פֶּרֶק מִסֵּפֶר – "הזר בסירת ההצלה" מאת מיץ' אלבום

פרק שלישי

יבשה

לה-פלר נשען על צוק גדול, הוציא את המחברת ובדק אותה בתשומת לב. דפיה היו דבוקים זה לזה, מן המלח יש להניח, והתחוור לו שהתהליך יצריך עדינות. אבל היה כתוב בה. באנגלית. הוא הרגיש שידיו רועדות. הוא הרים את מבטו אל הגלים המתנפצים והתלבט מה לעשות.

רוב חייו נמנה לה-פלר עם המצייתים לחוק. הוא היה תלמיד טוב בבית הספר, זכה באותות הצטיינות בצופים, קיבל ציונים גבוהים במבחני המשטרה. הוא אפילו שקל לעזוב את מונטסרט ולנסוע לאנגליה להכשרה כקצין משטרה. ממדיו התאימו לתפקידו כנציג אכיפת החוק — הוא היה גבוה, רחב כתפיים ועטור שפם שהסתיר את חיוכו ושיווה לו חזות רצינית.

אבל אז הכיר את פטריס. ארבע-עשרה שנה קודם לכן, במסיבה בערב השנה החדשה, כחלק מהפסטיבל השנתי במונטסרט שכלל מצעדים, הופעות בתחפושות ותחרות מלך הקליפסו. הם רקדו, הם שתו. הם רקדו עוד. הם התנשקו בחצות וקרסו בתשוקה אל השנה החדשה. הם נפגשו יום-יום בחודשים הבאים, ועד מהרה נעשתה החתונה עניין בטוח.

הם התחתנו בקיץ, רכשו בית קטן, צבעו אותו בצהוב, קנו מיטת אפריון ובילו בה שעות ארוכות. לה-פלר חייך כשראה את פטריס מתרחקת מהמיטה, וחייך כפליים כשראה אותה חוזרת. מי צריך את אנגליה, הוא חשב. הוא לא נוסע לשום מקום.

כעבור כמה שנים נולדה לו ולפטריס בת, לילי, והם פינקו אותה כפי שעושים הורים טריים, צילמו כל תנועה שעשתה, שרו לה שירי פעוטות, לקחו אותה על הכתפיים לקניות בשוק. לה-פלר צבע את חדרה בוורוד בהיר והוסיף עשרות כוכבים ורודים קטנים על התקרה. מתחת לכוכבים האלה השכיבו ג'רטי ופטריס את לילי לישון מדי לילה. הוא זכר שהיה לו טוב כל כך באותם ימים, עד שנראה לו שהוא אינו ראוי לזה, כאילו מישהו חילק לו בטעות כמות כפולה של קורת רוח.

ואז לילי מתה.

היא היתה רק בת ארבע. לילי היתה אצל דוריס, אמה של פטריס, ובבוקר השתיים הלכו לים. דוריס, שסבלה מבעיות לב, לקחה בארוחת הבוקר תרופה חדשה בלי לדעת שהיא גורמת לנמנום. על החוף, בכיסא נוח תחת השמש החמה, היא נרדמה. כשפקחה את עיניה, ראתה את נכדתה מוטלת ללא תנועה בין הגלים, ופניה כלפי מטה.

לילי נקברה כעבור שבוע. ומאז חיו לה-פלר ופטריס בתוך ערפל. הם הפסיקו לצאת לבלות. הם בקושי ישנו. הם גררו את עצמם בימים וצנחו על הכריות בלילות. האוכל איבד את טעמו. השיחות דעכו. שיתוק אפף אותם, והם בהו שעות ארוכות בלא כלום, עד שזה אמר, "מה?" וזה אמר "מה?" והראשון אמר, "לא אמרתי כלום."

חלפו ארבע שנים. במשך הזמן נראה לשכנים ולידידים שהזוג הגיע לשיווי משקל כלשהו. לאמיתו של דבר הם נעשו מונטסרט פרטי משלהם, מנותקים זה מזה ומתקיימים בתוך אפר. לה-פלר סגר את הדלת לחדרה של לילי. הוא לא נכנס אליו מאז. הוא נעשה מכונס בתוך עצמו וסירב לכל ניסיונותיה של פטריס לדבר על מה שקרה.

פטריס מצאה נחמה באמונה. היא הרבתה ללכת לכנסייה והתפללה יום-יום. היא אמרה שלילי "נמצאת עם אלוהים" והנהנה בדמעות כשחברותיה אמרו שלילי נמצאת במקום טוב יותר ונטול דאגות.

לה-פלר לא היה מסוגל להשלים עם זה. הוא התכחש לאלוהים, לישו, לרוח הקודש, לכל מה שלמד כילד בכנסייה. שום אלוהים רחום לא היה גוזל ממנו ככה את ילדתו. בתו בת הארבע לא חסרה בשום גן עדן עד כדי כך שהיא היתה צריכה לטבוע. איזה טמטום, הוא חשב. העולם נעשה אפל וחסר היגיון בשביל לה-פלר. הוא שתה יותר. הוא עישן יותר. הוא היה אדיש לרוב הדברים. אפילו הבית הצהוב ומיטת האפריון נראו תפלים. כוחה של האומללות הוא צלה הארוך. הצל מאפיל על כל דבר בטווח הראייה.

אבל הרפסודה הכתומה והמחברת שהוחבאה בה? הן טלטלו את האומללות הזאת. הוא לא הבין למה בדיוק. אולי בזכות הרעיון שמשהו — אפילו כמה עמודים של משהו — עמדו באסון וחצו אוקיינוס כדי למצוא אותו, את לה-פלר. המחברת שרדה. והישרדות שאנחנו עדים לה במו עינינו עשויה לעורר בנו את האמונה בהישרדות שלנו.

הוא הפריד בזהירות את הכריכה הקדמית מהעמוד הראשון. הוא ראה כתב צפוף. בצד הפנימי שלה נכתבה הודעה בדיו כחולה.

למי שימצא את זה

לא נשאר אף אחד. סלחו לי על חטאַי.

אני אוהב אותך, אנבל דה-שאפְּל...

וההמשך היה תלוש.

ים

היום השמיני שלנו ברפסודה, אנבל. שלפוחיות נוצרו על שפתי ועל כתפי, ופני מגרדות מהזקן המבצבץ. אני לא מפסיק לרגע לחשוב על אוכל. הוא נכנס לכל מחשבה שלי. אני כבר מרגיש שהעור שלי מתוח יותר על העצמות. בלי אוכל הגוף אוכל את השומנים, אחר כך את השרירים. בבוא הזמן הוא יגיע אל מוחי.

כפות רגלי נרדמות מדי פעם. אני חושב שזה בגלל חוסר פעילות, ובגלל התנוחה המכווצת שאנחנו יושבים בה כדי להשאיר מקום לניצולים האחרים. אנחנו זזים כדי לשמור על שיווי המשקל של הרפסודה. לפעמים כדי למתוח את הרגליים אנחנו מניחים אותן על רגליו של מישהו אחר כמו דוּקים. קרקעית הרפסודה תמיד רטובה, זאת אומרת שהעכוזים שלנו רטובים כל הזמן, ופירוש הדבר שלפוחיות ופצעים. ג'רי אומרת שאנחנו חייבים להקפיד לקום ולהתנועע במידת האפשר, כי אחרת אנחנו מסתכנים בפצעים ובשטפי דם. אבל אנחנו לא יכולים לקום כולם יחד בלי לטלטל את הרפסודה, לכן אנחנו עושים את זה בתורות. אדם אחד מתקדם בהליכה על הברכיים, אחריו עוד מישהו ואחריהם עוד מישהו, כמו בהפסקה לפעילות גופנית בחצר של כלא. ג'רי מזכירה לנו גם לדבר כל הזמן, לשוחח, כי זה יעזור לנו לשמור על חדות המוח. זה קשה. כי רוב היום חם מאוד.

ג'רי היתה אחת מהאורחות על הגלקסי, אבל ברפסודה היא הכוח השומר על יציבות. היא מקליפורניה, ובצעירותה עסקה בשיט ובילתה הרבה בים.

בתחילה היו כאלה שציפו מז'ן פיליפ וממני לספק תשובות, כי עבדנו על היאכטה. אבל ז'ן פיליפ כמעט לא מדבר, הוא מתאבל על אשתו. ואני הייתי עובד סיפון רק על ספינה אחת לפני הגלקסי. הייתי חייב ללמוד כיבוי אש ועזרה ראשונה בסיסית, אבל בעיקר ניקיתי, שייפתי, צחצחתי. ועמדתי לשירותם של האורחים. שום דבר מזה לא הכין אותי לתלאות של עכשיו.

על פי החישובים של ג'רי, מחר נשתה את מכל המים האחרון שלנו. כולנו יודעים מה משמעות הדבר. אין מים, אין הישרדות. ג'רי עבדה על מתפיל המים הסולארי הקטן שהיה בתיק הנטישה, מין מתקן חרוטי מניילון, שמנצל התעבות כדי לייצר מי שתייה. היא קשרה אותו בחבל כדי שייגרר אחרי הרפסודה. אבל עד כה המתפיל לא הועיל. יש בו קרע, היא אומרת. האמת היא שאנחנו עשרה, ואיך הוא יפיק כמות מים מספיקה לכולם?

כתבתי הרגע, "אנחנו עשרה." קלטתי שלא סיפרתי לך על גורלה של ברנדט. סליחה אנבל. לא הצלחתי לכתוב על זה ביומיים האחרונים. ארך זמן לעכל את ההלם.

***

גברת לגהארי, היא שהצליחה בסופו של דבר לקבל תשובה מז'ן פיליפ. הוא שתק שעות ובכה בשקט. האל ישב לידו וסובב משוט בין כפות ידיו.

לבסוף התרוממה גברת לגהארי על הברכיים. היא עדיין לבשה את הטישרט הוורודה שג'רי נתנה לה, ושערה הכהה הזרוע בשיבה היה תחוב מאחורי אוזניה. היא נמוכה, אבל יש בה משהו מעורר כבוד. בקול נחוש היא אמרה, "מר ז'ן פיליפ. אני מבינה שאתה מתאבל, אבל אתה חייב לספר לנו מה קרה לברנדט. אסור שיהיו בינינו סודות. אחרי שהאיש הזה החיה אותה" — היא הצביעה על האל — "הוא עשה עוד משהו?"

"האל לא עשה רע, גברת לגהארי," לחש ז'ן פיליפ. "ברנדט מתה."

כמה מאיתנו התנשמו.

"אבל היא התעוררה," אמר נווין.

"היא נראתה בסדר," הוספתי.

"חשבנו שהוא ריפא אותה," אמרה נינה.

"רגע," אמר יאניס. "שאלתי אותו אם הוא ריפא אותה, והוא אמר שלא."

הוא פנה אל האל. "אבל כן אמרת שיהיה לה טוב."

"טוב לה," השיב האל.

"היא הלכה מאיתנו."

"למקום טוב יותר."

"חתיכת נבל שחצן," אמר למברט. "מה עשית?"

"תפסיק בבקשה," לחש ז'ן פיליפ. הוא השעין את מצחו על כפות ידיו. "היא דיברה איתי. היא אמרה שזה הזמן לבטוח באלוהים. אמרתי, 'כן שרי, אני אבטח בו.' ואז היא חייכה, והעיניים שלה נעצמו." קולו רעד. "נכון היה לה חיוך נהדר?"

גברת לגהארי רכנה לפנים. "עוד מישהו ראה את זה?"

"אליס," אמר ז'ן פיליפ. "הילדה המסכנה. אמרתי לה שברנדט ישנה. רק ישנה... יפה..."

הוא פרץ בבכי. רובנו בכינו גם כן, לא רק על ברנדט אלא גם על עצמנו. שריון בלתי נראה התנפץ. המוות פקד אותנו לראשונה.

"איפה הגוף שלה?" שאל למברט.

אני לא מבין למה הוא שאל את זה. זה היה ברור.

"האל אמר לי שנשמתה נטשה אותה," אמר ז'ן פיליפ בקול ניחר.

"רגע. הוא אמר לך לזרוק אותה למים? את אשתך?"

"תפסיק, ג'ייסון!" הרעימה גברת לגהארי.

"זרקת אותה לאוקיינוס?"

"שתוק, ג'ייסון!" גער בו יאניס.

למברט חזר למקומו בפרצוף מגחך.

"חתיכת אלוהים," הוא פלט.

***

באותו ערב, כשהשמש שקעה, ישבו כמה מאיתנו מחוץ לאוהל. הלילה היורד מביא פחד. הוא גם מקרב אותנו זה לזה, כאילו אנחנו מצופפים את השורות כדי להתגונן מפני פולש שאיש מאיתנו לא רואה. הערב, בהיעדרה של ברנדט, הרגשנו כאילו אנחנו פגיעים במיוחד. זמן רב חלף בלי שמישהו מאיתנו ישמיע הגה.

לבסוף, לפתע פתאום, יאניס התחיל לשיר.

Hoist up the John B's sails

See how the main sail sets

הוא השתתק והביט סביבו. החלפנו בינינו מבטים, אבל לא אמרנו מילה. נינה הגיבה בחיוך רפה. יאניס ויתר. קולו גבוה וצווחני, לא כזה שרוצים להאזין לו הרבה זמן, בכל מקרה.

אבל אז עבר נווין להישען על מרפקיו. הוא השתעל פעם אחת ואמר, "אם אתה כבר שר, חבוב, תשיר את זה נכון."

הוא הרים את צווארו. ראיתי את פיקת הגרון הבולטת שלו. הוא כחכח בגרונו ושר.

Hoist up the John B's sails

See how the main sail sets

גברת לגהארי המשיכה לשורה הבאה.

Call for the captain ashore

Let me go home

כולנו הצטרפנו בזמזום.

Let me go home

I want to go home

Well, I feel so broke up, I want to go home

"המילים הנכונות הן break up," אמר נווין. "לא broke up."

"זה כן broke up," אמר יאניס.

"לא במילים המקוריות."

"אי-אפשר להרגיש break up, אז יוצא משפט חסר משמעות."

"broke!" הכריזה גברת לגהארי. "תשירו שוב."

ושרנו. שלוש או ארבע פעמים.

Let me go home, let me go home

I want to go home, yeah, yeah

אפילו האל הצטרף, אם כי הוא לא הכיר את המילים, כנראה. אליס הקטנה הסתכלה כאילו לא ראתה אף פעם דבר כזה. קולותינו נמוגו אל תוך האוקיינוס הלילי, ובאותו רגע יכולנו להאמין שאנחנו האנשים היחידים שנותרנו עלי אדמות.

הזר בסירת ההצלה / מיץ' אלבום
מטר, 2023
תרגום מאנגלית: עידית שורר
264 עמודים

מיץ' אלבום הוא סופר ועיתונאי אמריקאי