר רך, העבירה את כף ידה לאורך פרחי הלנטנה, ונדמה היה שאצבעותיה מרחפות מעל מה שתפסה כנקודה שבה מגיח צלב יווני מבטנו של צלב פסיון. אז קרבה אל נסים, שבחש את הקפה בפינג'ן, ובד חלוקה השחור נע בגלים עדינים עם תנועות רגליה המתרוממות. עיניה האירו בתודה עמוקה.

נסים מזג קפה לספל זכוכית קטן והגיש לאניקה, שסירבה במנוד ראש וצחקקה במבוכה. אבל הוא לא פירש נכון את תנועות ההתנגדות שלה, הותיר את הספל בידה ומזג לו קפה בספל נוסף.

"חמיד לאהוב קפה מאוד," אמרה.

"תמיד," הוא תיקן אותה, וניסה לארגן את דבריה למשפט סביר שהסתרבל בפיו: "את תמיד אוהבת קפה. מאוד."

"חמיד, השומר שלנו. הוא לאהוב קפה." אניקה נעלמה עם הספל ושבה אחרי רגע קל בלעדיו, ונעמדה במרחק-מה, מבליעה חיוכים מתוקים. פעם-פעמיים עיקמה את אפה הקטן במבוכה.

לא מיד הבין את פשר עמידתה במרחק, מדוע אינה קרבה אליו אך גם אינה הולכת. הוא ניסה ללכוד את מבטה. ולפתע ידע וקפץ על רגליו.

"סיימתי," הכריז אף שלגם רק לגימה או שתיים.

אניקה סימנה לו לגשת אחריה אל תוך מבנה הבטון האפור.

כשנטרקה מאחוריהם הדלת הוא הסיר את משקפי השמש מעיניו וניסה להרגיל את ראייתו לאור נאונים צהוב. הוא פסע פסיעות אחדות בעקבות אניקה וקפא במקומו.

עוד לפני שידע להסביר לעצמו את אשר רואות עיניו, כבר חש בכל גופו את תנועת מבטיהם המחוקים, מרפרפים לפניו בעיוות נורא. הם ישבו על כיסאות גלגלים בתנוחות בלתי אפשריות, באיברים עקומים, או היו מוטלים על מזרנים כמו בובות מקומטות, וכולם קטנים, כמה מהם זעירים ממש, וראשיהם משונים ותפוּחים כפירות. דממת האולם התערבלה במיני זמזומים וקולות ניפוח של מכונות שהזרימו אוויר בצינורות שקופים. נערה מיניאטורית, שעוּנה על מגדל של כריות, צמצמה לעומתו את עיניה המרוחקות זו מזו, מקרקפתה הקירחת השתלשל צינור ונחיריה עגולים ופתוחים כשתי תעלות. לשונה, ארוכה ודקה, הזדחלה כלטאה מחוץ לפיה והתגלגלה ונעלמה בחלל הפה. נסים עקב אחר תנועתה המחרידה של לטאה עצלה זו כשלפתע זיהה אותה מציצה מאחת מתעלות הנחיריים, מגששת דרכה לפנים בעיוורון. הנערה שלחה אליו יד לבנה, עקומת אצבעות, ומפיה הפעור עלתה צריחת ציפורים.

"נסים! נ־סים!" איש זקוף קומה, נמוך מנסים רק במעט, ששׂערו שחור ושופע, עקר אותו ממקומו. "אני ראובן הראובני, רוּבּן."

"ראובן ראובן..." חזר אחריו נסים, בלבול בקולו.

"הראובני, כן, ובקיצור רוּבּן. הלו, נסים, ה־לו!" ידיים חזקות טלטלו אותו והוא התנער. חיפש בעיניו אחר מבטה של אניקה.

"בוא בוא, ניכנס אל המשרד שלי." חיוכו היה רחב, מתוח לכל רוחב פניו, ושני טורי שיניו חשופים. הוא עמד בין נסים ובין האולם הצהוב, הסתיר בגופו הגדול איזו התרחשות תזזיתית, והיטה את ידו אל המסדרון ואל דלת אדומה שקבועה בקצהו.

נסים התקדם בכבדות, כפתו של רוּבּן בגבו, ושריקות הציפורים של הנערה הקירחת קודחות באוזניו ומסבכות זו בזו את רגליו הארוכות.

היה זה משרד ככל משרד, עמוס ארונות חתומים ומדפי מתכת ועליהם קלסרים. אבל על שולחן הכתיבה התגבהה ערבוביה חריגה של תיקים וניירות, ולא נותר בו מקום פנוי. מן החלון הצר נשקפו גדר האבן של הפנימייה ושער הכניסה המסורג, ולצידו שמשיית בד רחבה. שומר התנמנם על כיסאו, רגליו פשוטות לפנים. על העפר המהודק שבין רגליו מוטל ספל הקפה הריק שנסים הגיש לאניקה.

רוּבּן עקב אחר מבטו של נסים.

"חמיד," הסביר, "השומר שלנו. קצת נמנמן. אבל איש הגון שבהגונים."

"כן," אמר נסים.

אבל נראה שרובן מצא את תגובתו בלתי מספקת. "תאמין או לא, גם הוא נתפס."

נסים הנהן בהבנה. "והוא משתקם כאן אצלכם?"

"משתקם?"

נסים עשה איזו תנועה לא ברורה בידיו. "חוזר למוטב."

"חמיד הוא על הכיף כיפאק. להיות שומר זה לא עניין של מה בכך. לא קל להישאר ער כשהשמש במרכז השמיים." רובן ניגש לחלון ושניהם עמדו זה לצד זה והביטו דקה ארוכה בחמיד, שהניע את כף ידו לגרש זבוב לא-נראה, ואז תחב אצבע באחד מנחיריו והניע אותה בתנועות חיטוט איטיות.

רובן גיחך בנועם וסגר את רפפות התריס. אפלולית נעימה עטפה את המשרד הקטן.

הוא התיישב בכיסאו והביט אל תוך עיניו של נסים, שהוסיף לעמוד.

"בחודשים האחרונים משהו זז אצל חמיד. הוא מתחיל לשאול שאלות. לברר קצת. הסקרנות עושה את שלה, ומתשובה לתשובה הוא הולך ומעמיק. אמונה היא חומר מיוחד במינו, ואם אתה מתעסק בו בכיוון מסוים, הוא מתרחב ומתפתח."

נסים השפיל את עיניו ורובן הצטחק, ובכף יד מושטת הזמין אותו לשבת. טון דיבורו היה מדוד ושקול.

"תראה, נסים, בעברי הרחוק הייתי איש של מספרים ונהגתי לעסוק אך ורק בנתונים ששכל אנושי יכול להקיף. במה שנתפס כעובדות סופיות. אבל אמונה היא אורגניזם אינסופי והיא מתיישבת על אמת אינסופית. מה אנחנו יודעים? לכל היותר מצליחים לראות עד קצה האופק. אבל מעבר לו יש אופק נוסף, לא כך?"

נסים התיישב והנהן בהסכמה. גבולות ידע הם דבר שמקובל עליו. בילדותו נחשב תלמיד חלש, ובהתאמה בגר והיה לאיש היודע מעט. הוא ראשון לפתוח גוּגל ולברר את האפשרות ששיחי לנטנה רכים עוברים תהליך מורכב כלשהו של פיגמנטציה. כזה הוא נסים, גנן שאיבריו עבים וארוכים ואיש רגיל שברגילים. ואף על פי כן, כלואים בו גם דחפים לעוף ולִגבוה. מאז ומתמיד חש בהם בעומק הגוף, נעולים רחוק מהישג יד. אבל מהישג ידו של רובן הם אינם רחוקים כלל. אולי אף קרובים עד מאוד, בטווח נגיעה.

בשלב זה של השיחה נסים לא היה יכול לשער שבשבועות הקרובים יהפכו מעשי חסדים את גופו הגדול לקל ולכחול כנוצה. שהוא עתיד לעוף ולנשוב ולשקוע. הוא הביט ברובן, שהצטחק, ונתקף תחושת אשם כבדה על עבודת גינה מקולקלת שעשה כאן הבוקר. ואשמה זו היא שהביאה אותו לחוש מחויב להביע בקול את גישתו החיובית: "מה יודע האדם? עד קצה האופק."

"בדיוק. כלוא בגבולות הידע." אישר רובן בשמחה.

ונסים חזר כהד: "גבולות הידע שלו הם כלא."

"בינגו!" צעק רובן. "כלא!" הוא הנחית אגרוף אדירים על השולחן, ונסים המופתע ניתר במקומו בבהלה. קלסר עמוס מסמכים נשמט ארצה וניירותיו התפזרו.

רובן קם ממקומו ועקף את השולחן, התעלם ממפולת הנייר, וניגש אל כוננית מתכת קטנה. הוא החליק באצבעותיו על תיקי קרטון והמהם לעצמו המהום סתום.

בסופו של דבר מצא את התיק שחיפש על אחד המדפים, בצידו השני של המשרד. הוא ערם כמה קלסרים זה על זה ופינה מקום על השולחן, פתח את תיק הקרטון והחל מדפדף בניירות.

"ראה את התאריך כאן," באצבעו הוא סימן את שורתו הראשונה של אחד המסמכים, 18 ביוני, 1972. "עבר זמן-מה, לא ככה..."

"המסמך הזה בקרוב יהיה בן חמישים," אמר נסים, ולא ידע מה עוד לומר.

"ארבעים ושמונה שנים עברו מאז המכתב הזה, הנה כאן, 'דִיר דוקטור פרנסיס בול', רואה... והנה סכום הכסף הדרוש בשביל להעמיד צלב במדרון המשקיף אל החצר. שבע מאות וחמישים דולר אמריקניים. זה היה לא מעט כסף באותם ימים."

רובן דפדף קדימה ואחורה. "והנה, מכתב התודה. חתומה עליו נזירה צעירה, אַגְדה בּליץ'. לדעתי פגשת בה. היא כבר לא כל כך צעירה. אבל כנראה כבר אז ידעה לחולל פלאים. נדמה לי שלפני כמה ימים חזית בעצמך בפלא שכזה, אני צודק?"

נסים נראה כשוקל את הדברים. "מה אתה רוצה לומר לי, בעצם?" שאל לבסוף, "חמישים שנה הנזירות רבו כאן איזה צלב לשתול, פסיון או יווני, עד שהגעתי ופתרתי את העניין?" הוא צחקק במבוכה.

"לא, מה פתאום." רובן סגר את תיק הקרטון והטיל אותו הלאה אל מרכז השולחן. "הכסף נתרם בשביל צלב יווני. עבודת ברזל יפהפייה. יש לי תמונה כאן איפשהו." הוא שב אל המדפים וחיטט בין התיקים. אבל לא מצא את התיק שחיפש.

"תאמין או לא, נסים, בוקר אחד הנזירות קמו, יצאו החוצה לחצר – והצלב נעלם. עקרו אותו."

"עקרו?"

"כן, עקרו גם אותו."

"גם אותו?"

"נסים, זה לא המונומנטום הראשון שהוקם כאן ונשדד. האדמה שאנחנו עומדים עליה, שטח הפנימייה שלנו, שייך לכנסייה מי יודע ממתי... לפחות מימי הביניים, אבל אולי מאז ומעולם. 'אבן מאסו הבונים הייתה לראש פינה', אין זה משפט שלי, כך כתוב שחור על גבי לבן ובאותיות אש. יש שטוענים שאחד מתלמידיו הישירים של שאול הוא שנטע את האלָה שבחצר."

"שאול המלך."

"שאול התרסי. פאולוס שליח הצדק והאהבה."

נסים הנהן. "האלָה שלכם באמת נראית עתיקה מאוד."

"והנה לך, מִבחנה של אמונה! בכל דור נמצא צדיק שיקים מונומנטום, וכל מונומנטום הוא אלומת פנס שמכוּון בדייקנות אל עיניו העצומות של שר משטמה."

לפתע הגביר את קולו וכמו פנה אל מאזינים העומדים מחוץ למשרד ומצטופפים מעברן של רפפות החלון המוגפות: "פנאטים מטורפים, מניין הרוע, מניין הזעם... מה יש בה בתבנית הצלב שמעורר בכם שדי פרא?!"

"אולי גנבו אותו בשביל הברזל," מלמל נסים.

רובן עשה תנועת ביטול בידו. "שטויות. אלה היו פנאטים, זה ברור כקרן שמש שמלבינה בד סקופיה שחור! ודע לך נסים, לאורך השנים שבים ונשמעים הקולות הקוראים לוותר. אם מונומנטום מעורר שטנים ממאורתם, אולי מוטב לחדול מלהציב אותם לעיני כול. וגם בין דיירות הפנימייה שלנו יש שטוענות כך. והנה לך, מבחן אמונה נוסף. בחודשים האחרונים קיימנו מספר דיונים. מה דיונים? ויכוחים לוהטים. סערה! יש סוגיות שמוטב להכריע בעניינן פה אחד. קוֹנקְלָווה, לא פחות. אך כשמדובר בעקרונות אמונה, אנשים אינם מתגמשים בקלות..."

"אולי כדאי לפנות למשטרה. לשתף אותם בחשש."

"לפנות למשטרה," גיחך רובן. הוא הביט אל עומק עיניו של נסים, כמחפש אישור לחלוק עמו דבר-מה, ונסים הנהן.

רובן חזר והתיישב. "הנה לך סוד הגלוי רק למעטים מחוץ למעגלי האקדמיה. האם ידעת שהיו סלג'וקים שהתגיירו, פחות או יותר במקביל למסעות הצלב הראשונים? כנופיות של פראים רכובים על סוסים דרך מים ואש שחדרו אל לב-ליבה של היהדות הנורמטיבית. הדבר מוכח, כל היסטוריון של ביזנטיון בימי הביניים יאשר זאת. אתה ידעת את זה, נסים?"

נסים הניע ראשו בשלילה.

"ואיך קראו לילדים של סלג'וק עצמו, אתה יודע? אישראיל מיכאיל ומוסא. אלה השמות בדיוק, לא יותר ולא פחות – ישראל מיכה ומשה רבנו."

נסים שוב נענע בראשו.

"הנה לך!" והוא היכה ביד פתוחה על ערימת קלסרים. "השנאה למשיח מפעפעת מדור לדור."

דיבורו נעשה נרגש וחזהו עלה וירד בנשימות קצרות. "דע לך שלסלג'וק עצמו שורשים יהודיים. שלושה דורות קודם לכן אבי סבו התאסלם, והנה בדור הנינים, שלושה ארבעה דורות אחרי סלג'וק, הכנופיות שהעמיד חזרו והתייהדו. לפנות למשטרה אתה אומר... נסים, כאן לא פונים למשטרה, ארגון שבעצמו מורכב לך תדע ממי וממה, מי שוטר שמדיו מסתירים שוטר ומי סלג'וק מחופש לשוטר, exercitus ex malo! חיילי צבא הרשע, מה לא עוללו לאורך הדורות!? רוכבי סוסים נושאי חרבות קצוצות, בימים תלשו בבשרם החלש של צדיקים, ובלילות בעלו את נשותיהם הגמדיות, ננסיות כמו שדים רעים... לפנות למשטרה אתה אומר לי!"

הנושא ללא ספק הכאיב לו. אבל הוא עשה מאמץ להירגע. נעמד על רגליו ופסע מעט בחלל המשרד הקטן, כפות ידיו מונחות בצידי ראשו ואצבעותיו נעות בתנועה מהירה וקלה, מקישות על גולגולתו כמתקתקות על כפתורים. "כבוש את הרע בטוב," מלמל, "כבוש את הרע, ותטעם טעם בשר ומוסר לא יחסר..."

הוא נעצר במקומו לפני נסים ומתח את חיוכו לרוחב פניו. טורי שיניו הבריקו לפנים. ושוב חזר לפסוע לאורכו של המשרד.

לבסוף אומנם נרגע. אם הייתה זו תפילה הרי שהועילה. הוא התיישב על כיסאו והנהן בעצב. "צלב הברזל לא נמצא מעולם. האדמה בלעה אותו. אז גברו הקולות הדוחקים להקמת מונומנטום חדש. המהססים הוסו, וגויס קצת כסף לצלב אבן." הוא הביט כה וכה ונבר מעט בערימות השולחן.

"שוב פנו אל דוקטור בול, והוא דוקטור טוב לב עם כיסים עמוקים. אבל משום-מה יצקו צלב פסיון, אף שחזרו והבטיחו זרועות שוות. crux immissa quadrata. זאת הייתה עבודה מחורבנת לכל הדעות. כשאני התגלגלתי לכאן לראשונה בסוף שנות התשעים, הצלב עוד עמד בקצה המדשאה. מעוות, ממש כמו אחד החוסים שלנו." רובן הניף זרועות עקומות לצדדים. "זרוע אחת מתפוררת והשנייה חתוכה. חודשיים-שלושה אחרי שהגעתי הוא קרס סופית. אני בעצמי עזרתי להעמיס אותו אל עגלת אשפה."

נסים הנהן בהבנה.

"שנים חולפות, חולף עשור, חולפים שניים. והנה נפלת לנו אתה, ישר מהשמיים, ישר מצמרת של עץ." רובן קרץ. "ועכשיו אתה גם מבין למה הרעיון שלך על שילוב הצלבים מרגש אותנו כל כך. לעקרונות הצלבּנוּת יש קסם רב, אבל נלווית להם גם אופציה של דוגמטיזם ושמרנות קשה. תבין, נסים, לאורך ההיסטוריה אנשים מוכנים היו למות גם על פחות מכך, ושמה של 'פנימיית האל הטוב' יצא בעולם כמקום שבו נמתחים גשרים מעל ויכוחי אמונה סוערים בהרבה. וכאן אתה צץ לפתע ומציב לפנינו נקודת מבט רעננה מאוד. נדמה לי שכעת גם המהססים האחרונים יודו שגינת הצלבים היא בדיוק נמרץ מה שהפנימייה שלנו זקוקה לו. ושילוב הצלבים, אלו למעשה צלָבַיִים, זוהי טביעת אצבע אלוהית בעולם, זֵכֶר עשה לנפלאותיו, לא פחות!"

הוא השתתק והביט אל עומק עיניו של נסים. "תחשוב על זה ככה: בני אדם חבושים כובעים שחורים מסתובבים על הארץ. נו, אתה בוודאי יודע שבדים כהים מלבינים בשמש. והנה, שמש בשמיים שולחת קרן שמשחירה את פניהם של האנשים אבל מלבינה את בד הכובעים. אז עכשיו תגיד לי אתה, נסים, האם פנים שזופות של אלמוני כלשהו, שלצורך העניין אקרא לו ז'רום, מייצגות את פועלה של קרן השמש בעולם טוב יותר או טוב פחות מהכובע שז'רום עצמו חובש ושהלבין פתאום?"

נסים פתח את פיו לומר דבר-מה, אך רובן מיהר וענה בשמו: "ובוודאי תגיד לי, אבל רובן, זו הרי שאלה של השקפה! והנה לך, כך בדיוק גם פועלת תורת הצלבנוּת. האם צלב פסיון הנושא את גופו המת של המשיח טוב מצלב יווני? גם כאן, תלוי את מי אתה שואל. זווית המבט היא שמשתנה, והאל אחד."

נסים הנהן.

"מה אתה אומר לגבי אלוהים?" רובן שאל בישירות.

נסים כחכח במבוכה. "שמע, אני לא... האמת שהייתה תקופה, הייתי נער אז, הייתי הולך לבית כנסת. גם ניסיתי ללמוד. כבר קשה לי לשחזר. אח שלי לא היה בעניין, ואמא שלי... בעצם רק אני נמשכתי לשם..." הוא דמם והרהר מעט. אלו היו ימים אחרים, רחוקים ומעבר להישג יד, אף רחוקים מהישג ידו של רובן. אבל לעיתים מבט התוכחה של הילה לימד אותו שהם אולי קרובים בהרבה משנדמה לו. הוא איש רגיל, רגיל שברגילים, והרגילוּת הזו, שבעבר התאימה לה בדיוק, מתאימה לה פחות ופחות. ולפעמים לא מתאימה בכלל.

"מה שאני מנסה להגיד הוא שאני לא שולל בעיקרון. להפך..."

"להפך?"

"אתה יודע איך זה..." ואז מצא לפתע את התשובה המדויקת שחיפש: "יש אופק, אבל מעבר לו כנראה מסתתר אופק אחר."

"אופק אחר, בינגו!" צעק רובן והיכה על השולחן בעוצמה ושני קלסרים גלשו ממנו בזה אחר זה, "בינגווו!"

רובן שקע בכיסאו ועצם את עיניו כמהרהר. אז התנער, וקולו נעשה עמוק ושקול: "אנשים נוטים לחשוב שהאל מתגלה בנקודות קיצון. שולח סופה שמחריבה ערים, מנער את האדמה או מכווץ הר עד שבוקעת מראשו לבה רותחת. שטויות. אלוהים מתגלה בפינות הצדדיות של החיים, בטריוויאלי, בפשוט ביותר. אנשים קוראים את הברית הישנה לא נכון. הנביא אלישע הוכיח, כל נס הוא אפשרי, אפילו גרזן שיצוף. אפילו גנן אחד אלמוני שיעבור כאן פתאום, וימתח גשר בין דוקטרינות מנוגדות בנות מאות שנים של צלבנוּת."

נסים הנהן בהסכמה. ואומנם, להפתעתו הוא מצא היגיון בדברים, וגל של נעימוּת עבר בו וצמרר את זרועותיו. מקצה חלון המשרד, צמוד לרפפות התריס הסגורות, נמשך אופק אחר, קרוב משנדמה. ואף על פי כן, לא יכול היה להתאפק מלהפליט: "טוב, אבל אי אפשר להכחיש שיש גם סופות ורעידות אדמה וכל אסונות הטבע האלה."

"אבל זה בדיוק העניין. דברים גדולים באים במנות קטנות ודברים קטנים במנות רבות לאין שיעור, לאינסוף. העולם זרוע בטביעות האצבעות של האל. סימנים וסימנים וסימנים שחומקים מן העין. ואומנם, רוב האנשים חשים רק בסימניו הגלויים. ואז פונים אליו בבעתה ומבקשים תשובה והסבר. נו מה, איך אפשר להרכיב תמונת פאזל מכמה חתיכות מקריות, פיסה מפה ופיסה משם? מה אפשר ללמוד מרעידת אדמה אחת, מסופת רעב שמשתוללת, ממגפה, אם אנו מפספסים את כל הנקודות שמחברות את הקטסטרופות הללו זו אל זו? הנה לך, נסים, אין שום יתרון בחתיכת פאזל אחת על פני חתיכה אחרת. השואה, וסלח לי שאני נאלץ לומר כך, בסופו של דבר אינה מלמדת אותנו יותר מרשרוש ענפים ומקו עננים שחותך את האופק."

"והצלבים ששתלתי..." אמר נסים, ולא השלים. פיו התעגל לחיוך קטן ועיניו התנצנצו.

רובן הנהן בהסכמה. "הנה לך דוגמה יפה לטביעת אצבע. זֵכֶר עשה לנפלאותיו חנון ורחום אלוהים. אלו לא מילים שלי, דוד המלך אמר כך. פתח וקרא, הפסוק מופיע שחור על גבי לבן ובאותיות של אש בתהלים מזמור מאה ואחת-עשרה. ואם תרצה, זה הר הגעש שבקע כאן בימים האחרונים, אחד מהרי געש רבים, רבים מספור. וחוטים דקים מחברים אותם זה לזה."

הוא דג את תיק הקרטון מהערימה ופשפש בין ניירותיו עד שעצר שוב במכתב שחיפש, והחליק באצבעו על שמו של דוקטור פרנסיס בול. "אולי זה הזמן לאתר את האיש, או לאתר את יורשיו, מה דעתך, נסים? ניתן לצלבַיִים ששתלת לתפוס כיוון, לגדול קצת, ולקראת החגים נזמין אותם. כבוד והדר ושלום לכל עושי טוב, ותמיד יש מקום לתרומות נוספות, לא ככה?"

אבל נסים פתאום נעמד בתנופה ורעד אחז בגופו.

רובן השתתק והביט בו מוקסם, כמביט בפלא.

נסים שלח יד רועדת ונגע קלות במכתב. ניכר שהוא מתלבט אם לומר זאת בקול וכיצד לנסח את הדברים.

לבסוף אמר: "תאריך המכתב הזה, 18 ביוני, 1972," הוא ניסה לכפות על דבריו ניגון טריוויאלי, אבל הם נקטעו בהתרגשות. "זה תאריך יום ההולדת שלי... רובן, אני נולדתי ביום ההוא. ביום ההוא שיצא המכתב, בדיוק באותו היום."

מבוא לקולולוגיה / ערן ויזל
אפרסמון, 2023
272 עמודים

ערן ויזל הוא פרופ' למקרא, סופר ומשורר ישראלי