פֶּרֶק מִסֵּפֶר – "קיילנד" מאת מיה שרידן

פרק שני

טנלי

"היי, ראסטי," אמרתי כשנכנסתי במהירות למכולת שבה עבדתי ארבעה ימים בשבוע אחרי הלימודים. נשמתי בכבדות והייתי רטובה מהגשם. העברתי יד בשיערי. בחוץ התחילו השמיים להתבהר.

"איחרת. שוב." ראסטי הזעיף פנים.

התכווצתי בתוכי מנימת קולו הקשוחה והעפתי מבט בשעון. הליכה של תשעה וחצי קילומטרים מבית הספר באוונסלי בשעה ורבע הייתה בלתי אפשרית. רצתי חלק משמעותי מהדרך, ובדרך כלל הגעתי לחנות מיוזעת וקצרת נשימה. לא שלראסטי היה אכפת. "רק בשתי דקות, ראסטי. אני אישאר שתי דקות בסוף, בסדר?" זיכיתי אותו בחיוך הכי יפה שלי. הבעת הזעף של ראסטי רק התגברה.

"את תישארי חמש-עשרה דקות, כי היה בקבוק בירה סדוק באחת השישיות שג'יי קרואולי הביא לקופה שלי הבוקר."

הידקתי שפתיים.

העובדה שג'יי קרואולי קנה בירה דבר ראשון על הבוקר לא הייתה מפתיעה, אבל לא היה לי ברור מה הקשר שלי לבקבוק הבירה הסדוק, כי ראסטי היה זה שפרק את המשקאות. עם זאת, הנהנתי ולא אמרתי מילה כשניגשתי אל אחורי החנות לקחת את הסינר שלי ואת המטאטא.

מכיוון שזה היה היום הראשון של החודש, היה עליי לפנות ולסדר את מדפי המשקאות הקלים במהירות כי בעוד כשעה, אחרי שכרטיסי המזון שמספקת המדינה יוטענו בכסף, החנות של ראסטי תוצף באנשים שימכרו עגלות מלאות במשקאות קלים. זו הייתה הונאת רווחה במיטבה – לוקחים את חמש מאות הדולר בערך שמוקצים למשפחה בשביל מזון לחודש, קונים משקאות קלים בתחנת הדלק של ג'וג'ו שעל הכביש המהיר, ומוכרים אותם חזרה לראסטי בחצי מחיר, וכך ממירים את הסיוע הממשלתי למאתיים וחמישים דולר של כסף מזומן ביד. במזומנים אפשר לקנות סיגריות, אלכוהול, כרטיסי לוטו... מת' – בתלושי מזון לא. וראסטי שמח להרוויח מהעסקה, גם אם פירוש הדבר היה שילדים יישארו ללא ארוחת ערב. עם זאת, יש להודות שאם ראסטי לא היה קונה מהם את המשקאות הקלים, מישהו אחר היה עושה זאת. ככה זה פה.

כעבור כמה שעות התמעט מספר הלקוחות, ואני איבקתי מדף אחורי כשפעמון הדלת צלצל. המשכתי לעבוד והרמתי את מבטי כשהבחנתי בזווית העין שמישהו פותח את דלת המקרר שבקיר האחורי. העיניים שלי פגשו בעיניו של קיילנד בארט כשהוא הסתובב, ואני התרוממתי מהתנוחה השפופה שלי מול המדף. עיניי הושפלו אל ידו כשהוא תחב כריך לתוך קדמת הז'קט שלו. עיניו התרחבו, והוא נראה מזועזע לשבריר שנייה לפני שמבטו נשלח מאחוריי לשמע פסיעות פתאומיות. הסבתי את ראשי. ראסטי התקדם במעבר בפנים זעופות כשקיילנד עמד מאחוריי, ידו והכריך הבולט עדיין תחובים בקדמת הז'קט שלו. אם הייתי זזה, ראסטי היה תופס אותו על חם. הגעתי להחלטה בתוך שבריר שנייה. העמדתי פנים שאני מועדת בסרבול, הפלתי מהמדף כמה קופסאות של צ'יריוס שבוודאי היה מעופש – הדגנים הלא ממותקים אף פעם לא נמכרו – ופלטתי צרחה קטנה. לא ידעתי כל כך למה עשיתי את זה – אולי הבעת הפחד המזועזעת של קיילנד נגעה בי, אולי הבנתי את הרעב. זה בהחלט לא היה כי ידעתי שהמעשה המהיר ישנה לחלוטין את מסלול חיי.

דרכתי בסרבול על הקופסאות, הן נמעכו, ודגנים נשפכו על הרצפה.

"מה הבעיה שלך, ילדה טיפשה?" דרש ראסטי לדעת בקול והתכופף להרים קופסה שנחה לרגליו כשקיילנד חלף במהירות על פנינו. "את מפוטרת. נמאס לי ממך." שמעתי את הפעמון שמעל הדלת מצלצל, נעמדתי במהירות ויצרתי קשר עין נוסף עם קיילנד כשהוא פנה לאחור, עיניו קרועות לרווחה, ארשת פניו בלתי קריאה. הוא עצר לרגע, התכווץ מעט ואז הדלת נסגרה מאחוריו בתנופה.

"אני מצטערת, ראסטי, זה לא היה בכוונה. בבקשה אל תפטר אותי." הייתי זקוקה לעבודה הזאת. אומנם ממש לא רציתי להתחנן בפניו, אבל אנשים היו תלויים בי.

"נתתי לך מספיק הזדמנויות. מחר אנשים יעמדו בתור כדי להתקבל לעבודה הזאת." הוא הצביע עליי, עיניו קרות ומרושעות. "היית צריכה להעריך את מה שיש לך ולעבוד קשה יותר. המבטים היפים האלה שלך לא יקדמו אותך בחיים אם הראש שלך לא יהיה מוברג למקום."

הייתי מודעת לזה היטב. מודעת לזה עד כאב. די היה לי להביט באימא שלי כדי לאשש את העובדה הזאת.

זרימת דמי שרקה באוזניי. צווארי התלהט. הסרתי את הסינר ושמטתי אותו על הרצפה בזמן שראסטי המשיך לקטר על עובדים כפויי טובה וחסרי תועלת.

בתוך כמה דקות יצאתי מהחנות, השמש החלה לשקוע בהרים שמאחוריי – השמיים שטופים בצבעים ורודים כתומים. האוויר היה קר ונשא ריח של גשם טרי ומחטי אורנים חדות. נשמתי עמוק וכרכתי את זרועותיי סביבי, מרגישה אבודה ומובסת. איבדתי את מקום העבודה שלי ואלו היו חדשות מאוד רעות. מרלו תהרוג אותי. נאנחתי בקול. "מה עוד?" לחשתי אל היקום. אבל היקום לא היה אחראי להחלטה הטיפשית שלי. רק אני יכולתי לקחת עליה קרדיט.

לפעמים הרגשתי שהחיים שלי כל כך קטנים. ומצאתי את עצמי תוהה למה אלה מאיתנו שקיבלו חיים קטנים עדיין נאלצים להרגיש כאב כה גדול. זה לא היה הוגן.

דחפתי ידיים לכיסים ופתחתי בהליכה לעבר ההר שלי כשהתיק מוטל על כתפי. באביב ובקיץ קראתי תוך כדי הליכה, כי הכביש היה מוכר לי מספיק כדי לאפשר לי להתרכז בספר. מכוניות כמעט לא נסעו בכביש הזה, ותמיד קיבלתי התראה מוקדמת מספקת אם מכונית התקרבה. אבל בסתיו, כשיצאתי מראסטי, האור כבר היה עמום מדי – לא שזה ימשיך להיות בעיה – לכן העסקתי את עצמי במחשבות תוך כדי הליכה. והלילה לא היה שונה. למעשה, הייתי זקוקה להסחת דעת מהחלומות שלי. הייתי זקוקה לתקווה שהחיים לא תמיד יהיו קשים כל כך. דמיינתי את עצמי זוכה במלגת טיטון קול, המלגה שניסיתי להשיג מהרגע שבו התחלתי את לימודיי בתיכון. מדי שנה זכה אחד התלמידים המצטיינים במלגה, שמימנה לו ארבע שנים באוניברסיטה, כולל כל ההוצאות. אם אזכה בה, אוכל סוף-סוף לעזוב את דנוויל, להתרחק מהעוני ומהייאוש, מהונאות הרווחה, מסוחרי הסמים שנותנים תרופות מרשם למסוממים. אני אוכל סוף-סוף לתמוך באימא ובמרלו, להעביר אותן למקום אחר, להשיג לאימא את העזרה הדרושה לה מרופא מקצועי, במקום הרופא בעל העיניים החלולות במרפאה החינמית, שלפי החשד שלי שימשה כמרכז למכירות סמים. לפני שאעזוב, אני אעצור אצל ראסטי ואגיד לו לדחוף לעצמו קופסה של צ'יריוס מעופשים לתחת הכחוש שורץ הפשפשים שלו.

כשפניתי לעבר בסיסו של ההר, ראיתי את גברת לייטל הזקנה יושבת על המדרגות של משרד הדואר, שהיה סגור כעת, ואוכלת את הביס האחרון מכריך ארוז. כיווצתי את עיניי לעברה וחייכתי קלות כשמבטינו נפגשו. הבטתי בעטיפה שבידה, שעליה היה כתוב "כריך הנקניק והגבינה של ראסטי", עם מדבקת תאריך אדומה גדולה, מהיום. זה היה אותו כריך שקיילנד בארט גנב לפני עשר דקות. "ערב, גברת לייטל," אמרתי. היא הנהנה ומצמצה בעיניה העצובות כשסיימה את הנגיסה האחרונה של הכריך. גברת לייטל הייתה כמעט חלק מהנוף בשלב הזה... אלכוהוליסטית ששוטטה ברחובות של העיירה הזעירה, ממלמלת לעצמה ומקבצת נדבות מאנשי העיירה כדי לממן את ההתמכרות שלה. היא איבדה את שלושת הבנים הבוגרים שלה ואת בעלה בתאונה במכרה. חשבתי שהיא מקווה ללכת בעקבותיהם בהקדם האפשרי. "את תהיי בסדר הלילה, גברת לייטל?" שאלתי כשתחבתי את ידיי עמוק יותר לכיסים. אומנם לא יכולתי להציע לה כלום, אבל רציתי שהיא תדע שאכפת לי. אולי גם זה משהו.

היא הנהנה והוסיפה ללעוס. "אה, נראה לי שכן," היא הבליעה הברות. "אני כבר אמצא לי מקום אחרי שאסיים ליהנות מהמופע היפה הזה." היא החוותה בראשה על השקיעה המתפוגגת.

הנהנתי חזרה, שחררתי נשיפה וחייכתי אליה. "אז בסדר. לילה טוב."

"לילה."

כשהתחלתי לפסוע על כביש העפר במעלה ההר מישהו נעמד מולי. צרחתי בבהלה, נעצרתי ופסעתי אחורה, ישר לתוך שלולית בוץ. קיילנד.

נשפתי ברוגז. "הבהלת אותי!" יצאתי מהבוץ והרגשתי את הרטיבות נספגת בגרביים שלי דרך הסדקים והחורים בסוליות שלי. יופי. תודה, קיילנד.

הוא השפיל מבט אל כפות רגליי, אבל לא התייחס לנעליים ההרוסות שלי. עיניו הצטמצמו והוא בחן אותי מספר רגעים. "למה עשית את זה? בחנות? למה עזרת לי?" לסתו נחשקה בכעס.

כיווצתי עיניים לכיוונו והטיתי מעט את ראשי. הוא כעס עליי? מה הסיפור שלו? "למה נתת את הכריך לגברת לייטל?" שאלתי. "למה לא אכלת אותו בעצמך?" שילבתי ידיים. "אני יודעת שאתה צריך אוכל." השפלתי מבט כשהזכרתי את הרגע הפרטי ההוא בקפיטריה שבו מבטינו הצטלבו. אבל אז מיהרתי שוב להרים את עיניי.

הוא לא ענה לי, ושנינו רק עמדנו שם והחלפנו מבטים במשך כמה רגעים של שתיקה. לבסוף הוא אמר, "הוא פיטר אותך?"

פניו היו מתוחות ורציניות, ואני התפעלתי מלסתו החזקה, מאפו הישר, משפתיו המלאות. נאנחתי. שום תועלת לא תצמח לי מכך שאבחין בפרטים האלה. "כן, הוא פיטר אותי."

קיילנד טחב את ידיו לכיסים, הצטרף אליי כשחזרתי לצעוד וסינן קללה. "שיט. היית זקוקה לעבודה הזאת."

נשפתי צחוק נטול הומור. "אתה חושב? לא, עבדתי בטאטוא רצפה רק כי האישיות המקסימה של ראסטי כל כך מעוררת השראה. אוף, חבל שאין עוד אנשים כמו ראסטי בעולם." הנחתי יד על ליבי כאילו הוא עולה על גדותיו מרוב אהבה והתפעלות.

אם קיילנד הבחין בסרקזם שלי, הוא לא התייחס לכך. "זה היה ממש מטופש, מה שעשית שם."

עצרתי ופניתי אליו. גם הוא עצר. "תודה דווקא תתאים פה. ראסטי היה שמח מאוד להגיש נגדך תלונה. הגשת תלונה הייתה עושה לו את היום, אולי אפילו את כל החיים העלובים שלו."

קיילנד הסתכל מאחוריי אל האופק. הוא מצץ את שפתו התחתונה המלאה, כיווץ את מצחו, ולבסוף חזר להביט בי. "כן, אני יודע." הוא שתק רגע ובחן את פניי באיטיות. התנועעתי באי-נוחות תחת עיניו הסוקרות ותהיתי מה הוא חושב. "תודה."

גם אני לקחתי את הזמן כדי לבחון אותו, עכשיו שהוא עמד קרוב אליי. הוא החזיר לי מבט, עיניו האפורות זהירות, ריסיו ארוכים ומלאים. היה קשה לשנוא באמת מישהו נאה כל כך. זה היה חוסר הצדק שבחיים. כי הייתי ממש שמחה לשנוא את הבחור שעמד מולי. במקום זה, הסבתי את מבטי והתחלתי ללכת. הוא הצטרף אליי, ופסענו כמה דקות בשתיקה.

"אתה לא חייב ללכת איתי."

"מסוכן לבחורה צעירה ללכת לבד בחושך. אוודא ששום דבר רע לא יקרה לך."

נחרתי. "כל ההוכחות מצביעות על ההיפך."

קיילנד פלט צחוק מופתע קצר.

הרמתי את התיק גבוה יותר על כתפי. "חוץ מזה, בחורה צעירה? אני בגילך. אולי אפילו מבוגרת יותר. במאי ימלאו לי שמונה-עשרה."

הוא לכסן אליי מבט. "באיזה תאריך?" אמר בהתגרות, מתקדם קצת לפניי ופוסע בהליכה אחורית כדי שיוכל לראות את פניי.

"שניים במאי."

עיניו נפערו. "אין סיכוי. זה גם התאריך שלי."

עצרתי, מופתעת. "באיזו שעה נולדת?" שאלתי.

"אני לא בדיוק יודע... מתישהו בבוקר."

חזרתי ללכת והוא התאים את עצמו אליי. "אחר-הצוהריים," אמרתי באי-רצון. ראיתי מזווית העין את הבעתו המרוצה והידקתי שפתיים.

אחרי רגע הוא אמר, "אבל ברצינות, את צריכה להיזהר. יש שונרים מצויים על ההר הזה."

נאנחתי. "שונרים הם הדאגה הכי קטנה שלי."

"זה מה שאת חושבת, עד ששונר רעב אחד יעמוד מולך. ואז מהר מאוד הוא יהפוך לבעיה הכי גדולה שלך."

השמעתי קול משועשע כהסכמה וקיילנד העיף בי מבט. "ומה בדיוק היית עושה אם שונר היה נעמד עכשיו בדרכנו, קיילנד בארט?"

הוא נראה מופתע. "את יודעת את השם שלי."

חזרתי ללכת. "זאת עיירה קטנה. אני יודעת את השמות של כולם. אתה לא?"

"לא. אני מקפיד לא לדעת. אני לא צריך לשמוע את הסיפורים של כולם, ואני לא צריך לדעת את השמות של כולם."

הטיתי את ראשי כשהתבוננתי בו. "למה לא?"

"כי כשאני אזכה במלגת טיטון קול ואסתלק מכאן, אני לא רוצה לסחוב איתי מידע מיותר מהחור הדפוק הזה."

פניתי אליו, מופתעת. "אתה מנסה לזכות במלגה?"

הוא זקף לעברי גבה אחת. "כן, זה מפתיע אותך? את לא רואה את השם שלי בראש כל הרשימות האקדמיות?"

"אני... זאת אומרת..." פתאום קיילנד חייך. עיניי נפערו ומעדתי קלות. אף פעם לא ראיתי אותו מחייך ככה, והחיוך הפך את פניו למשהו... יפיפה לחלוטין. בהיתי בו רגע בפה פעור לפני שהתעשתי והגברתי את קצב צעדיי. הוא האיץ יחד איתי. נדתי בראשי, מרגישה מעורערת, וניסיתי להיזכר על מה דיברנו. נכון – המלגה. כן, באמת הופתעתי. ראיתי את שמו של קיילנד ברשימות האקדמיות, אבל לא חשבתי שהוא הגיש בקשה למלגת טיטון קול. הוא אף פעם לא הגיע לאף אחת מקבוצות הלימוד או קורסי ההכנה. תמיד הייתי שם רק עם ג'יני רולינס וקארי קופר. ידעתי שהן הגישו בקשה למלגה כי דיברנו על זה. חשבתי שהן המתחרות הראשיות שלי. קיילנד, למרות הציונים הטובים שלו, תמיד נראה כל כך... אדיש?

"איך אתה תזכה במלגה כשאני עומדת לזכות במלגה?" שאלתי בגבה מורמת.

קיילנד הביט בי במהירות, ופניו היו משועשעות כשהוא נד בראשו. "אין סיכוי," אמר בגיחוך. "אבל זה בהחלט מוסיף קצת פלפל לעניין, לא?"

נחרתי קלות. לא הייתי זקוקה לפלפל. הייתי זקוקה למלגה. אבל לא האמנתי שלקיילנד יש סיכוי גדול לזכות בה, אם עד עכשיו לא שמעתי שהוא הגיש בקשה. שיערתי שאין ממש סיבה לדאגה.

הלכנו בשתיקה מספר דקות לפני שאמרתי, "שלי לא תכעס אם היא תדע שאתה... מגן על בחורה אחרת משונרים?"

הוא הביט בי בבלבול. "שלי? למה שהיא —" הוא גיחך. "אה, כן." הוא נד בראשו והעביר יד בשיערו החום-זהוב. שמתי לב ששיערו סמיך ומבריק ומסתלסל על צווארו. "שלי ואני סתם ידידים."

הרמתי גבות אבל בחרתי לא להגיב. היו לי מספיק דאגות, גם בלי לתהות עם מי קיילנד בארט מתנשק. "אז לאן תלך אם תזכה במלגה הזאת?" לא שתזכה.

"רחוק מכאן."

הנהנתי ונשכתי את שפתי. "כן," אמרתי בפשטות. קיילנד הביט שמאלה כשחלפנו על פני בית העץ התכלכל המרוחק מהכביש, שהיער התנשא מאחוריו באיום, וששום אור לא דלק בו. כשהוא החזיר את מבטו אליי, על מצחו הופיע קמט קטן.

"טוב, תודה, קיילנד. היה אבירי מאוד מצידך ללוות אותי על כביש ההר, אתה יודע, אף שגרמת לפיטוריי מהעבודה, הרסת את זוג הנעליים היחיד שלי וגנבת את יום ההולדת שלי." המשכתי ללכת, וכשהוא נשאר לצידי וצחק קלות בתגובה לדבריי, הבטתי בו בשאלה. "אני גרה ממש בהמשך הכביש. לא נראה לי שיש שונרים מפה ועד שם." חייכתי חיוך מתוח. לא ידעתי אם הוא ראה אי פעם את הקרוואן שלי, ולא רציתי שיראה במיוחד.

אבל הוא רק המשיך ללכת לידי בשקט. "אז, טנלי... העבודה, את תהיי בסדר? זאת אומרת," הוא הביט הצידה באי-נוחות, "יש משהו שאני יכול לעשות?"

נשכתי את שפתי. מה הוא יעשה? גם לו הייתה אימא חולה בבית. יכול להיות שמצבו אפילו היה גרוע משלי. "לא. אני אשרוד."

קיילנד הנהן, אבל כשהעפתי בו מבט, ההבעה המודאגת לא נעלמה מפניו.

כשהגענו לקרוואן שלי, עצרתי וחייכתי אליו חיוך קטן ומתוח. "טוב, לילה טוב," אמרתי. קיילנד הביט ארוכות בבית שלי, וצבע הציף את לחיי. משום מה, כשעמדתי שם איתו, הבית נראה אפילו גרוע יותר מתמיד. לא זו בלבד שהוא היה זעיר ורעוע, אלא גם הצבע היה מקולף וחלוד והחלונות היו מכוסים בשכבת לכלוך שלא הצלחתי לנקות, לא משנה בכמה חומץ השתמשתי. הבית שלו לא היה הרבה יותר טוב, אבל בכל זאת לא הצלחתי לעצור את הבושה שמילאה אותי כשהסתכלתי על הבית שלי דרך עיניו של קיילנד. הוא החזיר את מבטו אליי, והמבוכה שלי כנראה ניכרה בפניי כי עיניו התרחבו ומשהו שנראה כמו הבנה הופיע על פניו. סבתי על עקביי ופסעתי ברגליים רועדות אל הקרוואן שלי.

"טנלי פאלין," קרא קיילנד, וכך הבהיר לי שלמעשה גם הוא יודע את שמי. עצרתי ופניתי להביט בו בשאלה.

הוא העביר יד בשיערו ולרגע קצר נראה מהוסס. "הסיבה שנתתי את הכריך לג'ואן לייטל..." הוא השקיף אל המרחק כאילו הוא בוחר את המילים בזהירות. "אפילו אצל אנשים כמונו – תמיד יש מישהו שרעב יותר מאיתנו. ורָעָב, טוב, הוא לובש צורות שונות." הוא הרכין את ראשו. "אני מנסה לא לשכוח את זה," הוא סיים את דבריו בשקט ונראה נבוך במקצת.

הוא תחב את הידיים לכיסים, הסתובב והתרחק ממני בדרכו חזרה במורד הכביש. נשענתי על דופן הקרוואן וליוויתי אותו במבטי עד שנעלם.

קיילנד בארט לא תאם כלל את הציפיות שלי. ומשהו בכך בלבל וריגש אותי בעת ובעונה אחת, ולא הייתי בטוחה שזה מוצא חן בעיניי.

קיילנד / מיה שרידן
הוצאת אהבות, 2023
תרגום מאנגלית: ענת צימט
320 עמודים

מיה שרידן היא סופרת אמריקאית