"אילון מאסק" מאת וולטר אייזקסון   מקור: ההוצאה

תיקי טוויטר

טוויטר, דצמבר 2022

 

מאט טייבי

"אתה רוצה שאני אחשוף את השחיתות של החברה שלך?" שאל העיתונאי העצמאי מאט טייבי במידה של חוסר אמון את מאסק.

"לך על זה", ענה מאסק. "זה לא סיור מודרך בקוריאה הצפונית. אתה יכול ללכת לאן שתרצה".

במהלך השנים נעשו בודקי התוכן של טוויטר מעורבים יותר ויותר בחסימת מה שהם החשיבו לביטויים פוגעניים. אפשר היה לראות את המעורבות הזאת בשלוש דרכים — תלוי בנקודת המבט של הרואים: 1. כמאמץ ראוי לשבח למנוע הפצה של מידע כוזב, שהיה מסוכן מהבחינה הרפואית, חתר תחת הדמוקרטיה, עודד אלימות, עורר שנאה או שימש להונאות; 2. כמאמץ שנעשה בראשיתו מכוונות טובות, ואשר בשלב הזה הרחיק לכת והביא לדיכוי דעות שחלקו על האורתודוקסיה הרפואית או הפוליטית, או פגעו ברגישויות המהירות-להיפגע של הצוות הפרוגרסיבי והמוער של טוויטר; או 3. כקנוניה אפלה של אנשי "הדיפ סטייט", שקשרו קשר עם "הביג טֶק" ותאגידי המדיה הוותיקים כדי לשמר את כוחם.

מאסק נטה באופן כללי לקטגוריה השנייה, אבל התחיל לפתח חשדות אפלים יותר שדחפו אותו לעבר הקטגוריה השלישית. "נראה שיש הרבה דברים שטואטאו אל מתחת לשטיח", הוא אמר יום אחד לחברו לוחם האנטי-מוערות דייוויד סאקס, "הרבה דברים מפוקפקים".

סאקס הציע שהוא ידבר עם טייבי, שכתב קודם ב"רולינג סטון", ואשר היה קשה לקִטלוּג מהבחינה האידיאולוגית. היתה בו מוכנות, ואפילו להיטות, לאתגר אליטות מבוצרות. מאסק, שלא הכיר את טייבי, הזמין אותו למטה טוויטר בסוף נובמבר. "הוא נראה כמו מישהו שלא מפחד להעליב אנשים", אמר מאסק, ובכך התכוון להחמיא לו. הוא הזמין את טייבי לבלות במשרדי טוויטר, ולעבור על האימיילים, הודעות הסלאק והאימיילים הישנים של עובדי החברה שהתמודדו עם סוגיות הגבלת תוכן.

כך התחילה הפרשה שנודעה בכינוי "תיקי טוויטר". הפרשה היתה אמורה וצריכה להיות תרגיל בשקיפות ובניקוי אורוות, שיאפשר מחשבה מושכלת על אודות ההטיות במדיה והמורכבויות שיש בהגבלת תוכן, אך נקלעה למערבולת שגורמת בימינו לאנשים להזדרז להתבצר בעמדות השבטיות שלהם בתוכניות אירוח ורשתות חברתיות. מאסק עזר ללבות את האש באמצעות נפנופי ידיים נלהבים בשעה שקידם שרשורים שהופיעו בטוויטר עם אימוג'ים של פופקורן ושל זיקוקים. "זה קרב על עתיד הציביליזציה", הוא צייץ. "אם נאבד את חופש הביטוי אפילו באמריקה, כל מה שמצפה לנו זה עריצות".

ב-2 בדצמבר, כשטייבי היה מוכן לפרסום הדיווח הראשון שלו, מאסק נפגש בחשאי בניו אורלינס עם נשיא צרפת עמנואל מקרון, ודן איתו (למרבה האירוניה) בצורך שטוויטר תכבד את מדיניות "שיח השנאה" האירופית. כאשר ברגע האחרון צצו עניינים משפטיים, שהיו קשורים למה שטייבי תכנן לפרסם, הפרסום נאלץ להידחות עד שמאסק יסיים את פגישתו עם מקרון ויוכל להדוף את עורכי הדין.

השרשור הראשון של טייבי הורכב מ-37 ציוצים והראה כיצד טוויטר סיפקה לפוליטיקאים ולסוכנויות מודיעין שונות מערכות מיוחדות כדי לתת משוב על ציוצים שיש לשקול את מחיקתם. טייבי כלל הודעות מ-2020, כשיואל רות ואחרים בטוויטר דנו בשאלה אם למחוק קישורים לכתבה ב"ניו יורק פוסט" על מה שהיה לכאורה (והתברר שאכן היה) לפטופ שהשאיר האנטר ביידן, בנו של ג'ו ביידן, בחנות מחשבים בדלוור. ההודעות הראו שרבים בטוויטר חיפשו הצדקות לחסימת האזכורים של הכתבה, למשל בטענה שהם הפרו את המדיניות נגד חומרים פרוצים, או שאולי היו חלק ממזימת הטעיה רוסית. אלה היו הצדקות קלושות לצנזור הכתבה, ומאוחר יותר גם רות וגם ג'ק דורסי הודו שזו היתה טעות לעשות כן.

הגילויים הללו, וגילויים אחרים של טייבי, זכו לסיקור של כמה כלי תקשורת גדולים, למשל "פוקס ניוז", אבל רבים מאמצעי התקשורת המסורתיים תייגו אותם (כפי שניסח זאת אחד ההאשטאגים בטוויטר) בתור "#כלום-בורגר". ג'ו ביידן לא כיהן בממשל בזמן שסיפור הלפטופ פורסם, כך שהבקשות שהפנו אנשיו לטוויטר לא חשפו צנזורה ממשלתית ישירה, או הפרה בוטה של התיקון הראשון לחוקה. רבות מהבקשות של הצוות של ביידן, שנעשו דרך הערוצים המוסדרים של טוויטר, היו מובנות. למשל, להסיר ציוץ של השחקן לשעבר ג'יימס ווּדס, שעשה שימוש בצילום זימתי שנמצא בלפטופ של האנטר ביידן. "לא, אין לך שום זכות חוקתית לפרסם דיק-פּיק של האנטר ביידן בטוויטר", קראה הכותרת באתר "בּוּלווארק".

אבל היה גילוי חשוב יותר שטייבי חשף: טוויטר הפכה למשתפת פעולה דה-פקטו עם האף-בי-איי וסוכנויות ממשלתיות אחרות, ואפשרה להם להציע כמויות גדולות של תוכן להסרה. "רשימה ארוכה של סוכנויות אכיפה ממשלתיות הפעילו למעשה את טוויטר כקבלן בכפייה", כתב טייבי.

אני חושב שהמצב היה שונה במידת-מה: פעמים רבות טוויטר פעלה כקבלן מרצון. במקום להתריע כשהרגישו שהם נתוּנים ליותר מדי לחץ ממשלתי, נראה היה שהמנהלים בטוויטר להוטים לסייע. הגילויים של טייבי שיקפו את העובדה הבעייתית, אך לא מפתיעה, שבודקי התוכן בטוויטר היו מוטים ותמכו בהבלעת כתבות שיעזרו לטראמפ. יותר מ-98 אחוז מהתרומות שהרימו אנשים בחברה הופנו לדמוקרטים. במקרה אחד עלו טענות שהאף-בי-איי ריגל אחר הקמפיין של טראמפ. אמצעי התקשורת המרכזיים כתבו שההאשמות הללו נרקחו על ידי בוטים רוסים וחוות טרולים. יואל רות ביטא, מאחורי הקלעים, קול של יושרה בטוויטר. "עברתי עכשיו על החשבונות", הוא כתב בתזכיר פנימי, "אף אחד מהם לא מראה סימנים לקשר לרוסיה". אף על פי כן, המנהלים בטוויטר נמנעו מלהתנגד לנרטיב המקובל של "רוסיה-גייט".

הערת צד אחת על האופן שבו מדיה חברתית יכולה להיות מקטבת: טייבי הוא מנתץ מוסכמות עצמאי מבחינה פוליטית, אבל כשעקבתי אחריו בטוויטר הבחנתי שהאלגוריתמים שלו יכולים להעצים את השבטיות האידיאולוגית ששולחת אנשים להיסגר בתיבות התהודה הסגורות של השמאל הקיצוני והימין הקיצוני. אזור ה"אולי גם זה יעניין אותך" בטוויטר שלי הציע מיד שאעקוב אחרי רוג'ר סטון, ג'יימס ווּדס, ולורן בוברט.

 

בארי וייס

בערב 2 בדצמבר היתה בארי וייס בביתה בלוס אנג'לס עם בת זוגה נלי בולס, וקראה את "תיקי טוויטר". היא קינאה. "זו כתבה מושלמת עבורנו", היא זוכרת שחשבה. ובדיוק אז היא קיבלה הודעת טקסט לא צפויה ממאסק, שביקש ממנה לטוס באותו הלילה לסן פרנסיסקו.

בדומה לטייבי, גם וייס היא עיתונאית עצמאית שלא קל לקטלג מבחינה אידיאולוגית. ובדומה לטייבי (ולמאסק), גם היא מניפה את דגל חופש הביטוי נגד מה שהיא תופסת כמוערות פרוגרסיבית שהביאה בתורה לתרבות הביטול המצנזרת, במיוחד בתקשורת הממוסדת ובמוסדות ההשכלה היוקרתיים. וייס, המכנה את עצמה "ליברלית נבונה שמודאגת מכך שהביקורת של השמאל הקיצוני שיתקה את חופש הביטוי", כתבה בעבר מאמרי פרשנות ב"וול סטריט ג'ורנל" וב"ניו יורק טיימס", ולאחר מכן ארגנה קבוצה של עיתונאים עצמאים ויצרה את ה"פְרִי פּרֶס", עלון מבוסס-מנויים בסאבסטאק.

מאסק פגש אותה בחטף כמה חודשים לפני כן. זה קרה לאחר שהתראיין אצל סם אלטמן, המייסד השותף שלו באוֹפֶּן אֵי-אַיי, במהלך כנס "אלן אנד קומפני" בסאן ואלי. היא ניגשה לאחורי הקלעים, לומר כמה היא שמחה שהוא מנסה לקנות את טוויטר, והם שוחחו כמה דקות. בתחילת דצמבר, כשטייבי התכונן לפרסם את "תיקי טוויטר", התחוור למאסק שמדובר בחומרים רבים מדי עבור עיתונאי אחד. ידידו תומך חופש הביטוי מרק אנדריסן הציע שיתקשר לווייס, ולכן, כשהיה על הטיסה חזרה מהנסיעה הקצרה שלו לניו אורלינס כדי לדבר עם הנשיא מקרון, הוא שלח את ההודעה הלא-צפויה שהיא קיבלה.

כעבור שעתיים עלו וייס ובולס, עם התינוקת שלהן בת השלושה חודשים, על טיסה לסן פרנסיסקו. באחת-עשרה בלילה, כשהן הגיעו לקומה העשירית במטה טוויטר, מאסק עמד ליד מכונת קפה כשהוא לבוש במעיל כחול של סטארשיפ. הוא היה שרוי באחד ממצבי הרוח העליזים שלו, ועד מהרה לקח אותן לסיבוב בבניין, שבמהלכו הוא הציג לראווה את הערמות של חולצות ה"הישארו מוערים" ואת השרידים האחרים של המשטר הישן. "הברברים פרצו את השערים ובוזזים את הסחורות", הוא קרא. וייס התפעלה מכך שהוא כמו ילד שבדיוק קנה חנות ממתקים ועדיין לא מסוגל להאמין שהיא שייכת לו. המאסקטרים רוס נורדין וג'יימס מאסק הראו לווייס ולבולס כמה מכלי המחשוב שבאמצעותם הם צללו אל תוך ארכיוני הסלאק של החברה. השתיים נשארו שם עד שתיים בלילה, ואז ג'יימס הסיע אותן למקום שבו לנו.

למחרת בבוקר, יום שבת, כשווייס ובולס חזרו למטה טוויטר, הן מצאו את מאסק, שעדיין בילה את לילותיו במקום, שוב ליד מכונת הקפה, אוכל דגני בוקר מתוך כוס נייר. הם ישבו בחדר הישיבות שלו במשך שעתיים ודנו בחזון שלו לטוויטר. למה הוא עושה את זה, הן שאלו. בתחילה אמר מאסק שהוא התחרט על ההצעה שנתן באפריל, אבל אולץ לקנות את החברה. "לא הייתי בטוח שאני עדיין רוצה לעשות את זה", הוא אמר, "אבל עורכי הדין אמרו לי שאני חייב לבלוע את הגלולה המרה, וכך אני עושה".

אבל אז התחיל מאסק לדבר בכנות על תשוקתו ליצור פורום ציבורי שיוקדש לקידום חופש הביטוי. "עתיד הציביליזציה" מוטל על כף המאזניים, הוא אמר. "שיעורי הילודה בצניחה, ומשטרת המחשבות צוברת כוח". לדעתו, לחצי מהמדינה לא היה אמון בטוויטר משום שהיא דיכאה השקפות מסוימות. כדי להפוך את היוצרות, נדרשה שקיפות קיצונית. "יש לנו פה מטרה, והיא לנקות את השולחן מכל עוולה שנעשתה ולנוע קדימה עם לוח חלק. יש סיבה שאני ישן במטה של טוויטר. זה מצב חירום".

"יכולתי כמעט להאמין לו", אמרה לי וייס לאחר מכן. האמירה שלה היתה כנה, חפה לחלוטין מעוקצנות. אבל למרות שהתרשמה, היא עדיין שמרה על מידת הספקנות שהפכה אותה לעיתונאית עצמאית. בשלב מסוים במהלך השיחה בת השעתיים היא שאלה כיצד השיקולים הכלכליים של טסלה בסין עשויים להשפיע על האופן שבו הוא מנהל את טוויטר. מאסק התרגז. השיחה לא היתה אמורה לעסוק בדברים הללו. וייס התעקשה. מאסק אמר שטוויטר אכן תצטרך להיות זהירה בדבריה על סין, משום שהעסקים של טסלה עלולים להיפגע. הוא אמר גם שלדיכוי האויגורים בידי שלטונות סין יש שני צדדים, והדבר הטריד את וייס. לבסוף בולס התערבה ופוגגה את המתח באמצעות כמה בדיחות. הם המשיכו לנושאים אחרים.

מה שהוסיף לאירוניה, או לכל הפחות למורכבות, היה העובדה שמאסק היה חייב לסיים את השיחה כדי לטוס לוושינגטון, שם נקבעה לו ישיבה עם בכירים בממשל בנושא מסווג שנגע לשיגורים של לווייני ספייס-אקס.

וייס ובולס מיהרו לבוא לסן פרנסיסקו כדי לעבוד על "תיקי טוויטר", אבל במהלך סוף השבוע הן חשו תסכול הולך וגובר משום שעדיין לא היו להן הכלים להיכנס לארכיון הודעות הסלאק והאימיילים. המחלקה המשפטית חששה מהפרה של פרטיות, ולכן מנעה מהן גישה ישירה לחומרים. רוס נורדין, המאסקטר שידו בכול, השתמש בשבת בלפטופ שלו כדי לעזור להן. אבל ביום המחרת הוא כבר היה מותש ורעב, חיכתה לו כביסה בבית, והוא החליט לא להגיע. זה היה ככלות הכול יום ראשון. לפיכך הוא הזמין את וייס ואת בולס לדירה שלו שצופה על רובע הקסטרו של סן פרנסיסקו, שם הן נעזרו בלפטופ שלו כדי לקרוא הודעות בערוץ הסלאק הציבורי.

כשווייס דחקה במחלקה המשפטית לסייע לה, היא קיבלה שיחת טלפון מסגן ראש המחלקה המשפטית של טוויטר. האיש אמר ששמו ג'ים, וכאשר וייס ביקשה לדעת את שם המשפחה שלו הוא אמר "בייקר". "הלסת שלי נשמטה", אומרת וייס. ג'יימס אנדרו בייקר היה לפני כן היועץ המשפטי של האף-בי-איי, ועורר את אי-אמונם של חוגים שמרניים מסוימים משום ששמו נקשר בכמה שערוריות. "מה לעזאזל?" היא כתבה למאסק. "אתה כאילו מבקש מהבנאדם הזה לעשות חיפושים על עצמו? אין בזה טיפה אחת של היגיון".

מאסק רתח מזעם. "זה כמו לבקש מאל קפונה לערוך ביקורת על המיסים של עצמו", הוא אמר. הוא זימן את בייקר לישיבה, והם נקלעו למחלוקת בשאלה אילו ערובות לפרטיות הובטחו במסגרת הצו המוסכם בין טוויטר לוועדת הסחר הפדרלית. "אתה יכול לומר לי מהם העקרונות העיקריים בצו המוסכם?" דרש מאסק לדעת. "כי אין לי אותו מולי. אתה יכול לציין משהו אחד מתוכו?" זו לא היתה שיחה שיכלה להסתיים בטוב. בייקר היה בקיא בנושא, אבל לא היה שום סיכוי שהתשובות שלו יספקו את מאסק. הוא פוטר לאלתר.

 

סינון הנראות

טייבי ווייס גייסו כמה עמיתים לעזרתם, והם התמקמו בחדר הקופסה החמה חסר החלונות, שתמיד היה אפוף ריחות של מאסקטרים לא רחוצים ואוכל תאילנדי בקופסאות. ג'יימס ורוס, שעזרו להם בשימוש בכלי חיפוש דיגיטליים, עבדו עשרים שעות ביום ונראו כמי שגלגלי העיניים שלהם עומדים לנשור. היו לילות שמאסק נכנס, אכל קצת מהאוכל שנשאר, ויזם שיחות ארוכות.

כשחיטטה בהודעות סלאק ואימיילים ישנים של עובדי טוויטר, תהתה וייס מה היא היתה חושבת אם אנשים היו קוראים את התכתובות הפרטיות הישנות שלה. זה גרם לה להרגיש מלוכלכת. גם רוס הרגיש שלא בנוח. "רציתי להתרחק ככל האפשר ממה שהם עושים", הוא אומר. "ניסיתי לעזור, אבל לא רציתי להיות יותר מדי מעורב. אני לא בנאדם פוליטי, ונראה היה שזה מועד לצרות".

כתבה אחת שווייס והצוות שלה כתבו בהתבסס על "תיקי טוויטר" תיארה את מה שנודע כ"סינון נראוּת" (visibility filtering). כלומר, שיטה שרשתות חברתיות השתמשו בה כדי לוודא שציוצים או משתמשים מסוימים לא יופיעו במקום גבוה בחיפושים ולא יסומנו כפופולריים, וכך הצניעו אותם. נוהג אחר, קיצוני אפילו יותר, נודע בכינוי "חסימת צֵל" (shadow banning), ובו משתמשים יכלו לפרסם ציוצים ולראות אותם, אבל לא ידעו שהציוצים הללו אינם נראים אצל משתמשים אחרים.

טוויטר לא עסקה בחסימת צֵל במובן הטכני של המילה, אבל היא כן השתמשה בסינון נראות. בשיחה עם יואל רות, מאסק עצמו אימץ את הרעיון כחלופה לחסימת משתמשים, והוא אף דיבר בפומבי בזכות המדיניות הזאת כמה שבועות לפני כן. "ציוצי שנאה/שליליות לא יקודמו ויאבדו מערכם", הוא כתב. "לא תמצאו את הציוץ, אלא אם תחפשו דווקא אותו".

הבעיה התעוררה כאשר סינון הנראות נעשה מתוך הטיה פוליטית. וייס הגיעה למסקנה שבודקי התוכן בטוויטר היו תקיפים יותר בעת שטיפלו בציוצים ימניים. "טוויטר הפעילה רשימה שחורה סודית", כתבו וייס והצוות שלה, "וצוותים שלמים קיבלו את המשימה לפגוע בנראות של חשבונות או נושאים שנחשבו ללא רצויים". חוץ מזה, ובדומה למוסדות תקשורת והשכלה רבים אחרים, טוויטר צמצמה את ההגדרה של השיח המקובל. "האנשים שעומדים בראש המוסדות הללו אכפו את הפרמטרים החדשים באמצעות הרחבת ההגדרות של מילים כגון 'אלימות', 'פגיעה' ו'בטיחות'".

מגפת הקורונה הציגה דוגמה מעניינת. בקוטב אחד היה מידע רפואי כוזב ומסוכן בבירור, כמו קידום של "תרופות" ו"שיטות טיפול" שרלטניות שיכלו לפגוע ואפילו לגרום למותם של מי שהשתמשו בהן. אבל וייס מצאה שטוויטר מיהרה להעלים הודעות שלא התיישבו עם ההצהרות הרשמיות, ובהן גם כאלה שנגעו בנושאים שהיתה הצדקה לדון בהם, כמו האם חיסוני mRNA גרמו לבעיות לב, האם חובת המסכות היתה מוצדקת והאם הווירוס הגיע כתוצאה מדליפה במעבדה בסין.

לדוגמה, טוויטר הכניסה את פרופסור ג'יי בטקריה מאוניברסיטת סטנפורד ל"רשימה שחורה של נושאים חמים", כלומר צמצמה את מידת הנראות של הציוצים שלו. הסיבה לכך היתה הכרזתו, כי נזקי הסגרים וסגירת בתי הספר יעלו על התועלת שבהם, עמדה שנויה במחלוקת שהסתבר שיש לה מידה של תוקף. לאחר שווייס חשפה את האופן שבו הועלם בטקריה, מאסק כתב לו: "היי, האם תוכל להגיע בסוף השבוע הזה למטה טוויטר כדי שנוכל להראות לך מה טוויטר 1.0 עשה?" בטקריה ומאסק, שאימץ עמדות דומות ביחס לסגרים בתקופת הקורונה, שוחחו במשך שעה כמעט.

"תיקי טוויטר" הבליטו את האבולוציה שחלה בעיתונות המיינסטרימית בחצי המאה האחרונה: בהשפעת מלחמת וייטנאם ופרשת ווטרגייט עיתונאים התייחסו בחשד, או לכל הפחות בספקנות בריאה, לסי-איי-אי ולנציגי הממשלה. רבים מהם נכנסו לתחום בהשראת הדיווחים על וייטנאם של דייוויד הלברשטם וניל שיהאן, ודיווחי ווטרגייט של בוב וודוורד וקרל ברנסטיין.

אבל בתחילת שנות ה-1990, וביתר שאת אחרי פיגועי ה-11 בספטמבר, עיתונאים מבוססים הרגישו יותר ויותר בנוח לחלוק מידע ולשתף פעולה עם בכירים בממשלה ובקהילות המודיעין; וכפי שניתן לראות בכל התדרוכים שקיבלו טוויטר וחברות טכנולוגיה אחרות, הגישה הזו שוכפלה בחברות המדיה החברתית. "נראה שלחברות האלה לא היתה הרבה ברירה כשהן נעשו גורמים חשובים במנגנון גלובלי של ריגול ושליטה במידע", כתב טייבי. "עם זאת, הראיות מצביעות על כך שרוב הפקידים הקוויזלינגים שלהן בעיקר שמחו מאוד לעזור". אני חושב שהחלק השני של האמירה נכון יותר מהראשון.

"תיקי טוויטר" יצרו שקיפות מסוימת בנוגע לאופן שבו התמודדה טוויטר עם הגבלת תוכן, אבל הם גם הראו עד כמה המשימה יכולה להיות קשה. האף-בי-איי, למשל, העיר את תשומת ליבה של טוויטר שכמה חשבונות שמצייצים אמירות שליליות על חיסונים ואוקראינה הופעלו בחשאי בידי המודיעין הרוסי. אם אכן כך היה, האם היה זה מוצדק מצד טוויטר להעלים את החשבונות הללו? כפי שכתב טייבי עצמו, "זו דילמה קשה".

אילון מאסק / וולטר אייזקסון
כנרת זמורה דביר, 2023
544 עמודים

וולטר אייזקסון הוא סופר, ביוגרף, עיתונאי, פרופ' להיסטוריה ומנהל אמריקאי

users: וולטר אייזקסון

עוד בנושא

אולי יעניין אותך

הנקראים ביותר

המלצת העורכים

החדשים ביותר