פֶּרֶק מִסֵּפֶר – "בתוך אישון" מאת סיגיזמונד קרז'יז'נובסקי

אוטוביוגרפיה של גופה

העיתונאי שטאם, ש"מכתבים מהפרובינציה" שלו חתומים בשם העט "ואחרים'" ושמות עט אחרים, החליט לנסוע – בעקבות מכתביו – למוסקבה.

שטאם האמין במרפקים שלו וביכולתו ושל ואחרים להמיר טיפות דיו ברובלים, אך הטרידה אותו שאלת המגורים. הוא ידע שבלוח השחמט של הבירה לא לכל הכלים סופקו תאים. אנשים שביקרו במוסקבה הזהירו והפחידו: הכול, עד הגג – מתפקע עד אפס מקום. לנים שם: במבואות, במדרגות שירות, ספסלי שדרות, תנורי אספלט ופחי אשפה.

לכן שטאם, מן הרגע שבו כף רגלו ירדה ממדרגת הקרון אל רציף תחנת הרכבת המוסקבאית, חזר באוזניים מתות וחיות, אנושיות וטלפוניות על מילה אחת ויחידה: חדר...

אך האוזן הטלפונית השחורה, לאחר ששמעה, נתלתה באדישות על וו הפלדה. אוזניים אנושיות הסתתרו תחת צווארוני צמר ופרווה – הכפור השמיע באותו היום חריקות שלג חדות – המילה, שכמו נפלה תחת עוד ועוד שכבות של נייר העתקה, דהתה מפעם לפעם והתפשטה בהלמות אותיות עמומה.

האזרח שטאם היה בעל עצבים רופפים ונוח להתרשם: כאשר לעת ערב, אחרי שהסתובב, כמו סביבון על חוט, הוא נשכב על שלושה כיסאות קשיחים שדחפו אותו בגביהם לרצפה – חזיון פח האשפה, במכסה עץ פתוח לרווחה לשם הכנסת אורחים, עלה בבירור בתודעתו.

אך הפתגם אינו חוטא לאמת: הבוקר חכם יותר מן הערב. נראה כי אכן חכם יותר. אחרי שקם עם הזריחה מהכיסאות שלו, שהתפזרו מיד בפינותיהם בעגמומיות, התנצל שטאם על המטרד, הודה על האירוח והחל פוסע בעצב ברחובות מוסקבה הריקים למחצה מאדם, לבושים בשלג ובכפור. לפני שהספיק לעשות מאה צעדים, ליד הצומת הראשון כמעט שנקרה בדרכו, הוא נתקל באיש קטן שדידה במהירות במעיל סתווי בלוי ומרוט. עיני האיש הקטן היו חבויות תחת כובע מצחייה, שפתיו עטופות היטב בצעיף. ועל אף זאת, האיש הקטן ראה, עצר ודיבר:

"אז גם אתה?"

"כן."

"לאן זה מוקדם כל כך?"

"מחפש חדר."

את התשובה לא הצליח שטאם להבין: המילים נתקעו בליפוף הכפול של הצעיף. אך הוא ראה: האיש שפגש תחב ידו לתוך פנים המעיל, חיפש משהו במשך זמן רב באצבעות מתנועעות תחת הבד ולאחר מכן שלף פנקס צר. במשך כדקה הוא כתב בו משהו, תוך נשיפה על האצבעות הקפואות. וכעבור שעה דף נייר באורך עשרה-חמישה עשר-עשרים סנטימטר, שנתלש מהפנקס, הפך באורח פלא לשטח מגורים של עשרה מטרים מרובעים.

שטח המגורים הנחשק נמצא בקומה העליונה של בניין אפור ענקי, באחת הסמטאות העקומות שנמתחו בזיגזג בין רחוב פוֹבָרְסקה לניקיטְסְקָיה. החדר נראה לשטאם קצת צר וחשוך, אבל כשהדליקו את האור החשמלי, התגלו על הקירות שושנים כחולות עליזות, שנמתחו על הטפט בטורים ארוכים. השושנים הכחולות מצאו חן בעיני שטאם. הוא קרב לחלון: מאות ומאות של גגות, משוכים עד החלונות ממש. בהבעה של שביעות רצון הוא הסתובב אל בעלת הבית – אישה שקטה, מבוגרת, שעטתה על כתפיה מטפחת שחורה:

"טוב מאוד. אני לוקח. אפשר מפתח"?

לא היה מפתח. בעלת הבית, הרכינה את עיניה והתעטפה במטפחת במין רעד, אמרה שהמפתח אבד, אבל ש... שטאם לא נתן לה לסיים:

"שטויות. אסתדר בינתיים עם מנעול תלייה. נוסע להביא את החפצים."

וכעבור שעה נוספת עמד הדייר החדש ליד הדלת והבריג את וו הברזל של מנעול התלייה. על אף ההתרגשות והשמחה, דבר קטן אחד הדאיג את שטאם: בעודו מבריג את הבורג הזמני, הוא שם לב שהמנעול הישן כאילו נשבר. מעל קופסת הברזל של המפתח נראו עקבות של מהלומות ושריטות עמוקות. מעט למעלה יותר, על משקוף העץ, נראו סימנים ברורים של גרזן. שטאם היה חשדן מאוד, ועל כן עמד במשך זמן רב עם גפרור בידו (המסדרון שחיבר את החדר עם המבואה היה חשוך) ובחן את הדלת. אך לא שם לב לשום דבר חדש, מלבד הספרות "24" לבנות וברורות, שהופיעו באמצע משטח הדלת החום וכנראה היו הכרחיות לספירת החדרים בבית.

"שטויות," ביטל שטאם ופנה לפריקת המזוודה.

במשך היומיים הבאים הכול הלך כמצופה. כל היום – מדלת לדלת, מפגישות לפגישות, לקוד קידות, ללחוץ ידיים, לדבר, להקשיב, לבקש, לתבוע, ולעת ערב התיק האחוז תחת המרפק הפך לכבד באופן מוזר, אימץ את היד, הצעדים התקצרו, איבדו חדות ומהירות, ושטאם חזר לחדרו רק כדי להתבונן בעיניים עצומות למחצה בשורות שושני הטפט הכחולות, וליפול תיכף ומיד לתוך חלום ריק ושחור. בערב השלישי הוא הצליח להתפנות מעט מוקדם יותר. כאשר שטאם קרב לדלתות הבניין שלו, המחוג על לוח השעון ברחוב זז והראה 22:45. לאחר שעלה במדרגות, בניסיון לא להרעיש, הוא סובב את הבריח של המנעול האמריקאי של הדלת החיצונית. לאחר מכן הוא פסע לאורך המסדרון החשוך עד חדר מס' 24, שם נעצר וחיפש את המפתח בכיסו. בדירה היה כבר חשוך ושקט. רק אי שם משמאל מעבר לשלושה קירות נשמע רעש סטטי של פרימוס. אחרי שמצא את המפתח, הוא סובב אותו בתוך מנגנון הברזל ודחף את הדלת: באותו הרגע, דבר מה שהבזיק בכתם לבן ליד אצבעותיו, השמיע רשרוש, גלש מטה ונחבט ברכּוּת ברצפה. שטאם לחץ על המתג. על הרצפה ליד המפתן נחה חבילה במעטפה לבנה, שנפלה ככל הנראה מתוך סדק פעור בדלת. שטאם הרים אותה וקרא את הכתובת: "לדייר החדר מס' 24".

לא היה שֵם. שטאם הרים את פינת המחברת: הציצו משם אותיות חדות וקופצות, מחוברות לכדי שורה רופפת. שטאם שוב קרא בתימהון את הכתובת המשונה, אך ברגע שהפך את כתב היד, הלה השתחרר מהסרט הרופף למדי שכרך את החבילה, ומתח את גוף הנייר המקופל לארבע בעצמו. לאחר מכן לא נותר אלא להרים את פינת הדף הראשון, שהופיעו בו שלוש מילים בלבד: "אוטוביוגרפיה של גופה".

"מי שלא תהיה, אדם מחדר 24," החל כתב היד, "עבורי אתה האדם היחידי שאצליח לגרום לו שמחה: הרי לולא פיניתי את עשרת המטרים שלי בכך שתליתי את עצמי על וו בפינה השמאלית ליד הדלת של המגורים הנוכחיים שלך, קשה להאמין שהיית מצליח למצוא לעצמך בקלות כזאת פינה שקטה. אני כותב על כך בזמן עבר: כאילו העתיד המתוכנן הופך במחשבות למעין ממשות, כלומר כמעט לעבר.

איננו מכירים ונראה שכבר מאוחר מדי להיכרות, אך אין זה מפריע לי כהוא זה להכיר אותך: הגעת זה עתה מהפרובינציה, הרי חדרים כאלה נוח יותר להשכיר למי שבאים מחוץ לעיר, שלא מכירים את הנסיבות המקומיות ואת הדיווחים בעיתונות; כמובן, באת "לכבוש את מוסקבה"; יש בך די מרץ, רצון "להתפתח", "לפלס לעצמך את הדרך", בקיצור, יש לך אותה יכולת מיוחדת שמעולם לא הייתה לי: היכולת להיות בחיים.

ובכן, אני מוכן בחפץ לב לוותר על המטרים הרבועים שלי למענך. ליתר דיוק: אני, גופה, מסכים להצטופף קצת. תִחְיֶה לך: בחדר אין רטיבות, השכנים שקטים ורגועים; רואים מרחבים מהחלון. אמנם הטפטים היו בלויים ומלוכלכים, אז הדבקתי חדשים למענך; וגם כאן, אני משער שהצלחתי לנחש את הטעם שלך: שושנים כחולות, דחוסות בטורים טיפשיים: זה אמור למצוא חן בעיני אנשים כמוך. הלא כן?

כל שאבקש בתמורה לשרות ולדאגה לשלומך, איש מחדר מס' 24, הוא שתקרא בתשומת לב את השורות הבאות של כתב היד הזה. איני צריך שאתה, יורשי והמְוַדֶּה שלי, תהיה חכם ודק הבחנה, לא, כל שאני צריך ממך הוא שתהיה בעל תכונה אחת נדירה ביותר: שתהיה בחיים לגמרי.

כך או כך: כבר יותר מחודש שאני סובל מנדודי שינה. בשלושת הלילות הבאים הם יעזרו לי לספר את מה שמעולם לא סופר לאיש. בהמשך – חבל מסובן ביסודיות יכול לשמש כאמצעי קיצוני נגד נדודי שינה.

אגדה הודית עתיקה אחת מספרת על אודות אדם שנאלץ מדי לילה בלילו לשאת על כתפיו גופה – עד שהלה הצמיד לאוזנו בשפתיים מתות אך מתנועעות וסיפר עד סופו את סיפור חייו שֶכָּלוּ מזמן. אל תנסה לנער אותי ממך לארץ. כמו האדם מהאגדה, אתה תיאלץ להעמיס את כובד שלושת לילות הנדודים שלי על כתפיך ולהקשיב בסבלנות, עד שהגופה תגמור לספר את האוטוביוגרפיה שלה".

כאשר הגיע לשורה זאת, הביט שטאם שוב בסרט הרחב שעטף את החבילה: לא היו עליו לא בולים ולא טביעת חותמת.

"לא מבין," הוא מלמל, ניגש לדלת החדר ונעצר בהרהור ליד המשקוף. רעש הפרימוס נדם מזמן. מעבר לקירות לא נשמע דבר. שטאם זרק מבט בכתב היד: הוא נח פתוח על השולחן וחיכה. לאחר שהות של דקה הוא חזר בהכנעה, התיישב ותר בעיניו אחר השורה האבודה.

"זה זמן רב אני מרכיב זגוגיות מעל האישונים. מדי שנה אני נאלץ להעלות את המספר: כרגע זה שמונה וחצי. משמע שחמישים וחמישה אחוז מהשמש אינם קיימים עבורי. ברגע שאני מכניס את העיגולים הדו-קעורים שלי לנרתיק – המרחב כמו נזרק גם הוא לנרתיק חשוך וצפוף, לפתע פתאום הוא מתקצר ונעכר. מסביב לעיניים מופיעים כתמים אפורים מזדחלים, ערפול וחוטים ארוכים של נקודות שקופות עגולות. לעתים, כשאני מנגב בזמש את הזגוגיות המעט-מאובקות שלי, סקרנותי גואה: ומה אם יחד עם גרגרי האבק ששקעו בקימורים הזכוכיתיים שלהן, גם המרחב כולו – היה ואיננו, כמו תדבוקת.

אני תמיד חש בתוספת הזכוכיתית הזאת, שהתגנבה על רגליים מכופפות, מתכתיות ודקות ממש אל עיניי. פעם אחת נוכחתי לדעת: היא יודעת לשבור, אבל רק את הקרניים שנכנסות לתוך העיגולים שלה. דבר האיוולת שעליו אני עומד לספר, התרחש לפני שנים רבות למדי: כמה מפגשים אקראיים ביני לבין נערה חצי מוכרת קירבו בינינו באופן משונה. זכור לי שהנערה הייתה צעירה, בעלת תווי פנים עדינים. שנינו קראנו את אותם הספרים, ולכן גם המילים שלנו היו דומות. כבר אחרי הפגישה הראשונה שמתי לב שהאישונים הרחבים באופן חולני, מוקפים במעגלים כחולים דקים, של המכרה החדשה שלי, חבויים (כמו גם אצלי) מאחורי זגוגיות משקפי המצבט, עוקבים אחריי בחיבה, אך ללא הרף. פעם אחת נשארנו לבדנו; נגעתי בכפות ידיה; כפות הידיים ענו לי בלחיצה קלה. שפתינו קרבו אלה לאלה – ובאותו רגע קרה דבר האיוולת: בתנועה מגושמת התנגשתי עם הזגוגיות בזגוגיות; בהתלכדות מכנית, הן החליקו מטה ונפלו ובצלצול דק וחד על השטיח. התכופפתי: להרים. החזקתי בידיי שני יצורי זכוכית מוזרים שרגליהם המתכתיות העקומות התלכדו בחוזקה לכדי יצור דוחה אחד בעל ארבע עיניים. הבזקים רועדים קפצו מזכוכית לזכוכית ורטטו בתאווה בתוך העיגולים. משכתי אותם הלאה זה מזה: הזגוגיות שהתייחדו התפרדו בצלצול דק.

נשמעה נקישה בדלת.

עוד הספקתי לראות כיצד האישה מנסה לדחוס באצבעות רועדות את העדשות הסוררות בחזרה, אל העיניים.

כעבור דקה ירדתי במדרגות. והייתה לי תחושה כאילו נתקלתי בגופה בחושך.

הלכתי. לתמיד. ולשווא ניסו להשיג אותי באמצעות מכתב: שורותיו הקופצות ביקשו לשכוח משהו והבטיחו בגילוי לב תמים "לזכור לנצח". כן: זיכרון נצחי במצב הגופתי החדש שלי אולי לא היה מזיק לי, אך... תרתי את המכתב בעיניי, אות אחר אות – והרגשתי, שהקור הזכוכיתי השקוף לא נחלש בתוכי.

התבוננתי בתשומת לב יתרה בשמי על המעטפה. כן: תשע אותיות: והן קוראות לי. שומע. אך איני עונה.

החל מיום זה, אני זוכר, התחילה בעצם תקופת הימים המתים והריקים. גם קודם הם באו אליי. והלכו. אך כעת ידעתי: לתמיד.

לא היה בכך שום כאב, אפילו לא דאגה. היה סתם שעמום. ליתר דיוק: שעמומים. בספר אחד מסוף המאה השמונה-עשרה קראתי פעם על אודות "שעמומים ארציים". כן, בדיוק. יש הרבה מהם, מהשעמומים: ישנו השעמום האביבי, כשאנשים זהים אוהבים זה את זה, האדמה מכוסה בשלוליות, ואילו העצים מכוסים בפצעונים ירוקים. ויש גם את רצף השעמומים הסתוויים, כשהשמיים מפילים כוכבים, העננים מפילים גשמים, העצים מפילים עלים, וה"אני"יים מפילים את עצמם.

באותה תקופה גרתי לא בחדר שלך, סליחה, שלנו, חדר מס' 24, אלא בחדרון לא ממוספר, באגף בעל חמישה חלונות בבית בפרובינציה. החלונות היו מכוסים בנתזי גשם. אך גם מבעד לנתזים אפשר היה לראות כיצד העצים בגן, תחת הצלפותיה של הרוח, התנודדו בקצב מדוד, ממש כמו אנשים שמתענים בכאב שיניים. ישבתי לרוב בכורסא רחבת ידיים, בינות לספריי ושעמומיי. שעמומיי היו מרובים: ברגע שעצמתי את עיניי ונדרכתי – יכולתי לשמוע כיצד הם פוסעים בשקט על לוח רצפה חורק, גוררים בעצלתיים כפות רגליים עטופות בלֶבֶד.

ובמשך ימים שלמים, מדמדומים לדמדומים, חשבתי על עצמי כעל יצור דו-קעור, שעבורו גם החוצה, גם פנימה, מתוך עצמי, אל עצמי: הכול – אסורים במידה שווה. מחוץ להשגה.

ולעתים גם אני, כמו עץ מעונה ברוח, התנודדתי בתנועה מדודה בין ידיותיה עשויות עץ האלון של הכורסא לקצב התנודות הטורדניות של המחשבה: אצלם, אצל המתים, התרוצצה המחשבה: מה טוב. התקשו קצת – מכסה מלמעלה: מעל המכסה טיט: מעל הטיט – אדמה. וזהו. וכאן – ברגע שאתה עולה על העגלה, יובילו אותך, יובילו אותך ממהמורה למהמורה, מבעד לאביבים ולחורפים, מעשור לעשור, איש לא יתאבל עליך, איש אינו זקוק לך.

כשאני חושב כעת על מצבי דאז, איני מצליח להבין כיצד מקרה טפשי וחסר חשיבות עם הזגוגיות הצליח לפגוע חזק כל כך ולהסיט אותי מהתלם הסלול. לא לגמרי ברור לי כיצד הנפש, אם עוד הייתה לי כזאת, נרמסה תחת גרגר אבק שכזה. אך אז קיבלתי את המקרה השטותי כעין שיעור, ש"התוספת הזכוכיתית" שלי העבירה אותי. ניסיונותיי לחדור לעולם שנפתח מעבר לעיגולים הדו-קעורים שלי היו נדירים והססניים גם קודם לכן. כעת יודע אני שגם אם הנוסחה natura horreat vacuum הופרכה, הרי שהיפוכה –vacuum horreat natura – טרם עמדה בפני מהלומות הביקורת. סבורני: היא תעמוד בהן.

כך או אחרת, הפסקתי את כל הניסיונות לחדור אל מחוץ לעצמי. את כל ניסיונות החברוּת, הניסויים ב"אני"יים זרים, דחפים לקבל או לתת אהבה, יש לשכוח ולוותר עליהם אחת ולתמיד. מזמן כבר הרהרתי בתכנון של מעין עולם קטן פחוס, שבו הכול נמצא בתוך הכאן – עולם שאפשר לנעול בבריח בתוך החדר שלי.

המרחב, כך הרהרתי עוד בשנות הנעורים המוקדמות ביותר, הוא עצום ומתפשט באורביטות, בכוכבים ובפרבולות הפתוחות שלו אל האינסוף. אך אם מצמצמים אותו למספרים ולמשמעויות, הוא נכנס בנוחות בשניים-שלושה מדפי ספרים. מזמן כבר העדפתי את שדות הספרים הצרים על פני הקילומטרים החד-גוניים של השדות הארציים. שדרת הספר תמיד היתה בעיניי חכמה יותר מנאומים מבולבלים על איזשהם "שורשים של הדברים"; עצם גיבובם של הדברים האלה, שהקיפו את העין, היו בעיניי מעודנים ומשמעותיים הרבה פחות מההתלכדויות הדקות ומלאות הבינה שעשויות מאותיות וסימנים, החבויות בספרים. גם אם שורות הספרים נטלו ממני את מחצית ראייתי (55%), איני נוטר טינה לשורות: הן היטיבו כל כך להיות כנועות ומתות. רק הם, הסימנים השחורים השתקניים האלה, שחררו אותי – אולי לא לאורך זמן, אך שחררו משליטת השעמומים הטורדניים, הנרפים והישנוניים. בזמן זה בדיוק הייתי בסוף לימודי המזרחנות שלי, שקוע כולי בעבודה שקדנית ומאומצת על דוקטורט בנושא "על אודות האות "T" בשפות העמים הטורקיים".

גם עכשיו אני אסיר תודה ל"T" הקטנה בעלת שתי הידיים על כל מאמציה והעזרה שהגישה לי בתקופה השחורה וחסרת השחר שלי. "T" הוביל את עיניי מלקסיקון ללקסיקון, לאורך טורים ארוכים של מילים, בלי לתת לשכחה להתפרץ לרגע; אות זערורית שחורת גוף פילסה עבורי את אבק הספרים, הראתה פסקאות סבוכות של מילוני מונחים ישנים ואסופות של סינטגמות. לעתים, בניסיון לבדר אותי, היא שיחקה איתי במחבואים: חיפשתי אותה, תוך ריחוף בעיפרון מעל השורות ולאורך שולי הספר, עד שהסימן הקטנטן נמצא בינות לאותיות האחרות והשרטוטים. לעתים אף חייכתי לי תוך כדי כך. כן כן, חייכתי. אך בת לווייתי הייתה מסוגלת גם ליותר מזה – לנחם. "הרי גם 'אני' – אלה רק אותיות", היא אמרה, "בדיוק כמוני. זה הכול. האם הן שוות את העצב? היו ואינן".

זכור לי שבין היתר, ככה, בתור הלצה, התחלתי לעסוק בבלשנות של ה"אני". אי שם – בתיקייה, אם לא נאבדו – צריכות היו להשתמר רשימות מאז. אך אין זמן לחפש אותן כעת. אני מצטט מהזיכרון (לא מדויק, חוששני,): "...ל"אני" שורש משתנה, אך הפונמה קצרה תמיד. אני -- ich -- moi -- I -- ja -- yo -- ego – аз. אפשר להניח את תהליך ההתקצרות, מה שנקרא שחיקה פונטית. כתוצאה מדיבור מהיר רגיל, סביר להניח. אולם מבחינה פונטית דברים רבים אינם ברורים כאן. דרך אגב, כשסופרים את המילה "ich" אצל שטירנר, מתברר שעשרים וחמישה אחוזים מהטקסט הלכו ל-ich (אם סופרים את כל הנגזרות). עוד קצת – והטקסט כולו יתכסה ב"אני" צרופים. אך אם בודקים בחיים עצמם, האם יש בהם הרבה ממנו?"

לעת שעת ערביים "T" החרוצה והמותשת השתרעה בדרך כלל תחת סימניית הספרים, ואילו אני, בלי להטריד אותה יותר ובלי להדליק אש – כמטוטלת מפינה לפינה. ובכל פעם יכולתי לשמוע בבהירות כיצד לתוך הריק, בצליל דק וצורם, טיפה אחר טיפה – הנפש. הטיפות היו מדודות ומצטלצלות, והיה בהן את אותו הצליל הזכוכיתי המוכר כבר. אולי הייתה זאת הזיית שווא, איני יודע: לא משנה לי. אך אז קראתי לתופעה הזאת במילה מיוחדת: פסיכוריאה. משמעו: זליגת הנפש.

לעיתים הריחוף המדוד הזה – טיפה אחר טיפה – אל הריק אפילו הבהיל אותי. הייתי מדליק אור ומסלק את הדמדומים ואת צליל הדֶמֶה. הדמדומים, השעמומים, ה-"T" וגם ההזיות היו הולכים: או אז התחילה הבדידות האחרונה ההיא, הידועה למעטים מבין החיים, כשנשארים לא רק ללא אחרים, אלא גם ללא עצמך.

עם זאת, היה לי משהו אחר, משהו שהיה זר לי, שהפריע את שעות הפנאי השחורות שלי. העניין הוא כזה: מגיל צעיר למדי החל לרדוף אותי דימוי אחד משונה: 0.6 אדם. הדימוי הופיע כך: פעם אחת, כשהייתי עוד נער רך בשנים, בעת דפדוף בספר לימוד בגיאוגרפיה, נתקלתי בשורה: "... ברצועה הצפונית של ארצנו– 0.6 אנשים לקילומטר מרובע". והעין כמו נדקרה מהשורה. עצמתי עיניי וראיתי: שדה מישורי לבן, מזדחל אל האופק; השדה מחולק לריבועים של קילומטרים ישרים. למעלה פתיתי שלג כמושים ועצלים. ובכל ריבוע בצומת האלכסונים זה היה: גיבן, דל גוף בכיפוף נמוך מעל האדמה הענייה והקפואה – 0.6 אדם. כך בדיוק: 0.6. לא סתם מחצית, לא חצי בן אדם, לא. לתוך ה"סתם" התערבבה כאן עוד איזושהי חלקיות שולית פורעת סימטריה. לתוך החלקיות – עד כמה שהדבר עומד בסתירה – התגנבה איזושהי עודפות, "תוספת" כלשהי.

ניסיתי לסלק את הדימוי. אך לא – נאחז חזק. ולפתע פתאום אחד מחצאי היצורים, שראיתי בבירור מהריבוע הקרוב לעין, החל להסתובב אליי באיטיות. ניסיתי להסיט את העיניים אך לא הצלחתי: כאילו שהן התמזגו עם ארובות העיניים הריקות המתות של 0.6.

ואין בשום מקום עלה אחד, או אפילו אבן קפואה, כתם; אוויר ללא משב, ומלמעלה נופלים פתיתי שלג פריכים עייפים.

מאז אותה העת, 0.6 אדם החל לבוא אליי בימי הריקוּת. לתוך שעות הביניים השחורות שלי. זה לא היה רוח רפאים, חזיון או חלום בהקיץ. לא, סתם ככה: דימוי.

עכשיו, כשאני מנסה לתאר במונחים מדויקים ככל האפשר את המקרה, נקרא לו – המצער, ההוא, עם ה"אני", שנכתב עליו לעיל, עוזרים לי סמלי הלוגיקה המתמטית. נקודה יכולה להימצא בחלל, הם אומרים, רק באמצעות הצטלבות של קואורדינטות. אך ברגע שהקואורדינטות מתפרדות – החלל עצום, ואילו הנקודה נטולת גודל כלשהו. ככל הנראה, הקואורדינטות שלי התפרדו, והמשימה למצוא אותי, נקודה נפשית באינסוף, התבררה כבלתי אפשרית.

או תיאור ברור אף יותר: תורת העקומים מכירה בקווים דמיוניים שיוצרים בהצטלבותם נקודה במציאות. אמנם, ה"מציאותיות" שלה מיוחדת במינה: עשויית בדיות. אני מניח שזהו גם המקרה שלי.

כך או אחרת, לא טרחתי ליידע "חברים" או "מכרים", לא התחלתי לקבץ מאיש את ה"השתתפות בצערי" המגיעה לי, ובלי לדאוג למסגרת אֵבֶל לשמי, כל שחשבתי עליו הוא איך לכלול את הנקודה הנפשית המדומיינת באופן נכון והדוק יותר בריבוע הסגור של שטח המחייה שלי, הרחק מעיניהם של כל המתמטיקאים הגרועים האלה, שלא יודעים להבדיל בין מציאות לדמיון, בין מת לחי. גם הקרובים, המכרים ואפילו החברים מבינים מעט מאוד בדברים לא מוחשיים: עד שלא יגישו להם אדם בקבר – בתור cadaver vulgaris שכזה תחת מכסה משולש, עם שני מטבעות מעל העיניים – הם ימשיכו בעקשנות אטומה להטפל אליו בהשתתפותם בצערו, בשאלותיהם וב"מה נשמע?" המסורתיים.

אחרי שקיבלתי את התואר, עברתי למוסקבה והתקבלתי לפקולטה ללימודי פיזיקה ומתמטיקה במחלקה למתמטיקה עיונית, שלא עלה בידי לגמור. פעם, בעת שחזרתי מהספרייה המדעית עם ארבעה כרכים של "הלקסיקון הפילוסופי" (מאת גוגוצקי) תחת זרועי, דרך מסדרון מקומר ארוך, חסמה את דרכי התקהלות צפופה של סטודנטים, שסכרה את הדרך המובילה אל הדלתות הפתוחות של האודיטוריום. כפי הנראה, זאת הייתה אספה. ראשו של מישהו, שהתפרץ החוצה מההמון, צעק תוך מתיחת צווארו, כעין ציפור משונה, מתוך הצווארון הכחול:

"מי שאינם שייכים שילכו. כל היתר לאודיטוריום."

המילים "אינם שייכים" קשרו לפתע את רגליי כמו רגלי סוס. אחזתי בשתי ידיי את כרכי הלקסיקון הנשמטים מהדחיפוֹת וחציתי את מפתן אולם ההרצאות. הדלתות נסגרו. תחילה היו נאומים ארוכים, שבקושי הבנתי אותם. אחר כך מילה קצרה: "משטרה". הלקסיקון קיבל פתאום כבדות לא נעימה ומשך את ידיי בכאב. רשמו אותנו והובילו – בין הכידונים אל הזירה. דלת נוספת – נסגרה. התימהון שלי הלך וגדל. וגם ההתרגשות סביבי היתה בירידה מובהקת. פה ושם עלה על פני האנשים איזה רגש נכאים.

היה לי משעמם. הדקות זחלו לאט על לוחות השעון. הדלתות לא פתחו את סגרן. התחלתי לדפדף בלקסיקון שלי, היתה זו מעין ענתיקה ביבליוגרפית. הוצאה לאור מתחילת המאה ה-19. עיניי נתקלו מיד במילה: "איפיקה".

אז הבנתי: המילון הישן היה בן-שיח חכם. כמובן: רק היא, איפיקה המיושנת והקשה להבנה, יכלה לסגור אותי בזירה כלשהי. ביחד עם כל האנשים האלה שאיני צריך כלל.

כעת, כשאני בודק את חומרי הזיכרון, אני רואה שלתוך החשיבה שלי תמיד התגנבה איזו טעות גורלית בחישוב, טעות שחזרה מפעם לפעם בעקשות ובעקביות: כל שהתרחש תחת עצם המצח שלי היה בעיניי דבר יחודי וחד-פעמי לחלוטין; חשבתי על הפסיכוריאה כאילו רק בעותק אחד. לא היה לי מושג שתהליך המתה נפשית יכול להתפשט – מגולגולת לגולגולת, מהפרט אל הקבוצה, מהקבוצה אל הכיתה, מהכיתה אל האורגניזם הקהילתי כולו. בעודי מסתיר את הקיום החצוי שלי מאחורי הקירות הלא שקופים של הגולגולת, מחביא אותו כמו מחלה מבישה, לא לקחתי בחשבון את העובדה הפשוטה שאותו הדבר יכול היה להתרחש גם תחת מכסי גולגולת אחרים, בחדרים אחרים אטומים זה לזה.

ממש לאחרונה, בעת דפדוף ב"Rerum Moscoviticorum Commentarii" של הרברשטיין, שביקר ברוסיה בשנים הראשונות של המאה ה-16, מצאתי את הדבר הבא: "...אחדים מהם", כותב הזר חד ההבחנה, "תולים את מקור שם ארצם במילה הארמית Ressaia או Resessaia רסיסין או רסיסא, שמשמעה: רסיסי טיפות". (עמ' 1).

אם כבר באותם הימים ה"אחדים" האלה היו קיימים, אז, בהתרבותם מדור לדור, הם היו אמורים להשתלט בהדרגה על כל המתגים ומכשירי האזהרה של ה"חיים" דאז. הם חשבו והכריחו את רוסיה לחשוב כמו רסיסא: בנתזי טיפות מופרדות זו מזו. לאורך עשרות שנים הם שיפרו ושכללו את הטכניקה שלהם לפירוד הציבור באמצעות עבודה ממושכת ומקהת חיים, עד שלבסוף בחלקו השמידו, בחלקו אלחשו את רקמת החיבור, שחיברה את התאים לגוף אחד. חיינו כטיפות מופרדות. קרועים זה מזה. תקנה אוניברסטאית כלשהי משנת 1893 הפרידה בינינו והפכה למה שקרוי "מבקרים". כבר לפני מאה שנה תיאר צ'לשיב את הופעתם של תוצרי הפירוד הנפשי: הוא כתב על "המסתגרים במשרדים". דווקא בין שורותינו, בני דור הממשיכים, מופיעה ההתפלספות "על אודות האני הזר": ב"אני" שאינו שלי מהרהרים כבזר ומנוכר שאינו יכול להפוך ל"אתה". אנשים-רסיסים אינם מכירים את הערוץ, וגם לא את הזרם. עבורם בין ה"אני" ל"אנחנו" – בורות הם. לתוך הבורות נפלו בזה אחר זה דורות של תלושים חברתית. לא נותר אלא לקבור אותם. ולשכוח.

כעת זה נהיר לי: שום "אני", שלא ניזון מהאנחנו, שלא התאחד בחבל טבורו עם האורגניזם האמהי, העוטף את חייו הקטנים, אינו יכול להיות דבר ואף לא הוא עצמו. גם הרכיכה המסתתרת מאחורי ד' אמותיה, אם יעזרו לה להישאר בד' אמותיה באמצעות טבעת הדוקה ממתכת – תמות.

אך באותה העת לא ניתנה לנו האפשרות לקבל ולתפוס את כל המחשבה הזאת, מאחר שעצם החשיבה שלנו הייתה מעוותת: מסלולי ההגיון שלנו היו מנותקים באמצע.

המחשבה או לא הרחיקה לכת מה"אני", או לא התקרבה קרוב יותר מה"חלל". בהגיעה עד ל"סף התודעה", עד לקו בין ה"אני" ל"אנחנו", היא עצרה ופנתה לאחור, או עשתה קפיצה מפלצתית "מעבר לכוכבים" – טרנסצנדנט – "עולמות אחרים".

החזון היה או בעל רדיוס מיקרוסקופי, או טלסקופי: מה שהיה רחוק מדי בשביל המיקרוסקופ וקרוב מדי לטלסקופ, פשוט נפלט מתוך החזון, ולא נכלל בשום אופן בשדה הראייה של איש.

הלילה מתקרב אל קצו. תשו כוחותיי. זמן להפסקה. סביב, ומאחורי הקירות, ומבעד לחלון, הכול איכשהו שקט וחסר תנועה במיוחד. נדודי השינה לימדו אותי להבחין היטב בתנועת הדקות הליליות. כבר מזמן שמתי לב: בלילה, ממש לקראת הקץ, כשניצוצות כחולים נדבקים לחלון והכוכבים גוועים – תמיד יש כמה דקות של איזה שקט עמוק במיוחד. והנה גם עכשיו: דרך החלונות הקפואים, אני רואה במעומעם (כיביתי את המנורה): את שיפועי הגגות התלולים בדמדומים הכחולים – ממש כמו ספינות טרופות הפוכות על גבן. תחתם שורות של חורים שחורים שתקנים. למטה יותר – ענפים קפואים עירומים של עצים עירוניים שפופי קומה. הרחובות ריקים. והאוויר מלא בחוסר תנועה, במוות ובשתיקה. כן, זוהי שעתי: בשעה כזאת, כנראה..."

הטקסט נקטע באמצע המילה. אחריו באו שבע שורות מחוקות בקפדנות. מבטו של שטאם דילג מעל השורות המקבילות של קווי הדיו, והמשיך בקריאה. השעון מעבר לקיר צלצל ארבע.

"...לילה שני".

כל המשחק הזה בְּלָמוּת היה יכול להמשך עוד ועוד, לולא הלמות התותחים הפתאומית. התותחים הלמו תחילה אי-שם באי-אלה. אחר כך התחילו להלום פה באלה. ואחרי שהתותחים גמרו להלום, החלה הלמות החותמות. עבודת הקנים יצרה סביב הגופות מכתשים שחורים. החותמות לא הלמו באנשים: רק בשמות שלהם. אך אין זה משנה: גם סביב השמות, כמו סביב הגופות המוכות, התעגלו כתמים כחולים ושחורים.

יד המקרה זרקה אותי בשטח הפקר בדרום. העיר שבה גרתי הייתה חליפות תחת שלושה-עשר שלטונות. באים. הולכים. חוזרים. ושוב. וכל שלטון ייבא: תותחים וחותמות.

או אז זה קרה: פעם אחת בעת חילופי שלטונות, בזמן הבדיקה התורנית של ערימת תעודות זהות ישנות וחדשות גיליתי את אובדן... הזהות שלי.

התעודות – ערימה מהן. הזהות אבדה. לא נותר אף עותק. תחילה צצה מחשבה: זה סתם, טעות ראייה מקרית.

אך גם לאחר בדיקה חוזרת יסודית – נייר אחרי נייר – של הזבל המוחתם כולו, הזהות עדיין לא נמצאה. חיכיתי לזה: ככל שזהותי אומתה לעיתים קרובות יותר, כך הפכתי לאמין פחות בעיני עצמי: המחלה הישנה שכבר כמעט נשכחה, הפסיכוריאה, שניעורה מהלמות החותמות, פקדה אותי שוב. ככל ששורות רמינגטון מתפרדות אישרו לעיתים קרובות יותר, במספר, בקשקושי חתימות ובהטבעת החותמת, שאני אכן פלוני, כך הפכתי לחשדן יותר כלפי ה"מציאות" שלי, כך הרגשתי בתוכי באופן חריף יותר את הפלוני ואת האלמוני. אט אט הסתמנה, צמחה והתחזקה התשוקה: רציתי עוד ועוד ניירות מוחתמים, וכמה שלא הצטברו, האישור לא הספיק. התהליך שכבר הספיק להצטלק, התחדש: המערות בתוך ה"אני" שוב החלו להתרחב. מחותמת לחותמת נבלה תחושת העצמי: "אני" ו"אני" – חצי "אני", בקושי "אני", קצת "אני" – התמוססה.

הרגש שהאני דאז הרגיש מעל ערימת שמותיו המוחתמים שתי וערב, לא היה רגש של ייאוש או אבל. לא: הייתה זו יותר מעין שמחה מרירה. "הנה הוא מונח," חלפה בראשי מחשבה, "שמי המנוכר והמת. היה חי – והנה כעת, ראו, כולו מלא בכתמי מוות כחולים של חותמות. מילא".

כפי שאתה רואה, האיש מחדר מס' 24, קודמך, העלצה אינה זרה לו כלל. אפילו המחשבה על ההתעסקות בוו ובלולאה אינה מוחקת את חיוכי. כן, אני מחייך, ואין לדעת, ייתכן שלא בפעם האחרונה. אך זוהי רק תבנית: מ – עד. דיווח על מלחמה דורש, כמובן הסבר מפורט ורציני יותר. אתחיל.

באחד מלילות יולי של שנת ארבע-עשרה, כשעבדתי על מאמר בנושא "משבר האקסיומטיזציה", מבעד לחלון נשמע לפתע פתאום קרקוש חזק של עגלות. הסמטה שלנו, כפי שתיווכח בקרוב, שקטה ונטושה. הרעש הפריע לי: הזזתי את כתב היד והחלטתי לחכות שהרעש ייגמר. אך הוא לא פסק. רצף בלתי פוסק של עוד ועוד כלי רכב ריקים, שגלגליהם טרטרו על אבני הכביש, עבר אי שם למטה מתחת לחלונות ולא איפשר לשקט לשוב על כנו. העצבים היו מעט רופפים מהעבודה. לא התחשק לישון. אך גם העבודה נתקעה. התלבשתי ויצאתי החוצה. זיגזגי הסמטאות הליליים שלנו היו ערניים באופן משונה. ליד הצמתים עמדו חבורות של אנשים נסערים, שנכנסו זה לדברי זה. המילה "מלחמה", פעם אחר פעם, שרטה את השמיעה.

על קירות הבניינים, אי פה אי שם, נראו ריבועי נייר. עוד היום בצהריים הם לא היו שם.

ניגשתי לאחד מהם. צל הכרכוב חתך את השורות העליונות. התחלתי בעל כורחי לקרוא במקום כלשהו באמצע:

"...מסכומי הלוגיסטיקה הצבאית משולמים:

גרבי חותלות – 7 קופ'; חולצה תחתונה – 26 קופ';

זוג מגפיים (דגם צבאי) – 6 רובל, ובנוסף..."

רק אחרי שהעברתי גפרור בוער מעל שורותיו העליונות של ריבוע הנייר, הבנתי שהוא אוסף לא רק מגפיים וחולצות תחתונות, אלא גם את הגופים שתחתם, עם מה שיש בתוכם: חיים. דרך אגב, על מחירם של האחרונים לא נאמר דבר, משום מה.

ולעת בוקר כבר נתלו מעל הכניסות ושערי הבתים דגלים צבעוניים. במדרכות הלכו אנשים עם עיתונים לעיניהם, ואילו בכבישים הלכו אנשים עם רובים לכתפיהם. כך מהיום הראשון, העיתונים והרובים חילקו את כולנו: לאלה שמתים, ולאלה שמתים למענם.

כמובן, תחילה הכול היה מבולבל ולא מאורגן. מעגל של אנשים היה מקיף איזה חיילון מגושם איברים, לבוש באדרת ארוכה בצבע האדמה, ושמח והתרגש משום מה:

"אתם בעדנו?"

"אנחנו בעדכם."

אך בהמשך הקו המטושטש שהפריד בין "אלה ש" ל"אלה שלמענם", הפך למובהק יותר, לאורך הקו נוצר סדק; הסדק פתח שפתיו והחל להתרחב.

איך שלא יהיה, אבל ימיה הראשונים של המלחמה הסעירו קלות גם אותי. השתמשתי לעיתים קרובות ורבות מדי בסמל ה"מוות", כללתי באופן סיסטמטי מדי בנוסחאותיי את המינוס הביולוגי הזה, כדי לא להרגיש איכשהו מוטרד מכל מה שהתחיל להתרחש סביבי. המוות, הדיסוציאציה, שהמחשבה שלי תפסה רק בגבולות ה"אני" שלי, ורק "אני" (שלא עניינה אותי בעצם מעבר לזה), כפתה כעת בעל כורחה על המחשבה שלי התרחבות והכללה. ניהול החשבונות של המוות צרך כעת את כל מלאי הדיו, המוות נהפך לתוכנית שלטונית, לרעיון מומלץ לציבור. ממוסד באופן רשמי, הוא החל להוציא לאור את כתב העת שלו, שראה אור ללא איחורים, כמו בכל עסק מו"לי מאורגן וסולידי. אלה היו הפרסומים הלקוניים, הענייניים והמרתקים ביותר מכל הפרסומים הידועים לי עד כה: אני מדבר על הספרונים הלבנים, משהו כמו דו-שבועון, שנתנו את "הרשימה המלאה של ההרוגים, הפצועים והנעדרים". במבט ראשון מגזין המוות יכול להיראות משעמם: מספרים – שמות – מספרים – שוב שמות. אך בליווי דמיון מסוים סגנונם היבש והנמרץ של הספרונים רק הגביר את הרושם הבדיוני. הספרים האלה הובילו אותי למסקנות מפתיעות ביותר: כך, לאחר שסקרתי את מהדורות מרץ ואפריל של שנת חמש-עשרה באופן סטטיסטי גרידא, ידעתי, לדוגמא, שבין ההרוגים יש שלושים וחמישה אחוזים יותר סידוֹרוֹבים מאשר פֶּטְרוֹבים. אך פטרובים נעדרו לעיתים קרובות יותר. כפי הנראה, לסידורובים לא היה מזל. או שמא הפטרובים היו מוגי לב – הסתדרו בְּחוֹרים שונים בעורף. איני יודע. אני יודע רק ששדות רחוקים, שרופים מקרבות, אדמה המחורצת באבעבועות של מכתשים מפגיעת פגזים, הציתו את דמיוני יותר ויותר. הייתי כאן, בין אלה ואחד מאלה שלמענם מתים. אלה שמתו, עשו זאת במרחק מאות קילומטרים, כדי לא להטריד אותנו. והגופות, גם אם חזרו מהשם לפה, אז בהיחבא, בלילה, כדי לא להטריד אותנו: אלה, שלמענם יש למות.

זכור לי שאפילו הזנחתי את "משבר האקסיומטיזציה" שלי. העבודה לא התקדמה משום מה. ולעיתים בלילות, התלבשתי בשקט ויצאתי אל הרחובות הליליים. ידעתי במדויק את השעות שבהן החשמליות הסניטריות מביאות אל בתי החולים הצבאיים משלוחים חדשים של בשר אנוש ניצוד, שהגיעו זה עתה מה"שם" המסתורי.

לרוב לא נאלצתי לחכות זמן רב. מעיקול הרחוב, תוך קרקוש עמום של מתכת במתכת, התגלגלו קרונות שחורים, לא מוארים. עצרו ליד הכניסה. הדלת הוארה. כנפי הדלת נפערו בשקט, ובזמן שהחובשים רקעו במדרגות, גררו אלונקות והתלחששו, הייתי מתקרב אל היריעות המוגפות של הקרונות הסניטריים הקיציים, והקשבתי כיצד בינות ליריעות לגג מתהפך וגונח ללא קול כמעט בשר אנוש מעוות גוסס. ניקו את הקרונות. ומאחור, במסילה, הזדחל מטען חדש.

היה לי קשה רק להסתכל. אני – כאן, שנמשך משם – לא יכולתי להמשיך כך. פעם אחת חיכיתי לרגע שבו הסניטרים, שפרקו את הפגרים השרועים בין כלונסאות האלונקות, התמהמהו מסיבה כלשהי ונוצר פקק בכניסה, ניגשתי לאחת האלונקות שהונחה בחיפזון על רגליות קצרות מתקפלות לרוחב המדרכה. הסבלים, שרצו לנצל את הרגע שהתרוקן, זזו הצידה והציתו סיגריות. ליד הפגר המכוסה לכל אורכו באדרת אפורה, לא היה איש. התכופפתי במהירות והרמתי מעט את הבד. לא ראיתי כמעט דבר. מול זגוגיות המשקפיים שהתכסו לפתע באדים רק קפץ וריצד כתם מטושטש כלשהו. מוגלה וזיעה נגעו בנחיריים. רכנתי עוד יותר קרוב, ממש אל האוזן של מה שהיה מתחת לבד:

"למעננו? למעני? ואני אולי איני קיים. כך שאינני. ויוצא ש..."

כנראה, כשמשכתי בקצה האדרת, הכאבתי לו. מפני שלפתע פתאום נשמע משם, מתוך הכתם המרצד, בקול שקט וניחר: "אייייי". פתחתי את אצבעותיי: שובל הבד הסתיר בנופלו את הכתם.

הלכתי הביתה בצעדים מהירים, כאילו נחפזתי להגיע לאנשהו. אך כשהגעתי לדלת, לא חציתי את המפתן במשך זמן רב. ידעתי: שם, בקופסת החדר החשוכה, בינות לסימני הספרים והמספרים, מחכה בסבלנות הדימוי: 0.6 אדם.

בלילה הזה הוא עינה אותי ארוכות: בריקוּת הבלתי מתפשרת של ארובות עיניו.

בינתיים את הריבועים הלבנים והוורודים שנדבקו לקירות הבניינים, החליפו מלבנים כחולים מנייר. מספרי השנים הלכו וטיפסו מעלה לפי הסדר, הלכו והתקרבו אל מה שנקרא שנתון הגיוס שלי. הַשָם הרחוק, שהכחיל מתוך דפי הנייר, קרא בקול שהלך והתחזק והתרכך: "בוא".

והיה נדמה לי ששמעתי אותו, את שלוש האותיות הקצרניות הפשוטות שלו.

אך פעם אחת, בצומת רחובות, פגשתי מכר, רופא במקצועו. כשנפרדנו, השהיתי את ידו בכף ידי. "אנא אמור לי..."

"מה?"

"אם זה מספר שש במשקפיים. יקחו אותי?"

"כ-כן. אם כי..."

"ושבע גם?"

"לא."

ניתקנו את כפות ידינו. הרופא שהתרחק כעשרה צעדים והסתובב כדי להביט בי מעבר לכתף, המשיך בדרכו. היה לי באותה עת שבע וחצי. תוספת הזכוכית שלי נאחזה חזק בכאן. בלי לזוז מהמקום, פתחתי את רגלי המתכת המתוחות שלה, החזקתי בגובה הפנים והתחלתי להביט בתשומת לב בעיניים הענקיות האליפטיות-שקדיות הדו-קעורות. ואיני יודע: האם היה זה רק הבהק פשוט מהשמש או משהו אחר, אך בעיני התוספת הבריק ניצוץ חד ועליז.

אז גם התחילו נדודי השינה המייסרים שלי. נטשתי את השיטוטים המאוחרים ברחובות. עכשיו לא הייתה עוד כל תועלת בכך. לא ידעתי ואיני יודע לשתות אלכוהול. חברת אנשים גרועה עבורי מנדודי השינה. אולם היה צורך למלא איכשהו את שעות השימורים הארוכות והריקות. קניתי לי שלושים ושניים פסלוני עץ שחורים ולבנים והתחלתי לשחק שחמט בלילות – אני נגד עצמי. אהבתי את העקרות המוחלטת של החשיבה השחמטאית. לאחר מאבק ממושך של מחשבה באנטי-מחשבה, קרב מהלכים במהלכים שמצריך ריכוז רב, אפשר היה לשפוך את כל העולם הזעיר הזה, עשוי עץ ומת, בחזרה לקופסה, ולא נותרו שום עקבות מהשושלות של מלכיו השחורים והלבנים, מהמלחמות הניטשות שאחזו בכל תאי העולם הזעיר: לא בתוכי, ולא מחוצה לי.

בעצם, בטכניקת המשחק שלי "עצמי נגד עצמי" היה דבר מה ייחודי, שעניין תחילה את השכל: כמעט תמיד ניצחו אצלי השחורים.

בינתיים שיירות זוחלות ארוכות של רכבות לקחו כמעט את כל האנשים עם הרובים. נותרו רק יצורים שידיהם היו מותאמות לעיתונים בלבד: מקומטים בעצבנות, מרצדים בסִפרה, פעם מאיימת, פעם נושאת בחובה הבטחת שווא, העיתונים התחלפו מיום ליום. לא קיימת (בינתיים) סטטיסטיקה פסיכולוגית טהורה. אך אם מדברים בתבניות, אפשר לטעון כי דיאלקטיקת המלחמה הכריחה ללכת אל המוות את כל מי שהיו פחות או יותר בחיים ועִגנה את הזכות לחיים של כל מי שהיו פחות או יותר מתים. ואם היא הצליחה רק להפריד בין החיים למתים, הרי שהכוח החדש שבא בעקבותיה, במוקדם או במאוחר, היה אמור להטיח אותם אלה נגד אלה: כמו אויבים.

וכבר אז אפשר היה להרגיש את בואו הקרב של הכוח החדש הזה, שעוד לא היה לו שם. החמצן כמו נשאב החוצה מתוך האוויר באמצעות פעימות בוכנה ענקית ואיטית. המחנק הפך לבלתי נסבל. האנשים מכאן כבר לא הצליחו ולא מצאו לנכון לנסות להסתיר את איבתם כלפי האנשים משם, שבאו בבודדים, אחרי שהשיגו חופשה בת שבועיים מן המוות, וניסו לשווא לשמוח בינות לאנשים זרים שהתפרדו מהם.

פעם אחת, כשאיבקתי במטלית את מדפי הספרים, אחד הכרכים השמנים בגרמנית נשמט מאצבעותיי ונחבט ברכות ברצפה. העין פגעה בשורה שנפתחה במקרה, ונמשכתי לפתע אל דפי הספר. התברר כי בשפת תושבי איי פיג'י נעדרת לחלוטין המילה "אני". הפראיים יודעים להסתדר בלי הסימן הזה, החשוב עבורנו כל כך, הם החליפו אותו במשהו דומה ל"לי" שלנו. הרגשתי כמו אדם שגילה תגלית מעשית חשובה ומה, אם ה"אני" כבר אבוד לי, אולי אנסה לחיות ביחסת מושא עקיף?

לי: לחם

נקבה

שקט

ומלכות שמיים כלשהי לא תזיק גם. אם יש. ואפשר...

אך המאורעות שהתרגשו עלינו במהירות של אסון-טבע הפכו את העניין עם "לי" למאוחר למדי.

הדברים הלכו ונעשו מטרידים יותר. קווי החזית זחלו עלינו. אחדים דמיינו כבר ששמעו הפגזות רחוקות, שלא היו שם. כשצפו מעל העיר עננים קטנים, קרועים לגזרים, היו אומרים: משם. והסבירו במשך זמן רב ובהתרגשות "איך צורות העננים משתנות כתוצאה מירי תותחים". הייתה תחושה, כאילו את כולנו, שנותרנו כאן, איכלסו בבית ענקי בעל קירות עבים מאוד, שעטוף מבחוץ בשורות של מה שמכונה חלונות "כוזבים" אטומים.

כעת מונח על שולחן הכתיבה שלי צעצוע מעניין למחשבה. הוא הוענק לי על ידי מכר-מהנדס, שעבד במעבדת ואקום. זהו כדור זכוכית רגיל אטום הרמטית. בתוכו הייתה שערת כסף דקה דקה, מסולסלת בחן. וסביב השערה – Vacuum, ריק מסונן היטב. ובזה מסתכמת כל משמעות הכלי עבורי.

המהנדס הסביר לי: שאיבה טהורה, הישג הריק המלא לא בא בקלות בכלל. ורק לא מזמן השתלטו על טכניקת הכנת הריק המלא, מה שנקרא ואקום קשיח.

כן. גם אצלי הגיע הרגע שבו החבאתי את המחשבה בתוך הכלי השברירי, והתחברתי אל הוואקום הקשיח.

דרך אגב, אחרי שסובבתי את המתנה בידיים, שאלתי: "ומה צריך לעשות כדי שוב להכניס לכאן אוויר?", המהנדס הביט בי כמו שמביטים בתמהוני או בילד, וצחק בעליצות:

"פשוט מאוד: לשבור את הזכוכית."

...לילה שלישי ואחרון.

מתחיל לכתוב באיחור. ספק אם אצליח לגמור עד הבוקר. לתוך העבודה השתרבבה שטות מוחלטת: שינה. והפריעה את שגרת הנדודים שהתייצבה כבר.

לפנות ערב עפעפיי צנחו פתאום – וחזיתי בזה:

... כאילו אני כאן באותו הכלוב, עשוי שושנים כחולות פחוסות. יושב ומחכה למשהו. לפתע פתאום נשמע מבעד לחלון רעש לא חזק של גלגלים בשלג. "משונה," חשבתי, "בחורף ועל גלגלים". אני ניגש לחלון. וזה מה שאני רואה: קרון מתים עם גדילים לבנים. שניים-שלושה אנשים בגלימות מקושטות מעל אפודות סרוגות פוסעים הצידה ומסתכלים לתוך החלון שלי. אני רואה בבירור: לשלי. אחד אפילו האהיל בידו על עיניו. נסוגותי אחורה, ואז שוב בזהירות אל החלון, אך מהצד, כדי שלא יבחינו: עדיין מסתכלים. אחד הסיט מטה את כובעו המגוחך, שנראה כמו סירה הפוכה, נשען על עמוד והצית סיגריה. זאת אומרת, הם החליטו לחכות. אז, אני, תוך ניסיון להיות בלתי נראה, לאורך הקיר, אל המפתן. איך שדרכתי במסדרון, שמעתי מיד רקיעות של מגפיים כבדות, כאילו שלושה או ארבעה אנשים נושאים על כתפיהם משהו לא נוח וארוך. הדלת נפתחה לרווחה. ואני רואה: זה תקוע במסגרת הצרה של הדלת, מתנועע על הכתפיים – כחול עם סרט לבן. אני פונה חזרה, מבעד למפתן, ומחפש את המפתח. המפתח איננו. וההוא, כחול חגור בסרט לבן, נחבט בכבדות בקירות ובפניות המסדרון, קרב עוד ועוד. אז דחפתי את הדלת בכתפי ואת הרגל המתוחה ברגלית המיטה. כך בטוח יותר. ו... התעוררתי. הכתף, שהסתובבה בצורה לא נוחה, נתקעה בשושנים הכחולות של הקיר. הרגל שנמתחה בשינה דחפה את גב העץ של המיטה.

ורק יצאתי מחבלי השינה – ומיד מחשבה: הייתכן שאני מפחד? והאם לקחתי הכול בחשבון ותכננתי הכול? ואילו...

לא. ואילו לא ישטה בי יותר. אני מכיר אותו היטב, הליצן העולמי המבלבל. זה היה הוא, שקרא לעצמו Grand Peut-Etre, שהצליח לשטות בליצן הגדול רָבְּלֶה, בהזמינו אותו ל"אחרי המוות". וההוא האמין.

ואילו עצמו אינו מאמין בדבר: אפילו לא בגופות. ברגע שהוא רואה – מרכיבים מכסה על הארון, ומסביב ממתינים אנשים עם אתים, מיד – אצבע בחריץ שבין הארון למכסה. עד שקוטעים אותה. רק מפריע לעבודה.

תאר לך: עשן הלבונה כבר מסתלסל, איש הכמורה כבר שר על הנשיקה האחרונה; שפתי עלמה רועדות רוכנות אל החריץ המת, החשוק בחוזקה, ואילו הנהו כאן, מלחשש לתוך אוזן השעווה: "אל תפספס את ההזדמנות, חבר מת טרי". ובכל זאת, אני אסיר תודה על ההפרעה. הוא העניק לי יום אחד במתנה. רק אחד. הבטחתי לעצמי לזכור אותו לפני שהכול נגמר לגמרי: והנה אני נזכר.

המהפכה נפלה כמו ברק. ואת הברק, את מטען הפריקה, אפשר לטמון בגנרטור ולהכריח אותו, קרוע ומחושב, להבהב הבהוב עמום מתוך אלפי כיסויי נורות חסכוניות. אך אז, בימי הולדתה, כולנו, מרצון או לאו, היינו נדלקים או נשרפים מנקודת השבר החורכת שלה. רגע אחד: וכל המפתנים הוסרו – לא רק מחדרים, תאים, משרדים, אלא גם מתודעות. מילים, שהיה נדמה כי נרמסו תחת עפרונות הצנזורים, הוקטנו והתפוררו לאבקה, קמו פתאום לתחייה והחלו לבשר ולקרוא מהבדים האדומים של הדגלים והסרטים. בעקבות האותיות, התגברתי בפתאומיות על המפתן שלי, וזחלתי לקראת הדגלים וההמון גם אני. ואילו הצליח לשכנע אותי בכל זאת. לא לזמן רב, אך הצליח.

ביום ההוא, הראשון והיחידי, כבר מהבוקר, רעשים והבזקים צבעוניים של רבבות מפגינים נחבטו בזגוגיותיי ובמוחי. לדקה אפילו הסרתי את התוספת הבלתי נפרדת שלי: והכתמים, שלפתע פתאום הסתחררו סביבי, רקדו איזה ריקוד עליז ומבורדק. בשלוליות של חודש מרץ קיפצצה השמש. בשמי התכלת של חודש מרץ, שטופי הגשמים, רקדו כתמי עננים לבנים.

מחוסר הרגל, התעייפתי מהר מאוד. בעצבים רוטטים, כמעט שיכור מהרעשים ומהמשמעויות, חדשים כל כך וזרים לי כל כך השתחררתי בשקט מההמון ופסעתי לאורך הרחובות. אך גם הרחובות, רועשים וסוערים, לא נתנו לעצבים מנוח. גדר ארוכה של בית קברות באה לקראת העין. פניתי לשם.

אך מוזר: גם השלווה המגודרת איכשהו לא הייתה שלווה ביום הזה. הצלבים התכופפו אל האדמה ונופפו בציריהם, כמו התכוננו למגננה; גדר האבן של בית הקברות דמתה לחומת מבצר, המצפה למצור.

מותש ורצוץ, התיישבתי על ספסל שעדיין היה לח. ומיד ראיתי אותה: זאת הייתה ילדה כבת שלוש-ארבע. היא הלכה לקראתי לאורך השדרה, וכמו הייתה לבדה. רגליה הקטנות הלא יציבות עדיין, מתנדנדות קלות ומחליקות על הבוץ החלקלק, כבשו את המרחב בעיקשות, צעד אחר צעד. תחת כובעה הסרוג הלבן הלבינו פנים דקות וכמו מוכרות. נקודות שקטות של רוח בידרו את מחלפותיה הזהובות ואת קצה סרט הארגמן, שאסף אותן. כשהקטנה הגיעה עד לקצה הריק של הספסל שלי, אמרתי:

"חיים."

והילדה הבינה שהקריאה נועדה לה. היא נעמדה בינות לצלבים, שפרשו מעליה את ידיהם הלבנות המתות, היא הרימה את עיניה אליי וחייכה. ואני ראיתי: אישוניה של הקטנה היו מורחבים באופן משונה בתוך הטבעות הדקות התכולות.

מעבר לעיקול השדרה נשמעו צעדים נחפזים כלשהם. קול נשי קרא לילדה. אך לא בשם ההוא, לא בשם שלי. קמתי במהירות וצעדתי בכיוון ההפוך, הולך ומאיץ את צעדיי. אי שם בכניסה הפלתי צליינית זקנה מרגליה.

"הי, משקפופר," היא צעקה בעקבותיי.

"חבר משקפופר," תיקן אותה קול בס עליז ופרץ בצחוק.

גם אני.

אחרי שחזרתי הביתה, התחלתי מיד בחיפושים אחר המכתב ההוא, שנשכח מזמן. במיוחד הייתי זקוק לתשע האותיות, שבאיזה אופן חסר אונים ונוגע ללב, כמו שנראה לי כעת, התמזגו לשמי: על פני המעטפה. הפכתי את כל מצבורי הנייר שלי. בעת החיפושים נדחפו לאצבעותיי רשימות ישנות לא נחוצות כלשהן, זבל אוניברסיטאי מלומד, שאריות ספרים מרופטות, מכתבים רשמיים. אך את הדבר היחיד שנדרש, לא היה: מעטפה קטנה צרה עם השורות הקופצות החבויות בה אבדה. ונראה שלתמיד.

בעצם, באותו היום התמזל מזלי, ולא לגמרי לחינם עוררתי את האבק בתוך התיקיות וערימות הנייר שלי. פתאום תשומת לבי התעכבה על איזו רשימה ישנה. בשוליה הופיעה הערה: "מתוך שאלותיו של קיריק אל ניפונט בישוף נוֹבְגוֹרוֹד".

ולמטה יותר:

"שאלה 41. האם קבורה יכולה להתקיים אחרי שקיעת השמש?

תשובה. לא. כי זהו נזר המתים – לראות את השמש בשעת קבורתם."

ניגשתי לחלון ופתחתי אותו לרווחה אל תוך הלילה. רעשי היום שקטו והתהפכו כעת ישנוניים ועמומים בינות לרבבות אורות. קירבתי את הכיסא אל אדן החלון וישבתי משך כל הלילה, כשראשי בין כפות ידיי. ובין רקותיי, נחבטה ללא מנוח מחשבה אחת: אז גוויה. שתהיה גוויה. אבל גם לי מגיע לראות את השמש בשעת קבורה.

בינתיים החרון של חודש מרץ עלה יותר ויותר מעלה, ורבים היו מבוהלים כבר מגדילתו הפראית. קרה מה שהיה צריך לקרות. תחילה המתים והחיים חיו ביחד. והחיים, שנלחצו במלחציים, נכבלו ונדחקו לתוך מנגנון מת למניית ימים חדגונית, היו כאילו לטובת המתים. הם היו מותאמים יותר לסדר ולאורחות החיים של אז. לאחר מכן המלחמה, לפחות באופן חלקי, הפרידה את המת מהחי: היא רצתה לגמור עם החיים, להיפטר מהם פעם אחת ולתמיד, לתת אותם במתנה לגופות המגולוונות. אך אלה החיים, שנדחקו בינות לגדרות של בתי מטבחיים, מצאו את עצמם לראשונה ביחד ובעצם כך כבשו את החיים עצמם. הם לא היו צריכים לייצר אותם בצורת גלוון, לחטוף או לקחת אותם מהטבע: החיים עצמם היו ממש כאן, בתוכם: בתוך העצבים והשרירים. מבנה שרירים פשוט פורר את קירות בתי המטבחיים המאובזרים לעילא – והחל המאבק היחידי בדברי ימי הפלנטה, ליתר דיוק, מרד החיים נגד המתים.

כן: המהפכה, כפי שאני חושב עליה, אינה עימות בין האדומים ללבנים, בין הירוקים לאדומים, לא מסע של המזרח נגד המערב, מעמד נגד מעמד, אלא פשוט מאבק על הפלנטה בין החיים למוות. או – או.

מובן שאחרי שהמהפכה החלה לגבור, נהרו אליה גם הגופות: כל ה"גם אני", ה"חצי-אני", ה"בקושי אני", ה"קצת אני" האלה. וקטגוריית גופות מיוחדת שגיליתי: ה"לי". הם הציעו ניסיון, ותק, ידע, פסיביות, אהדה ונאמנות. רק דבר אחד לא היה להם ממה להציע: חיים. ואילו הביקוש העיקרי היה לחיים. אט אט התברר שגם מחוץ לבתי קברות יש די מקום לגופות. המהפכה הצליחה "לנצל" גם אותן. רופא אחד שהכרתי סיפר לי פעם על חלק מהתופעות של מה שנקרא מנופאוזה. מערכת הרבייה הנשית בתקופת המנופאוזה, הסביר לי, מתנוונת בהדרגה, מאבדת רגישות, ובהדרגה גם נעלמת תחושת האהבה הפיזיולוגית. קורבנות המנופאוזה אינם יכולים לאהוב (מבחינה פיזיולוגית גרידא). אבל אפשר לאהוב אותם. בדוגמה in extenso, אני טוען: אנשים בעלי sensorium מנוון, בעלי קשיון נפשי של גופה כבר לא יכולים בשום אופן לחיות בעצמם. אך אפשר לחיות אותם. למה לא.

אולי אני קורבן מנופאוזה, אך הבנתי. ואיני יכול. ואני מתבייש: מכיוון שראיתי, אולי רק לרגע, אך ראיתי את השמש בשעת קבורתי.

עוד בקיץ הזה, כשחלפתי בגדות נהר המוסקבה, שמתי לב לילדים, ששיחקו בגוֹרוֹדְקי. המשחק, כפי הנראה, היה בעיצומו.

"הי, פֶּטְקָה, שים את המנוח," נשמעה צעקה בקול ילדי מצלצל.

עצרתי והתחלתי לעקוב אחריהם.

עקביו היחפים של פטקה הבזיקו בעת ריצתו אל תוך הריבוע המשורטט על האדמה, הוא כרע וסידר במהירות את הגלילים: שניים הונחו זה ליד זה – שולחן. השלישי מלמעלה – גופה ועוד שניים מעדו בצדדים – נרות.

"הנה, ועכשיו..." ופטקה חזר בריצה אל הקו והרים את מקל החבטה. במשך שנייה הוא קיבע את "המנוח" בעין מצומצמת, מעט רעה. לאחר מכן המקל נזרק ביעף לאוויר, ו"המנוח", נרתע מחתיכות העץ שהתפזרו והועף מחוץ לריבוע שלו. אבק דק קם מעליו ושוב נפל מטה.

ואני חשבתי: הגיע הזמן. עכשיו הגיע הזמן.

ובאמת: פעם Dasein Ersatz – חיקוי של חיים, היה אפשרי. עכשיו זה קשה יותר. בלתי אפשרי כמעט.

הופיעו עיניים חדשות. ואנשים. מביטים בדברים באופן חדש: לא על הדברים, אלא דרכם. אי אפשר להחביא מהם את הריק תחת הקליפות. קודחים באישוניהם. ואם בעת מפגש איתם לא תזוז הצדה – הם יעברו דרכך, כמו דרך אוויר.

אני מרחם על כל ה"גם אני" וה"בקושי אני" האלה, שעוד נאחזים בהווייתם החלקית, חייהם קשים ומלאי עמל: ה'לא' נתקע באמצע ה'כן'; השמאל התנגש בימין; וּשְמֵי חייהם שבורים, על כן הם מתכסים בתחתיתם. והרי כל זה אינו משנה: את כולם, יתחבאו ככל שיתחבאו, ימצאו בסוף ויפתחו, כמו קופסאות שימורים ישנות וחלודות. לא, עדיף כבר להיכנס בעצמך תחת המכסה הכחול המעוטר בסרט לבן.

לפני חודש הייתה לי פגישה. הלכתי לי לאורך האַרְבַּט: חלונות ראווה; מאחורי הזכוכית מספרים על כרטיסים; מתחת לכרטיסים מוצר; אך באחד מחלונות הראווה מעל המספרים בזכוכית היו שני חורי ירי, שכוסו בחומר אפור עכור כלשהו. זה סיקרן אותי, התעכבתי לשנייה. ופתאום קול עליז ליד האוזן:

"מתעניין? כ-כן, תפור יפה. הרי מיששנו את כל רוסיה בקליעים, והיא... שוב. תפורה," קטע הקול.

זוג כלשהו – יד מושחלת תחת יד – שתיעד את המספרים, זז בשקט הצידה. ואילו אני הרמתי את עיניי: תחת קסקט העור – אישונים חדים, עם נצנוץ ניקל, מנוסרים מעט; פנים מגולחות, דחוסות בין עצמות לחיים תלולות; באמצע המצח – צלקת.

"הנה תראה," המשיך הזר, "עד כמה הם חמדנים לחפץ. גם כשהם לא יכולים לקנות אותו, אז לפחות יגעו בעין וייהנו מהיופי. אבל אני לא צריך דבר מזה," הוא הרים לפתע את ידו המרובעת קצרת האצבעות – משום שאני כמו קליע: או חולף – או חודר. ויש לי כלל כזה: שכל רכושי לא ישקול יותר מאחת-עשרה ליטרות ומחצה..."

"למה אחת-עשרה וחצי?" התפעלתי.

"מהסיבה: זה המשקל הקבוע ברובה – אחת-עשרה וחצי וזהו. אז הנה: כדי שהמטלטלין לא יהיו כבדים מהרובה. הבנת?"

הנהנתי בראשי. תוך המשך שיחתנו, הלכנו לאורך הרחוב, ולאחר מכן פנינו תחת השלט הצהוב-ירוק הראשון שראינו. נחקקו בי הפרטים: על הקיר מעל השולחן שהתיישבנו לצדו, בתוך מסגרת מרובעת, עמדה לטבוע ספינה שהזדקרה כלפי מעלה מעל ים כחול-לבן מצויר. תחת הספינה, לאורך סרט הנייר, היו שתי אותיות מרוחקות זו מזו, כשמחברים אותן מימין יצא: ד-ג, ואילו אם משמאל: ג-ד.

בכל מקום: זה.

ביקשנו בירה. בקושי נגעתי בקצף. הוא רוקן בלגימה אחת. והמשיך, תוך שהוא מביט אי שם מעבר לי:

"אחד-עשר חורים יש בגופי, ועדיין אני לא רוצה למות. כי החיים מסקרנים אותי מאוד. למשל אספו אותי ליד סָרָטוֹב – עם הצ'כים היינו שם – בקושי היה בי דם: כמעט הכול זלג. גוסס, הם אמרו. ואני לא ולא, כלומר לא האמנתי וזהו זה. או שגם היה את המקרה: נתפסתי בידי הלבנים. העמידו אותנו בשורה בקצה הגיא. ואיך שהם: "כי-י-י-י-ת-ה..." נזרקתי כמו אבן על הארץ ומטה במדרון והיידה לרוץ. הם בעקבותיי, אחת, שתיים. ואני רץ, אתה יודע, והרגשה כזאת בתוכי: הם לא יפגעו בי. היו מתים. ואיך הם יכולים, אם אני כזה בן אדם, שלא יכול בלי החיים, בשום אופן."

ההיכרות בינינו (לא לעיתים קרובות הרשיתי לעצמי מותרות כאלה) נמשכה. האיש בקסקט העור אפילו בא אליי לדירה: לקחת ספרים. אני, בעל הספרים, כפי הנראה, לא עניינתי אותו כלל. הוא לא שאל אף לא פעם אחת, מי אני ומה בי. אך על הספרים התנפל בשקיקה. תחילה נתתי לו חבילה של הפשוטים יותר. חשבתי, לא יבין. לא, הבין. בדרכו, אך הבין. נתתי עוד, מורכבים יותר. כאשר החזיר לי את החבילה השנייה, הוא סידר אותה בשתי ערימות.

"אלה – חולפים. ואילו אלה – חודרים."

אחרי לכתו של האורח, בחנתי בלי לערבב את ערימות הספרים, כל אחת בנפרד: מסקרן ביותר.

דרך אגב, את המכר הזה שלי תוכל לפגוש גם אתה (אם תרצה), מאחר שהעברת כתב היד תוטל עליו. בעת הפגישה האחרונה בינינו הודעתי לו שאני עוזב. מחר, כפי שנקבע, אעביר לו את החבילה, כדי שבעוד שבוע בדיוק היא תובא לחדר מס' 24. איש אמין. אני רגוע.

בתקופת המעבר – בין רומא הראשונה לשנייה (כעת שתיהן מתות) – היה אופנתי במיוחד משחק ה-Cottabos. מהותו הייתה בדבר הבא: לאחר המשתה, האורחים התחרו ביניהם במרחק שאליו יתיזו מהגביעים האחרונים את הטיפות האחרונות. גלוי לעין: גם התקופות, וגם המשחקים חוזרים ושבים. ובכן: אני, הטיפה, מקבל את המשחק. הולך. זִרקו: אותי. לא את הגביע. גורלו של הגביע הריק להישאר במקומו: אלה הם כללי המשחק של קוֹטָבּוֹס.

ובכן, הגיע הזמן לגמור: את כתב היד, ואת הכול. מעבר לקיר כבר התעוררו. מתחיל היום. אם כן, הנה סדר הדברים: להעביר את כתב היד, לתת הוראות בקשר לספרים ולחפצים, לאחר מכן להשמיד אי אלה ניירות. זה יקח יום וכנראה גם חלק מהלילה. אז. אחר כך לנעול את הדלת, ואת המפתח מעבר לחלון, לשלג. ליתר ביטחון. אחר כך... כן, הוו כבר הורכב: אתמול. על השושנה השלישית בקו האופקי מימין למשקוף. תולדותיו בהירים, כמו תולדותיי. עד עלות השחר הוו יהיה ריק. אחר כך לא ריק. אגב, ביצעתי כבר את הניסוי עם הכיסא, הפלתי אותו ברעש, בכוונה, לרצפה. בפעם הראשונה שאלו מעבר לקיר: "מה קורה שם?" בפעם השנייה איש לא התעניין עוד. ובכן, בסעיף הזה – יש ערבות. הלאה: תעבור יממה, ייתכן שיותר – והוו עוד יהיה ריק. אחר כך מישהו יקרא לי מעבר לדלת. אחר כך ידפוק. תחילה בשקט, אחר כך בקול רם יותר. יתאספו ליד הדלת שלושה או ארבעה, תחילה הם יהלמו בה, אחר כך יפסיקו. לאחר מכן יורידו את המנעול בגרזן. ייכנסו. יירתעו. ושוב ייכנסו, אבל כבר לא כולם. ירוקנו את הוו, ואז יתלשו אותו. אחרי זה חדר מס' 24 יעמוד ריק במשך יום, יומיים, שלושה, עד שלא יתמלא בך.

חוששני שכעת אתה נסער באיזה אופן לא נעים. אל חשש, לא אטריד אותך בהזיות. זאת פסיכולוגיה בגרוש. אני סומך הרבה יותר על החוק הפרוזאי כל כך של אסוציאציית בין רעיונות ודימויים. כבר עכשיו הכול, החל בכתמים הכחולים הדו-מימדיים שעל הטפט, וכלה באות האחרונה בדפים אלה, נכנסו לך למוח. אני כבר שזור דיי במה שנקרא "החוטים האסוציאטיביים" שלך, הספקתי כבר לזלוג אל תוך ה"אני" שלך. כעת גם לך יש דימוי משלך.

ראה הוזהרת: מוכח מדעית, שניסיונות להתיר את חוטי האסוציאציה ולעקור את הדימוי הזר שנשזר לתוכם, רק מקבעים אותו חזק יותר בתודעה. הו, חלמתי זה זמן רב, אחרי כל הניסיונות הכושלים שלי עם ה"אני" שלי, לנסות להיכנס לפחות לתוך "אני" זר. אם אתה חי במידת מה, הרי שכבר הצלחתי. להתראות בקרוב."

השורות נקטעו. עיניו של שטאם עוד המשיכו בתנופה להחליק על שורה כחולה ריקה של המחברת במשך שנייה או שתיים נוספות. אחר נעצרו בחדות.

שטאם סובב את פניו אל הדלת. התרומם. המרחק עד הדלת היה שישה צעדים. השלישית מימין: כן, תחת אצבעותיו חש בבירור בחור צר.

פתאום הוא טלטל בחוזקה את הדלת ורץ החוצה. אך אצבעותיו נתקעו תכף ומיד בקיר המסדרון. המסדרון היה שקט וחשוך. רק מבעד לדלת הפתוחה למחצה חדר פס אור צר. הוא עזר לשטאם לראות: ממש כמעט ליד העיניים הלבינו הספרות "25". במשך כדקה הוא עמד בלי לזוז: הוא היה זקוק לצליל כלשהו של חיים: לפחות צליל של נשימה אנושית. מעבר לדלת הזרה, הסגורה, ישנו כנראה: ושטאם הצמיד את אוזנו לספרות והקשיב בשקיקה. אך לא שמע הוא אלא את דמו שלו, המשתפשף בוורידים.

הוא נרגע בהדרגה, חזר אחורה, אל המפתן. נכנס וסגר את הדלת בחוזקה. שוב התיישב לשולחן. כתב היד המתין. שטאם הזיז אותו וכיסה אותו בספר מלמעלה. מעל הספר הוא הניח תיק. אותה הדממה השחורה הלילית נמשכה. לפתע פתאום (זה קורה במוסקבה) התעורר אי שם בקרבת מקום מגדל פעמונים והחל לצלצל באי-סדר, אך באדיקות, חובט בדממה בכל כוחות הפעמונים. ופתאום – כמו נקטע. הנחושת המזועזעת עוד המהמה במשך כדקה המהום נמוך שדעך בהדרגה – והדממה סגרה שוב. אט אט הפציע אור מבעד לחלון. טרום-שחרית כחולה-אפרפרה נדבקה לחלונות והזדחלה בהדרגה אל החדר. שטאם קרב לחלון. הסערה בקרבו שככה אט אט. כעת הזדקרו דרך הזגוגיות הכפולות הקפואות מרכבי הברזל של ספינות הגגות, ושורות של חורי חלונות שחורים תחתם, ופיתולים של סדקי הרחובות למטה: בסדקים לא היה איש, היו שם מוות ושתיקה.

"השעה שלו," לחש שטאם והרגיש כאילו שחבל התהדק סביב גרונו.

ממרחקים, מהפרברים המרוחקים, נמשך קול צפירה יציב וארוך.

"מעניין אם יבוא עוד פעם ההוא: החי."

כעת שטאם שוב היה – או שרק נדמה היה לו שהיה – שטאם הקודם, אפילו כמעט ואחרים.

רק עכשיו הוא הבחין: לשושנים הכחולות על הקיר היה קו מתאר דקיק כחוט לבן.

"ובכן," מלמל שטאם בעודו שוקע בהרהורים, "חדר אחר, לא סביר שאמצא. איאלץ להישאר. ובכלל: אין לדעת מה עוד איאלץ לעשות."

בתוך אישון / סיגיזמונד קרז'יז'נובסקי
אפסרמון, 2023
תרגום מרוסית: אולגה סונקין
171 עמודים

סיגיזמונד קרז'יז'נובסקי היה סופר, מחזאי ותסריטאי רוסי (1950-1887). הוא היה פעיל בחוגים הספרותיים במוסקבה בשנות העשרים וסופר פורה, אבל בשל מגוון סיבות, ביניהן הצנזורה הסובייטית, רוב יצירתו לא פורסמה עד לאחר מותו. הוא כתב בעיקר סיפורים קצרים וכתיבתו התאפיינה בפנטזמגוריה, אלגוריה, גרוטסקה וסאטירה