פֶּרֶק מִסֵּפֶר – "נגד הרוח" מאת חיים רמון

מאוסלו ועד קמפ דיוויד: מי רצח את התהליך המדיני – ומה הלאה?

א. וַאי וקמפ דיוויד: כך חוסל תהליך אוסלו

יישום השלב הסופי של הסכמי אוסלו לא "מת מוות טבעי", כפי שטען אהוד ברק, אלא הוּצא להורג בכוונת מכוון בידי שני ראשי ממשלה – בנימין נתניהו ואהוד ברק עצמו.

ממשלת נתניהו הראשונה יצאה לדרך ביוני 1996. בימי הרכבת הקואליציה השתעשע נתניהו ברעיון של הקמת ממשלת אחדות עם מפלגת העבודה, אך בסופו של דבר בחר להקים ממשלה שהתבססה ברובה על סיעות הימין ועל הסיעות החרדיות, "השותפות הטבעיות", כהגדרתו, בצירוף סיעת הדרך השלישית, שהגדירה את עצמה כמפלגת מרכז והורכבה מפורשי מפלגת העבודה: אביגדור קהלני, עמנואל זיסמן ויהודה הראל, ועמם המתמטיקאי עטור פרסי ביטחון ישראל, פרופ' אלכס לובוצקי.

מפלגת העבודה נשארה מחוץ לקואליציה, ואני חזרתי למקומי הטבעי: פעילות פרלמנטרית ושימוש במנגנוני הכנסת לקידום מטרות. מוניתי לחבר בוועדת החוץ והביטחון ופעלתי בתנופה לקדם שני נושאים מרכזיים: יציאה מלבנון והפלת ממשלת נתניהו. כאמור, ספסלי האופוזיציה נתפסו בעיני תמיד כמרחב פעולה ראוי ופרודוקטיבי – לעתים אפילו יותר מאשר מושבי הקואליציה המרוממים.

תוך כדי ישיבתנו באופוזיציה נפתחה בעבודה המערכה על ראשותה. אחרי תבוסתו בבחירות הודיע שמעון פרס שלא יתמודד על ראשות המפלגה בפריימריז שנקבעו לספטמבר 1997. על הירושה התחרו ארבעה מועמדים: אהוד ברק, יוסי ביילין, אפרים סנה ושלמה בן עמי. לא הגשתי את מועמדותי, אף שכבר נחשבתי כמועמד לראשות המפלגה. הייתי עתיר ניסיון פוליטי, שכלל עיסוק שוטף ואינטנסיבי בנושאים המדיניים, בניהול הקואליציה ובענייני כלכלה וחברה. אבל היו לי עכבות מלהתמודד על ההנהגה. חשתי שטרם בשלה העת.

אולי טעיתי, ואולי צדקו מי שביקרו – ועדיין מבקרים אותי – על כך שלא הצטרפתי למרוץ לראשות המפלגה. בדיעבד ברור שטעיתי. אבל באותו זמן הרגשתי שעדיין אינני בשל לתפקיד הרם של ראש ממשלה, ושאני זקוק לעוד קדנציה כדי להבשיל סופית, אף על פי שלעומת מועמדים אחרים שהציעו את עצמם לתפקיד, הייתי בשל בהחלט. כדי להיכנס לנעליים הגדולות האלה, אין די בשאפתנות ובאגו גדול, אלא נדרשת נכונות להכריע הכרעות גורליות עבור עם שלם, ובכללן כאלה הכרוכות בסיכון מיידי של חיי אדם.

בנוסף, משהו כבה בי אחרי רצח רבין. גם הרצח עצמו, שהיה מהלומה רגשית קשה, וגם המסלול הפוליטי שלתוכו נכנסתי, שלא בטובתי, בעקבות הרצח, החלישו את הרוח במפרשַׂי. נטשתי בשיאה את המהפכה בהסתדרות, ובמקום חגיגת האדרנלין וחדוות העשייה שהתלוו אליה, מצאתי את עצמי שוב במפלגת העבודה, דואג להישרדות הקואליציה ונתקל בחומות המוכרות והמאוסות של מאבקים פנים-מפלגתיים. הייתי זקוק לתקופת התאוששות כדי לצבור את הכוחות והמוטיבציה למרתון אינטנסיבי כמו התמודדות על ראשות המפלגה, ואחר כך, אולי, על ראשות הממשלה.

והיה עוד שיקול שהשפיע עלי, ואני מניח שהוא השיקול שיעורר את עיקר הביקורת כלפי. כמועמד לראשות הממשלה היה עלי להסיר את הכפפות ולהיכנס לזירת הפוליטיקה הזעירה, כלומר העסקנות, שמחייבת עיסוק בעניינים שאני מעדיף להתרחק מהם, כמו גיוס תרומות וחיזור אחרי מצביעים. מאז התמודדותי בשנות השבעים על תפקיד יו"ר המשמרת הצעירה, לא עסקתי בעניינים כאלה. במפלגה הייתי כוכב. כמעט לא הייתי צריך להתאמץ כדי להיבחר לתפקיד כזה או אחר, והתאפשר לי להתמקד בעניינים חשובים. אני מודה: התרגלתי לפינוק הזה, והציקה לי המחשבה שאצטרך להכפיף את חיי לסלילת דרכי לצמרת.

בנוסף, למרות התפקיד המכריע של הפוליטיקה בחיי, ילדַי היו תמיד בראש מעייני, ועל אף התובענות של התפקידים השונים שמילאתי, הקפדתי תמיד להיות נוכח בכל האירועים המשמעותיים בחייהם: מגיל הגן ועד סיום התיכון. לא אחת אף ביקשתי לשנות מועדי פגישות וישיבות, כולל ישיבות של הקבינט המדיני-ביטחוני, כאשר התנגשו באירועים שנגעו לילדַי. ידעתי שיקשה עלי לכהן כראש ממשלה ולהמשיך להתנהל באותה מתכונת של אבהות שבחרתי.

לצד כל אלה, לא רציתי לוותר על חיי הפרטיים ועל חירות הפעולה שלי בזירה הפוליטית. כדי להיות ראש ממשלה צריך להירתם למרוץ באובססיביות. התפקיד אמנם משך אותי, אבל לא היתה לי אובססיה לגביו. לא השתוקקתי לו עד כדי כך שהייתי מוכן לוותר למענו על כל חלקה טובה בחיי ובדרכי הפוליטית.

כל מה שסיפרתי כאן אינו עומד לזכותי. אי-אפשר לזכות בבכורה בלי להפשיל שרוולים, ואני הרי שאפתי להיות ראש ממשלה. ידעתי שרק כרב חובל אוכל להוביל את הספינה לחוף שסברתי שהיא צריכה להגיע אליו. אם לכך שאפתי, היה עלי להיות נכון להירטב למען המטרה.

סביר להניח שגם אילו התמודדתי ב-1997, הייתי מפסיד לאהוד ברק, אם כי אני מעריך שהקרב בינינו היה צמוד. הילת "הגנרל המבריק" שטרח לטפח, והיותו דמות מוכרת ומוערכת בציבור, עוד מימי כהונתו כרמטכ"ל, שיחקו לטובתו. הסיכוי של ברק לנצח בבחירות לראשות הממשלה היה טוב בהרבה מסיכוייהם של המועמדים האחרים, ולכן הוא זכה לתמיכה משמעותית בפריימריז. עם זאת, אילו מיצבתי את עצמי כבר אז כמועמד לראשות המפלגה, הדבר היה מכשיר את הקרקע לתפיסת מקומו של ברק בהמשך. הימנעותי מהתמודדות ב-1997 היתה הטעות הקשה ביותר שעשיתי בקריירה הפוליטית שלי. בחירה זו השאירה אותי זמן רב באזור דמדומים פוליטי ופגעה בהתקדמותי. אבל את הנעשה אין להשיב.

בדיעבד, כשמביאים בחשבון את כישלונותיו המהדהדים של ברק כראש הממשלה בשנים 2001-1999, ובראשם קטיעת שיחות קמפ דיוויד ופרוץ האינתיפאדה השנייה, ואת תבוסתו מול אריאל שרון בבחירות 2001, אפשר להניח שהייתי תופס בקלות יחסית את מקומו כראש המפלגה בראשית שנות האלפיים.

בשל פקפוקי החריפים בכישוריו של ברק כמנהיג, תמכתי ביוסי ביילין בהתמודדותו. הבאתי בחשבון כי סיכוייו של ברק להיבחר לראשות הממשלה גבוהים יותר, אבל סברתי כי אין בכך הצדקה מספקת כדי לתמוך בו. יתר על כן, סברתי כי לנטילת מושכות המפלגה על ידי ברק יהיו השלכות חמורות בטווח הארוך. בנוסף, חששתי מאוד בנוגע למחויבותו להסכמי אוסלו (חששות שלא התבדו).

ברק הגיע למקום הראשון בפריימריז ונהפך ליו"ר המפלגה, ואילו אני המשכתי לשקוד מספסלי האופוזיציה על ביצוע המשימות שקיבלתי על עצמי לבצע.

בשנתיים הראשונות לכהונתו של נתניהו כראש הממשלה, שלטונו נראה מובטח. מעמדו בציבור היה חיובי והקואליציה נתפסה כיציבה. אני סברתי כי מפלתו היא רק עניין של זמן ושהקואליציה שלו לא תשרוד עד הבחירות הבאות. הסיבה לכך היתה המלכוד שנתניהו נקלע אליו בהקשר המדיני. הוא קיבל בירושה את תהליך אוסלו, והיה עליו להכריע אם לקדם אותו או לעצור אותו. עם הקואליציה שעמדה לרשותו, יכולת התמרון שלו היתה מוגבלת: אם יתקדם בתהליך המדיני, סיעות הימין יפילו אותו, ואם יקפא על שמריו, מפלגת הדרך השלישית, שחרתה על דגלה את המחויבות לקידום התהליך המדיני, תפיל אותו. לנתניהו היתה אפוא רק אפשרות אחת להצלת שלטונו: הקמת ממשלת אחדות עם סיעת העבודה. אבל לנו לא היתה שום סיבה לשתף פעולה עם מהלך כזה.

הניתוח שלי את המפה הפוליטית זכה בזמנו לקיתונות לעג מצד חברי הפוליטיקאים ומצד פרשנים פוליטיים. איש לא האמין שנתניהו ייפול, אבל לי לא היה ספק בכך. עד אמצע 1998, הסדקים בקואליציה שלו היו אולי בלתי נראים, אבל הם איימו להיחשף בכל רגע. כיוון שכך, התחלתי לפעול באינטנסיביות להפלתו. ידעתי שאם אמשוך בחוטים הנכונים הממשלה תתפרק, אלא אם כן יהפוך נתניהו את עורו ויבחר לקדם את התהליך המדיני. במקרה המפתיע הזה, ידעתי, אוכל לגייס את חברי לחבור לממשלת אחדות בראשותו, ולסייע לו להעלות את תהליך אוסלו על דרך המלך.

***

בקמפיין 1996 נתניהו מתח ביקורת קשה על הסכמי אוסלו, אך באותה נשימה הקפיד שלא לפסול אותם כליל. הוא ידע כי רוב הציבור מייחס חשיבות לקידום התהליך המדיני, ולכן הצהיר על מחויבותו להמשך יישום ההסכמים. נתניהו הבטיח לנהל משא ומתן קשוח עם הפלסטינים, יותר מקודמיו. בפועל, הוא לא עמד בהבטחתו לקדם את תהליך אוסלו, ועשה הכול כדי להכשילו. הוא היה ונשאר איש ארץ ישראל השלמה המבקש לשמר סטטוס-קוו של אפרטהייד דו-לאומי. כך הסתמן עוד קודם שנבחר לראשונה, ואחרי כ-12 שנות שלטונו, במצטבר, קשה מאוד שלא להכיר בכך.

בתחילת הקדנציה נתניהו יישם אמנם את נסיגת צה"ל מחברון, בהמשך להסכמות אוסלו ב', ובכך כיבד לכאורה את התחייבותו של רבין לפלסטינים, אך זה היה הצעד היחיד שעשה לטובת קידום התהליך. השלב הבא אחרי הנסיגה מחברון, ב-1997, היה המשא ומתן על "הפעימה השלישית" של נסיגה ישראלית בגדה. בהסכם אוסלו ב' נקבע שתהיה פעימה שלישית (כלומר, עוד "היערכות מחדש"), אך לא נקבע מה יהיה היקפה. את הערפול הזה ניצל נתניהו כדי למנוע התקדמות.

הפלסטינים טענו כי לפי לשון הסכם אוסלו ב', ההיערכות מחדש צריכה להתבטא בנסיגה של ישראל מעוד כ-50% משטחי הגדה שנשארו בשליטתה. נסיגה כזו היתה אמורה להותיר למעלה מ-80% משטחי הגדה בידיהם. משיחות שקיימתי בזמנו עם רבין הבנתי שהוא יהיה מוכן לנסיגה מ-17% נוספים משטחי הגדה במסגרת ההיערכות מחדש. באותה עת הערכתי כי במשא ומתן הצפוי יגמיש רבין את עמדתו וכי יוסכם להשאיר שני שלישים מהגדה בידי הפלסטינים ולהותיר בידי ישראל שליש מהשטח. אני מעריך שהיינו מגיעים להסדר כזה אלמלא רבין נרצח או אילו פרס נבחר לקדנציה נוספת. מאחר שנתניהו ניהל את המשא ומתן, הדברים התרחשו על פי גישתו.

הפעימה השלישית היתה אמורה להתבצע בקיץ 1998. תחילה ניסה נתניהו למנוע את עצם קיומו של משא ומתן עליה, בטענה שהפלסטינים לא עמדו בכל התחייבויותיהם במסגרת הפעימה השנייה של הנסיגה. ואולם בעקבות לחץ של הנשיא האמריקאי, ביל קלינטון, נתניהו התרצה והציג עמדה קונקרטית: נכונות לנסיגה מעוד 13% מהגדה. העמדה הפלסטינית היתה ידועה ורחוקה מאוד מזה, כ-40% מהשטחים שנשארו בשליטת ישראל. בשל הפער הגדול סירבו תחילה הפלסטינים להצעת האמריקאים לנהל משא ומתן עם נתניהו.

נתניהו נקב במכוון בשיעור נסיגה נמוך, כי היה משוכנע שהפלסטינים לא יסכימו לכך. הוא הביע נכונות לנסיגה כלשהי כדי לרַצות את האמריקאים ולשדר מתינות מדינית, אבל לא היה מעוניין בקידום המשא ומתן אלא בהכשלתו, הן ממניעים אידיאולוגיים והן בשל מצבו בזירה הפוליטית הפנימית, שהלך והחמיר. סיעות הימין הקיצוני, ובראשן מולדת בראשות רחבעם זאבי (גנדי), איימו להפיל את הממשלה אם תהיה פעימה שלישית. לנתניהו לא היה שום רצון לסכן את שלטונו.

הצעתו הדלה ניתבה את המשא ומתן למבוי סתום, אבל סברתי שאפשר לעקוף אותו, אם יקבלו הפלסטינים את ההצעה. לפי הניתוח שלי באותה עת, סירוב פלסטיני יאפשר לו להציגם כמי שהכשילו את המשא ומתן. לעומת זאת, היענות לא תותיר לו מוצא ותאלץ אותו לבחור בין שתי אפשרויות.

האפשרות האחת, לממש את הצהרתו. זה יהיה הישג מדיני חשוב ופֶתח לצעדים חיוביים נוספים. הסכם כזה גם יאפשר לנתניהו להכניס את מפלגת העבודה לקואליציה ולבצר את שלטונו. האפשרות השנייה היתה שנתניהו יחזור בו מנכונותו לנסיגה – אם משום שאינו מעוניין בה ואם מפחד הביקורת מימין. גם תרחיש כזה היה מוביל, בסבירות גבוהה, לתזוזה חיובית בתהליך המדיני, שהרי אז האחריות לכישלון היתה נופלת לפתחו של נתניהו, והיה נוצר סיכוי גבוה להפלת הממשלה ולחילופי שלטון.

משהציג נתניהו את הצעתו, האמריקאים החלו ללחוץ על הפלסטינים לקיים עמנו סבב שיחות על בסיס עמדת ישראל. באותה תקופה השתתפתי, יחד עם יוסי ביילין ונמרוד נוביק, בסדרת פגישות עם נציגי ההנהגה הפלסטינית: אבו מאזן, סאיב עריקאת ומוחמד דחלאן. באופן פרדוקסלי, ואף שהדבר לא נעשה על דעתו, שימשנו באותם מפגשים מעין "שליחים" של נתניהו. הפגישות התקיימו במעונו של שגריר מצרים דאז, מוחמד בסיוני, בהרצליה פיתוח.

מטרתנו היתה לשכנע את הפלסטינים לקבל את עמדת נתניהו ולהסכים לנסיגה מ-13% בלבד. בנוסף, ביקשנו לשכנע אותם לדחות בשנה לפחות את ההכרזה על הקמת מדינה פלסטינית – הכרזה שהיתה מתוכננת למאי 1999, לפי לוח הזמנים שנקבע בהסכמי אוסלו. הסברנו לנציגים הפלסטינים שאין טעם להתעקש מול נתניהו, כי ממילא הוא לא יסכים לנסיגה של יותר מ-13%. לעומת זאת, אם יסכימו להצעתו, וגם לדחות את הכרזת המדינה הפלסטינית, גם ישראל וגם הם יֵצאו נשכרים.

קיימנו כ-15 פגישות עם הנציגים הפלסטינים. תחילה הם היו נחושים בהתנגדותם. אך הזמן נקף והגענו לרגע האמת. היה ברור כי מוכרחה לבוא הכרעה, שאם לא כן תוחמץ ההזדמנות לפתוח בשיחות.

למפגש האחרון הצטרף מוחמד ראשיד, יועצו הקרוב של יאסר ערפאת. באותו ערב ארוך, שנמתח עד השעות הקטנות של הלילה, הסרתי את הכפפות. "אי-אפשר יותר ככה! אם לא תסכימו להצעת נתניהו, אפנה לאהוד ברק ואציע לו להיכנס לממשלת אחדות", איימתי על בני שיחנו. "אין טעם שנשב באופוזיציה ונתקוף את נתניהו, אם אתם בעצמכם לא מוכנים לפעול. אם ממילא אין תהליך מדיני, עדיף לנו לשבת בממשלה".

נלחמתי על עמדתי בכל כוחי. ידעתי שאם הפלסטינים לא יקבלו את הצעת נתניהו, ייסתם הגולל על תהליך אוסלו. "נכון שאתם לא מסתפקים ב-13%, אבל מה עדיף?" הטחתי בנציגים הפלסטינים, "לחסל את אוסלו בכלל? כל עוד התהליך חי ונושם, יש תמיד סיכוי להתקדמות נוספת. אבל אם תדחו את ההצעה הנוכחית, תהרגו כל סיכוי".

לקראת סוף המפגש נרגעו הרוחות. הפלסטינים התרככו. ראשיד סיכם: "חיים, תירגע. תן לנו לילה לחשוב על זה". כעבור כמה ימים חלה תפנית. אחד ממקורבי ערפאת סיפר לי כך: דניס רוס, ששימש באותם ימים כשליח האמריקאי למזרח התיכון, נפגש עם ערפאת וביקש לדעת מה עמדתו ביחס להצעת נתניהו. הוא ציפה שערפאת שוב יעמוד בסירובו, לא חיכה אפילו לתשובה, והמשיך לדבר. אלא שאז השיב לו ערפאת בשפה רפה שהוא מסכים להצעה. רוס לא האמין למשמע אוזניו וביקש לוודא ששמע נכון. כשערפאת אישר, ניתן האות לפתיחת שיחות וַאי. כך, באוקטובר 1998, יצאו משלחת ישראלית ומשלחת פלסטינית למרילנד, ובידי כל אחת מהן מנדט להסכים לנסיגת ישראל מ-13% נוספים משטחי הגדה.

היו מי שביקרו אותי על חלקי במפגשים אצל בסיוני, שהתקיימו ללא אישורו של ראש הממשלה. לביקורת הזאת לא היה כל שחר. ראשית, המפגשים לא התקיימו בסתר. דבר קיומם היה ידוע לראש הממשלה ולאנשיו. שנית, חברַי ואני לא קידמנו אג׳נדה שסתרה את עמדת ראש הממשלה, אלא ייצגנו את עמדתו. מבחינתנו לא היתה שום סיבה שלא לפעול לקידומו של הסכם מדיני שאמור להצעיד את מדינת ישראל קדימה, ואשר ראש הממשלה הכריז על נכונות לחתום עליו.

***

בד בבד עם המפגשים עם הפלסטינים, קיימתי סדרת מפגשים עם ראשי סיעות הקואליציה: רחבעם זאבי, ראש סיעת מולדת; ראשי המפד"ל; ראשי סיעת הדרך השלישית. במפגשים אלה דיווחתי להם על ההתרחשויות מאחורי הקלעים לקראת המשא ומתן על הפעימה השלישית (שבאותו זמן לא היו ידועות להם), ניסיתי להבין את עמדתם ולהכשיר את הקרקע להפלת נתניהו אם ייסוג מהצעתו – תרחיש שהאמנתי כי יש סיכוי גדול שיתממש. לא הסתרתי את מניעי מעמיתי. הסברתי להם שאהיה מעוניין להפיל את נתניהו, אם לא יקדם את תהליך אוסלו, וביקשתי לדעת כיצד יפעלו נוכח מהלך כזה או אחר שלו.

נחישותי במאמצי להפיל את נתניהו הובילה את העיתונאית סימה קדמון להציג אותי כסהרורי, בעל מוח קודח, שאינו נותן לעובדות לבלבל אותו ופועל ללא לאות להפלת הממשלה, כעכביש הטווה את קוריו בהתמדה. "רוקם התחרה", כך כינתה אותי ב"ידיעות אחרונות".

יחסַי עם אנשי הדרך השלישית, ובייחוד עם יהודה הראל, אבי ההתיישבות בגולן, היו תמיד טובים, וגם היתה לנו תפיסה מדינית משותפת, לפחות חלקית. לכן, השיחות עמם התנהלו בקלות. "אם ביבי יגיע להסכם עם הפלסטינים ויהיה מוכן באמת ליישם אותו, ניכנס לממשלת אחדות כדי לעזור לו", אמרתי. הראל תמך בממשלת אחדות, וידעתי שדברי יעודדו את אנשי הסיעה ללחוץ על נתניהו לקדם את התהליך המדיני. הם יוכלו להבטיח לו כי הדבר לא יוביל לקריסת ממשלתו וכי סיעת העבודה תשתף איתו פעולה.

בצד הימני של המפה, המצב היה מורכב יותר. אנשי המפד"ל הבהירו לי כי הם מתנגדים לכל נסיגה נוספת וכי יצביעו נגד נתניהו אם יחתום על הסכם כזה. עם זאת, הבנתי כי הסתייגותם אינה גורפת וכי יסירו את תמיכתם מנתניהו רק אם יתחיל ביישום ממשי של נסיגה: אם יחתום על הסכם עם הפלסטינים ויחזור בו בהמשך, ימשיכו לדבוק בו. לכן, לא עליהם הטלתי את כובד משקלי אלא על רחבעם זאבי, שבמקור היה איש תנועת העבודה, חבר בפלמ"ח, ולמעשה נמנה עם הפלג בתנועת העבודה (בעיקר אנשי אחדות העבודה) שתמך בארץ ישראל השלמה. זאבי היה עוין לנתניהו, ולמרות המרחק הניכר בינינו הצלחתי למצוא איתו שפה משותפת, אפילו במישור האידיאולוגי, וקניתי את אמונו והערכתו כשהבהרתי לו שנקודת המוצא שלנו דומה ביסודה.

גם זאבי וגם אני רצינו מדינה עם רוב יהודי יציב, ואיש משנינו לא רצה מדינת אפרטהייד. ההבדל בינינו נבע מהתעקשותו שמדינת היהודים תשתרע גם על פני השטחים הכבושים ושהפלסטינים יגורשו מהם בטרנספר. לעומתו, אני סברתי כי טרנספר הוא פתרון בלתי מוסרי, מצד אחד, ופנטזיה לא מעשית, מצד שני.

למרות המחלוקות העמוקות, הצלחתי לשכנע את זאבי שאני חושב בהיגיון ושטובת המדינה לנגד עיני. הוא אהב את כנותי, ונהג בי בכנות דומה. כשסיפרתי לו שנתניהו הביע הסכמה עקרונית לנסיגה של 13% בגדה, הוא זעם והבהיר לי כי עצם העובדה שנתניהו הציג הצעה כלשהי לפלסטינים חורה לו, והכריז שיסיר את תמיכתו בממשלה גם אם נתניהו יחזור בו מההצעה. זאבי ראה בנתניהו פוליטיקאי רודף שררה ולא אמין, ולכן, הבהיר לי, לא יאמין גם אם יכריז שהוא נסוג מנכונותו להגיע עם הפלסטינים להסכם. היה לי ברור שימיה של הממשלה ספורים, אלא אם כן יעמוד נתניהו במילתו ויוציא לפועל את הפעימה השלישית. רק במקרה כזה, ורק אם יצרף את סיעת העבודה לקואליציה, יוכל לשמור על מקומו כראש הממשלה.

***

על שיחות וַאי הוטל איפול תקשורתי מלא. בתמונות שהודלפו נראו נתניהו וערפאת לוחצים ידיים ומתרועעים. קשה היה שלא להיזכר כיצד במערכת הבחירות צייר נתניהו את ערפאת כשטן ואת שמעון פרס כידידו של השטן.

עם סיום השיחות הכריזו הצדדים כי הושג הסכם (הסכם וַאי –The Wye River Memorandum). ישראל התחייבה להעביר לפלסטינים 13% משטחי יהודה ושומרון שהיו עד אותה עת במעמד של שטחי C, כלומר בשליטה ישראלית מלאה. 12% מהשטחים יועדו להיהפך לשטחי B, ואחוז אחד – לשטח A. כן הוסכם כי 14.2% משטחי הגדה שהיו עד אותה עת במעמד של שטחי B יקבלו מעמד של שטח A. נקבע גם כי פעימות נסיגה נוספות יידונו בהמשך. לכאורה היה אפשר לחגוג.

אבל חתימות לחוד ומציאות לחוד, ונסיגת נתניהו מהסכמתו לנסיגה באה מוקדם מן המשוער, אף שבתדרוך עיתונאים אחרי החתימה, הוא אמר כי בכוונתו ליישם את הסכם וַאי, וגם לאריה דרעי העביר נתניהו מסר דומה, שנועד להגיע אלי.

דרעי סיפר לי שנתניהו טלפן אליו ואמר: "תודיע לחבר שלך, חיים רמון, שאני מתכוון להקים ממשלת אחדות". אך כבר כעבור יממה, מיד עם נחיתתו בארץ, הוא תקף בחריפות את מפלגת העבודה ואת אהוד ברק והבהיר כי אין פניו לאחדות. במקום זאת, זימן את נציגי הימין, הודיע להם שאין בכוונתו לממש את ההבנות, וביקש שלא יצביעו נגד הממשלה.

לימים התברר כי הזיגזג של נתניהו מייצג דפוס פעולה עקבי במישור המדיני. אחד מכישוריו הגדולים הוא לתעתע בסביבתו וליצור, ממש עד הרגע האחרון, מצג שווא, שלפיו הוא נכון לצעדים מדיניים ולפשרה. רק ברגע האמת מתברר שהצהרותיו המפליגות אינן אלא עורבא פרח. בפעם ההיא, אחרי החתימה על הסכם וַאי, נתניהו אפילו השהה את הסלטה לאחור מעבר לדקה התשעים והשאיר אותה ל"זמן הפציעות".

כך פעל נתניהו גם בהזדמנויות אחרות בהמשך דרכו כראש ממשלה. ברגע האמת הוא נסוג תמיד ממהלכים שהיה בהם סיכוי לשנות את המציאות ולהתקדם לקראת הסדר, והעדיף לדבוק בסטטוס-קוו. סגולה זו – היכולת לייצר מצג משכנע של פתיחות לפשרה מדינית, ללא שום בסיס במישור המעשי – מאפשרת לנתניהו לאחוז בחבל בשני קצותיו: גם לשמור על תדמית שפויה בציבור ובזירה הבינלאומית וגם לממש את האידיאולוגיה שלו. למרבה הצער, עדיין יש מי שממשיכים ללכת שולל אחר תעתועיו וליפול ברשתם.

לא פעם כיניתי את נתניהו "זיקית". הזיקית, בחוכמתה, משנה את צבעה כדי לשרוד בסביבה עוינת. אבל לזיקית ששמה נתניהו יש צבע יסוד שהוא, כפי שהתגלה שוב ושוב, הדבקות בסטטוס-קוו, במפעל ההתנחלויות וברעיון ארץ ישראל השלמה. לכן הימין האידיאולוגי בוחר בו שוב ושוב לראשות הממשלה. לאנשי מחנה זה לא אכפת שנתניהו משקר, כל עוד הוא משקר לטובת האידיאולוגיה שלהם.

כצפוי, התנהלותו של נתניהו אחרי חזרתו משיחות וַאי לא עברה בשקט, והוא נאלץ לצאת למאבק הישרדות. אני חיכיתי לו בפינה וניצלתי מהלך שביצעתי כשלושה חודשים לפני שיחות וַאי. ב-29 ביולי העליתי לדיון במליאה הצעת חוק, שהגשתי מבעוד מועד, לפיזור הכנסת. בבוקרו של אותו יום ציטט העיתונאי דניאל בן סימון דברים שאמר לו חבר הכנסת אוֹרי אור ממפלגת העבודה, בגנות אנשי העדה המרוקאית, והרוחות סערו. בדיון שהתקיים בכנסת בהמשך היום, עלה נתניהו לדוכן הנאומים ואמר שהתעצב מאוד מהאמירה של אור. הוא השתמש בה כדי לתקוף את מפלגת העבודה בשל היותה מתנשאת ומנותקת מהעם.

כשהגיע תורי לנאום, הוקעתי גם אני דבריו של אור, אך את עיקר הנאום ייחדתי לתקיפת נתניהו בשל צביעותו. הצבעתי על אמירות גזעניות רבות כלפי המזרחים שיצאו מבית מדרשו של הליכוד, ובכללן רמיזתו של נתניהו, שלפיה דוד לוי הוא "בכיר המוקף בחבורת פושעים". ציינתי כי לוי עצמו טען שבמפלגתו התייחסו אליו כאל "קוף שירד מהעצים". טענתי שנתניהו לא התעצב כלל לשמע דבריו של אור אלא "יצא במחול": "כמוצא שלל רב הוא מתנפל על ההתבטאות המכוערת, הגזענית הזאת, וגם בה הוא עושה שימוש כדי לפלג את העם", אמרתי.

באותה הזדמנות דיברתי גם על מצג השווא של נתניהו בנוגע לתהליך המדיני. הזכרתי דברים שחבר הכנסת אלכס לובוצקי אמר יום קודם לכן מעל דוכן הכנסת. לובוצקי הסביר כי הבין שנתניהו תעתע באנשי הדרך השלישית, כשגרם להם לחשוב שהוא מתכוון לנהל משא ומתן עם הפלסטינים. על כך אמרתי: "חבר הכנסת אלכס לובוצקי אמר את הדבר הכי יפה. למה הוא תמך בו [בנתניהו – ח"ר] עד היום? כי הוא חשב שנתניהו מתחמן רק את המפד"ל, שהוא עובד רק על המפד"ל. פתאום התברר לו שעובדים גם עליו [...] ואני אומר את זה לכל אחד מכם: מה שהבין לובוצקי, כולכם תבינו. כל אחד שיושב כאן – או שכבר נפל קורבן לתחמונים, לשקרים, לאחיזת העיניים של נתניהו, או שהוא נופל קורבן להם ברגע זה".

בקריאה טרומית שנערכה באותו דיון זכתה הצעת החוק שלי לפיזור הכנסת לרוב, והועברה לדיון בוועדת החוקה, חוק ומשפט לצורך הכנה לקריאה ראשונה. זו היתה הפעם הראשונה בתולדות הכנסת שבה הצעת חוק לפיזור הכנסת מטעם האופוזיציה זכתה לרוב. כבר באותה קריאה טרומית נמנע זאבי מהצבעה, בשל התנגדותו למסר של נתניהו על נכונות למשא ומתן בסוגיית הפעימה השלישית. חברי הדרך השלישית, למעט אביגדור קהלני שלא נכח במליאה, הצביעו בעד פיזור הכנסת, כדי להזהיר את נתניהו שאם לא יתקדם בתהליך המדיני, יסירו את תמיכתם בממשלה.

בחודשים שבאו אחר כך נשארה הצעת החוק שלי על שולחן הכנסת כחרב מונפת מעל ראשו של נתניהו. אחרי שחזר בו מהבנות וַאי, בתחילת מושב החורף של הכנסת, העליתי שוב את ההצעה לדיון במליאה, והיא התקבלה גם בקריאה ראשונה. נסיגתו של נתניהו מההסכם גרמה לאנשי הדרך השלישית להצביע בעד פיזור הכנסת. זאבי הצביע נגד נתניהו בשל נכונותו המוצהרת לבצע נסיגה.

נשארו לנתניהו שתי קריאות במליאת הכנסת כדי להסיר את רוע הגזירה, והוא עשה לשם כך מאמצים רבים. סיעות הבית שלא הסירו את תמיכתן בו ניצלו את מצבו הנואש כדי להציב דרישות מופלגות בתמורה להמשך תמיכתן.

ערב ההצבעה המכרעת, הבין נתניהו שלא יצליח לגייס רוב, וזמן קצר לפני ההצבעה הודיע שהוא מסיר את התנגדותו לפיזור הכנסת. באותו יום הכנסת החליטה על פיזורה. הבחירות נקבעו למאי 1999.

***

שלוש שנות הקדנציה הראשונה של נתניהו כראש הממשלה נתפסו ככישלון חרוץ.

במישור המדיני נתניהו לא השיג כל הישגים. הדבר פגע עמוקות ביחסינו עם האמריקאים בכלל, ועם הנשיא קלינטון בפרט. הפלסטינים נעשו יקירי הממשל והתקבלו בוושינגטון בזרועות פתוחות.

במישור החברתי עשה נתניהו טעויות קריטיות. בייחוד זכורה לגנאי האמירה שלחש באוזני המקובל, הרב כדורי: "השמאל שכחו מה זה להיות יהודים". הלחישה לא נועדה אלא לזרוע פילוג ושנאה מיותרים בעם, וזוהי הדרך שבה פוסע נתניהו מאז ועד היום.

במישור האישי לא הצליח נתניהו לבסס תדמית חיובית. הציבור ראה בו פוליטיקאי תככן ולא מנוסה. כל בכירי מפלגתו, ובכללם דוד לוי, יצחק (איציק) מרדכי, רוני מילוא ודן מרידור, נטשו אותו ויצאו נגדו מסיבות שונות.

על רקע כל אלה היתה הקרקע בשלה לחילופי שלטון.

גם בבחירות 1999 התקיימו שתי הצבעות: אחת לראשות הממשלה והשנייה לכנסת. מפלגת העבודה רצה בראשותו של אהוד ברק, במסגרת רשימת ישראל אחת, שכללה גם את תנועת גשר ומפלגת מימד. ביום הבחירות זכה ברק בכ-56% מקולות הבוחרים ואילו נתניהו השיג רק כ-44% מהקולות. ברק הקים קואליציה רחבה, שבה ישבו ש"ס ומרצ יחדיו, בפעם השנייה. ש"ס גרפה בבחירות מספר גבוה של 17 מנדטים, ואילו מרצ השיגה עשרה. מלבדן חברו לקואליציה גם סיעת מפלגת המרכז החדשה, שבראשה עמדו איציק מרדכי ואמנון ליפקין-שחק, וכן הסיעות ישראל בעלייה ואגודת ישראל.

שוב הוכח שרק כאשר ניצחונו של מחנה השמאל-מרכז הוא עובדה נתונה – אם משום שהצליח להשיג גוש חוסם ואם משום שהעומד בראשו נבחר ישירות לראשות הממשלה – אנשי הימין והחרדים מוכנים להצטרף לקואליציה בראשותו.

לרשות ברק עמדה ממשלה רחבה והטרוגנית, עם בסיס תמיכה רחב. עם ממשלה כזאת היתה לו מלוא הלגיטימציה לעשות כברת דרך משמעותית בתחום המדיני. היו אלה נסיבות אידיאליות לקידום תהליך אוסלו, אבל כבר במהלך מערכת הבחירות התגלו רמזים לנכונותו המוגבלת של ברק במישור זה. בהצהרותיו המדיניות בקמפיין לא התמקד ברק באוסלו, אלא הבטיח להשיג שלום עם הסורים ולסגת מלבנון.

מי שעקב מקרוב אחרי פועלו של ברק מתחילת שנות התשעים, היה יכול להבחין בסימנים מבשרי רעות בעמדתו. כבר בעת כהונתו כרמטכ"ל אמר ברק על הסכמי אוסלו שהם מחוררים כמו "גבינה שווייצרית". זו היתה הסיבה לכך שאנשי ש"ס, שהתכוונו לתמוך באוסלו א', בשבתם בממשלת רבין, נמנעו בהצבעה. בהמשך, כאשר שימש כשר הפנים, נמנע ברק בהצבעה על אוסלו ב', דיבר בחריפות נגד ההסכם ועורר את חמתו של רבין. כשר החוץ בממשלת פרס ניכרה הסתייגותו של ברק מאוסלו. אחד מטיעוניו החוזרים היה שהסכם שמבוצע בשלבים לא יחזיק מעמד. הוא סבר שאת הסכסוך צריך לסיים באבחה אחת.

הסכמי אוסלו אכן לא טיפלו בפרוטרוט בכל מרכיב בהיערכותנו מחדש מול הפלסטינים בשטחים. ואולם אין הסכם, בשום תחום, שנותן מענה לכל הסוגיות הרלוונטיות ליישומו, קל וחומר הסכמים מדיניים. הסכמים כאלה נשענים על ההנחה כי שני הצדדים קצו במלחמות וכי רצונם בשלום אמיתי, ולכן הם מותירים מקום להבנות ולפשרות שייווצרו תוך כדי יישומם.

גם כאשר מנחם בגין חתם על הסכם השלום עם מצרים, הצביעו אנשי מערכת הביטחון על הסיכונים המופלגים הטמונים בו והזהירו שלא יחזיק מעמד. אף על פי כן, ההסכם ממשיך להתקיים כבר למעלה מ-40 שנה, למרות העליות והמורדות ביחסינו עם מצרים והתהפוכות הפוליטיות הרבות שעברו עליה. התחזיות הקודרות הופרכו.

התנגדותו של ברק לפיצול ההסכם לשלבים היתה חסרת בסיס. פוליטיקאי אמיתי יודע כי אין "הכול או לא כלום" וכי אי-אפשר לסיים סכסוך ממושך וטעון ביום אחד. הסכמי ביניים היו הדרך המעשית היחידה להתקדם לפתרון כולל של הסכסוך.

אבל ברק האמין במה שהאמין, וזו הגישה שאיתה התיישב על כיסא ראש הממשלה ב-1999. הסוגיה הדחופה שעמדה לפתחו היתה הכרעה על גורלו של הסכם וַאי, שחִייב ביצוע פעימה שלישית בגדה. לשיטתו של ברק, לא היה טעם בפעימה שהיא רק "שלב בדרך", ולכן נמנע מביצועה. אף שהרשות הפלסטינית סיפקה לו שקט ביטחוני, ברק עשה כל שלאל ידו כדי לעכב את הפעימה הנוספת, ויותר מכך – להכשיל אותה, באמצעות חידוש תנופת הבנייה בהתנחלויות. שר השיכון בממשלת ברק הראשונה, הרב יצחק לוי מהמפד"ל, ציין לא פעם שממשלת ברק פעלה למען הרחבת ההתנחלויות יותר מממשלת נתניהו. מדיניות זו עמדה בניגוד להתחייבויות המסורתיות של מפלגת העבודה, וערערה כמובן את אמונם של הפלסטינים במחויבותה של ישראל לתהליך אוסלו.

בממשלת ברק מוניתי לשר לענייני ירושלים. ברק מידר אותי מהעניינים המדיניים, וגם בסוגיית ירושלים ניהל מגעים עם הפלסטינים מאחורי גבי. עם זאת, ובלית ברירה, בהתחשב בקשרַי ההדוקים עם ראשי הרשות הפלסטינית, הוא אִפשר לי להיות מעורב במגעים על יישום הפעימה השלישית. התעמַּתי איתו על העיכובים והמהמורות שהציב בדרך לפעימה, ודחקתי בו לבצעה. לבסוף, כדי שלא להיתפס כמי שמפר התחייבויות, ובעקבות לחצים שהופעלו גם מצד האמריקאים והאירופים, חתם ברק כמי שכפאו שד על הסכם שארם א-שייח (ספטמבר 1999), שעיגן את ההסכמות שהושגו בהסכם וַאי.

הפעימה השלישית יצאה לדרך. לפי הסכמי אוסלו, וַאי והבנות שארם א-שייח', השלב הבא היה אמור להיות דיון בנושא further redeployment, כלומר היערכות מחדש, ובמילים אחרות: נסיגה נוספת. ברק התחמק ככל יכולתו מעיסוק בכך. מתחילת כהונתו ועד ראשית שנת 2000 העדיף לעסוק במגעים להסכם שלום עם הסורים. הוא שאף לרשום על שמו הישג היסטורי חשוב בדמות הסכם עם מדינה ערבית, בדומה להישג של בגין עם מצרים. בעיניו, הנושא הסורי היה פחות מסובך ופחות שנוי במחלוקת מאשר הנושא הפלסטיני.

רק לאחר כישלון השיחות עם הסורים בוועידת שפרדסטאון, שגם בהן הוא התחמק מלחתום הסכם עמם, אגב הפרת התחייבותו המפורשת לנשיא קלינטון לכונן שלום עם סוריה – התפנה ברק לפלסטינים. עתה היה עליו להחליט מה הוא מוכן לתת כדי לקדם את אוסלו.

הפלסטינים שאפו לקבל שליטה בלמעלה מ-80% מהשטח, אבל כאמור, ברק לא צידד ב"פעימות". הוא רצה הסכם כולל שיביא לקץ הסכסוך, ולא הביא בחשבון שאי-אפשר להשיג הסכם כזה בתוך כמה שנים מתחילת ההידברות. הוא גם לא הביא בחשבון שהסכם כולל חייב לעסוק בסוגיות טעונות ביותר, כמו ירושלים והפליטים, שבהן ערפאת לא יכול להחליט על דעת עצמו, בלי לשתף גורמים מרכזיים אחרים באזור, כמו מצרים וסעודיה.

נאמן לגישתו הניח ברק על השולחן באביב 2000 יוזמה גרנדיוזית: גיבוש הסכם שלום כולל בסבב שיחות אחד, שבו ישתתפו הישראלים, הפלסטינים והאמריקאים בלבד, ללא מעורבות גורמים נוספים. עידוד ליוזמה הזאת שאב ברק, בין השאר, מסקרי דעת קהל, שהצביעו על נכונותו של הציבור בישראל לוויתורים בתמורה להכרזה על קץ הסכסוך.

הסיסמאות של ברק לא הרשימו אותי. אמרתי לו כי לדעתי אי-אפשר להשיג כעת הסדר קבע וכי יש להמשיך במגעים להסדר ביניים. כאשר שטחתי לפניו את נימוקַי, הוא האשים אותי בניסיון לחבל בהסכם השלום עם הפלסטינים.

באחת מישיבות הממשלה התרחש בינינו עימות חריף, שבמהלכו אמרתי לו: "זה לא נכון ללכת על 'הכול או לא כלום'. אל תעשה את זה. זה לא יעבוד", והוספתי: "אם אתה מתעקש על הסדר כולל, מרוקו, שאחראית מטעם הליגה הערבית על נושא ירושלים, וגם מצרים, חייבות להיות חלק מהתהליך וללוות אותו, וכך גם מדינות ערב האחרות שיש להן נגיעה לסכסוך. ככה לא מכינים ועידת שלום. אי-אפשר להעלות את נושא ירושלים ואת נושא הפליטים כבר בתחילת התהליך. לערפאת אין מנדט להכריע בסוגיות הטעונות האלה בעצמו, בלי מדינות ערב. בירושלים ובפליטים צריך לדון בסופו של התהליך, כשהכול כבר כמעט גמור".

ברק השיב לטענותי למחרת. ביומן החדשות של גלי צה"ל שמעתי אותו קובע: "הצעתו של רמון לדחות את הדיון בעניין ירושלים היא מסוכנת, שכן יש לגעת ישירות בקץ הסכסוך".

ראוי לציין כי האלוף עמוס מלכא, שהיה באותה עת ראש אמ"ן, קבע: "אפשר להגיע להסכם עם ערפאת בתנאים הבאים: מדינה פלסטינית שירושלים המזרחית בירתה, ריבונות בהר הבית, 97% מהגדה + חילופי שטחים ביחס של 1:1 בנוגע לשטח הנותר, נוסח כלשהו הכולל הכרה לאחריות ישראל לבעיית הפליטים ונכונות לקבל 30,000-20,000 פליטים".

מלכא הוסיף ואמר שאין סיכוי שערפאת יתפשר על 90% מהשטחים, וגם לא על 93%. לפי עדותו, תגובתו של ברק לקביעתו היתה: "אתה אומר לי שאם אציע לו 90% הוא לא ייקח? אני לא מקבל את ההערכה שלך". מלכא דבק בעמדתו וענה לו: "אכן, אין סיכוי שהוא ייקח".

לא רק אני, גם יוסי ביילין – שבניגוד אלי האמין שאפשר להשיג הסדר כולל עם הפלסטינים בטווח קצר – חשש מכישלון היוזמה היומרנית של ברק. ביילין סיפר לי כי ערב נסיעתו של ברק לוועידת השלום בקמפ דיוויד, בא לביתו של ראש הממשלה והניח בידו מעטפה סגורה. הוא הסביר לברק שבמעטפה יש מסמך המציג הצעה חלופית של ישראל להסכמות שיעוגנו בהסכם ביניים, אם המשא ומתן על הסדר כולל יעלה על שרטון. אבל ברק לא שעה גם לביילין. הוא סירב לפתוח את המעטפה ואמר שאינו מוכן לדון באפשרות להשיג הסכם ביניים.

בטוח בצדקתו יצא ברק לוועידה. בלי תוכנית מגירה, ואפילו בלי מפות של ירושלים. בניגוד לוועידת קמפ דיוויד הראשונה, ב-1978, שממנה חזר מנחם בגין עם הישג היסטורי לעמו, ועידת קמפ דיוויד השנייה, ביולי 2000, הסתכמה בכישלון חרוץ.

בתום שבועיים של משא ומתן הכריזו הצדדים שלא הצליחו להגיע להסכמות. המחלוקות היו רבות מדי והפערים לא ניתנים לגישור. שיעור הנסיגה הישראלית, גבולות ירושלים, הסדרי הביטחון, גורלם של גושי ההתיישבות ומעמד הר הבית – אלה היו הנושאים שההתנצחות עליהם נמשכה עוד ועוד, ללא הועיל.

בניגוד לדעה הרווחת, ברק מעולם לא הציע בקמפ דיוויד לחזור לגבולות 1967. הצעתו המרבית היתה לסגת מ-90% מן השטח בתמורה לחילופי שטחים של אחוז אחד. ערפאת דחה את ההצעה. התברר שהערכותיו של האלוף מלכא היו מדויקות.

זכורה לי שיחת טלפון שקיבלתי מברק במהלך השיחות בקמפ דיוויד. נשאתי אז הרצאה בפורום כלשהו, והפסקתי את ההרצאה כדי לשוחח איתו. הוא סיפר לי על נוסחת פשרה מופלאה שהציג באותו יום לפלסטינים וביקש לשמוע את דעתי, לאור היותי השר לענייני ירושלים. ברק ציפה לשבחים, אבל במקומם זכה ממני למקלחת צוננת. "אדוני ראש הממשלה", אמרתי, "זה לא יצליח. הפלסטינים לא יסכימו לשום דבר אלא אם תיתן להם את מאַת האחוזים שהם רוצים, כולל העיר העתיקה והכותל. אבל אתה הרי לא יכול לתת להם מאה אחוזים, ואילו להם אין מנדט להתפשר בנושא ירושלים אפילו במילימטר אחד".

כבר במסיבת עיתונאים שהתקיימה בארצות הברית, מיד עם סיום השיחות, הטיל ברק את האחריות לכישלון על הצד הפלסטיני. הוא הסביר כי ישראל עשתה ככל יכולתה כדי לשים קץ לעימות ההיסטורי, אך ערפאת, בחוסר נכונותו להתגמש, טרפד את חזון השלום.

ב-25 ביולי 2000 טס ברק בחזרה ארצה. עם נחיתתו התכנסו שרי הממשלה, ואני ביניהם, בנמל התעופה בן-גוריון, כדי לקבל את פניו. זה היה יום חם להפליא. ברק ירד מהמטוס ופתח בנאום. כשאמר את המילים: "לא מצאנו פרטנר", לא האמנתי למשמע אוזני. עצבי היו מתוחים מלכתחילה, בגלל אכזבתי הקשה מכישלון השיחות, והחום הלוהט לא תרם לשלוות נפשי. התרתי את העניבה שהעיקה עלי מאוד, וכמעט בריצה ניגשתי לאלדד יניב, יועצו של ברק דאז, תפסתי בכתפיו, נענעתי אותו כאחוז דיבוק ואמרתי: "תגיד, השתגעתם? למה אתם משתמשים בביטוי הזה, 'אין פרטנר'? אתם תביאו עלינו אינתיפאדה שנייה!"

יניב עצמו תיאר את הדברים בתחקיר שערך העיתונאי רביב דרוקר ושודר בסדרת הטלוויזיה "המקור". לימים העיד יניב כי מילותיו הרות הגורל וההרסניות של ברק נבחרו כלאחר יד וללא שיקול דעת, במהלך הטיסה ארצה. לא עמדו מאחוריהן לא מחשבה ולא כוונה ראויה לציון.

בשרבוט אחד שרירותי על דף, הוכרע עתידו של הסכסוך הישראלי-פלסטיני לשנים הבאות. ברק העביר מסר אחד ויחיד: תם עידן התהליך המדיני. מסר כזה מעודד את הצד השני, שמבין כי המסלול המדיני הגיע למבוי סתום, לנקוט אלימות כדי לגרום לשינוי הסטטוס-קוו שהוא לכוד בו.

הניסוח הזה לא היה מחויב המציאות. במקום לעסוק בהאשמות ולטעון שאין פרטנר, ברק היה יכול לומר, למשל, שלא הצלחנו להגיע להסכמות עם הצד השני, אך אנו ממשיכים להיות מחויבים לתהליך המדיני, ויש לקוות כי בסבב שיחות נוסף נצליח לגשר על הפערים. הוא גם היה יכול לומר בפשטות שניסיונו להשיג הסדר כולל לא עלה יפה, ושצריך לחזור לתוואי של הסכמי אוסלו. ניסוחים מעין אלה לא היו פוגעים לא בתדמיתו ולא בתדמיתם של הפלסטינים, וכך היה נשאר פתח להמשך התהליך המדיני. למרבה הצער, הוא בחר לפעול אחרת.

אלוף בן, אז הכתב המדיני של עיתון "הארץ", התלווה לראש הממשלה בטיסתו חזרה מקמפ דיוויד ארצה. במהלך הטיסה ניגש לברק ושאל אותו מה עלה בגורלה של ההיערכות מחדש הסופית. ברק השיב: "היא מתה מוות טבעי".

ההיערכות מחדש נועדה להיות השלב האחרון של הסכמי אוסלו, שבו תיסוג ישראל מן השטחים שנותרו בידיה, למעט ההתנחלויות ומתחמים צבאיים ספציפיים. והיא לא "מתה מוות טבעי", כפי שטען ברק, אלא הוּצאה להורג בידי שני ראשי ממשלה – נתניהו, שהתנגד ועדיין מתנגד לפינוי שטחים, וברק, שרצה "לשמור נכסים טריטוריאליים בידי ישראל עד להסדר הקבע". כך נדחה כל שינוי טריטוריאלי בגדה עד להסדר הקבע, כלומר עד ימות המשיח.

***

ברק הצליח לשכנע את הציבור בישראל כי הפלסטינים אינם מעוניינים בהסדר מדיני וכי אין טעם לנהל איתם משא ומתן. בכך סלל, יותר מכל גורם אחר, את דרכו של הימין לשלטון למשך שנים ארוכות. הוא גם סיפק למנהיגי הימין תירוץ גורף להימנעות מניהול משא ומתן עם הפלסטינים בלי לאבד לגיטימציה בעיני הציבור: אם מנהיג מהשמאל קבע שאין עם מי לדבר – איך אפשר לפתוח במגעים?

בניגוד לתפיסה הרווחת, עוונם של הפלסטינים לא היה בסירובם להצעות ברק בקמפ דיוויד, אלא עצם היענותם להזמנה להשתתף במשא ומתן על הסדר כולל. אני סבור שהיה עליהם להתעקש על המשך יישום הסכמי אוסלו ועל התקדמות במסלול זה. אילו עשו זאת, היו מציבים לברק שתי חלופות: להיענות לתביעה ולנהל משא ומתן על פעימת נסיגה נוספת, ואולי על נושאים נוספים, ולחלופין לסרב, ואז היה ברק נתפס כמי שמכשיל את התהליך המדיני. כך או כך, הכדור היה עובר למגרשו.

הטעות הגורלית והטרגית של הפלסטינים היתה בחירתם לחזור לדרך הטרור ולחולל אינתיפאדה שנייה אחרי כישלון קמפ דיוויד. בכך הפרו באופן בוטה את הסכמי אוסלו והחריפו באופן קיצוני את הידרדרות היחסים עם ישראל. העוינות וחוסר האמון בין הצדדים הלכו והעמיקו.

גם מנהיגי הציבור הפלסטיני הודו לימים שהחזרה למסלול הטרור היתה טעות מרה. ראשית, הפלסטינים ספגו אבידות קשות וסבל רב בשל האמצעים שנקטה ישראל לדיכוי האינתיפאדה. שנית, האינתיפאדה מחקה חלק ניכר מן ההישגים שהשיגו הפלסטינים בתהליך אוסלו והפחיתה את הסיכוי לחידוש התהליך המדיני.

אבו מאזן, שירש את ערפאת ב-2005 כיו"ר הרשות הפלסטינית, חזר ואמר שהטרור היה האסון הגדול ביותר של הפלסטינים ופגע בהם יותר מאשר פגע בישראלים. הוא הצהיר על התנגדותו לטרור – הן אידיאולוגית והן מעשית. מאז עלה לשלטון, כוחות הביטחון של הרשות מתואמים ביטחונית עם צה"ל והשב"כ במאבק נגד הטרור.

כישלון קמפ דיוויד סיפק לגיטימציה למחרחרי הריב והאלימות הן בצד הפלסטיני והן בצד הישראלי. המתנחלים חזרו ותבעו לאשרר את ריבונותה של ישראל על הר הבית, ואריאל שרון הכריז כי יעלה להר. ההיסטוריה מלמדת: בהיעדר הידברות, כל אחד מן הצדדים שב ומתחפר בסמליו הלאומיים. השיח עובר מידיהם של פוליטיקאים ומדינאים לידיהם של כוהני דת.

חששתי מהסלמה של הטרור. עוד לפני עלייתו של שרון להר הבית שלחתי מכתב לברק ובו התרעתי מפני התלקחות סביב ההר, בהסתמך, בין השאר, על אזהרותיו בנושא של ניסן (ניסו) שחם, אז ראש הימ"ק (היחידה למקומות הקדושים בירושלים), שהיה בקיא מאין כמותו במה שנוגע למתחם האגן הקדוש. עוד ביקשתי מברק במכתבי לזמן דיון דחוף על המציאות שנוצרה בעקבות כישלון קמפ דיוויד. היה ברור שמשהו יקרה. ואקום טבעו להתמלא. אבל ברק לא השיב למכתבי, והמתמטיקה של הסכסוך עשתה את שלה.

ב-28 בספטמבר 2000 מימש אריאל שרון את הבטחתו ועלה בהתרסה להר הבית. הפלסטינים פתחו במהומות בהר עצמו ובמזרח ירושלים. בתוך כמה ימים התפשטו המהומות, כאש בשדה קוצים, לגדה כולה. חלום אוסלו נשבר. האינתיפאדה השנייה יצאה לדרך.

***

בעקבות המהלכים שקדמו לוועידת קמפ דיוויד וכישלונה התפוררה הקואליציה של אהוד ברק. ש"ס וישראל בעלייה פרשו מן הממשלה ביולי 2000 בשל התנגדותם לשיחות, וכך גם סיעת גשר בראשותו של דוד לוי. מפלגת ישראל אחת נשארה כמעט לבדה בקואליציה. מרצ, שפרשה מן הממשלה עוד ביוני 2000 בעקבות מחלוקת עם ש"ס על התקציב לרשת מעיין החינוך התורני, המשיכה לתמוך מבחוץ. בנסיבות אלה לא יכלה ממשלת המיעוט לשרוד לאורך זמן. בסוף שנת 2000 ברק התפטר, והכנסת החליטה לקיים בחירות לראשות הממשלה, ללא פיזור הכנסת.

הבחירות נקבעו ל-6 בפברואר 2001, ובמהלך הזמן הקצר עד למועד זה, בעוד האינתיפאדה השנייה משתוללת בכל רחבי הארץ, החליט ברק לנסות לשפר את תוצאותיה של ועידת קמפ דיוויד, במסגרת ועידה נוספת עם הפלסטינים – הפעם בטאבה. הוא שלח לשיחות אנשי שמאל מובהקים, כמו יוסי שריד, יוסי ביילין ושלמה בן עמי, והנחה אותם להציג לפלסטינים הצעות לוויתורים מרחיקי לכת מצד ישראל, ובכלל זה הצעה בנושא זכות השיבה. אבל גם בטאבה, כמו בקמפ דיוויד, לא ויתר ברק על גישת ההסדר הכולל ותבע מהפלסטינים הכרעה מידית וסופית בכל הסוגיות העומדות על הפרק.

לימים טען ברק כי הוא לא עמד באמת מאחורי ההצעות שהוצגו לפלסטינים בטאבה וכי כל מטרתו היתה להוכיח לגורמים היוֹניים שאין עם מי לדבר בצד הפלסטיני. אבל בפועל היה זה ניסיון נואש מצדו להשיג הסכם מהיר לפני הבחירות, כדי לזכות בניצחון. הניסיון הזה היה מופרך מיסודו. לראש ממשלה אין לגיטימציה להחליט על פשרות מדיניות מרחיקות לכת שבועות מעטים לפני בחירות, וגם אילו הושג הסכם, סביר להניח שהוא לא היה מתקבל על דעתו של הציבור בישראל.

כבר בסוף 1999 הידרדרו יחסַי עם ברק לשפל, וצמצמתי למינימום את תמיכתי בו. ברק זימן אותי לשיחה בלשכתו ושאל מה קרה. "תראה", השבתי, "אני לא מסכים לא עם דרכך המדינית, לא עם דרכך הכלכלית ולא עם התנהלותך הפוליטית, ובכלל גם אישיותך אינה מלהיבה מבחינתי. אני משוכנע שאם תמשיך לפעול כפי שאתה פועל – הקדנציה שלך תהיה קצרה מאוד".

קמתי ויצאתי מהחדר בלי להמתין לתשובה. לפני פתיחת שיחות טאבה התקיימה ישיבת ממשלה בנושא, ובה הבעתי את עמדתי הנחרצת שוועידת טאבה אינה צעד נכון מבחינה מדינית, פוליטית ומוסרית, ולכן לא ראוי לקיים אותה.

נוכח הסתייגותי העזה מברק, לא יכולתי לפעול למענו במערכת הבחירות של 2001, וגם בבחירות עצמן לא הצבעתי לו. מאחר שלא יכולתי להצביע בעד אריאל שרון – שבאותם ימים עדיין היה מנהיג הליכוד ואיש ארץ ישראל השלמה המובהק – ביום הבחירות, 6 בפברואר 2001, שלשלתי לקלפי פתק לבן.

ב. אחרי אוסלו: לקחים ואפשרויות

בשנים האחרונות צץ נתניהו עם טענה חדשה, ולפיה הפלסטינים מסרבים להכיר במדינת ישראל כ"מדינת יהודים". זו היא עילה מופרכת ותירוץ ציני להתחמקות ממשא ומתן ומהקמת מדינה פלסטינית.

היחסים בין ישראל לפלסטינים נחלקים לשני עידנים: לפני הסכמי אוסלו ואחריהם. עד המשא ומתן באוסלו היתה ההתנגשות בינינו לבין הפלסטינים טוטלית. אנחנו לא הכרנו בהם והכחשנו את זכותם להגדרה עצמית, קל וחומר למדינה משלהם, והם לא הכירו בנו ושללו את זכות קיומה של מדינת יהודים בשטחי מדינת ישראל. בשנות השבעים רק קומץ אנשי ציבור, עם אורי אבנרי בראשם, תמכו בהקמת מדינה פלסטינית, וגם בתחילת שנות התשעים, אחוז קטן עד זעיר מהציבור בישראל – מחנה שבו הצטופפתי גם אני – תמך בכך.

החתימה על הסכם אוסלו חוללה תפנית כבירה. מאותו רגע נוצרה הכרה הדדית בינינו לבין הפלסטינים. כל צד הכיר בצד השני הן כפרטנר למשא ומתן והן כישות לאומית בעלת זכות לכינון מדינה עצמאית בחלק כלשהו של שטח המריבה ששני העמים חיים בו.

גם כיום, כ-60% מן הציבור היהודי תומכים בהקמת מדינה פלסטינית. אפילו נתניהו, שאינו דוגל בפתרון שתי המדינות, מבין שרצוי להציג כלפי חוץ תדמית שקולה, ומאז נאום בר-אילן, ביוני 2009, מעמיד פנים שהוא תומך בהקמת מדינה פלסטינית לצד ישראל. למעלה מ-19 שנים אחרי קטיעתו של מסלול אוסלו, גם הפלסטינים מעולם לא שבו לערער על זכות קיומה של מדינת ישראל בגבולות 1967.

בשנים האחרונות מציג נתניהו טענה חדשה, שלפיה הפלסטינים מסרבים להכיר במדינת ישראל כ"מדינת יהודים", וכתנאי מקדים לחידוש המשא ומתן עמם הוא מתעקש לדרוש מהם להביע הכרה כזאת. אך אין זו אלא עוד עילה מופרכת ותירוץ ציני להתחמקות ממשא ומתן.

לדרישתו של נתניהו מהפלסטינים אין תקדים היסטורי. מדינות אינן תובעות מגורם חיצוני להכיר בזהותן הלאומית, האתנית או הדתית. קביעת זהותה של מדינה ושינוי זהותה נתונים בידיה. מדינת ישראל לא תבעה עד עתה מאף מדינה בעולם להכיר בזהותה כמדינת יהודים, ואף על פי כן הכירו בה מדינות העולם ככזו, ועל בסיס זה קשרו עמה יחסים דיפלומטיים. אפילו בהסכמי השלום עם מצרים וירדן לא נכללה תביעה להכיר במדינת ישראל כמדינת יהודים.

זאת ועוד: על זהותה היהודית של מדינת ישראל ממילא אין חולק. ישראל קמה על בסיס החלטת האו"ם מיום כ"ט בנובמבר 1947. בהחלטה זו, שנודעה כהחלטה 181 של העצרת הכללית של האו"ם, אושרה הקמת מדינת יהודים בארץ ישראל. הכרזת העצמאות, ב-14 במאי 1948, נקטה לשון דומה, כאשר הודיע דוד בן-גוריון על "הקמתה של מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל". משעה שהוקמה מדינת ישראל והוכרה כמדינה ריבונית על ידי אומות העולם, מובן מאליו שכל מי שמכיר בה, מכיר בה כמדינת יהודים, והוא הדין לגבי הפלסטינים.

הפלסטינים מעולם לא הכחישו את זהותה היהודית של ישראל ואף אמרו לא אחת כי זהותה אינה מעניינם, ושמצדם היא יכולה לשנות את שמה ל"מדינת ישראל היהודית". כך לדוגמה, בריאיון שפורסם ב"הארץ" ב-2004 אמר ערפאת למראייניו, דיוויד לנדאו ועקיבא אלדר, כי הוא מבין שישראל "חייבת לשמר את אופייה כמדינה יהודית".

עם חקיקת חוק יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי (שנודע בשמו: חוק הלאום), ב-19 ביולי 2018, שבו נקבע בסעיף 1 (ב) כי "מדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי" וכי על פי סעיף 1 (ג) "מימוש הזכות להגדרה עצמית לאומית במדינת ישראל ייחודי לעם היהודי", ברור שכל מי שמכיר במדינת ישראל מכיר בה כמדינת היהודים. כיוון שאין חולק על כך שהפלסטינים הכירו במדינת ישראל, ברור כעת שהם מכירים בה כמדינת היהודים. העלאת הנושא על ידי נתניהו גרמה לכך שירדן, שיש לה הסכם שלום איתנו, הודיעה, הן מפי שר החוץ שלה והן בהחלטת פרלמנט, שאין היא מכירה בישראל כמדינה יהודית. אילו היה נתניהו עקבי, היה עליו להודיע כי לנוכח מצב דברים זה, הסכם השלום עם ירדן מבוטל.

מי שרוצה להבין מהי עמדתו של נתניהו לאשורה, אינו נדרש אלא לעקוב אחר ההצהרות שלו ושל מקורביו מראשית שנות האלפיים ועד עתה. נתניהו הוא אלוף אחיזת העיניים. במקום לדחות מפורשות את פתרון שתי המדינות, הוא מעדיף להמשיך לתעתע בקהלו ולעטוף את התנגדותו העקרונית לפתרון זה בנימוקים אחרים.

כך לדוגמה, בנאומו במרכז הליכוד ב-2003 התנגד נתניהו חד-משמעית להצעתו של אריאל שרון לקדם את פתרון שתי המדינות, והסביר – בנאום מנומק היטב – מדוע מדינה פלסטינית היא אסון.

גם אביו המנוח של נתניהו, בן ציון נתניהו, העיד על השקפת העולם של בנו. ביולי 2009, כמה שבועות אחרי נאום בר-אילן, אמר האב לערוץ 2 של הטלוויזיה כי "בנימין לא תומך במדינה פלסטינית אלא רק בתנאים שהערבים לא יקבלו לעולם".

ב-2017, בעת ביקורו של הנשיא דונלד טראמפ בישראל, אמר נתן אשל, לשעבר ראש הסגל בלשכת ראש הממשלה, לשר אופיר אקוניס: "בר-אילן היה רעיון שלי. ידעתי שזה ייתן לנו המון שקט. אמרתי לנתניהו: 'אתה חייב או לדבר או לעשות, אז מה אכפת לך קצת לדבר?' הצלחתי לשכנע אותו, ותראה כמה שקט הדיבור הזה נתן". הציטוט מדבר בעד עצמו.

ב-2015, בכנס הרצליה ובוועדת החוץ והביטחון, אמר נתניהו שמבחינה ביטחונית אי-אפשר לוותר על אף שעל מארץ ישראל. אמירה כזו גוזרת כליה על פתרון שתי המדינות, התלוי, בין השאר, בנכונותה של ישראל לוותר על שטחים בגדה.

ואולם יש לזכור שאפילו נתניהו אינו קורא לביטול מוחלט של הסכמי אוסלו. הוא גם אינו תובע את פירוקה של הרשות הפלסטינית, שאותה הוא מכפיש זה שנים ומציג כגורם האחראי להסתה נגד ישראל ולליבוי פעולות הטרור נגדה. הסיבה לכך נעוצה בשני יתרונות מעשיים עצומים שהניב תהליך אוסלו למדינת ישראל.

היתרון הראשון: מאז פעימת הנסיגה השנייה הוסרה מעל ישראל האחריות המנהלית, האזרחית והתקציבית לניהול חייהם של הפלסטינים תושבי הגדה, שמספרם כיום הוא כ-2.5 מיליון נפש. זה חיסכון אדיר של משאבים וכוח אדם.

היתרון השני: זה למעלה מ-14 שנים מתקיים שיתוף פעולה ביטחוני שיטתי ויעיל בין מנגנוני הביטחון הפלסטיניים לבין רשויות הביטחון הישראליות. שיתוף פעולה זה הניב את השקט הביטחוני ששרר בישראל ובגדה עד פרוץ אינתיפאדת היחידים באוקטובר 2015, והוא ששומר את אינתיפאדת היחידים "על אש קטנה" ואינו מאפשר לה להיהפך מהתקוממות של יחידים למאבק כולל נגד ישראל. מתי מעט בלבד בישראל, ולמעשה רק אנשי הימין הקיצוני, מוכנים לחזור למצב ששרר בעידן טרום-אוסלו, שבו היתה למדינה אחריות מלאה לחייה של האוכלוסייה הפלסטינית בגדה.

הבעיה היא, שבנסיבות הקיימות, אין לפלסטינים שום רווח משמעותי מהסכמי אוסלו. כל עוד הכיבוש נמשך וכל עוד אין לרשות הפלסטינית אוטונומיה או ריבונות, הרשות נושאת בעול כבד ללא תמורה ראויה. ככל שהקיפאון המדיני נמשך, כך גובר האינטרס של הרשות הפלסטינית להתנער מהסכמי אוסלו כליל ולהכריז על פירוקה.

ככל שגובר ייאושו של הציבור הפלסטיני מהקיפאון המדיני, כן גוברים הקולות, בייחוד בקרב הדור הצעיר, התומכים בפתרון של מדינה אחת לשני עמים. בנו של אבו מאזן, טארק עבאס, הקים תנועה המתנגדת לפתרון שתי מדינות ותומכת בסיפוח הגדה על ידי ישראל ובמתן זכויות אזרח מלאות לתושבים, לרבות זכות הצבעה לכנסת. אם אכן תכריז הרשות על פירוקה, תיאלץ ישראל להתמודד עם מציאות קשה, הן מבחינה מנהלית והן, ובעיקר, מבחינה ביטחונית.

מאז כישלון השיחות בקמפ דיוויד, תהליך אוסלו כשלעצמו בא לקצו. הוא אינו רלוונטי עוד להתקדמות במגעים המדיניים. מאחר שהפלסטינים למדו שהסדרי ביניים והסכמות חלקיות עם ישראל מועדים לפורענות מבחינתם, שכן אין הם מיושמים, יש להניח שגם אם יתחלף השלטון בישראל, יהיה קשה ליזום תהליך מדיני חדש שידמה במתכונתו לתהליך אוסלו.

כיום אפשר וצריך לנהל משא ומתן מודרג, שבראשיתו יגיעו ישראל והפלסטינים להסכמה על גבולות וביטחון, בלי להתנות זאת בהסכמה על שאר סוגיות הליבה, ובראשן ירושלים והפליטים. על סוגיות אלה יתקיים משא ומתן לאחר יישום ההסכמה על גבולות וביטחון.

ג. שכתוב ההיסטוריה: המאבק על התודעה

דומה שאפילו הבולשביקים, שהתמחו בשכתוב ההיסטוריה, היו רואים בימין האידיאולוגי יורשים ראויים.

בקרב הבלתי מתפשר שמנהלים חסידי ארץ ישראל השלמה על התודעה הציבורית, כל האמצעים כשרים. אחד מהם הוא סילוף ההיסטוריה ושכתובה. כך עשו בהקשר להתנתקות מעזה, כאשר תיארו את רצועת עזה לפני ההתנתקות כגן עדן, בשעה שהיא היתה קרובה יותר לגיהינום, וכך הם עושים בהקשר להסכמי אוסלו ותוצאותיהם. דומה שאפילו הבולשביקים, שהתמחו בשכתוב ההיסטוריה, היו רואים בימין האידיאולוגי יורשים ראויים.

אני דוחה את השימוש שעושים ראשי המתנחלים במספר ההרוגים מאז הסכמי אוסלו כדי להצדיק את השקפת עולמם. מדובר בסילוף שנועד לעוות את האמת ההיסטורית. אין חולק על כך שארגוני הטרור ביצעו פיגועים מזוויעים בתקופת האינתיפאדה השנייה ושיאסר ערפאת הפר את התחייבותו בהסכמי אוסלו ולפיה הפלסטינים לעולם לא יחזרו לדרך הטרור. עם זאת, אין ספק כי רצח רבין, שבעקבותיו עלה נתניהו לשלטון, וכן הסתלקותם של נתניהו וברק מהסכמי אוסלו, היו גורמים מרכזיים להתפרצותה של האינתיפאדה השנייה. מספר הנפגעים הרב משנת 2000 ואילך נבע מהתנערותה של ישראל מהסכמי אוסלו ולא מהסכמי אוסלו עצמם.

המתנחלים והימין מתארים את המציאות לפני אוסלו ככזו של טרור בשיעור נמוך, ולא היא. בפברואר 2000 פרסמה לשכת הרמטכ"ל מסמך (ראו נספח א' המצורף להלן), המתאר את מספר הפיגועים באיו"ש ובעזה בשנים 1999-1990. מהמסמך עולים הנתונים הבאים: מ-1990 ועד ספטמבר 1993 אירעו ביו"ש ובעזה 9,323 פיגועים – שבעה פיגועים ביום. מ-1993 עד ספטמבר 2000, במשך כשש שנים, התרחשו 4,216 פיגועים – שני פיגועים ביום. כלומר, אחרי הסכמי אוסלו חלה ירידה בשיעור של 70% במספר הפיגועים ביום; לא מושלם, אבל בהחלט הרבה יותר טוב. יתרה מזאת, כפי שהמסמך מראה, ככל שהתקדמנו בתהליך, ובעיקר מאפריל 1996 – כאשר שיתוף הפעולה בין כוחות הביטחון הישראליים והפלסטיניים הגיע לשיאו – מספר הפיגועים ירד דרמטית. כך לדוגמה, ב-1999 היה מספר הפיגועים ביהודה ושומרון 136, ובעזה 13 בלבד.

בשנות שיתוף הפעולה הביטחוני שנוצר בעקבות הסכמי אוסלו, מספר הנפגעים הישראלים היה נמוך ממספר הנפגעים לפני הסכמי אוסלו. אילו נמשך תהליך אוסלו, מספר הנפגעים היה ממשיך לרדת, ולא היינו חווים את האינתיפאדה השנייה הנוראה.

אין עוררין על כך שהפלסטינים נושאים באחריות לפיגועי הטרור. בשנתיים הראשונות אחרי חתימת הסכמי אוסלו, שיתוף הפעולה הביטחוני בין ישראל לפלסטינים קרטע, והוא החל לשאת פירות רק מאמצע 1996. שיאו בא לידי ביטוי בדצמבר 1997, במזכר הבנות ביטחוניות בין ישראל לרשות הפלסטינית (ראו נספח ב' להלן).

כפי שפירטתי לעיל, הימין המשיחי הנחית על תהליך אוסלו שתי מהלומות. אחת קשה – הטבח שביצע ברוך גולדשטיין במערת המכפלה, שבעקבותיו החלו פיגועי ההתאבדות המזוויעים של חמאס, והשנייה קשה ממנה – רצח רבין, שבעקבותיו החל למעשה סופו של תהליך אוסלו.

הרצח הפוליטי השיג את מטרתו ורצח למעשה את אוסלו.

ביוני 2001, כאשר בנימין נתניהו עדיין היה במעמד של "אזרח מודאג", הוא התגאה לפני משפחת הרשקוביץ' השכולה: "אני עצרתי את הסכם אוסלו". אכן כך, בפעם ההיא דיבר נתניהו אמת.

אהוד ברק עצמו התפאר שבמהלך כהונתו הוא בנה בהתנחלויות פי ארבעה יותר מקודמו נתניהו (למשל, על פי עדותו בפגישתו עם מזכ"ל האו"ם באן קי-מוּן ב-10.12.2010).

ראוי לציין כי בהסכמי אוסלו הכירו הפלסטינים במדינת ישראל על שטח 78% מארץ ישראל והסכימו להגשים את חלומם הלאומי על 22% בלבד מכלל השטח שהם רואים בו את פלסטין ההיסטורית. בשורת ההסכמים המרכיבים את הסכם אוסלו התחייבו הצדדים שוב ושוב לראות בגדה המערבית וברצועת עזה רצועה טריטוריאלית אחת שאין לפגוע בשלמותה. הם התחייבו להימנע מצעדים חד-צדדיים שעלולים להכתיב מראש את תוצאות המשא ומתן לגבי הסכם הקבע. כמובן, בניית ההתנחלויות והגדלת מספר המתנחלים מנוגדים למהותן ולרוחן של התחייבויות אלה.

ב-1993, עם חתימת הסכם אוסלו א', היו כ-109,000 מתנחלים ביהודה ושומרון (לא כולל ירושלים). בספטמבר 2000 הגיע מספרם לכ-180,000 (גידול של כ-60%, רוב הגידול נעשה בתקופת כהונתם של נתניהו וברק כראשי ממשלה). כיום מספרם עוד על כ-415,000. בניגוד גמור למה שהוסכם, ישראל הגדילה את מספר המתנחלים כמעט פי ארבעה.

מובן שמבחינתי, שום דבר אינו מצדיק טרור. עם זאת, הצד הפלסטיני מרגיש מרומה ומוּלך שולל בידי ישראל, ובראייתו מפעל ההתנחלויות הוא גזל כבשת הרש שנותרה לו לפי הסכמי אוסלו. נתניהו, וברק ביתר שאת, היו אחראים להפרה יסודית ובוטה של ההסכמים והגדילו את מספר המתנחלים. ברק נטש את נתיב אוסלו וגרם לקץ התהליך. בעקבות כך הורה ערפאת לכוחות הביטחון הפלסטיניים להפסיק את שיתוף הפעולה הביטחוני עם צה"ל והשב"כ, ובכך נתן למעשה אור ירוק לחמאס ולשאר ארגוני הטרור לבצע פעולות טרור נגד ישראל.

הטענה שהימין משמיע: "למה נתתם להם רובים?" – כאילו מתן הרובים לפלסטינים הוא שגרם לטרור – היא שקרית ודמגוגית. הרובים שימשו את כוחות הביטחון הפלסטיניים לשיטור פנימי, במקום צה"ל, ולמאבק נגד טרור החמאס, בשיתוף עם צה"ל. את עיקר הפיגועים המזוויעים ביצעו מתאבדים שנשאו מטעני חבלה פרימיטיביים שהורכבו מחומרי הדברה ומסמרים. ראוי לציין כי ממשלת נתניהו, מאז 2009, מעבירה במישרין ובעקיפין אמצעי לחימה לכוחות הביטחון של הרשות הפלסטינית כדי שתוכל לפעול ביתר יעילות נגד ארגוני המחבלים.

לצערי, בקרב על התודעה ההיסטורית ניצח הימין – לא משום שהוא צודק אלא משום שהוא נחוש, ממוקד ומאמין בצדקת דרכו, ומשום שמבחינתו – כדי לממשה, כל האמצעים כשרים. מבחינת הימין, ארץ ישראל השלמה היא מעל הכול. לעומתו, השמאל והמרכז נהפכו למחנה מובס, רופס, לא ממוקד וחסר רוח לחימה, אף שהוא הצודק.

משמעות הסכם אוסלו היא חלוקת הארץ ושמירה על ישראל כמדינת יהודים דמוקרטית, כדברי דוד בן-גוריון: "הברירה היחידה שעומדת בפני הציונות היא או מדינה יהודית בחלק מארץ ישראל או מיעוט יהודי במדינה ערבית בכל ארץ ישראל". תפיסת הימין הופכת את ישראל למדינה דו-לאומית, שאם לא יינתנו בה זכויות אזרח לפלסטינים, היא תהיה גם לא דמוקרטית.

במאמר שכתבתי בעיתון "מקור ראשון" ב-30 באוגוסט 2018 טענתי כי דרך אוסלו, שמובילה להיפרדות על בסיס הכרה הדדית בפתרון שתי המדינות, היא התקווה היחידה שעדיין יכולה להציל את ספינת מדינת היהודים מהתנפצות על קרחון המדינה הדו-לאומית. דא עקא, ניצחון הימין בקרב על התודעה הוא הסיבה המרכזית לכך שגוש הימין-חרדים יביס את גוש השמאל והמרכז בבחירות הקרובות, שייערכו במהלך 2019.

לצערי, אכן כך קרה. בבחירות שנערכו באפריל 2019, בספטמבר 2019 ובמרס 2020 הובס גוש השמאל-מרכז הציוני בצורה כמעט חסרת תקדים. גוש השמאל-מרכז הציוני קיבל 45 מנדטים, 44 מנדטים ו-40 מנדטים בהתאמה. לעומת זאת, גוש הימין-חרדים קיבל 65 מנדטים, 63 מנדטים ו-65 מנדטים בהתאמה. את מפלגת ישראל ביתנו, בראשותו של אביגדור ליברמן, צירפתי בחישובַי לגוש ימין-חרדים מכיוון שליברמן אמנם פוסל את נתניהו אישית, אבל הוא רואה את עצמו, מבחינה אידיאולוגית, כחלק בלתי נפרד מגוש הימין. דוגמה מובהקת לכך היא הצעת החוק שהגיש ליברמן לכנסת הנוכחית, במאי 2020, שביקשה לספח את בקעת הירדן. ליברמן מצהיר בכל הזדמנות כי יתמוך בסיפוח חד-צדדי של חלקים נרחבים מיהודה ושומרון. התבוסה של גוש השמאל-מרכז הציוני צורבת הרבה יותר כי בבחירות מרס 2020 קיבל הגוש 40 מנדטים, בדיוק כמספר המנדטים שקיבל הגוש בבחירות 2015, כאשר עמדו בראשו יעקב (בוז'י) הרצוג וציפי לבני. תבוסה זו אירעה אף שבראש מפלגת כחול לבן עומדים כיום שלושה רמטכ"לים לשעבר, שהתמודדו מול נתניהו לאחר שהוגשו נגדו שלושה כתבי אישום ומשפטו אמור היה להתחיל מיד לאחר הבחירות.

נגד הרוח / חיים רמון
ידיעות ספרים, 2020
648 עמודים

חיים רמון כיהן כחבר כנסת וכשר בממשלות ישראל