פֶּרֶק מִסֵּפֶר – "השקרים שאני מספרת" מאת ג'ולי קלארק

פרק שלישי

מג

נולדתי להיות נוכלת, אף על פי שהבנתי זאת רק אחרי שכבר הייתי נוכלת במשך זמן-מה. עד אז חשבתי שאני רק מסתדרת – פגישה, ארוחה חינם, שבסופה הייתי מבקשת שיארזו לי את שאריות האוכל שלי ולפעמים גם את שלו. ניסיתי לא לחשוב מה אמי היתה אומרת, אילו ידעה שאגיע לבסוף למצב הזה – חלפו כמעט ארבע שנים. אילו ידעה שאעריך גברים לפי השימוש או אי-השימוש שלהם במרכך בכביסת המצעים שלהם, לפי השאלה אם הם מחזיקים שמפו, סבון או משחת שיניים מתחת לכיור באמבטיה, שמשם אוכל להעלים אותם. אבל באוקטובר 2009 נאלצתי להשלים עם העובדה שלחיות ככה כבר לא עובד בשבילי.

ישבתי בקפה-אינטרנט, מחבקת בידי ספל של שוקו חם – ממלא את הבטן יותר מקפה – וגללתי בפרופיל שלי באתר "מעגל האהבה" בעוד הגשם חובט בחלונות. הבטתי ברחוב שבו חנה המיניוואן הישן של אמי, וניסיתי לחשב כמה זמן נשאר לי במדחן. כאבו לי הרגליים לאחר יום ארוך של עמידה מאחורי הדלפק במכון הכושר ימק"א, היכן שקיבלתי את פני הבאים, נתתי להם מגבת והעמדתי פנים שאני לא מתה לאטי מבפנים.

לא יכולתי להרשות לעצמי לאבד את העבודה הזאת. שם התקלחתי בכל יום, שם אחסנתי את הבגדים שלי, ויכולתי להשליך שם ערימת כביסה משלי יחד עם המגבות שנדרשתי לכבס. והשכר כיסה את עלות הדלק, שהיה נחוץ לי כדי שהמכונית שישנתי בה תמשיך לנוע. השכר השבועי גם הספיק כדי לכסות את ההוצאות האישיות שלי ואת הריבית על הוצאות ההלוויה של אמי. היה מדובר בחוב של כמה אלפי דולרים, שהיא מעולם לא התכוונה שיכביד עלי. לא היה שום מקום לטעויות. לא יכולתי להרשות לעצמי לקבל דוח חניה, לא שיתפתח לי חור בשן ואפילו לא פצע בשפתיים. עוד דלקת אחת בדרכי שתן, והייתי מגיעה למקלט לחסרי בית.

אבל בלילה הקודם נבהלתי. חניתי ברחוב שקט עם עצים במאר ויסטה, שהיה בסבב הרחובות שעברתי ביניהם לאורך החודש. הוא היה אחד הרחובות המועדפים עלי – בלי הרבה הולכי רגל ורק מעט פנסי רחוב.

התחפרתי בקן השמיכות שלי, התחוב מאחורי הזכוכית המוכתמת, וחלון הגג היה פתוח רק כדי סדק כדי שהחלונות לא יתכסו אדים. מישהו בשכונה הקשיב ל-Fields of Gold של סטינג, שאמי אהבה. המוזיקה ריחפה מעלי כשנרדמתי, שרירי התרפו, ומחשבותי נרגעו בחושך.

הוערתי באחת כששמעתי שמישהו מנסה לפתוח את המנעול בדלת הנוסע מלפנים. ראיתי מבעד לחלון צל ענקי בבגדים כהים עם ברדס על הראש, ורק הזכוכית הדקה הפרידה בינינו. תחושת הבטן שלי הפעילה אותי: קפצתי מהמושב האחורי, לקחתי לידי את המפתח, נשענתי על הצופר בזמן שתחבתי אותו לחור ההצתה, התרחקתי מהמדרכה במהירות וכמעט פגעתי במכונית חונה מרוב בהלה ורצון להסתלק משם.

נהגתי שעה ללא מטרה עד שידי הפסיקו לרעוד, עד שלבי הפסיק להלום, ועדיין חלפה בגופי צמרמורת כשחשבתי מה היה קורה אילו הוא נכנס לתוך המכונית. המשכתי לדמיין תרחישים, כל אחד איום ונורא יותר מהקודם. יד על פי. אני מוסעת למקום נידח. נגררת לתעלה.

בעיניים יבשות מחוסר שינה קראתי שוב את הפרופיל שלי באתר ההיכרויות, שרק שמי וגילי היו נכונים בו. מג ויליאמס, בת 21. מקצוע: שיווק. אוהבת: מופעי מוזיקה, מסעדות, טיולים. אוהבת לצחוק ומחפשת תמיד הרפתקאות! טווח גילים: 35-18. מחפשת כיף, לא חתונה. החלק האחרון הזה היה השורה שהזינה אותי. הצלחתי לצאת לפחות לשלושה דייטים בשבוע ולחצתי שהם יתקיימו על ארוחת ערב ולא על קפה. כשגרים במכונית, הדבר האחרון שרוצים זה נוזלים. נעתרתי לכל הזמנה ונעשיתי מומחית לפלירטוטים מבודחים ברשת. ידעתי ליצור את הרושם שדברים טובים עשויים לקרות אחרי ארוחת ערב שכוללת מפיות מבד, מנות ראשונות ותפריט קינוחים.

בשלושה דייטים בשבוע חסכתי לפחות חמישים דולר, וקיוויתי שהסכום ילך ויגדל עד שיהיה לי מספיק לגור בין ארבעה קירות. אבל משהו תמיד עמד בדרכי. חידוש רישיון הרכב. עלייה במחירי הדלק. דוח חניה.

וכך, באותן שעות גשומות אחר הצהריים באוקטובר, סוף-סוף נכנעתי והודיתי בפני עצמי שאני זקוקה ליותר מאשר הפוגה של לילה אחד מדי כמה ימים. הייתי זקוקה למקום בטוח לגור בו ולמישהו שיסכים לתת לי אותו. ידעתי שאני לא אמצא את זה אצל הגברים שעל המסך שלי, שהיו כולם בשנות העשרים או השלושים לחייהם. הם היו מעוניינים בדייט מזדמן. בקשר לא מחייב. לא בבחורה שמיד תהיה החברה שלהם ותעבור לגור איתם.

הייתי חייבת ללכת על גברים מבוגרים יותר.

הקלקתי על ההגדרות שלי והעליתי את טווח הגילים משלושים וחמש לארבעים. זה מספיק מבוגר? נשים בגיל ארבעים הן כבר אחרי השיא, אבל לגברים יש חיי מדף ארוכים יותר.

מלמלתי בשקט קללה והעליתי את הטווח עד חמישים וחמש.

חשבתי על אמי, שהיתה אישה יפה והתעקשה לעשות הכול לבדה. בגלל זה הילדות שלי היתה קשה פי עשרה ממה שהיתה צריכה להיות. היא אף פעם לא הסכימה לקבל עזרה, והצעות לא חסרו לה, מכיוון שתמיד היה איזה מסכן שהתאהב בה. היא אמרה "לא" כשמישהו רצה לקנות לי נעליים חדשות או לשלם על שבוע של קייטנה בקיץ. היא סירבה להצעות למקום מגורים כשלא היה לנו איפה לגור. תיקונים במכונית. ארוחה במסעדה יפה. יום כיף בדיסנילנד. זה לא שרציתי שהיא תמכור את עצמה. רק שתסכים מדי פעם לדברים שהיו משפרים קצת את חיינו.

אבל היא האמינה שנשים צריכות להיות עצמאיות. היא רצתה למצוא שותף אמיתי, לא נדבה. היא חשבה שהיא מצאה שותפות כזאת עם רון אשטון ולא ראתה את ליבתו הרקובה עד שהיה מאוחר מדי.

בעמוד חדש החלו לעלות פרופילים של גברים שגילם פי שניים או שלושה מגילי ורבים מהם אפורים לגמרי. לרגע לא הצלחתי לנשום, כשדמיינתי את עצמי יושבת אל השולחן מול אחד מהם ומזייפת משיכה שלעולם לא ארגיש.

עברתי על הפרופילים בזה אחר זה. זקן מדי. מפחיד מדי. בדרך כלל, כשמצאתי דייט פוטנציאלי, ניסיתי למצוא משהו משותף לשנינו, ואם לא מצאתי, הייתי ממציאה. אני מתה על סטילי דן! חיפוש מהיר בגוגל, והנה לוח הזמנים של הופעות הלהקה. באוגוסט שעבר אפילו נסעתי לווגאס להופעה שלהם. היה אדיר! בסופו של הערב, אם הבחור היה מספיק נחמד, האמת לא היתה חשובה.

אבל הגברים שהופיעו עכשיו על המסך מולי היו מדור אחר לחלוטין. כל קשר אישי איתם יכלול בוודאי את בארי מנילו וחיבה גדולה לעיתונאי טום ברוקו.

לקחתי לגימה מהשוקו החם שלי, דפדפתי לפרופיל הבא וכמעט חטפתי הלם כשראיתי את הפנים שעל המסך. "אלוהים אדירים."

קורי דֶמפּסי. מר דמפסי, שהיה מורה למתמטיקה בתיכון שלי. על המסך עיניו הכחולות נראו נמרצות בדיוק כפי שזכרתי אותן, ושערו החום הפרוע הסתלסל סביב אוזניו. הבנות אהבו אותו, הבנים רצו להיות הוא. בפרופיל שלו היה כתוב שהוא בן ארבעים ושמונה, אבל הוא תמיד נראה צעיר יותר – דומה לתלמידים יותר מאשר למורים האחרים. הוא היה מרתק ונמרץ ותמיד נבחר למורה הפופולרי ביותר בידי השכבה הבוגרת, כולל זו שלי.

אבל הלחשושים עליו לא נולדו כי היה מורה נהדר. בשירותי הבנות, בפינות הקפטריה, ביציעים של מגרש הפוטבול.

מר דמפסי כזה חתיך.

אחרי שיעור מתמטיקה, מר דמפסי לגמרי התחיל איתי. אני בטוחה שיכולתי לעשות איתו משהו.

אוי, בחייך. את לא כזאת מיוחדת, הוא מתחיל עם כולן.

קראתי את הפרופיל שלו שוב. קורי דמפסי. מקצוע: מנהל תיכון.

מצב משפחתי: רווק, מעולם לא נישא.

אוהב: כדורסל, פנטזי פוטבול, גלישת גלים, לעודד את הצעירים של היום להיות הגרסה הטובה ביותר של עצמם.

כמובן, חשבתי מיד על קריסטֵן. לא היינו בדיוק חברות – היא היתה פופולרית, ואני הייתי רק הכלומניקית שישבה לידה בשיעורי ספרות. אבל היא תמיד כללה אותי בפרויקטים קבוצתיים ואמרה לי שלום במסדרון, בניגוד לכל האחרים, שעיניהם חלפו מעלי כאילו הייתי בלתי נראית.

בשבילם הייתי "גברת שקית", בגלל שקית הקניות שנשאתי בה את ספרי, כי לא יכולתי להרשות לעצמי לקנות תיק גב. אבל קריסטן הגנה עלי תמיד. "אל תהיה אידיוט," היא אמרה פעם לרוֹבי מקסון. "בשבוע שעבר ראיתי אותך מחטט באף בשיעור כימיה."

היא הרחיקה את השיחה ממני, הפנתה אותה לכיוון אחר במיומנות, כך שאף אחד לא שם לב שחמקתי משם, עם שקית הקניות הכבדה שחותכת בכתפי. הייתי אסירת תודה על טוב לבה.

"למה את כל כך נחמדה אלי?" שאלתי אותה פעם. היינו לבד בשירותים, כתף אל כתף ליד הכיורים. אני רחצתי ידיים והיא מרחה ליפ גלוס. עינינו נפגשו במראה והיא אמרה, "ככה זה בין בנות. אנחנו צריכות לדאוג אחת לשנייה, כי אף אחד אחר לא ידאג לנו."

ואז, באמצע השנה, קריסטן פשוט נעלמה. יום אחד היא ישבה במקומה לצדי והתבדחה עם לורה לָזָר, שהיתה החברה הכי טובה שלה, ולמחרת היא נעלמה. בהתחלה חשבתי שהיא סתם חולה. אבל כעבור כמה שבועות נהיה ברור שהיא לא תחזור. אף אחד לא ידע לאן היא נעלמה, או למה.

לאנשים היו תיאוריות, כמובן.

היא עברה לפנימייה בשווייץ.

היא עברה לבית ספר יוקרתי, רק של בנות.

סבתא שלה חלתה, אז המשפחה עברה לפלורידה.

היא נכנסה להיריון והלכה לאחד המוסדות האלה לנערות לא נשואות.

לורה לזר סירבה לדבר על זה וטענה שהיא לא יודעת. אבל ראיתי שהיא משקרת. לורה ידעה למה קריסטן עזבה, וחשבתי שגם אני יודעת.

עד התיכון כבר שלטתי באמנות ההיטמעות. במציאת פינות שבהן אנשים לא יבחינו בקצוות הפרומים של הבגדים שלי, שנקנו בחנויות יד שנייה, או בעובדה שהייתי צריכה לחפוף את השיער כבר אתמול. וראיתי דברים שאחרים לא ראו.

למשל את קריסטן, שיצאה מהכיתה שמר דמפסי ישב בה בזמן הפסקת הצהריים, לחייה סמוקות ושערה קצת פרוע, ומשכה את אִמרת החצאית שלה. או איך, יום אחד אחר הצהריים, היא הביטה מעבר לכתפה לפני שהחליקה למושב הנוסע במכוניתו.

שום דבר בולט, אבל מספיק כדי שאבחין שהיא נעשתה מאופקת. שלחברותיה נהיה קשה יותר ויותר לגרום לה להצטרף לשיחותיהן.

מה שאולי קרה בין מר דמפסי לקריסטן לא היה ענייני. וכעבור זמן-מה הנחתי, כמו כולם, שקריסטן עברה דירה וזהו זה.

***

עכשיו כבר לא הייתי הנערה הבלתי נראית, שמסתתרת בפינות. בשלוש השנים שעברו מאז סיום התיכון עיצבתי את עצמי לאישה שיודעת איך להתלבש ולהיכנס לחדר כך שתשומת הלב תופנה אליה. איך להזמין יין במסעדה יקרה ולשם מה נועד המזלג הקטנטן. ידעתי איך להתאפר בעדינות ואיך למנוע מהשפתון להכתים את השיניים. אילו הייתי חולפת על פניו של מר דמפסי ברחוב, הוא היה מבחין באישה הזאת, בי, אבל לעולם לא היה מזהה אותי.

האם היעלמותה הפתאומית של קריסטן היתה קשורה למר דמפסי? אולי. האם אני יכולה לנצל את זה? ללא ספק.

דמיינתי שאני שולחת לו הודעה. היי, מר דמפסי! שמי מג ויליאמס, מחזור 2006!

הגיימר שלצדי חבט על העכבר שלו ומשך מבטי שטנה מהבחור שמאחורי הדלפק. החזרתי את המבט אל המסך שלי ודמיינתי דייט ראשון עם מר דמפסי ואת השאלות שאנשים שואלים תמיד – איפה גדלתי, מה עם המשפחה שלי, מה אני עושה בחיים. גידלה אותי אם יחידנית, עד שהיא מתה מסרטן כי לא היתה לה גישה לטיפול רפואי ראוי. אני חיה במכונית שלי, מעט מתחת לקו העוני. אני אוהבת את ברוס ספרינגסטין ואת הדודג'רס.

לא יכולתי פשוט לשלוח לו הודעה ולקוות לטוב. אם הוא יגיד לא, זה יהיה הסוף. קודם כול הייתי צריכה ללמוד עליו כל דבר – במה הוא מאמין. מה דוחה בעיניו. ממה אכפת לו יותר מכול. כך אוכל לשקף את זה אליו בחזרה.

בחוץ הגשם הצליף בחלונות. חשבתי על הרעש שאשמע כשהוא ידפוק על גג המכונית בלילה כשאנסה לישון, על עצבי המרוטים. ואז דמיינתי שיש לי בית עם מנעולים על הדלתות ועל החלונות. שאני מקשיבה לגשם על גג הבית במקום על גג המכונית. שיש לי טלוויזיה לצפות בה ועוד בן אנוש לשוחח איתו.

התנתקתי, חזרתי אל עמוד הבית של אתר ההיכרויות והקלקתי על הכפתור "חשבון חדש".

***

הפרופיל המזויף הראשון שיצרתי – דירדרֶה, בת ארבעים ושלוש, אולי קצת בענייני ניו-אייג', ללא ספק בהכחשה בקשר להתבגרות – לא עבד. ההודעה שלה – אתה נראה כמו בחור שהייתי רוצה להכיר טוב יותר – אפילו לא זכתה לתשובה. ולכן, כעבור יומיים, חזרתי לקפה-אינטרנט וניסיתי שוב.

סנדי. בת שלושים ושתיים, מצב משפחתי: מעולם לא נישאה. עיסוק: מלצרית. אוהבת: זריחות בהרים, וודקה טוניק אחר הצהריים, טיולים לאגמי מאמוֹת. ההודעה של סנדי למר דמפסי: אתה לוהט. סנדי רצתה סקס.

בתוך דקות הצלמית מתחת להודעה של סנדי השתנתה מ"נשלח" ל"נקרא". רכנתי קדימה, שלוש נקודות על המסך הראו שמר דמפסי עונה.

דקה. שתיים. דמיינתי מה הוא כותב – משהו פלרטטני, אולי מחמיא. לא משנה שלא נראיתי בכלל כמו סנדי. הייתי זקוקה לה רק לזמן קצר.

לבסוף הופיעה ההודעה שלו. תודה, אבל אני מחפש משהו עם קצת יותר מחויבות. בהצלחה!

הבטתי במסך, ניתחתי את המילים שלו וכבר הגיתי את הצעד הבא. חשבתי שוב על קריסטן, שהיתה רק בת שבע-עשרה. אילו הייתי ממציאה סנדי צעירה בעשר שנים, האם תשובתו היתה שונה?

עוד חיפוש תמונה, עוד תצלום. בלונדינית צוחקת, השמש שוקעת מאחוריה. הייתי כמו זהבה מסיפור שלושת הדובים, אילו זהבה היתה חסרת בית בת עשרים ואחת עם חיבה לצנרת ביתית ונכונות לשכב עם גבר על מנת להשיג זאת.

אמֶליָה. בת עשרים ואחת. מצב משפחתי: מעולם לא נישאה. עיסוק: סטודנטית (מתמחה בחינוך לגיל הרך), כרגע בהפסקה ומקווה לחזור לעניינים. אוהבת: גלישה. רומנטיקה. מחפשת יחסים רציניים.

ההודעה שלי למר דמפסי היתה, אולי נתפוס יחד כמה גלים? לחצתי על "שלח" ויצאתי מהאתר, בידיעה שזה יהיה הניסיון האחרון שלי עם מר דמפסי למשך זמן-מה. בתוכי תהיתי לאיזה מין מנהל תיכון יש פרופיל באתר היכרויות, שכל תלמידה ותלמיד עלולים לראות.

עניתי לעצמי כמעט מיד. מנהל שלא אכפת לו. שעשוי אפילו לקבל את זה בברכה.

***

באותו לילה חניתי במגרש חניה מואר היטב בתקווה ששם אצליח לישון, אף על פי שלא ישנתי יותר משלוש או ארבע שעות בסך הכול. כל צליל – טריקת דלת של מכונית, סירנה, צעדים – העיר אותי בבת אחת, והוקל לי כשנכנסתי לחניה של מכון הכושר למחרת השכם בבוקר. עבדתי תמיד במשמרת הראשונה – הדלקתי את האורות, הוצאתי מגבות מהמייבש וקיפלתי אותן. ככה לא הייתי ברחוב בשעה שמישהו עלול להתלונן על אדם שישן במכונית. נוסף על הזמן שהיה לי למקלחת ולכביסה, גם אהבתי את השקט. בלי החבר'ה השחצנים מצוות המכירות של המנויים, בלי הבלגן של מועדון הילדים, בלי כל האמהות שבאו ליוגה עם עגלות הג'וגינג הענקיות שלהן ובקבוקי המים נטולי הבּיספֶנול A. רק עכברי הכושר של הבוקר, שעדיין היו חצי רדומים כשהעבירו כרטיס ולקחו מגבת.

הבטתי ברחוב החשוך, וזגוגית החלון שיקפה אלי בחזרה את דמותי. שערי הרטוב היה אסוף בקוקו מסודר. חולצת הפולו הלבנה עם לוגו המכון בחזית היתה בוהקת, אבל התווים שלי היו מעורפלים. ככה גם הרגשתי רוב הזמן. כאילו אני מחלחלת לאט לתוך החלל שמקיף אותי, ועוד מעט הדברים היחידים שייוותרו יהיו מפתח המכונית וערימה של מגבות לא מקופלות.

לא ציפיתי לכלום כשהדלקתי את המחשב ונכנסתי לאתר ההיכרויות. אבל נוסף על הצלמית של "נקרא", היתה גם תגובה.

איפה את אוהבת לגלוש?

הבטתי מעבר לכתף, כאילו מישהו עלול להתקרב מאחורי ולראות מה אני עושה. מעבר למקבץ המשרדים האפלים הגיעו קול הצעדים מההליכונים, נקישת המשקולות, אבל בחזית הכול היה שקט. פעימת אנרגיה טסה בתוכי.

חיפשתי בזריזות בגוגל מקומות טובים לגלישה בלוס אנג'לס וניסיתי לחשוב איזה מין אדם היא אמליה. מה עשוי להיות חשוב בעיניה ומה היא חולמת להיות. ואז התחלתי לבסס את הרקע שלה. אמליה מורגן, נולדה וגדלה באֶנסינו. אולי למדה כמה סמסטרים באוניברסיטת קליפורניה בנורתרידג' לפני שנשרה. מישהי שמר דמפסי עשוי לחשוב שהוא יכול לעזור לה.

הסמן הבהב בתוך חלון ההודעות הריק וחשתי בכובד שלו. ידעתי כמה חשוב שאכתוב את התגובה המושלמת. בזוּמָה, הקלדתי. חוף ליד הקצה הצפוני של מחוז לוס אנג'לס הוא הגיוני לגמרי בשביל בחורה שגדלה בוואלי. וסביר שמר דמפסי – קורי – אינו מבקר קבוע שם. הגלים הטובים ביותר במליבו! הוספתי.

לחצתי על "שלח" והרגשתי שעצבי נמרטים. כבר הייתי מנוסה בהזדמנויות אבודות. רגע אחד את עשויה להיות על סף חיים חדשים לחלוטין, וברגע הבא – לשלשל פעם בשבוע מטבעות של רבע דולר לרחיצת מכוניות עצמית, כדי שהמיניוואן שלך לא ייראה כאילו גרים בו.

הבטתי שוב בתמונת הפרופיל שלו. שן טיפה עקומה העניקה מעט אופי לחיוך מאוזן לאוזן. כתפיים שריריות וגמישות בזכות שנים של גלישה. הרבה יותר טוב מכל האפשרויות האחרות שלי.

***

"הֵיי, ילדונת," אמר קאל, החבר הכי טוב שלי, כשהגיע בשמונה וחצי. "רוברט ואני הלכנו לראות את 'ריקושט' אתמול בערב, ובאמת, וואו, את חייבת לראות את הסרט הזה. אולי נלך להצגה יומית בסוף-השבוע."

הבטתי מעבר לכתף. מאחורַי ישב ג'וני, המנהל שלנו, בשפתיים קפוצות והקליד במחשב שלו.

"אני משובצת לכל סוף-השבוע," אמרתי לו.

"חבל. רוצה לצאת היום לארוחת צהריים?"

"הולך."

קאל הקיש על הדלפק בפרקי אצבעותיו ואמר, "תישארי זהב, פוניבוי."

קאל היה מבוגר ממני לפחות בעשר שנים – אדם מתקופה מסוימת אף פעם לא מגלה את גילו האמיתי. הוא היה היחיד שידע שאני גרה במכונית שלי. הוא מצא דרכים קטנות לעזור וידע איך לעשות זאת בלי להביך אותי. כשהוא והחבר שלו רוברט נסעו מחוץ לעיר, הם תמיד ביקשו ממני לשמור להם על הבית, אף על פי שלא היו להם עציצים שצריך להשקות ולא בעלי חיים שצריך להאכיל. הוא גם לקח אותי לארוחת צהריים פעם בשבוע, כאילו כדי להודות לי על שדרבנתי מנויים חדשים להירשם לאימונים איתו. הוא תמיד הזמין יותר מדי ונתן לי את מה שנשאר. כמוני, קאל התחיל בימק"א בדלפק הקבלה. בערבים הוא למד כדי לקבל תעודת הסמכה של מדריך כושר. הוא תמיד נדנד לי שאלמד. את הקולג' הקהילתי המציאו בשביל אנשים כמונו. הנחתי שאני יכולה ללמוד, פשוט לא ידעתי לאיזה קורס להירשם. איך אדם יכול לשפר את עצמו אם הדימוי של עתידו הוא עמוד ריק? מה אני אלמד בכלל? הנהלת חשבונות? שיעורי יופי? ריתוך?

"מג," קרא ג'וני ממשרדו. "תזכרי לקפל את המגבות לשלוש, ואז לשתיים."

***

כל הבוקר השארתי את אתר ההיכרויות פתוח על המחשב מולי, מוסתר מאחורי כמה חלונות אחרים. בסביבות אחת-עשרה עברתי אליו וקראתי שוב את ההודעה האחרונה של קורי. את הסחת דעת מהסוג הטוב ביותר, אבל כמעט פספסתי פגישה עם הורה.

אמליה וקורי התכתבו במשך כל הבוקר, לאחר שהוא שלח הודעה פלרטטנית. אני לא מאמין שאני גולש כבר שנים בחופי לוס אנג'לס ואף פעם לא נתקלתי בך. בשעות שחלפו מאז אותה הודעה ראשונה הוא חשף הרבה על עצמו, ואני אספתי את המידע וניסיתי להוציא ממנו עוד.

פתחתי בשאלה פשוטה. מה הכי חשוב לך?

תשובתו היתה צפויה. המשפחה שלי. יותר מהצלחה או מעושר, יותר מבריאות, יותר מהכול.

החרטה הגדולה ביותר שלו: הוא לא השלים עם סבו לפני שהלך לעולמו. זה כאב, אבל למדתי מזה הרבה. מי אנחנו, אם אנחנו לא לומדים ומתפתחים כל הזמן? אני חושב שהשיעורים הקשים מלמדים אותנו הכי הרבה.

כששאלתי על העבודה שלו, הוא כתב, יש לי הזכות לעורר עניין במוחות צעירים, וזאת גם עבודה מרגשת.

למדתי גם פרטים קטנים יותר, שיכולים לחזק את הקשר. הוא אלרגי לחתולים. הוא לא מבין בהוקי אבל מעמיד פנים שכן. הוא מתעב כל דבר שיש בו ג'ינג'ר ואוהב קפה בלי חלב. הוא כינה את עצמו אופטימיסט מודע.

אל תרגישו רע, גם אני נאלצתי לחפש את זה באינטרנט.

גם אמליה שיתפה את קורי בחייה. היא סיפרה לו שנשרה מהקולג' בשנה השנייה כדי לעזור להוריה לטפל באחיה הצעיר שחלה בלוקמיה (הוא בסדר עכשיו, אבל לא קל לחזור ללימודים). שפיטרו אותה מעבודתה כמלצרית כי דיווחה על עמיתה שגונבת אוכל, בלי לדעת שאותה עמיתה היא החברה של המנהל.

נדהמתי מהקלות שבה הסיפורים באו אלי. הם הגיעו אלי במלואם, ואני רק הייתי צריכה לספר אותם מחדש. אני לא מאמינה כמה קל לדבר איתך, הקלדתי עכשיו. רוב הבחורים כאן שואלים שלוש שאלות שטחיות וישר רוצים לקבוע פגישה.

נהניתי להיות אמליה. היה משחרר להסיר מעלי את הבעיות ולהיהפך לאדם אחר. לאמליה היו אפשרויות, בעוד שלי לא היו בכלל, ובכמה הקשות על המקלדת יכלו להיות לה אפילו יותר. ייתכן שהיום היא מובטלת, אבל מחר היא יכולה למצוא עבודה טובה, רק בכוח החלטתי.

"מה את עושה?" קולו של ג'וני, ממש מעל כתפי, הקפיץ אותי. יצאתי מאתר ההיכרויות, אבל הוא כבר ראה אותו. "בלי עניינים אישיים במחשב. אם אתפוס אותך שוב, אני אצטרך לדווח עלייך."

"אני מצטערת," אמרתי. "זה לא יקרה שוב." שנאתי את עצמי על ההתרפסות, אבל הייתי זקוקה לעבודה הזאת.

סגרתי את הלשונית וחזרתי להביט מבעד לחלון. כשג'וני השליך על הדלפק מולי ערימה חדשה של מגבות שזה עתה כובסו ויובשו, חייכתי אליו חיוך רחב והתחלתי לקפל.

***

אחרי העבודה נסעתי לספרייה הציבורית בסנטה מוניקה, מכיוון שלא רציתי לבזבז עוד כסף בקפה-אינטרנט. ידעתי שאם אני רוצה לאכול בסוף-השבוע, אני צריכה לארגן לפחות דייט אחד. נכנסתי לחלל הגדול, שהיו בו מכלים ענקיים להחזרת ספרים ודלפק השאלה שנמתח לכל אורך הקיר, והנחתי לזיכרוני לחזור אחורה בזמן. ספריות היו תמיד מקום המפלט שלי. אמי היתה לוקחת אותי לספרייה בכל סוף-שבוע, והיינו מבלות שעות בקריאה בפינות, מבודדות מהעולם החיצון. היא היתה ממלאת את התיק הכי גדול שלה בנשנושים – חטיפי גרנולה, שקיות של חטיפי צ'יפס ועוגיות – והיינו מתארגנות בפנים ברגע שהספרייה היתה נפתחת. היינו מתמקמות על הכיסאות הטובים ביותר בקומה השנייה, אלה שמשקיפים אל הרחוב למטה, מחפשות ספרים לפי התור, אוכלות בסתר וקוראות כל היום. עזבנו רק כשהאורות הבזיקו והכריזו ששעת הסגירה הגיעה.

ניגשתי אל הספרנית שעבדה בדלפק המידע והצגתי לה את כרטיס הספרייה שלי. היא הצביעה על סוללת המחשבים ואמרה, "תבחרי לך."

רק שני אנשים נוספים השתמשו במחשבים – איש מבוגר שאולי היה חסר בית, ונער שהיה צריך להיות בבית הספר. בחרתי מחשב קרוב לסוף השורה ונכנסתי לחשבון של אמליה.

לא היו הודעות מקורי, והבזק האכזבה שעבר בגופי הפתיע אותי. התמכרתי במהירות לריגוש שבקבלת הודעה חדשה ממנו.

ואז נכנסתי לחשבון שלי. התכתבתי עם שלושה בחורים, שהיו שלוש גרסאות מעט שונות של אותו אדם. ג'ייסון, שעבד בקרן הון סיכון והתחיל כל משפט במילה אני. שון, יועץ משכנתאות במנהטן ביץ'. ודילן, מפיק מסיבות.

עד עכשיו הקריטריונים שלי היו די פשוטים: מישהו שיש לו עבודה, ששואל אותי לפחות שלוש שאלות על עצמי ושלא נראה כמו היונבומבר. כל הפגישות שלי היו תמיד במקום ציבורי, ואף פעם לא הלכתי הביתה עם מישהו שנראה מסוכן. אבל לפעמים ידעתי שמישהו מסוכן רק כשהיה מאוחר מדי. אצבעות שעברו בשערי ומשכו חזק מדי. ידיים שאחזו חזק מדי. פציעות במקומות שקל להסתיר. זה לא קרה לעתים קרובות, אבל כשזה קרה, למדתי למדר. לכבות את המחשבות ולטייל בראשי למקום אחר לפחות עד שזה ייגמר.

הבטתי בהודעה האחרונה של ג'ייסון, שהיתה הזמנה למסעדה חדשה בווניס, ודמיינתי ערב אינסופי של ליטוף האגו שלו. סגרתי אותה בלי להשיב.

עברתי לאתר של הקולג' הקהילתי, רק כדי שאוכל להגיד לקאל שבדקתי. הנהלת חשבונות. היסטוריה של האמנות. מנהל עסקים. המילים החלו להיטשטש עד שעיני נפלו על הכיתוב: תעודה באמנות דיגיטלית. קורס של חצי שנה ללימוד יסודות ה-HTML, עיצוב אתרי אינטרנט ופוטושופ. הסטודנטים ירכשו כישורים חשובים לכל עסק קיים, שיאפשרו להם גם לעבוד כעצמאים. בחנתי את הדוגמאות שהופיעו בתיאור הקורס בפוטושופ. תמונה של משפחה שצולמה בפארק עם כמה אנשים ברקע. אותה תמונה שוב, אבל הפעם לאחר שכל האנשים שברקע נמחקו, כאילו אף אחד לא היה שם מעולם.

הקלקתי על כפתור "שכר הלימוד" ונשפתי בקול. כולל דמי רישום, אצטרך לשלם כמעט מאתיים דולר כדי לסיים את הקורס ולקבל תעודה. והסכום עלול לעלות, אם יהיה צורך לקנות חומרים. וגם אהיה זקוקה לציוד כשאסיים – מחשב. תוכנה. הרווחתי מאה וחמישים דולר לשבוע לאחר מס – ורוב הסכום נעלם ברגע שהוא נכנס לחשבון. מאתיים דולר היו בשבילי כמו שני מיליון. סגרתי את החלון וחשתי את צביטת הצער שחשתי תמיד כשדלת נסגרה.

יצאתי מהאתר ונופפתי לספרנית לשלום. נותרו לי עוד ארבע שעות של אור יום למצוא מקום לחנות בו למשך הלילה.

***

במקום לחפש מקום ללילה נסעתי בדרך הארוכה ועברתי בברנטווד. הרחובות היו מוכרים לי כמו חבר ותיק. הנה המרכז המסחרי של ברנטווד, שאמא היתה קונה לי בו גלידה, ואם היה לי מזל, גם ספר מחנות הספרים. הנה הפינה שנפלתי בה מהאופניים ושפשפתי את הברך. הנה הגדם של העץ הגדול שנפל בסופה, כשהייתי בת שבע, וחסם את התנועה בסן וינסנט למשך יום שלם.

פניתי שמאלה לקניון דרייב והמשכתי לנסוע כמו על טייס אוטומטי. הבתים שם ניצבו על מגרשים גדולים ונבנו רחוק מהרחוב, חלקם מאחורי שערים גדולים שבקושי היה אפשר לראות מה יש מאחוריהם. נסעתי לאט, כאילו איזה כוח מגנטי מושך אותי, בחזרה אל המקום שבו הכול התחיל.

חניתי מדרום לבית, במקום שממנו היתה נקודת התצפית הטובה ביותר עליו. עקבתי אחר קווי המתאר המוכרים של העץ הכהה על רקע הטיח הלבן. המגדל העגול, ובו המדרגות הלולייניות המובילות לחדר העבודה הקטנטן שבקומה השלישית. החלונות הגדולים בסלון, שם, לדברי אמי, העביר סבא שלה את ימיו בעישון מקטרת ובדאגה לבנו – אבא שלה – שבילה זמן רב יותר במכוני גמילה מאשר מחוץ להם.

"הדלת הקדמית עשויה מעץ אלון מיערות וירג'יניה," דקלמתי אל המכונית השקטה. "העץ הזה כנראה קיבל את פני המתיישבים בג'יימסטאון לפני שהגיע לכאן לשמור עלינו." פתיחת המונולוג של אמי, שבו השתמשה כדי לעזור לי להירדם בלילה. כמו בסיפור לפני השינה, היא הובילה אותנו בתוך הבית ששתינו השתוקקנו לחזור אליו. ראיתי אותו בעיני רוחי. בקירות הגבס עדיין נותרו סימנים של האומנים שהחליקו אותם. קורות העץ הרחבות שנמתחו לרוחב התקרה בחדר הגדול. המדרגה הרביעית שחרקה תמיד אם דרכו עליה ליד המעקה. חדר הארונות עם המעבר הסודי אל עליית הגג. הקיר שעליו נמדדו גובהה של אמי וגם הגובה שלי – למשך כמה חודשים.

אמי, רוזי, נולדה ממש לפני שהוריה סיימו את התיכון. אמא שלה נעלמה מהר, ואביה הידרדר לסמים ואלכוהול והשאיר אותה אצל סבה וסבתה – סבא-רבא וסבתא-רבתא שלי. שתינו קראנו להם סבא וסבתא והם היו הדמויות היציבות היחידות בחייה.

סבא וסבתא הם שהלכו לאסיפות ההורים בבית הספר שלה. לימדו אותה לרכוב על אופניים. המתינו לשובה כשיצאה לדייטים בתיכון. הם גידלו אותה כאילו היתה בתם.

אמי התאהבה רק פעמיים בחייה. בפעם הראשונה בשחקן הוקי בקולג' שנסע לאירופה ומעולם לא חזר. מערכת היחסים הזאת העניקה לה אותי וסדרה של כללים שהכתיבו את כל ילדותי:

לא שווה להתפשר בשביל נוחות ונחמה. אנחנו יכולות להרוויח את מה שאנחנו צריכות. אנחנו לא זקוקות לגבר שיעניק לנו את זה.

אם חסר כסף, נעבוד קשה יותר.

לשתי נשים שעובדות יחד יש עוצמה שאי-אפשר להתעלם ממנה.

היא עבדה בכמה עבודות בו-זמנית כדי לגמור את החודש. כשיכולנו להרשות לעצמנו את הפיקדון, שכרנו דירת סטודיו, וכשלא יכולנו להרשות זאת לעצמנו, גרנו אצל סבתא וסבא. התקופות שגרנו אצלם זכורות לי ככמה מהתקופות המאושרות בחיי. סבתא לימדה אותי לאפות עוגיות שוקולד צ'יפס. היא הראתה לי איך מכינים גן ירק. סבא לימד אותי לשחק קריבֵּג' ופוקר.

אמי התאהבה בפעם השנייה – והאחרונה – כמה שנים לאחר שסבתא וסבא מתו. שמו היה רון אשטון.

מעבר לרחוב נפתחו שערים אוטומטיים, ואישה יצאה ברגל. עוזרת בית, שנשאה שקית ניילון ובה סמרטוטים וחומרי ניקוי. היא הביטה בי בחשד, וראיתי שהיא תוהה אם עליה לחזור פנימה ולספר למעבידים שלה על האישה שיושבת מול הבית של השכנים וצופה בו. חייכתי אליה והרמתי את הטלפון אל אוזני, כאילו עצרתי שם כדי לדבר, ואז הפניתי את תשומת לבי בחזרה אל הבית. הבית שהיה צריך להישאר במשפחתנו. הבית שרון אשטון גנב מאיתנו.

***

ההודעה של קורי הגיעה למחרת, מעט אחרי שמונה בבוקר. אני רוצה להיפגש איתך. מתאים לך היום בארבע? בקפה רוקטמֵן ברחוב מֵיין?

מייבשי הכביסה הסתובבו מאחורי, ואצבעותי היססו מעל המקלדת. נתתי לאינסטינקטים שלי להנחות אותי, כמו שיר שרק התחלתי ללמוד. והם אמרו לי לנשום קצת. לא לענות לו מיד. לפעמים, לא לעשות כלום זאת התגובה החזקה ביותר.

חיכיתי כמעט עד שתים-עשרה. היום בארבע מתאים לי! כבר מחכה! הבזק של התרגשות עבר בתוכי, מהידיעה שהיתרון יהיה בידי מהרגע שאכנס לבית הקפה.

בסיום המשמרת התקלחתי ולבשתי ג'ינס שחיבק את חמוקי במקומות הנכונים. החלקתי לתוך גופייה צמודה בעלת מחשוף V ומעליה הוספתי סוודר מעטפת רך. אמליה היתה גולשת וסטודנטית שנקלעה לתקופה קשה. רציתי לוודא שאוכל להחליק אל המקום שהיא תפנה כשלא תופיע לפגישה.

***

חניתי במרחק כמה רחובות מבית הקפה וחיכיתי במכונית. נתתי לקורי זמן להגיע לשם ולהתמקם. הוצאתי את הטלפון מהתיק וחייגתי לקאל.

הוא ענה בצלצול השני. "היי."

"אתה יכול לעשות לי טובה?"

"תמיד," הוא אמר.

"אתה יכול להתקשר אלי לנייד בעוד חצי שעה בערך? אני לא צריכה שתגיד משהו או שתישאר על הקו. אני רק צריכה שהטלפון יצלצל."

הוא צחק. "יש לך דייט שאת רוצה להבריז ממנו?"

התבוננתי באישה שתמרנה עגלת ילדים מעוצבת, שבתוכה חגור בבטחה תינוק, במורד המדרגות שבחזית דירתה. "משהו כזה," אמרתי לו. "אתה יכול לעשות את זה?"

"בטח. אני ארשום לעצמי תזכורת למקרה שאשכח."

"תודה."

ניתקתי את השיחה ונעלתי את המכונית בלב הולם. אם זה לא יצליח, אני אחזור לקפה-אינטרנט ואעבור שוב על פרופילים של גברים מבוגרים מספיק להיות אבא שלי. אני אחזור למיניוואן, אסע שוב בשכונות החשוכות ואחפש מקום בטוח לחנות בו ללילה. שאפתי בעצבנות ונשפתי באטיות.

נכנסתי לבית הקפה והבחנתי בו בשולחן האחורי. לפניו היה ספל גדול, שכבר ידעתי מה יש בתוכו. קפה בלי חלב.

הרגשתי חזקה, כמו במאית של מחזה שמקבלת החלטות, ששולטת בקצב. הייתי זרה בשבילו, ולמרות זאת ידעתי מה הוא אוהב ומה לא. ידעתי מה הוא רוצה ומה חשוב לו.

היה סיכוי קלוש שהוא יזכור את פני ממסדרונות התיכון. אם זה מה שיקרה, תכננתי ללכת על זה. להודות שהתאהבתי. כל כך מביך!

הזמנתי ספל קפה בלי חלב לעצמי ולקחתי אותו לכיוון שלו. הדבקתי על פני הבעה מלאת תקווה כשהתקרבתי אל השולחן שלו.

"רוג'ר?" אמרתי ועצרתי את הנשימה בהמתנה להבזק של זיהוי בעיניו.

אבל זה לא קרה. "סליחה, לא," הוא אמר בחיוך אדיב. מקרוב, החום-זהבהב שבעיניו היה ממוסגר בריסים עבים. סביב צווארו נראה קו שיזוף עמום של חליפת צלילה.

שקעתי אל כיסא ליד השולחן הסמוך. "זה מביך. פגישה עיוורת," הסברתי.

הוא חייך. "גם אני."

"זה לא נעשה קל יותר, נכון?"

הוא משך בכתפיו באופן בלתי מחייב, ואני הנחתי לזה. לגמתי מהקפה שלי ומשכתי את הזמן.

כעבור עשרים דקות בערך הוא התחיל לבדוק את הטלפון שלו לעתים קרובות יותר, בתקווה לראות שיחה שלא נענתה או הודעה. חיקיתי אותו והעברתי את המבט בין הדלת לטלפון שלי, המונח לפני על השולחן. בשלב מסוים שלחתי אליו חיוך מובך, והוא חייך אלי חיוך דומה. נעשיתי מתוחה. האם הוא ילך לפני שקאל יתקשר? ניסיתי לחשוב איך לעכב אותו שם. עמדתי לפנות אליו ולהעיר משהו על מזג האוויר, כשהטלפון שלי צלצל.

"הלו?" אמרתי.

"הנה השיחה שהבטחתי. אני חייב לזוז. תעדכני אותי מחר."

קאל ניתק, אבל אני המשכתי לדבר. "אני מבינה." עצמתי את העיניים, כאילו אני נאבקת באכזבה מוחצת, והנחתי לכתפי לצנוח. "אני מבינה. לא באמת, זה בסדר." הנחתי לקול שלי לרטוט במילה בסדר, ומזווית העין ראיתי שקורי מקשיב. "מזל טוב, אני מניחה." עוד הפסקה. "כן, תודה."

ניתקתי והבטתי בקפה הקר שלי, כאילו איני יודעת מה לעשות. לבסוף הרמתי את העיניים ונראיתי נבוכה ופגועה. "הוא חזר לחברה שלו," אמרתי.

קורי הצביע על הטלפון שלי. "לפחות הוא היה מספיק מנומס להתקשר."

"בלתי אפשרי לפגוש מישהו בלוס אנג'לס," אמרתי, ובכך הדהדתי רעיון מאחת ההודעות של קורי לאמליה אתמול.

"ספרי לי על זה. זה כמו לנסות לזכות בלוטו."

"למלא לוטו זה כיף," אמרתי. "דייטים... פחות."

קורי צחק. "תרשי לי להזמין אותך לעוד כוס קפה. אולי עוד נצליח להציל את היום."

מזל והזדמנויות שניות. כולם רוצים להאמין שהם אמיתיים.

***

צעדנו ברחוב מיין, וכתפינו התחככו זו בזו כשקורי סיפר לי על עבודתו כמנהל בית ספר. "לילדים יש אנרגיה שאין באף תחום אחר," הוא אמר. "זה מלהיב. התשוקה שלהם. הפוטנציאל שלהם."

ניסיתי להיזכר מה הוא כתב לאמליה על עבודתו. "זאת זכות גדולה להשפיע לטובה על נערים ונערות," אמרתי. תהיתי אם הוא יזהה את המילים שלו, שנאמרות לו בחזרה. האכלתי אותו בכוונה במנות קטנות ובניתי קשר שהוא ירגיש בו יותר מאשר יראה אותו.

הוא הסתכל עלי בהבעה יוקדת. "בדיוק."

נדהמתי מהקלות שבה עשיתי את זה. הוא כאילו כתב את התסריט, ואני רק הייתי צריכה לקרוא את השורות שלי. השתעשעתי במכסה של כוס הקפה שלי בעודנו ממתינים שהאור ברמזור ישתנה לירוק. כשזה קרה, אמרתי, "פעם רציתי להיות מורה. בבית ספר יסודי."

ירדנו מהמדרכה וצעדנו לעבר הטיילת והחוף. "מה קרה?" הוא שאל.

משכתי בכתפי. השקרים הטובים ביותר הם אלה שנטועים באמת. "בשנה האחרונה שלי בתיכון אמא שלי חלתה. לא היה לי זמן להירשם לקולג'ים. ניסיתי רק לשרוד, להסתדר בלימודים ולטפל בה."

חלפנו על פני פח אשפה, ושנינו השלכנו אליו את הכוסות הריקות. על גבול שביל האופניים המתנו שזרם המדוושים יעבור. קורי אחז בידי, חצינו בריצה קלה את השביל והתיישבנו על ספסל המשקיף אל החול ואל הים. "היא החלימה?"

"לא." הנחתי למילה להישאר תלויה באוויר במלוא כובדה. "זה היה פרק קשה מאוד בחיי. אבל הוא גם היה מתנה."

קורי נראה מסוקרן. "באיזה אופן?"

העמדתי פנים שאני חושבת על השאלה, אבל התשובה היתה מוכנה בפי, העתק מדויק ובוהק של מה שהוא אמר אתמול לאמליה. "למדתי שיכולים לקרות דברים נוראים ואני עדיין אהיה בסדר. החיים מלאים שיעורים. אנחנו יכולים לבחור אם לסבול מהם או ללמוד מהם."

הרגשתי שקלעתי בול לפי האופן שבו הוא רכן קדימה, והעיניים שלו הבזיקו בתערובת של הפתעה והערצה. "רוב האנשים בגילך לא חכמים כל כך," הוא אמר.

משכתי בכתפי, כאילו כבר שמעתי דעה כמו שלו. "אופטימיות היא בחירה."

"זה מה שאני אומר תמיד!" העונג שלו היה מוחשי. "אבל למדתי את זה רק כשהייתי הרבה יותר מבוגר."

הסתכלתי עליו במבט ספקני. "אתה לא כזה זקן."

הוא העווה את פניו. "ארבעים ושמונה."

חבטתי לו בכתף באמצעות כתפי. "אני אוהבת גברים מבוגרים."

הוא גיחך. "טוב לדעת." היינו בשקט לרגע. "איפה גדלת?" הוא שאל.

"בגראס ואלי. עיירה קטנה בסיירה נבאדה," אמרתי לו. "בטח לא שמעת עליה. שנים-עשר אלף תושבים. כולם מכירים את כולם. אחרי שאמא שלי מתה, ברחתי משם כמה שיותר מהר." בחנתי את פניו וחיפשתי סימן לספקנות, אבל הן היו פתוחות ובוטחות. הוא מאמין לי.

"מה הביא אותך ללוס אנג'לס?"

"חבר," הודיתי. "הסיפור המוכר. אבל אני מאושרת כאן. אני לומדת בקולג' הקהילתי בסנטה מוניקה, עיצוב דיגיטלי. אני גרה כרגע במעונות, אבל ברגע שאסיים, אני מקווה למצוא מקום משלי ולפתוח עסק משלי."

הוא הסתכל לי בעיניים ושאל, "את מאמינה בגורל?"

האמנתי שאדם יוצר לעצמו הזדמנויות. האמנתי שאדם צריך לקחת מהחיים את מה שהוא רוצה, ואם אין ברירה אלא לפגוע במישהו בדרך, עדיף לעשות את זה מסיבה טובה, כי האמנתי גם בקארמה. "היום כן," אמרתי.

הוא רכן קדימה ונשק לי. השפתיים שלו היו רכות, ועצמתי את עיני מול קמטי הצחוק שסביב עיניו, מול האפור שבשערו.

"מתי אוכל לפגוש אותך שוב?" הוא לחש.

אישה על רולרבליידס חלפה על פנינו בשביל האופניים. המוזיקה הקצבית שבקעה מהאוזניות שלה היתה לחישה באוויר סביבנו. הבטתי באוקיינוס, שם השמש שקעה מעבר לאופק. להיכנס לתפקיד הזה היה קל כמו ללבוש מעיל ישן, שעוטף את גופי כאילו אני לובשת אותו כבר שנים רבות. "מה דעתך על יום חמישי?"

השקרים שאני מספרת / ג'ולי קלארק
פן הוצאה לאור וידיעות ספרים, 2023
תרגום מאנגלית: רחל פן
318 עמודים

ג'ולי קלארק היא סופרת אמריקאית