פֶּרֶק מִסֵּפֶר – "סתיו גרמני" מאת סטיג דאגרמן

"בית קברות מופצץ"

איש עומד על גשר בהמבורג ומוכר פטנט קטן ושימושי שניתן להצמיד לסכין בעת קילוף תפוחי אדמה. הוא מדגים בדרמטיות גדולה כיצד בעזרת ההמצאה החדשה קליפת תפוח האדמה נעשית דקה עד מאוד, והופעתו מרשימה כל כך עד כי כולנו – כל מי שעמד ליד מעקה הגשר וצפה בדוברות השחורות הכבדות מובלות במעלה התעלה, עמוסות לעייפה בשברי הריסות – התנתקנו מהמראֶה והתגודדנו סביב האיש. התבדחות על רעב ודאי לא תשביע איש, אפילו לא בהמבורג, אבל היכולת לצחוק על הרעב מאפשרת שכחה נעימה, שכחה שגרמניה השרויה במצוקה מהססת רק לעתים רחוקות לעשות בה שימוש.

הרוכל על הגשר מרים אל עבר שמש הסתיו את תפוח האדמה הבודד ששימש לו להדגמה ואומר שקילוף תפוחי אדמה קטנים כמו אלה שניתנים לפי כללי הקיצוב זו אכן עבודת פרך, אבל... זהו אותו הומור שמוכר דגים בקרבת מקום מפגין כשהוא מציב מודעה גדולה וזועמת בחלון הראווה הריק שלו: "מי היה מאמין, מגדילים את הקצבת הדגים דווקא עכשיו, כשיש מחסור כזה בנייר עטיפה". הצוחקים ניצבים לצדו של האיש, אף שאין קונים – לעת עתה.

אלא שבקצה הגשר יש תחנה של החשמלית. ישישה קטנה נושאת שק גדול של תפוחי אדמה עולה לרציף בדיוק כשקרון החשמלית מתחיל לנסוע. השק נופל, החוט הקושר אותו נפרם, הישישה צורחת כשהקרון חולף על פנינו, ותפוחי האדמה מתחילים לתופף על הכביש. מהומה גדולה פורצת בין האנשים שהתקבצו סביב הרוכל, וכשהחשמלית עוברת הוא עומד כמעט לבדו ליד מעקה הגשר, בזמן שצופיו דוחפים זה את זה ורבים על תפוחי האדמה בין רכבי צבא אנגליים ומכוניות פולקסווגן בצבעי הסוואה, שנהגיהם צופרים כולם בקול תרועה רמה. ילדי בית הספר ממלאים את ילקוטיהם, פועלים דוחסים תפוחי אדמה לכיסיהם, ועקרות בית פותחות את תיקי היד שלהן למזון המבוקש ביותר בגרמניה – ובתוך שתי דקות כולם עומדים צוחקים סביב הרוכל ומוכנים לקנות המצאה שנועדה להפיק את קליפת תפוח האדמה הדקה ביותר בגרמניה לאחר אחת מאותן תפניות פתאומיות וחדות מתרעומת ללבביות, ההופכות את חֶברתם של בני המבורג למרגשת ומסוכנת כל כך.

אך מדוע פרויליין ס. אינה צוחקת? כשאני יורד מהגשר בחברתה אני שואל אותה ישירות מדוע לא צחקה, אבל במקום לענות היא אומרת במרירות:

"זוהי גרמניה של היום – מסכנים את החיים בשביל תפוח אדמה."

למעשה לא יכולתי לצפות לתגובה אחרת מפרויליין ס., היא לעולם לא תצחק מהמצוקה השוררת ברחובותיה של המבורג. מאז קריסתה של גרמניה, פרויליין ס. עובדת כפקידה בלשכת עבודה בהמבורג, אבל בעבר היתה בבעלותה חנות דגים שעלתה בלהבות בהפצצות הצלולואיד בשנת 1943. עתה היא מקדישה שעתיים ביום לבדיקת אזור חורבות, לוודא שכל הכשירים לעבודה אכן עובדים ולהבטיח שאלה שאינם יכולים לדאוג לעצמם יטופלו לפי צורכיהם. האדם שהציג לי את פרויליין ס. גילה לי בסוד שהיא אחת מגרמנים רבים שמוסיפים להיות נאצים בלי שהם מודעים לכך, ושהיא תיפגע עד עומקי נשמתה אם אעז לרמוז שדעותיה זהות לדעות הנאציות. אומרים שפרויליין ס. מרירה מאוד ובה בעת אסירת תודה על עבודה שמאפשרת לה להחזיק את מרירותה קרוב לנקודת הרתיחה. פרויליין ס. היא ללא ספק נמרצת ושאפתנית, אבל בד בבד היא גם מאששת את תפיסתם של אנטי נאצים רבים, אם כי כמובן לא כולם, ולפיה דעות מפוקפקות הן המחיר שיש לשלם על מֶרֶץ בגרמניה של היום.

מפתה לדבר על פוליטיקה עם אדם שאינו יודע שאני יודע עליו משהו, בייחוד אם האדם הזה הוא גרמני ונאמר עליו שהוא בעל נטיות נאציות בלי שהוא מודע לכך. במקרה כזה, לאיזו מפלגה למשל הוא יצביע? (לאחרונה נערכו בהמבורג בחירות מקומיות.)

פרויליין ס. לא מהססת ולו שנייה בטרם תענה. מבחינתה יש רק מפלגה אחת, "הסוציאל־דמוקרטים, כמובן", אבל כשאני מבקש להבין למה בדיוק בחרה בסוציאל־דמוקרטים, היא, כמו אחוז גדול מבוחרי המפלגה הסוציאל־דמוקרטית, מתקשה לספק מניע רציונלי. לאמיתו של דבר, פרויליין ס. – כמו המוני גרמנים בעלי דעות דומות – בחרה במפלגה בדרך האלימינציה: CDU, המפלגה הנוצרית־דמוקרטית, אינה באה בחשבון משום שפרויליין ס. אינה אדם דתי, הקומוניסטים אינם אופציה משום שהיא פוחדת מהרוסים, המפלגה הליברלית קטנה מכדי למלא תפקיד כלשהו, השמרנים אינם מוכָּרים דיים, נשארו אפוא הסוציאל־דמוקרטים אם רוצים להצביע, ואנשים אכן מצביעים אף שהם טוענים כי לא חשוב מי ינצח בבחירות במדינה תחת כיבוש.

אנחנו מגיעים לכיכר גדולה, הרוסה עד היסוד, ובה מתנשא פיר מעלית בודד שהפצצות שכחו. כמה מפועלי הפינוי מסיעים באטיות עגלה קטנה עמוסה בגרוטאות ואבנים, וכשהם יוצאים מהכיכר ומתקרבים לרחוב, אישה יורדת פתאום לכביש, מנופפת בדגל אדום ובמחווה מגוחכת לחלוטין היא עוצרת את התנועה שאינה.

"אתה רואה, הֶר ד.," אומרת בת לווייתי צרובת הכפור ואוחזת בזרועי, "אנחנו הגרמנים סבורים כי הגיע הזמן שבעלות הברית יפסיקו להעניש אותנו. כי לא משנה מה תגידו עלינו הגרמנים, ולמרות מה שחיילינו עשו בארצות זרות, העונש המוטל עלינו עכשיו לא מגיע לנו."

"עונש?" אני שואל, "מדוע את סבורה שמצבכם הנוכחי הוא עונש?"

"משום שהמצב החמיר במקום שישתפר," עונה פרויליין ס. "יש תחושה שאנחנו שוקעים ושהדרך לתחתית עוד ארוכה."

ואז היא מספרת את המעשייה הידועה, שלמרבה הצער אומתה שוב ושוב, על הקפטן האנגלי שנשאל מדוע האנגלים אינם מתירים את בנייתן מחדש של תחנות הרכבת בהמבורג, ותשובתו היתה: "מדוע שנעזור לכם הגרמנים לעמוד על הרגליים בתוך שלוש שנים אם אפשר להתמהמה שלושים שנים"?

בינתיים הגענו למבנה גדול, קודר ומצולק שנראה כמו בית ספר עירוני מט לנפול, אבל שימש עד לא מזמן כבית הכלא של הגסטפו. חדרי המדרגות וחדרי השירותים בין הקומות שומרים על שתיקה דיסקרטית בנוגע למה שהתחולל כאן רק בשנה שעברה. אנחנו מגששים את דרכנו במסדרון ארוך וחשוך לגמרי, אפוף ריחות לא נעימים. פרויליין ס. דופקת לפתע בדלת ברזל גבוהה, ואנחנו נכנסים לתא משותף, חדר גדול וחשוף ובו רצפת בטון וחלון שנחסם כמעט כולו בלבֵנים. נורה בודדה משתלשלת מהתקרה ומאירה באכזריות על שלוש מיטות מקלט מתקפלות, תנור שמעלה עשן חמצמץ מעצי הסקה לחים, אישה קטנה שצבע פניה לבן כמעט מסנוור, עומדת ליד התנור ומערבבת תבשיל בסיר, ילד קטן שוכב על המיטה ובוהה בנורה באפּתיות.

פרויליין ס. משקרת ואומרת שאנחנו מחפשים משפחה בשם מוּלר. האישה בקושי שמה לב שנכנסנו. בלי להרים את מבטה מהסיר היא אומרת שהַנְס לא יכול לצאת היום כי אין לו נעליים.

"כמה נפשות גרות כאן?" שואלת פרויליין ס. וניגשת להציץ בתוך הסיר.

"תשע," אומרת האישה העייפה, שמונה ילדים ואני. גירשו אותנו מבוואריה. גרים פה מיולי. השבוע היה לנו מזל והשגנו עצי הסקה. בשבוע שעבר היה לנו מזל והשגנו תפוחי אדמה."

"ואיך אתם מסתדרים?"

"ככה," אומרת האישה, מוציאה את המצקת מהסיר ומחווה בה סביב התא בתנועת ייאוש. מיד אחר כך היא מתחילה שוב לערבב. העשן צורב בעיניים. הילד שוכב על המיטה, דומם כקבר, ובוהה בתקרה. האישה לא שמה לב כשאנחנו יוצאים.

בית הכלא כולו מלא משפחות שפונו מהמבורג לבוואריה ב-1943 וגורשו בידי הממשלה הבווארית בקיץ 1946. נדמה לי שאני מבחין בקורת רוח קודרת בקולה של פרויליין ס. כשאנחנו יוצאים שוב לאוויר הפתוח.

"האנגלים בכל זאת יכלו לעזור לנו. היתה להם הזדמנות להראות מהי דמוקרטיה, אבל הם לא ניצלו את ההזדמנות. אתה רואה, הֶר ד., אם אנחנו הגרמנים היינו חיים חיי מותרות ושפע בשנות שלטונו של היטלר, כל הסיפור היה שונה, אבל היינו עניים, הֶר ד. והרי איבדנו הכול: בתים, משפחות, רכוש. ומה אתה חושב, שלא סבלנו בזמן ההפצצות! צריך להמשיך להעניש אותנו – לא הענישו אותנו מספיק?!"

אנחנו מבקרים במרתף תחת סנדלרייה, בחדר מצחין ללא חלונות גרים שלוש נפשות ותינוק. אני מזכיר לעצמי מה אמר גרמני חכם על הֵעדר – מצער לרוב – של תחושת אשמה בקרב האוכלוסייה האזרחית הגרמנית. (במובן מסוים המצב אצל החיילים היה שונה). יכול להיות שהם יודעים שזה התחיל בקובנטרי, אבל הם לא היו שם. בהמבורג, בברלין, בהנובר ובאֵסֶן – בערים האלה הם התמודדו עם חרדת מוות יומיומית במשך שלוש שנים. יש להצטער על ההעדר הזה, אין צורך להבינו, אבל יש לזכור שסבלו של הזולת מתקהה לנוכח הסבל האישי.

פרויליין ס. ואני מסיימים את היום בחדר שירותים בבית ספר מופצץ באַלטוֹנָה. בית הספר נהרס כליל, אבל במבנה השירותים שבחצר גרה משפחה מדרום גרמניה ולה שלושה ילדים. אב המשפחה מחפש חוטי ברזל בהריסות ומתפרנס ממכירת חפצי נוי שהוא עצמו יוצר מחוטי הברזל. המִשתנָה הזאת מסודרת ומטופחת להפליא, האיש שמח באופן נוגע ללב על כך שסוף־סוף יש לו בית משלו ומספר ללא חמלה מזויפת איזה אושר חש כשהצליח סוף־סוף לשכנע את האדם שגר כאן קודם לעזוב. באותה עת המשתנה היתה עדיין משתנה, והדייר הקודם ויתר, שכן בתוך זמן קצר חלו אמו, אביו, אשתו ובתו בשחפת ומתו בזה אחר זה בשירותי בית הספר באלטונה.

בטרם נחזור להמבורג פרויליין ס. לוקחת אותי לרחוב המשתרע במקביל לבית קברות יהודי. בית הקברות הופצץ, המצבות שבורות ושחורות מעשן. ברקע עומדת כנסייה חבולה שחומותיה שחורות. כמה אנשים לבושי שחורים כורעים ברך לפני תלוליות קבר טריות, כהות.

ופרויליין ס. אומרת: "זוהי גרמניה, הֶר ד., בית קברות מופצץ. תמיד כשאני כאן באזור, אני נעצרת לזמן מה להביט סביב."

ברחוב הקטן הזה באלטונה זכיתי להיות עֵד לרגע המזכיר פולחן דתי, שעה קלה של אושר בלב אדם המודה לאלוהים על הזכות לחיות בגיהינום.

אבל כשאני פונה משם בדיסקרטיות ומשאיר אותה לבדה עם אושרה המר, אני קורא על יריעת בד גדולה שנתלתה על קיר הרוס פרסומת ענקית לאופרה "האלמנה העליזה". אלמנה כן – אבל עליזה?

המאמר התפרסם לראשונה בעיתון "אקספרסן" ב-13 בדצמבר 1946 תחת הכותרת "שמחת חיים בגיהינום".

סתיו גרמני / סטיג דאגרמן
אפרסמון, 2022
תרגום משוודית: דנה כספי
130 עמודים

סטיג דאגרמן (1954-1923) היה סופר, משורר, מחזאי ועיתונאי שוודי. בשנים אחרי מלחמת העולם השנייה הוא זכה להצלחה עם ארבעה רומנים, קובץ סיפורים קצרים, חמישה מחזות ומספר רב של שירים במקביל לעבודתו העיתונאית