פֶּרֶק מִסֵּפֶר – "אחותי והים" מאת דונטלה די פייטרנטוניו

פרק שלישי

אתמול בשעות הצהריים המאוחרות, דקות מעטות לפני תום השיעור שהעברתי לתלמידיי, נדרשתי אל המזכירות. הדבר קטע את הדיון על פרנצ'סקו בּיאַמוֹנטי. 'המילים, הלילה' היה אחד הספרים שבחרתי עבורם לסמסטר הזה, והזמנתי אותם לחלוק את רשמיהם מהקריאה.

אָלֶן התרשם מהשתיקות חסרות המנוחה של הגיבור הראשי ומתיאורי הנוף, מרכס האלפים המתפתל לאורך עמודי הספר, מהראשון ועד לאחרון. "כמו סימני פיסוק," כך ניסח זאת.

"מעולם לא שמעתי על הסופר הזה, או על מחוז ליגוּריה," התוודתה השחרחורת שישבה בשורה השנייה.

"ובכל זאת הוא קיים, ממש מעבר לגבול, מעט דרומה מכאן," אמרתי והינהנתי בכיוון החלון.

לוּק נע בעצבנות בכיסאו והשתוקק לומר את אשר על לבו. הוא רצה להקריא משפט שפגע נואשות בגאווה הלאומית שחש:

פעם בכמה זמן מישהו מרים את צרפת בזרועותיו ומציג אותה לעולם כדבר-מה חי, כאשר למעשה היא מתה.

"זו רק עוד דעה קדומה," אמר.

"האם לדעתך ביקורת חיצונית היא משהו שיש לדחות על הסף, או שהיא מסייעת לנו להבין את מה שאנחנו לא רואים?" שאלתי אותו.

במזכירות המתינה לי שיחת טלפון מאיטליה, שיחה דחופה. כבר ניסו להשיג אותי בטלפון הנייד אך הוא היה כבוי, כך אמרה לי המזכירה, כשהיא מכסה בידה על שפופרת הטלפון. רגע לפני שעניתי לשיחה דמיינתי את כל האסונות האפשריים, רק לא את זה. את זה לא העזתי. אני שוכבת כעת בחדר מספר 405, וזה מדיר שינה מעיניי. מישהו נכנס אל החדר הסמוך, אני שומעת את הדלת נסגרת, ואז אותו מטיל את מימיו בחדר האמבטיה שמעבר לקיר.

לא זיהיתי את הקול מצדו השני של הקו, המבטא המוכר של אזור פֶּסקארָה נשמע לי תחילה לא מציאותי.

"את חייבת לחזור הנה מיד," זה כל מה שהבנתי. שאר המילים היו מלמול עצבני לא ברור.

השיחה הייתה קצרה, אמרתי שאצא לדרך למחרת בבוקר אם אמצא כרטיס נסיעה. הרגשתי שאין לי אוויר והתיישבתי על הכיסא שהציעה לי המזכירה. נזכרתי בתרגילי הנשימה שפיארו לימד אותי בפעם הראשונה שעלינו על הגראן-סָאסוֹ. טיפסנו על המסלול התלול אל פסגת הקוֹרבוֹ-גרנדֶה. זה היה יום בהיר, וההר נראה כמו בזיליקה מסנוורת שהיתמרה מול עינינו. בחלקו החשוף של המסלול הבטתי אל התהום שנפרשה תחתינו, די היה לעזוב את הידיים כדי שאצלול אל מותי. לא הייתי מסוגלת להמשיך ונאחזתי רועדת בצלע הצוק.

חזרתי על אותן הנשימות בחדר המזכירות של אוניברסיטת גרֶנוֹבּל והשבתי לעצמי את השליטה העצמית. הציעו לי כוס מים ושתיתי. העָבר שלי קרא לי לחזור, כמו קפיץ מתוח שהשתחרר באחת ושב למצבו המקורי.

לכן אני כאן. מבחוץ נשמעות שריקות מכניות במרווחי זמן קבועים, הן מגיעות מכיוון הנמל ומתעצמות בחשכה, כך שהשקט נעשה כבד. מי יודע אם אדריאנה שומעת אותן, ואת השקט שביניהן. מחר אראה אותה. למעשה, מחר כבר כאן, שעון היד שלי מהבהב 01:01.

גם היא לא הצליחה לישון בלילה ההוא שבו הופיעה בפתח ביתי. בבוקר למחרת המתינה לי ישובה על שפת האמבט בשיער רטוב ומגבת סביב כתפיה.

"קדימה, אני לא רוצה שפיארו יראה אותי ככה," אמרה והושיטה לי זוג מספריים.

אמרתי לה שאני לא טובה בזה, וכדאי שתלך למספרה.

"לא, אני מתביישת. זה לא קשה, תגזרי קצר עד לאורך הזה," אמרה והצביעה מעל האוזן.

היא החליקה את שערה במברשת על מנת להקל עליי, ואני התחלתי. אחזתי במספריים שלא נועדו לתספורת ותפסתי באצבעותיי קווצות שיער בזו אחר זו. הן צנחו ברכּוּת על רגליה, על קצה האמבט, על הרצפה. אדריאנה נרגעה. היא הרפתה את שריריה הדרוכים ואת הלסת הנעולה.

"מאיפה הגעת?" העזתי לשאול.

"ממקום שאת לא מכירה," השיבה והסירה שאריות שיער מפניה. "אל תבלבלי אותי עכשיו בשאלות, תגזרי ותשתקי." היא נידנדה את כף רגלה עד שנעל הבית החליקה ממנה. "את צריכה לתת לי משהו ללבוש, באתי בסערה," הוסיפה בחיוך חטוף ומשכה בשולי חולצת הפיג'מה שלי.

"ומה עם וינצ'נזו?" שאלתי.

"אין צורך לקנות חלב, הוא עדיין יונק. מאוחר יותר תצאי ותביאי לו את הדברים הדחופים."

"אני?"

"את. עדיף שלא אצא החוצה בזמן הקרוב," אמרה וסגרה את הפה באופן שחתם את הדיון.

לבסוף ייבשה את השיער ואמדה את תוצאות האסון: שערה נראה חתוך בנשיכות ושיווה לה מראה של אישה חולה, בייחוד עם השקיות הסגולות שנקוו תחת עיניה. היא לא התרגזה, רק ביקשה ממני את מכונת התספורת של פיארו והחליקה אותה על ראשה מבלי למהר, צווארה נע בעדינות בהתאם לתנועות ידיה.

"הנה, נתחיל מאפס," אמרה והביטה במראה כמעט מרוצה.

לפתע נראתה ילדונת, שברירית כמו ביצה. היא כבר הייתה בת עשרים ושבע, אולם עוררה בי רצון להגן עליה, ללטף את ראשה המחוספס והמושלם לעומת פניה הפראיות. נגעתי בה קלות בקצות אצבעותיי והיא לא נרתעה, פרשתי את כף ידי כדי לחפון את פניה בלטיפה דוממת. כל כך הרבה זמן חלף.

לאחר מכן ניגשנו אל חדר השינה להציץ בווינצ'נזו. אדריאנה הניחה שתי כריות על קצה המיטה כדי שלא יחליק מטה. פיארו ישן בבגדיו בצדה השני של המיטה כשפניו כלפי הילד, זרועו נחה ברכּוּת קלילה על הגוף הקטן. אור ראשון של יום, קלוש ואפרפר, הזדחל מבעד לחלון והאיר אותם. רעשי העיר המתעוררת עלו מהרחוב, משאיות אשפה פינו את הפחים. אדריאנה עמדה מופתעת ופלטה קריאה, ופיארו פקח את עיניו מבלי לזוז.

"את זה לא ציפיתי ממך," אמר לה והחווה בראשו אל הילד.

הוא נכנס הביתה בשקט ושמע אותנו משוחחות בחדר האמבטיה. לאחר שהבין במה מדובר, נשכב על המיטה לצד החידוש המרעיש. כעת התמתח בכל גופו, עד כפות רגליו השזופות.

במטבח הבית צחק פיארו עם אדריאנה על התספורת החדשה ועצר אותי בנגיעת יד, כשהדלקתי את האש כדי להכין קפה. מקרוב אפשר היה להרגיש שחזר מבית החולים, ריח חומרי החיטוי והצער דבקו בו. שאלתי אותו לשלום אביו, והוא הרגיע אותי שהכול בסדר.

"תערכי את השולחן שבפינת האוכל, אנחנו חוגגים הבוקר," אמר ויצא מהבית. כך הרגילה אותו אמו, וכך – לרגל המאורע – עשיתי גם אני: מפיות משי, סרוויס פורצלן, כפיות עשויות כסף שקיבלנו במתנה לחתונה. ערכתי את השולחן שקועה במחשבות, הירהרתי באדריאנה שהתהלכה סביבי ובילד שלה שנכנס לחיי לפני שעות מעטות. העתיד שזה עתה הגיע היה שונה משדמיינתי.

"זאת הדוֹדה שלך," הציגה אותי בפניו כאשר התעורר משנתו.

היא רצתה לתת לי להחזיק אותו, אך הוא עיקם את שפתיו כמי שעומד לבכות, ואני נסוגותי אחור. הוא בחן את הסביבה בעיניים תזזיתיות ושחורות כפחם, קימט לרגע את מצחו ועיוות את פניו, ומיד לאחר מכן נרגע. הקִרבה לאמו נסכה בו ביטחון. הוא מישש בסקרנות את ראשה המגולח. אדריאנה הוציאה טיטול מתיק הבד והחליפה לו, לאחר מכן פתחה את כפתורי חולצתה והיניקה אותו בישיבה על המיטה שלי. וינצ'נזו אכל בשקיקה, ידו נחה על השד המרושת ורידים כחולים. לא האמנתי שלאחותי הרזונת הזו יש כל כך הרבה חלב. הוא טיפטף מבין שפתיו של הילד וזלג עד לצווארו. בזווית עינו בדק שאני נמצאת במרחק בטוח. הוא היה בן תשעה חודשים.

פיארו חזר עם זר פרחי בר שקנה בשוק המקומי וקרואסונים חמים מהמאפייה של רֶנצי. אדריאנה חטפה אחד ובלעה חצי ממנו בביס.

"איזה שולחן של עשירים," העירה כאשר סידרה את הזר באגרטל.

פיארו הרים את הילד בזרועותיו וּוינצ'נזו לא התנגד, כאילו שברגעים הקצרים שיָשנוּ יחד נעשו מכרים ותיקים. הבאתי את המקינטה מהמטבח, וטיפות אחרונות של קפה רותח עוד ניתזו החוצה. התיישבנו אל השולחן, וינצ'נזו בזרועותיו של פיארו ואדריאנה לידם. היא נתנה לבנה את קצה הקרואסון הנותר. הם נראו כמו משפחה מאושרת שנהנית מארוחת בוקר.

לפתע נשמעו דפיקות בדלת, כמה וכמה פעמים. אדריאנה התרוממה בבהלה, רגלה נתקעה בשולחן והמקינטה כמעט נפלה. תפסתי אותה באוויר ונכוויתי בידי. היא ברחה אל חדר האמבטיה, שכחה אפילו מווינצ'נזו.

זו הייתה השכנה מלמעלה, אחד הבגדים נפל מחבל הכביסה שלה אל המרפסת שלנו. היא לא ידעה שיש לנו אחיין, איזה ילד יפה, והאמא? הסברתי שהיא הלכה רגע לחדר השני. עכשיו גם לנו יתחשק לעשות ילד, כך אמרה, ותפסה בידו הקטנה וניענעה אותה בחגיגיות. עבור וינצ'נזו זה היה יותר מדי. אמו נעלמה פתאום, אישה זרה דיברה אליו ונגעה בו. הוא החל לבכות, תחילה בשקט ואז במלוא גרונו הקטן. אולם לא היה בכך די שאדריאנה תצא ממחבואה. ואולי כלל לא שמעה אותו, אולי ישבה מכווצת בפינה כפי שעשתה לעתים בילדותה, וידיה מכסות בחוזקה על אוזניה. קראתי לה והיא לא ענתה, הנעתי את הידית מעלה-מטה, הלמתי באגרופיי על דלת חדר האמבטיה. כבר לא היה לי אכפת מנוכחותה של השכנה. זו אחותי וכזו תמיד הייתה, יש לה את היכולת לעורר בי רכּוּת עמוקה, ורגע לאחר מכן כעס בלתי נשלט.

"אדריאנה, צאי מיד וקחי אלייך את הבן שלך," צעקתי.

חיכיתי לתגובה שלא הגיעה.

חזרתי אל הסלון והשבתי את הבגד שנפל לשכנה שעמדה כאילמת. בירכתי אותה לשלום בחופזה. פיארו ניסה להרגיע את וינצ'נזו, הוא הצביע אל מעבר לחלון בניסיון להסיח את דעתו, הראה לו את גלי הים, סירה ששטה, אולם מבטו של הילד לא הרחיק עד לשם. כל שרצה זה את אמו. ברגע שסגרתי את דלת הבית, יצאה אדריאנה בפנים רעננות, לקחה את בנה שהושיט אליה את זרועותיו, והבכי פסק באחת כאילו לחצה על מתג סודי.

"את חושבת שאת טובה, אבל את שומרת את הרוע עמוק בפנים," היא לא חסכה ממני את דעתה טרם התיישבה לסיים את ארוחת הבוקר.

פיארו ואני קרסנו על הספה, זה לצד זה. יכולתי לחוש באדי הזיעה שנפלטו מעורו. לא היינו רגילים למהומה שמעוררים זאטוטים. היו לנו חברים עם ילדים, וכל עוד הם לא היו שלנו, אהבנו אותם. התוכניות שלנו לגבי ילדים עוד היו עמומות. לא היה בנו רצון אמיתי, יותר כמו פנטזיה, מתבקשת אך אינה מספיקה.

לאחר כמה דקות קמתי על רגליי, היה עליי לארגן להם חדר נוח ולצאת לקנות את הדרוש עבור וינצ'נזו. פיארו מתח את רגליו קדימה ונרדם מעט. הוא נזקק למנוחה אחרי לילה בבית החולים עם אביו ואירועי הבוקר הלא צפויים.

בערב ההוא שוחחנו בחדרנו. כבר נשכבתי במיטה כאשר נכנס לחדר. הוא הדליק את מנורת הלילה ורכן לנשק את עורפי בחוליית הצוואר האהובה עליו. שמעתי אותו חולץ נעליים ליד החלון, ואת רשרוש חולצתו העדין כאשר הניח אותה על הכיסא.

"הבחורה שלי ערה," לחש באוזניי, וניחוח מנתה שעלה מהבל פיו חילחל אל בין הסדינים, כמו גם שיירי שמחה מהמפגש עם החברים שזה עתה שב ממנו.

"תסלח לה, לאדריאנה," אמרתי. "היא הגיעה פתאום ללא כל התראה, אבל אני לא חושבת שהיא והילד יישארו הרבה זמן."

הוא כיבה את האור וחיבק אותי מאחור, כך אהב להירדם.

"אני שמח לראות אותם כאן בבית. וינצ'נזו ילד מקסים, ואחותך תמיד מצחיקה אותי."

"אותי לא במיוחד," אמרתי ולקחתי את ידו.

הוא שיפשף את קצה אפו בכתפי, כמו הרגיע גירוד.

לאחר מכן החניק צעקה משועשעת בשקע הגב שלי, "הרגליים שלך קפואות גם בקיץ."

"ושלך רותחות."

"עכשיו אני אחמם לך אותן," אמר בקול ישנוני.

הרגשתי את גופו מאבד מדריכותו ונכנע לשינה. ידו נעשתה רפויה בתוך ידי. הייתי יכולה להישאר כך עד הבוקר, ערה ומוגנת מכל רע.

אחותי והים / דונטלה די פייטרנטוניו
כנרת זמורה דביר, 2023
תרגום מאיטלקית: יעל קריצוק
208 עמודים

דונטלה די פייטרנטוניו היא סופרת איטלקיה