פֶּרֶק מִסֵּפֶר – "סערה ביער" מאת אילנה פיקוס-רויטבלט

פרק שלישי

שמשון התעורר בזמן. שעון מעורר אנלוגי עמד בהיכון על השידה לצד מיטתו, רק לגיבוי. הוא נהג להתעורר ביקיצה טבעית, כמה דקות לפני הצלצול, כמו הרגיש מתי היום שלו אמור להתחיל.

אסתי לא היתה במיטה, ואז גם לא ברחבי הבית. לרגע שקל לדאוג, ואז ראה שגם הטויוטה לא בחניה. הכול בסדר, החליט, היא פשוט נסעה מוקדם לעבודה. זו אפילו התנהלות הגיונית מבחינתה אחרי הערב האילם שהעבירו אתמול, כלואים יחד בבית לאחר חזרתם מהמסעדה. במקום לקרוא במיטה כדרכה, היא התעטפה בשמיכה על הכורסה הגדולה בסלון ושקעה בספר שלה, המהמה לו תשובות קצרות כששאל אותה דבר מה. לבסוף נרדם בחדר השינה כשהיא עדיין בסלון.

אחרי שישן הלילה בבית ולא במלונה שבחצר הגדולה, הסתובב ג'ק חסר מנוחה, מחכה לטיול הבוקר. שמשון ליטף אותו. אם יוותר על קפה, יספיק להוציא אותו לסיבוב קצר וגם לתפוס בזמן את אוטובוס ההסעה למפעל. חש כמי שמאז ומעולם עבד בָמפעל. בכל בוקר נסע לשם בהסעה, וכל אחר צהריים חזר הביתה בהסעה. כשבחר בהנדסת מכונות, לא דמיין את עצמו כבול להסעה שנה אחר שנה. כאילו שהוא "בחר". המורים בבית הספר אמרו שעם הראש הטכני שלו, הידיים הטובות והציונים שהיו בסדר, למקצוע הזה הוא מתאים. הוא לא זכר שהתנגד. לטכניון הקרוב בחיפה לא התקבל. לאוניברסיטאות בתל אביב או בירושלים אפילו לא ניסה לגשת – לא יכול היה לתאר את עצמו חי באיזו עיר צפופה ובנויה לעייפה, בלי אוויר.

כל המשפחה חגגה כשהתקבל למחלקת הנדסת המכונות באוניברסיטת בן-גוריון בבאר שבע. דִמיין ששם ירגיש כמעט כמו בבית, בקריית שמונה, שהרי גם באר שבע היתה אז עיר צעירה ומתפתחת, נטועה בתוך הטבע – במדבר. כמה טעה. לא הצליח להתחבר לנגב; הצבע החום-צהבהב הבלתי נגמר בעיניים, יום אחר יום, השרה עליו דיכאון. השתוקק לירוק, לכחול, ללבן. אבל הוא נלחם בעצמו וסיים את הלימודים, אפילו בהצטיינות. בשנה האחרונה של התואר היה לו קל יותר לשרוד את המדבר. נפשו היתה עסוקה בכמיהה לאסתי, אשר ערפלה את חושיו. הוא עסק במכתבים שכתב לה ושקיבל ממנה, בפגישות חטופות בסופי שבוע, ולאחר מכן בפגישות ממושכות יותר. ואז הגיעה ההתרככות שלה, הוויתור על הריחוק, תחילת הסכמה. המדבר סביב הלימודים הפך לעמום, תפאורה להתרגשות ולתקווה.

שמשון הלביש על ג'ק רצועה, ויצא איתו מפתח הבית. הקרקע היתה חלקלקה, ומלמעלה טפטף בעקביות זרזיף גשם. הנעליים הוותיקות עם הסוליות המחורצות הצליחו להחזיק אותו יציב על רגליו, ואפילו אפשרו לו למשוך את ג'ק חזרה לעמידה, בכל פעם שהחליק קצת על הצד. ג'ק היה עסוק בניסיונות עקרים לנער את הגשם מהפרווה שלו. הילה של טיפות הקיפה אותו, ושמשון נזכר באמו. נזכר בה תולה כל שטיח בתורו על המעקה סביב התריסים הגבוהים שבסלון, וחובטת בו שוב ושוב בעיקשות בלתי מתפשרת. כילד אהב לשבת בסלון בעמדת תצפית צדדית, ולהביט בחלקיקי האבק הצבעוניים אחרי שהם עוזבים את השטיחים ולפני שמתפוגגים באוויר. כשצמצם את עיניו, ראה באבק צורות ודמויות – קיימות לרגע ונמוגות.

ג'ק עצר ליד עץ, שמשון המתין לו. "את בטח לא היית מאמינה אם הייתי מספר לך שאני חושב להתגרש," אמר בלבו לאמא.

"תעזוב שטויות, נו באמת. להתגרש? בגילך? ותחזור מהר פנימה הביתה, קר," שמע את אמא עונה לו.

"יש גיל לגירושים? יש גיל מתאים, אמא?"

"לכל דבר יש גיל. וגם גיל לא מתאים. אתה בגיל לתכנן את הפנסיה. עכשיו נזכרת להזדקן לבד? ועוד מאסתי להתגרש... מאסתי?"

"מה לעשות, אמא. אם אני אתגרש, זה יהיה רק מאסתי."

"זה דיבורים של ילד. מי ישמע כזו שטות – לעשות שמיניות באוויר כדי לתפוס אותה ובסוף להתגרש ממנה?" בעיני רוחו אמו הסתובבה בכעס, והתרחקה כשהיא ממלמלת, "ממש דיבורים טיפשיים לבן אדם כמעט בן 60." ג'ק סיים, והם פנו לחזור הביתה.

שמשון היה מחוץ לבית כשקיבלו את שיחת הטלפון לפני חמש שנים. גם אז היה חודש ינואר, והוא קפץ רק לשעה לראות את הזריחה ביער אודם. כשחזר מרוצה ורטוב, הופתע לגלות שכולן ערות, פניהן רטובות. מור, שהיתה חיילת ברגילה, ישבה במרכז הספה בסלון, מחובקת מצד אחד על ידי אסתי, ומהצד השני על ידי אפרת, שהיתה סטודנטית בחופשת סמסטר. מבליל הכאב שלהן הצליח לחלץ, כי ההורים שלו, שבאותה שנה חגגו לשניהם יום הולדת 80, נסעו יחד ברכבם לקניות ביישוב סמוך לקריית שמונה. אביו נהג. בדרך חזרה בחושך, הוא סטה מהכביש, הרכב נפל לתוך ואדי ושניהם נהרגו במקום.

אחרי שעמד מול הקברים של הוריו נטוש כילד, גילה כי היתמות לא הזדחלה לחייו טיפין טיפין כפי שציפה, אלא עטפה אותו מכל עבר וסגרה עליו בבת אחת, במהלומה. לעתים הרשה לעצמו לשכוח שהם מתו, והתנהל כרגיל, עד שהזיכרון הכה בו.

כעת נכנס הביתה, והכניס אחריו את ג'ק. הוא הביט בשעון. עדיין יש סיכוי שיספיק להסעה, ואז תהיה לו חצי שעה ללא הפרעות מול הנוף בנסיעה למפעל. הוא מילא את הקערות של ג'ק באוכל ומים, וניגש לחדר השינה להחליף בזריזות בגדים. התלבש מעט יותר ברשמיות מהרגיל, ידע שהיום יקראו לו לישיבת ההנהלה.

זו תהיה הפעם השנייה בחצי השנה האחרונה, שמנהלי המפעל ילחצו עליו לקבל קידום לתפקיד של מנהל מחלקה. בפעם הקודמת סירב, ובסופו של דבר אירע נס – מנהל המחלקה הקודם נשאר לעוד כמה חודשים. בסיבוב הקודם כבר נאמו בפניו וטענו שהוא הכי מתאים, הכי מנוסה, וגם אהוד ומוערך על ידי המהנדסים האחרים. אחד המנהלים מִרפק אותו בידידות, כשהוסיף שפשוט אין אף אחד אחר שיכול להתאים לתפקיד.

היה ברור לו כשמש שהוא לא מעוניין בקידום כלשהו. התוספת למשכורת לא עניינה אותו מספיק, ותוספת הכבוד והכוח לא עניינו אותו כלל. הוא נכסף לתוספת של זמן פנוי. הוא רצה לגמוע מהר יותר את ספרי ההיסטוריה והביוגרפיות שהמתינו לו בערמה ליד המיטה, רצה לטייל בכל שעה בלי הגבלה, לנסוע לבדו לטיולים ארוכים בחו"ל, קיווה להצליח לנגן בפסנתר, רצה להיזכר בהרגשה של העץ כחומר בידיו. הוא החליט שבמקום להתחיל לדעוך בתוך הרוטינה של החיים כפי שמצופה ממישהו בגילו, הוא מסוגל לצמוח, לרקום חלומות חדשים. המחשבה על להיות תקוע במפעל לשעות נוספות רבות, על כך שהעבודה תמלא כל חלקה שעדיין פנויה במוחו ובדמיונו, העכירה את רוחו ודכדכה אותו לאין שיעור.

לאסתי בכלל לא סיפר על הישיבה הצפויה היום. בפעם הקודמת היא לחצה עליו לקבל את הקידום. הוא לא זכר מתי דחפה אותו בעוצמה כה רבה לעבר החלטה כלשהי. דיברה איתו באריכות, ניסתה קצת לזעזע. נתנה לו דוגמאות של זוגות שהם מכירים, שרמת החיים שלהם צללה כשהפסיקו לעבוד, שחוו קושי ואף מצוקה. "אנחנו מוכרחים להיות חכמים יותר, לא להיות מופתעים כשהפנסיה תגיע," אמרה לו. היא לקחה דף ועט, והדגימה לו את החישוב הכלכלי. אם יקבל את הקידום, והמשכורת שלו תצמח כצפוי, המשמעות תהיה פרישה לפנסיה עם קצבה גבוהה באופן משמעותי. הזכירה לו שאצלה הדרך לקידום חסומה, דוידזון מנהל המחלקה צעיר ממנה וצמוד הרמטית לכיסאו. הוא הנהן, הנהן והסכים, כל הטיעונים שלה היו הגיוניים. לא ידע איך לספר לה שהוא בכלל רוצה להתפטר, תכף ומיד. לא הצליח לומר לה שהוא חנוק, שכל המחשבות שלו בנוגע לזקנה סובבות סביב הרצון שלו להספיק לחיות.

כשסירב לקידום בפעם הקודמת, אסתי היתה בהלם של ממש. לא הבינה מדוע הוא לא מוכן לעשות מאמץ קטן עבור העתיד שלהם. טענה שמעולם לא התערבה בהחלטה מקצועית שלו, אך כעת, כשקידום משמעותי פשוט דופק לו על הדלת, לא יעלה על הדעת שהוא מסרב לו בלי הסבר, ועוד אחרי כל השיחות שלהם. במשך כמה שבועות היא הסתובבה בבית ממורמרת, זרקה לעברו הערות ציניות על כך שהם צריכים להספיק לטוס עכשיו לכמה שיותר יעדים בחו"ל כי בפנסיה נתב"ג ייסגר בפניהם, או שכדאי שיקנו לירון דחוף את המכונית המוגזמת עם השלט במאות שקלים, כי זאת תהיה אחת המתנות האחרונות שלהם לנכדים. לבסוף היא נרגעה והנושא גווע. זו תהיה התאבדות מצדו לעורר מחדש את הנושא איתה.

הוא גלגל בראשו תסריטים שונים של מהלך ישיבת ההנהלה היום. דמיין איך יסביר וינמק, איך יוריד אותם מהגב שלו. עם כל חודש שחלף מאז הסירוב הראשון, התגברה אצלו ההחלטה שהוא צריך להתפטר, חייב להתפטר. אין סיבה לחכות עוד כעשר שנים עד שהחוק ישחרר אותו מהשעבוד שבו הוא חי. השעות הארוכות במפעל סחטו אותו, רוקנו ממנו כל מחשבה יצירתית. השתעשע ברעיון להקדים את המנהלים, ולהודיע בישיבה שהחליט לנצל את ימי החופש הרבים שצבר במהלך השנים; שהוא נוסע לטיול ארוך של כמה חודשים, אולי חצי שנה. ינסה לטפס על הר פוג'י או על האלברוס, כל עוד הוא מסוגל. וכשיחזור – יפרוש מהעבודה.

כשפתח את דלת ביתו לצאת להסעה, הפלא התרחש מולו. כמו בעפעוף ריסים עדין נשרו פתיתי שלג מהשמים. חסרי משקל במעופם, צמריריים, מניחים לרוח להפנות אותם אנה ואנה. צבעם לבן-תכול-שקוף, צורתם משתנה, הם הצטרפו לבסוף זה לזה, לכדי שמיכה לבנה על הקרקע. הוא החסיר פעימה. יכול היה להתיישב כעת במרפסת הקדמית שלו, להביט בשלג שנערם עד אין קץ. עוד כמה שניות, עוד רגע של היופי הזה סביב, לפני שייאלץ לרוץ להסעה. הטבע כמו נענה לו: לפתע הקצב התגבר, כמו הוחלט לנצל ביעילות את הרגעים הספורים שבהם שמשון עדיין צופה, אך הפתיתים מיהרו לנשור, חלקם נופלים כבדים ומתפזרים לרסיסי מים עם פגיעתם בקרקע. שמשון הסב מבטו, הקסם הרך נעלם.
בהליכה לעבר שער היישוב, שם המתינה ההסעה, חשב על אסתי. האם כדאי שיכתוב לה הודעה מתנצלת על אתמול? חש את הקור מקפיא את אפו ומבקע את שפתיו, הכניס את ידיו לכיסי מעילו והגביר את קצב הליכתו. אם גרם לה צער כה רב, בכך שאמר בקול רם חלק קטן ממה שהוא חושב ורוצה, זו עוד הוכחה לכך שכנראה אין מנוס מגירושים. אסתי רוצה אותו בתלם. כל חייו הלך בתלם – אדם ממוצע עם שאיפות בינוניות. זה האדם שהיא "הסכימה" לקבל, ואולי כך גם הוא בחר להיראות כלפי חוץ. לא עוד.

האוטובוס כבר עמד בשער, המתין לו. שמשון הזדרז ועלה מהדלת הקדמית. בדרכו לספסל הלפני אחרון, הספסל הקבוע שלו, נד בראשו לנהג ולעובדים הקבועים בהסעה, מחייך את החיוך הנבוך שלו, מתנצל באמצעותו שעיכב את כולם. המבע על פניהם הבהיר שהעיכוב הקל לא הפריע לאיש. הבוקר הקפוא כפה התנהלות אחרת, אטית ורגועה. עשרת העובדים שישבו מפוזרים באוטובוס המחומם, נשים וגברים בגילים ובתפקידים שונים, כולם נראו לו זהים – במראה השכבתי, עטופים במעיל ובצעיפים, בכובעי צמר, עטויים כפפות – ככופתאות שרק המילוי שלהם, ראשם, מציץ מתוכם מלמעלה.

הוא התיישב במקומו והתרווח. האוטובוס ערסל אותו בנסיעה האטית על הכבישים הרטובים, עולם לבן נשקף מבעד לחלונו. עד שדוד התישב לידו. שמשון הבין מיד את המשמעות – יש לו משהו חדש לספר.

דוד, איש השיווק החלקלק שהחל את דרכו במפעל יחד עם שמשון, היה בעיצומה של בגידה באשתו עם שכנה. הוא ראה בשמשון אדם שבטוח להתרברב באוזניו בפרטים הסוערים. הוא לא יגלה לאיש. דוד חשב על עצמו כעל גבר שבגברים – נשוי ובעל משפחה שכוחו במותניו, והוא עדיין אטרקטיבי גם עבור צעירה בת 33. "לא תאמין. היא רוצה שאני אעזוב את עליזה," לחש כעת באוזנו של שמשון.

שמשון פנה לעברו, משתדל להסתיר את הלעג שחש. "תעזוב בשביל מה?"

"מה זאת אומרת? לעזוב בשבילה, כדי להיות איתה," הסביר דוד בשקט, בודק שאיש לא מצותת להם.

"ומה תעשו, תשכרו יחד דירה?" שמשון התחיל ליהנות מהשיחה הזו.

"האמת שלא חשבתי כל כך רחוק, אבל למה לא?" דוד הביט בו בעינים מזוגגות.

"ואתה מבין שלפני שתעזוב, תצטרך לספר לעליזה ולילדים?" שמשון השתדל לשמור על ארשת פנים מודאגת.

"כן... נכון. אני לא יודע לגבי זה..." דוד תפס בראשו. "אני לא בטוח שיש לי כוח לכל הדרמה שתהיה. הכי טוב שהכול יישאר כמו עכשיו, בלי שינויים דרסטיים."

"זאת סיטואציה שיכולה להישאר סטטית לאורך זמן?"

"לא, ברור שלא... היא רוצה דברים. לא טוב לה בבית של ההורים שלה, היא רוצה לגור בתל אביב." מצב הרוח המרומם שאיתו פצח דוד בשיחה, החל להתפוגג. "ירדנו כבר למצב שרק חמישים אחוז מהמפגש הוא מין מעולה, והשאר זה הבטחות ושכנועים, בלי סוף דיבורים. לפעמים אני יוצא מהפגישות איתה כל כך עייף, שחולפת לי מחשבה שעליזה מעייפת אותי פחות." הוא השעין את ראשו אחורה על המושב.

"תשמע, אולי זה רגע מתאים לחשוב מחדש על הכול," אמר שמשון ברצינות. "היה נחמד, אף אחד לא ייקח את זה ממך. אבל אולי ההרפתקה מיצתה את עצמה?"

"כן... עם הראש אני מבין שאתה צודק. אבל כל כך קשה לוותר על זה." דוד הנמיך עוד יותר את קולו, "הרגע הזה שבו אני מגיע, והיא מתלהבת ממני, ממש פיזית מושכת אותי אליה. אתה מתאר לעצמך שהיא מפשיטה אותי? פותחת לי את החגורה, פותחת לי את המכנסיים, כאילו לא יכולה כבר לחכות. בחיים לא הרגשתי שרוצים אותי ככה." הוא נשם עמוק, "כל כך קשה לוותר..."

לראשונה בכל השיחות שלהם על הבגידה של דוד, שמשון לא חש גועל או התנשאות. לרגע הודה בפני עצמו שגם הוא היה רוצה לחוות אישה שמפגינה, אפילו בבוטות, שהוא מעניין ומושך אותה. ידע שאסתי רגילה אליו, שנוח לה איתו, ואת כל זה היא מתרגמת למשיכה כלפיו. אך היא מעולם לא נתנה לו הרגשה שהיא לא יכולה בלעדיו, שברגע מסוים היא מרוכזת בו, מעוניינת רק בו. במשך שלושים שנות נישואים היא לא יזמה איתו מין. כשהוא הציע, לרוב נעתרה. אך מעולם לא אמרה לו מפורשות שהוא מושך אותה, שהיא רוצה אותו כאן ועכשיו.

הטלפון של שמשון השמיע צפצוף. פתח והביט בהודעה ממור: "אבא, מה נשמע? חשבתי על רעיון. מחרתיים אני מסיימת את המבחן האחרון בסמסטר. אולי אודיע בעבודה שאני לוקחת חופש, ואקפוץ אליכם למשהו כמו שבוע? מזמן לא נסענו שנינו ליער לנסות לראות סנאים..."

הוא כתב מיד חזרה: "את לא צריכה להודיע מראש כשאת רוצה לבוא הביתה. פשוט בואי!"

ובלבו חשב, שאינו יודע איך יצליח לשהות שבוע שלם עם מור ואסתי בבית. מור תרגיש מיד, שינוי קטן בניואנס של הקול או המבט בינו לבין אסתי, והיא תדע את שנסתר מאחרים. עדיין לא הרגיש בשל לספר למור או למישהו אחר. זה אומר שהוא יצטרך לנסות "לשחק" את עצמו הקודם. שוב לשים את עצמו אחרון בתור, להתאים את עצמו לכולם. כבר לא ידע אם הוא מסוגל לכל זה.

סערה ביער / אילנה פיקוס-רויטבלט
שולחן כתיבה, 2023
292 עמודים

אילנה פיקוס-רויטבלט היא עורכת דין בתחום הפלילי בפרקליטות מחוז חיפה. סערה ביער הוא רומן הביכורים שלה