הספירה לאחור: 113 ימים
15 באפריל 1945
לוס אלמוס, ניו מקסיקו
האביב כבר היה אמור להגיע. אבל שלג טרי נמעך מתחת לרגליים כשג'וליוס רוברט אופנהיימר (Julius Robert Oppenheimer) צעד על פני המתחם הצבאי הסודי בניו מקסיקו. הוא חצה את השלג כשפניו אל אולם הקולנוע המאולתר.
אופנהיימר היה המנהל המדעי של פרויקט מנהטן, המאמץ הסודי הכביר של אמריקה לפתח פצצת אטום. בכל בוקר אחר הוא היה מטפל באלפי ניירות שונים במשרדו: קורא דו"חות התקדמות, כותב תזכירים, או מחזיר טלפונים דחופים מוושינגטון. בעוד המדינה שבחוץ שקועה במלחמת העולם השנייה, אופנהיימר וצבא המדענים שלו בתוך המתקן המגוּדר מיקדו את כל מרצם ומומחיותם בַּ"גאדג'ט" – נשק חדש ומפחיד להשמדה המונית.
אבל לא בבוקר זה, של יום ראשון בשבוע. בבוקר זה הוא אסף את המדענים, את אנשי הצבא, את עובדי המִתקן ואת בני משפחותיהם מוכי הצער – שהתגוררו כולם בעיר הסודית לוס אלמוס לטקס אזכרה לנשיא רוזוולט. הוא לא נשא מעודו נאום הספד.
אופנהיימר, פיזיקאי תיאורטי מזהיר, לא התקשה לגולל בפני מדענים עמיתים או סטודנטים באוניברסיטאות המובחרות במדינה תיאוריות מדעיות מסובכות שהסבירו איך פועל היקום. הוא דיבר שש שפות באופן שוטף, והיה בקי בספרות קלאסית ובפילוסופיה מזרחית. הוא למד סנסקריט רק כדי שיוכל לקרוא בשפת המקור את ה"בְּהגָוָוד גיטא", אחד מכתבי הקודש ההינדיים.
שלושה ימים חלפו ממותו של הנשיא רוזוולט בג'ורג'יה. אופנהיימר העביר את רוב זמנו בניסיונות נואשים למצוא את המילים הנכונות שינציחו את זכרו.
הוא הרגיש את האבדה באופן אישי עמוק. הנשיא הנהיג את ארצות הברית בכמה משעותיה האפלות ביותר. הוא היה בבית הלבן מאז 1933, כשנכנס לתפקיד בעיצומו של השפל הכלכלי הגדול. הוא עבד קשה כדי להשיב את אמונו וביטחונו של העם האמריקאי, ועשה זאת באמצעות תוכניות שאפתניות שנועדו לשקם את הכלכלה.
האומה הפנתה שוב את מבטה אל רוזוולט, כשהיפנים תקפו את בסיס הצי של ארצות הברית בפרל הארבור, הוואי, ב-7 בדצמבר 1941. רוב האמריקאים שמעו על ההתקפה כשמבזק חדשות קטע את תוכניות הרדיו של יום א' אחרי הצהריים. "יפן?" אנשים נדו בראשם בפליאה וכיוונו שוב את הרדיו שלהם. זה באמת קרה? זה ייתכן? למחרת היום פנה רוזוולט לחברי הקונגרס ולכל האומה בנאום ששודר ברדיו ושזִכרו ימשיך להדהד עוד שנים. ההתקפה היתה "שפלה" ונעשתה "ללא התגרות", הוא אמר. 7 בדצמבר 1941 היה ל"תאריך שיירשם בהיסטוריה לדִראון עולם".
הנשיא נתן הבטחה לאומה האמריקאית. "לא משנה כמה זמן יידרש לנו כדי להתגבר על הפלישה המתוכננת הזאת," הוא הרעים בקולו, "העם האמריקאי וצדקת דרכו ינחלו ניצחון מוחלט."
הקונגרס הכריז מלחמה על יפן. כעבור ארבעה ימים הכריזה גרמניה מלחמה על ארצות הברית. האומה התגייסה. לאמריקאים רבים, רוזוולט היה המפקד העליון היחיד שהם ידעו מעודם. הוא נבחר לנשיאות ארבע פעמים, והנה, כמעט שלוש שנים וחצי מאז פרוץ מלחמת העולם השנייה – בדיוק כשבעלות הברית מתקרבות לניצחון באירופה, והמלחמה באוקיינוס השקט מגיעה לשיא עקוב מדם – רוזוולט מת פתאום.
פֶּרֶץ של אי-ודאות טִלטל כעת את שורות בעלי התפקידים בפרויקט מנהטן. כמה שנים קודם לכן, רוזוולט היה זה שאישר לפתוח בפרויקט המחקר והפיתוח של פצצת האטום, וקיבץ את המוחות המדעיים המבריקים ביותר למבצע שהוא קיווה כי יביא, באחד הימים, לסיום המלחמה. רוזוולט פעל לגייס תאגידים גדולים – דוּפּוֹנט, סטנדרט אוֹיל, מוֹנסָנטוֹ ויוּניוֹן קָרבַּייד – כדי שיתכננו, ייצרו ויפעילו ציוד ומִפעלים חדשים ומהפכניים שמטרתם לבנות את הנשק. מעבדות אקדמיות ותעשייתיות הציעו את מיטב המדענים שלהן ומוחותיהם היצירתיים. זה היה יקר, מסוכן ואפוף סודיות גמורה.
איש לא ידע בוודאות איך, ואם בכלל, הארי טרומן ימשיך את הפרויקט. כמו שסיפר הפיזיקאי פיליפ מוריסון (Philip Morrison), "באותו רגע לא היה בצמרת אף אחד שאנחנו מכירים."
הצוות בלוס אלמוס פנה לאופנהיימר כדי לקבל תשובות. הוא היה גאון בפיזיקה תיאורטית, אבל כישרונותיו לא היו מוגבלים למדע. מוחו החד היה מסוגל לרדת לעומקה של כל בעיה ולמצוא פתרונות תכליתיים וברורים. עמיתיו תיארו אותו כבעל המחשבה המהירה ביותר שהם פגשו אי-פעם. ברגע זה, הבהירות המחשבתית הזאת היתה נחוצה יותר מתמיד.
אופנהיימר התנשא לגובה של 183 סנטימטר, ושקל כ-61 קילוגרם – הוא היה דק גֵו עד כדי רזון קיצוני, אבל התלבש בצורה גנדרנית, בחליפות אפורות מסוגננות ובחולצות תכולות ועניבות. הוא נעל נעליים מצוחצחות למשעי וחבש מגבעות שטוחות. עם סיגריה תלויה משפתו התחתונה, עיניים כחולות מבריקות ומבט נוקב, הוא משך אליו נשים ואיים על גברים. "אוֹפִּי" היה טיפוס הולל עם ביטחון עצמי, שחש בנוח במסיבת קוקטייל כמו שחש בנוח באולם ההרצאות.
כבן למהגר גרמני שעשה את הונו מייבוא טקסטיל לניו יורק, כולם במשפחה ציפו מאופנהיימר להצליח, והוא לא אכזב. הוא סיים את לימודיו באוניברסיטת הרווארד בהצטיינות יתרה, תוך שלוש שנים בלבד. כשהיה בן עשרים ושתיים הוא קיבל תואר דוקטור בפיזיקה מאוניברסיטת גטינגן בגרמניה, שם למד אצל הפיזיקאי המהולל מקס בּוֹרן (Max Born). בתוך כמה שנים זכה אופנהיימר במשרות הוראה יוקרתיות גם באוניברסיטת קליפורניה בברקלי וגם במכון הטכנולוגי של קליפורניה בפסדינה. הוא חילק את זמנו בין שני בתי הספר; סמסטר אחד בברקלי, וסמסטר אחד בפסדינה. שלא כמו רוב המורים בעת ההיא, הוא היה טיפוס בוהמייני ראוותני, דרמטי, שהרצה בהתלהבות מידבקת. בלי להיעזר ברשימות, הוא שזר ציטוטים מהשירה ומהספרות בהרצאות על מושגים מתמטיים נשגבים.
הוא הבהיר לתלמידיו שרוב השאלות המדעיות החשובות עדיין לא נפתרו, ועודד אותם לצלול לעומקן של התעלומות. כמו שסיפר אחד מעמיתיו, אופנהיימר הביא לפיזיקה "דרגה של תחכום שלא היתה מוכרת לפני כן בארצות הברית".
הסטודנטים הוקסמו והתלהבו. הם הלכו שוב ושוב בעקבות הפרופסור, מברקלי לפסדינה ובחזרה, שבויים בתפיסותיו האקסצנטריות, בתאוותו לחיים ובחיבתו לסטייקים נאים, לקוקטיילים חזקים של מרטיני, למאכלים מתובלים ולסיגריות. הוא הצטיין ברכיבה על סוסים ובשיט, ונדמה שהיו לו חברים בכל פינה.
אבל היה לאופנהיימר גם צד אפל. זוהרו היה יכול להתעמעם בהתקפי מלנכוליה וכעס, ואז הוא לא סבל פטפוטים ריקים. הוא היה קוטע חברים באמצע משפט, בייחוד אם הוא חשב שנושא השיחה אינו מעורר מבחינה אינטלקטואלית. סטודנטים ששאלו שאלות בנאליות נידונו בו במקום להשפלה פומבית. עמית ותיק שלו תיאר את גישתו של אופנהיימר ברגעים כאלה כ"זלזול עד כדי גסות רוח".
ב-1942, כשאופנהיימר התמנה לעמוד בראש פרויקט מנהטן, כמה מעמיתיו הטילו ספק ביכולותיו, בגלל הטמפרמנט שלו ובגלל חוסר ניסיון ניהולי, ואמרו שהוא לא יצליח "לנהל דוכן המבורגרים". שהוא יצטרך לגשר על הפער בין התפיסות האקדמיות החדשניות והעצמאיוֹת שאימץ לבין הסטרוקטורה הצבאית הנוקשה.
אופנהיימר הסתער על המשימה, שלתפיסתו תוליד את האמצעי היעיל ביותר לסיום המלחמה. הוא שִכנע מדענים בעלי שם עולמי לעקור עם משפחותיהם – אל אזור מרוחק מוקף קניונים עמוקים ופסגות גבוהות, בקצה הדרומי ביותר של הרי הרוקי, כדי לעבוד לצדו במעבדת הנשק האטומי הסודית שבלוס אלמוס. אופנהיימר היטיב לעבוד עם אנשי צבא בכירים, ובכללם עם מקבילו הצבאי, גנרל לסלי ר' גרוֹבְס (Leslie R. Groves).
במרוצת הזמן נהפך אופנהיימר, לדברי חבריו ועמיתיו, למנהל כריזמטי ויעיל להפליא. כמה מגדולי הפיזיקאים בעולם נאספו בלוס אלמוס, ובכללם שישה חתני פרס נובל. האגו שלהם היה עצום, אבל איכשהו, אוֹפּי גרם לזה לעבוד. אחד מעמיתיו טען שאופנהיימר היה כמעט אדם חסר-תחליף.
באפריל 1945, אופנהיימר גילם במסירות מוחלטת את תפקידו כמנהל המדעי של הפרויקט. הוא היה בסך הכול בן ארבעים. הוא חי עם אשתו קיטי ושני ילדיהם הקטנים בצריף קטן בחלק מבודד של לוס אלמוס. הפרופסור האקסצנטרי לשעבר ערך עכשיו בצריף שלו ארוחות חגיגיות למדענים-אורחים ולעמיתים. המסיבה התחילה בקוקטיילים של מרטיני יבש, ונדדה, עם שקיעת השמש אל החצר הקדמית של הצריף.
האוכלוסייה בלוס אלמוס צמחה באותם ימים מכמה מאות אנשים לשמונת אלפים מדענים ואנשי צבא ובני משפחותיהם. המתחם בן 200 אלף הדונמים – שנקרא "הגבעה" – היה מוקף גדר בגובה שלושה מטרים, ומעליה תיל דוקרני. בִּפנים, הקיפה גדר נוספת את האזור הטכני, ורק בעלי הסיווג הביטחוני הגבוה ביותר הורשו להיכנס לתוכו. המשרד של אופנהיימר היה שם, וגם מעבדות רחבות ידיים ששימשו לחקר הפצצה. כמו ראש עיר, אופנהיימר נהג לנפנף ולברך אנשים כשצעד ברחובות חסרי-העצים של לוס אלמוס, מוכן תמיד לפעולה ואדיב, ותמיד יודע מה לומר.
אבל ב-12 באפריל, הידיעה על מות הנשיא היתה הלם נורא. תומס א' ג'ונס (Thomas O. Jones) ראה באותו היום את אופנהיימר עצור יותר, כאדם שמתמודד עם אבדה כבדה.
משרדו של קצין המודיעין ג'ונס היה מחובר אל משרדו של אופנהיימר בשביל תַחום מכל צדדיו. הוא התכונן לעזוב כשהטלפון שלו צלצל. רוזוולט מת, אמר הדובר. ג'ונס לא האמין בהתחלה.
"אתה בטוח?" הוא שאל.
הדובר חזר על הידיעה. ג'ונס ישב המום ושתק. הוא ידע שהוא חייב לספר לאחרים. הבסיס הצבאי היה מנותק מהעולם. לא היו בו עיתונים או קליטה של תחנות רדיו חיצוניות. העיר הקרובה ביותר היתה סנטה פֶה, במרחק כ-56 קילומטר משם. לוס אלמוס, לפי המפות, לא היתה קיימת. אז רוב האנשים במקום נאלצו לשמוע את החדשות הרעות מאוחר יותר, דרך מערכת הכריזה שבאזור הטכני.
ג'ונס החליט לספר לאופנהיימר. הוא פרץ ממשרדו אל השביל שחיבר בין הבניינים. במחצית הדרך הוא הבחין בדמות מוכרת מתקרבת לעברו.
אופנהיימר כבר ידע, אבל התקשה להאמין לידיעה. "זה נכון?" שאל אופנהיימר.
"כן, אופּי," אמר ג'ונס חרש.
תשובתו רק אישרה את מה שאופנהיימר ציפה לשמוע.
העובדים באזור הטכני שמעו על מות הנשיא בו-זמנית. כולם הפסיקו לעבוד. המדענים הביטו זה בזה. שמעת את זה? הם שאלו. חלקם היו המומים ולא יכלו לדבר. אחרים בכו. הם יצאו מהמעבדות אל המסדרונות והמדרגות בחוץ. אף אחד לא רצה להיות לבד.
על השביל, ג'ונס היה יכול לראות שאופנהיימר מזועזע לגמרי: פניו היו חיוורות וקודרות. הם דיברו על הנשיא, איך הוא הציל את המדינה. אופנהיימר הילל את כל הטוב שרוזוולט עשה, את האינטליגנציה שלו ואת "האישיות המגנטית".
בַּמציאוּת, אופנהיימר ורוזוולט לא הרבו לדבר זה עם זה. הם שמרו על ריחוק מלֵא הערכה, ורוב התקשורת ביניהם נעשתה דרך מתווכים. בכל פעם שניתנה לרוזוולט ההזדמנות, הוא שיבח את אוֹפּי על העבודה ה"חשובה מאין כמותה" שהוא מוביל במעבדה למחקר ולתכנון כלֵי נשק בלוס אלמוס.
במכתב לאופנהיימר מ-29 ביוני 1943, ניסה רוזוולט לפתור מחלוקת שנוצרה בעקבות יריבות הולכת וגוברת בין צוות המדענים לגנרל גרובס, איש הצבא הקשוח. לרוזוולט נודע שכמה מהמדענים התחילו להישבר תחת הלחץ, שנבע, לדעתם, מקביעת תאריכי-יעד בלתי אפשריים. הם שנאו לחיות תחת שמירה כבדה. חלקם פקפקו בכלל ביכולת לבנות אי-פעם פצצת אטום, ותהו עד כמה זה חכם לעבוד עם חומר מסוכן כל כך.
מכתבו של רוזוולט הכיר באופנהיימר כמנהיג של קבוצת מדענים אליטיסטית, שעובדת תחת אבטחה מחמירה ותחת "הגבלות מיוחדות מאוד". הנשיא ביקש מאופנהיימר שישכנע את אנשי הקבוצה שההגבלות הכרחיות. הוא ביקש ממנו למסור להם את הערכתו המלאה של הנשיא לעבודתם הקשה ו"להקרבה האישית" שלהם.
"אני בטוח שנוכל לסמוך על כך שהם ימשיכו בעבודתם המסורה וחסרת האנוכיות. לא משנה מה האויב עשוי לתכנן, המדע האמריקאי יוכל להתמודד עם האתגר," כתב רוזוולט.
עכשיו, כשאופנהיימר התכונן לטקס הזיכרון, הוא ידע שבלבם של כמה מהמדענים עדיין מקננים ספקות לגבי יכולתו של הפרויקט לפתח פצצת אטום. זמן קצר לפני כן, הביעו פיזיקאים בעלי השפעה, כמו ליאו סילארד (Leo Szilard), התנגדות מוסרית לשימוש בפצצה בזמן מלחמה. סילארד יזם עצומה ואסף את חתימותיהם של פיזיקאים עמיתים שחשו כמוהו.
אבל לפחות ביום הזה, אופנהיימר רצה להניח את המחלוקות האלה בצד. לילה לפני כן הוא נשאר ער עד שעה מאוחרת, כדי לסיים לכתוב את ההספד. בבוקר הוא ראה שהשלג כיסה את הגינה שלו, את הרחובות ואת העיר כולה. הפיזיקאי פיליפ מוריסון זוכר שהשלג היה בעיניו כ"מחווה של ניחומים".
הרחובות ההומים בדרך כלל היו שקטים בשעה זו. כמו רוב אמריקה, לוס אלמוס היתה שרויה באבל. המדרכה שמחוץ לאולם הקולנוע היתה ריקה וחשופה משלג, שנרמס ונמס תחת רגליהם של מאות האנשים שכבר המתינו בפנים. ג'ונס פגש את אופּי בכניסה לאולם, וליווה אותו פנימה. הבוס השאיר מאחור את המגבעת השטוחה שלו, שהיתה לסמלו המסחרי.
אופנהיימר התקרב באטיות אל הבמה, והאנשים שהצטופפו על שורות ספסלי העץ השתתקו. לחלק מהאנשים שהכירו את אוֹפּי זה שנים, הוא נראה מעט מבוגר יותר מהמדען הצעיר והחצוף שהיה כוכב זוהר בקליפורניה. רבים מהאנשים באולם, כמו ג'ונס ומוריסון, שאלו את עצמם אם זהו סופו של הפרויקט.
אופנהיימר עמד על הבמה ומאחוריו הדגל האמריקאי שהורד לחצי התורן, והמתין רגע. ואז, בקול לא רם יותר מלחישה, הוא פתח ונשא הספד שנועד להרגיע את חששותיהם של אלפי העובדים בלוס אלמוס.
"כאשר, לפני שלושה ימים, שמע העולם על מות הנשיא רוזוולט, רבים בכו אף על פי שאינם רגילים להזיל דמעות, נשים וגברים רבים התפללו לאלוהים, אף על פי שאינם רגילים להתפלל. רבים מאיתנו הביטו בדאגה עמוקה אל העתיד; רבים מאיתנו חשו פחות בטוחים שעבודתנו תסתיים בטוב; כולנו זכינו לתזכורת עד כמה יקרת-ערך היא הגדוּלה האנושית.
"אנחנו חיים בשנים של רוע גדול, ואימה גדולה. רוזוולט היה הנשיא שלנו, המפקד העליון שלנו, וגם – במובן החיובי של המילה – המנהיג שלנו. בכל העולם נשאו אליו עיניים כדי שיורה את הדרך, וראו בו את הסמל לתקווה שהָרָעוֹת החולות של הזמן הזה לא יחזרו; שהקורבנות האיומים שהקרבנו, ואלה שעוד נצטרך להקריב, יובילו לעולם ראוי יותר למגורי אדם. בזמנים כאלה של רוע, אנשים מבינים עד כמה הם חסרי אונים לבדם ועד כמה הם תלויים זה בזה. אי-אפשר שלא להיזכר בימי הביניים, כשמותו של מלך טוב וחכם וצודק הנחית על מדינתו ייאוש ואבל."
ואז פנה אופנהיימר אל הטקסט שהביא לו נחמה רבה כל כך במשך השנים.
"בכתבי הקודש ההודיים, ב'בהגווד גיטא', נאמר ש'האדם הוא יצור שהחומר שלו הוא אמונה. מה שהאמונה שלו – זה הוא'. האמונה של רוזוולט היא אמונה משותפת למיליוני גברים ונשים בכל מדינה בעולם. זאת הסיבה לכך שאפשר לשמור על התקווה, זאת הסיבה לכך שנכון שנקדיש את עצמנו לתקווה שהעבודה הטובה שלו לא תסתיים עם מותו."
לאחר מכן, המדענים ובני משפחותיהם קמו על רגליהם בשתיקה ובראש מורכן, עצובים מכדי לדבר.
אמנם לא היה ברור מה תהיה גישתו של טרומן לפרויקט מנהטן, אבל אופנהיימר ניסה להישאר אופטימי. אחרי הטקס הוא פנה אל חברו, פיזיקאי בשם דייוויד הוקינס (David Hawkins).
"רוזוולט היה אדריכל גדול," אמר אופנהיימר. "אולי טרומן יהיה נגר טוב."
אבל אופנהיימר לא היה בטוח. הוא ידע רק שאחרי השקעה כה גדולה של שנות מחקר מאומץ ושל מיליארדי דולרים מכיסו של משלם המסים – מוטב למדענים של לוס אלמוס לספק את הסחורה, ומהר.
הספירה לאחור 1945 / כריס וולאס עם מיץ' וייס
מטר, 2023
תרגום מאנגלית: דפנה לוי
330 עמודים
כריס וולאס הוא עיתונאי ושדרן חדשות אמריקאי. הוא עבד ברשתות השידור האמריקאית NBC, CBS, ABC, Fox News ו-CNN. כסופר הוא מתמחה בכתיבת היסטוריה פופולרית
Report