פֶּרֶק מִסֵּפֶר – "הכל טוב" מאת מוניקה הייזי

פרק שלישי

ביולי, בעלת הבית התחילה לשלוח לי אימיילים. מישהו בבניין סיפר לה שג'ון עזב את הבית, לכן היא הציעה שנתקן את החוזה, למען הביטחון שלי, ויידעה אותי שהשינוי כרוך בתשלום של שבעים דולר. תהיתי אם היא חוששת שלא אוכל לשלם שכר דירה. כששכרנו את הדירה, התבקשנו לפרט את המשכורות של כל אחד מאיתנו לצד ההכנסה המשותפת; אולי היא ניחשה נכון והבינה שג'ון נושא בעול ההוצאות החודשיות יותר ממני, לאור העובדה שהוא מרוויח הרבה יותר ממני. עכשיו ההכנסה שלה הייתה בסכנה, כי החוליה החלשה בקשר נשארה באחת מדירות שני החדרים הממוצעות שהיא משכירה.

נכנסתי לחשבון הבנק שלי: היו לי 200 דולר, ורוב החיובים בכרטיס האשראי היו על המבורגרים. במקום לשלוח לה אימייל, נכנסתי לאתרים של חנויות כלי בית ובגדים ואקססוריז שראיתי באינסטגרם, מילאתי עגלה אחרי עגלה, שתיתי יין ודמיינתי איך היו נראים חיי אילו רק רכשתי את הפריטים האלה.

לפעמים הפנטזיות שלי היו מעשיות, לפעמים גחמניות, לפעמים ראוותניות. דמיינתי אירוע חשוב – טקס האוסקר, חתונה שנייה – והרכבתי את הלבוש המושלם או את סדרת האקססוריז שידגישו את העובדה שמקומי בדיוק שם, יותר מכל אחד אחר. החלטתי שבעתיד תהיה לי וילה איטלקית, ועיצבתי את חדר השינה במדור המבצעים של "אוּרבּן אאוטפיטרס", מתעלמת מפריטי וינטג'-לכאורה שהזכירו לי את ילדותי הלא רחוקה במיוחד. חיפשתי שמיכת פוך מושלמת, שתחתיה אנמנם בזמן שהבצק לפוקאצ'ה יתפח בחדר השני. היה נחמד לדמיין שכותונת הלילה המושלמת תעזור לי, שעה שהיא רק הייתה מעמיקה את החוב האלגנטי שלי לחברת האשראי. השלמתי את הרכישה בערך חמישית מהפעמים, ובכל זאת הצלחתי לצבור מספר מרשים של הזמנות.

למשל: קניתי מנורת אור שמש. קניתי רתמה לתיקון היציבה. קניתי נר ב-113 דולר, והחזרתי אותו. קניתי תחתונים ענקיים. קניתי חלוק. קניתי צבעי מים, וכבר התיישבתי עם כוסית מים קטנה ופתטית, לפני שהבנתי שלא קניתי מכחול. קניתי ויברטור גדול ואגרסיבי, ואחר כך ויברטור שאפתני פחות. קניתי אוכל. קניתי בקבוקון של חומצה לפנים בתשעים דולר. קניתי אפליקציית שינה ואפליקציית מדיטציה. קניתי עציצים. קניתי מזרן יוגה, משקולות, רצועות התנגדות. קניתי לק חדש וניסיוני. קניתי מדבקות קוריאניות בצורת לבבות לטיפול בפצעונים. קניתי מסֵכת שיער ומסכת פנים ומסכת ידיים. קניתי שקיות ניילון קטנות לכפות הרגליים וחיכיתי להשיל עור. קיוויתי שהכול ירד בחתיכה אחת גדולה וארוכה, כמו נשל נחש, אבל בסוף הרגשתי שאני דורכת על שתי שקיות פתוחות של פרמזן מגורר.

קניתי טיפול אצל מדיום, שציירה לי דמות של גבר במשך חצי שעה: "הוא מעורר בך משהו?" זה לא היה ציור טוב; לא ידעתי מה להגיד. שיקרתי ואמרתי שהוא מעורר בי כל מיני דברים. היא אמרה שזה מפני שהוא יופיע כשאני אמות. קניתי מכונת קפה יפהפייה, ממש כמו פסל, שנדרש לה נצח כדי לבצע משימה אחת פשוטה. קניתי קפה בבית הקפה בהמשך הרחוב בעודי מחכה שהמכונה היקרה שלי תכין עוד קפה. העדפתי את הקפה הקנוי.

קניתי יין. קניתי "תרסיס שינה" בניחוח לוונדר להתזה על הציפית ועל נקודות הדופק. הזמנתי תור להסרת שיער בשעווה בקו הביקיני, אחר כך דיממתי, ולמחרת הכול היה חלק במשך שלוש שעות, ואז הפך לפריחה נוראית עם שערות שבהמשך יצמחו פנימה. קניתי קרם הגנה מינרלי שלא פעל. קניתי מכנסיים רפויים שראיתי באינסטגרם. קניתי חולצה תואמת. קניתי מקום אחסון נוסף בענן. קניתי שייקר סדוק לקוקטיילים ב"וַאליוּ וילג'", וכעבור שבוע החלפתי אותו בשייקר סדוק פחות.

קניתי שמלה יקרה באינטרנט, הבנתי ש-350 הדולרים ששילמתי הם רק התשלום הראשון – ושהחנות מצפה לקבל עוד שלושה כאלה – שלחתי אימייל מבועת וקיבלתי את כספי בחזרה. קניתי תה מרדים ותה משלשל ותה לאיזון הורמונלי. קניתי מאה ספרים על החיים לבד ועל התעמלות. קניתי צעיפים לחורף עתידי וכובעים לקיץ ההולך ומידלדל, וסט כוסות קוקטייל למסיבת יום נישואים מפוארת שלעולם לא תהיה לי.

כשהגיע החשבון מחברת האשראי החזרתי כמעט הכול, ביטלתי את הכרטיס והתחלתי לחפש ברצינות דירה חדשה. הכול היה יקר מדי ולא נעים למראה או למחשבה. עשיתי כמה טלפונים, עניתי לכמה מודעות ב"קרייגסליסט" ולכמה פוסטים בפייסבוק. כל האנשים שדיברתי איתם היו דפוקים באיזשהו אופן – עליזים מדי, יבשושיים מדי, צעירים מדי, זקנים מדי, קרובים מדי לגילי ולמצבי, שונים מדי; וכל הדירות היו צפופות, או טחובות, או עם יותר מדי שותפים, או לא קרובות מספיק לתחנה של התחתית, או שהבניין עצמו עורר חשד שגר בו מתופף.

לורן, שתמיד מוכנה לפרויקט, שלחה לי קישורים עם הערות מתחשבות (קרוב אליי!; יש חתול!; בעל הבית נשמע הורס???), אבל לא התפתיתי. דמיינתי לופט מינימליסטי ושמשי, או דירת חדר בתולית עם הכנה לגרושה, אבל הכול נמצא בבתים מתפוררים משנות השישים עם חצרות קדמיות מבטון וארבעה "מעצבים גרפיים שמחים וחברותיים" בשלושה חדרי שינה וחדר טלוויזיה.

לורן הכריחה אותי ליצור קשר עם כמה מהם, אבל לא הצלחתי להסביר מי אני או מה אני מחפשת לכל הכריסטופרים והבריאנים והאֶוונים הנחמדים שענו לי באימייל ושאלו על ה"וַייבּ" והרגלי ההיגיינה שלי. מה חשוב לי? האם אני בלגניסטית, או סתם הייתי בלגניסטית יותר מג'ון, כי הוא נורא מסודר? האם אני מעדיפה להישאר בבית או לצאת? האם הייתי אומרת שאני "אישה של בוקר"? ג'ון אהב לישון עד מאוחר, בעוד שאני התעוררתי בדרך כלל ב-8:15, ולא משנה מה עשיתי.

היה מאתגר לחשוב בלי להשוות. הייתי פחות בליינית מג'ון, אבל האם באמת יכולתי להגדיר את עצמי כיושבת-בית בזכות עצמי? בנישואים מכרתי כמה מהתכונות הבסיסיות שלי תמורת שורה של פשרות: הייתי "העצבנית", "תולעת הספרים", "זאת שאכפת לה אם המגבות לחות". רציתי מקום שאוכל להחליט בו מה אהיה בהמשך, אבל כל בעל בית פוטנציאלי או שותף פוטנציאלי רצה לדעת מה אני עכשיו.

עשיתי כמיטב יכולתי: אני אקדמאית ג'ינג'ית בגובה ממוצע שסובלת מאנמיה. אני בדרך לצמחונות, בסופי שבוע. אני שמאלית וקצרת רואי. טכנית, המידה שלי "ממוצעת" – אבל קשה לי מאוד לקנות מכנסיים, כלומר כמעט בלתי אפשרי, ואני לא לגמרי מבינה למי נועדו מכנסיים, אם לא לאנשים ממוצעים. אין לי דעה על "הטבע". מבחינה פוליטית אני מזדהה עם השמאל, ועד עכשיו זה התבטא בעיקר בחתימה על עצומות, ובתרומה של סכומים קטנים לאנשים שעובדים יותר קשה ממני בניסיון לפתור בעיות, או השתתפות בהפגנות בניסיון לתמוך באנשים שאלה הבעיות שלהם. אני הולכת לפסטיבל מוזיקה אחד בשנה, למרות שאני שונאת הופעות חיות. אני לא בטוחה שאני דו-מינית מספיק כדי להיחשב כזאת. יש לי אישיות מסוג "פרוטגוניסט" או "סנגור" או "תומך" – מילאתי את השאלון הזה הרבה פעמים. קראתי המון ספרים, וכמות שקיות הבד שלי מוכיחה את זה. אני רוכבת על אופניים. אני התינוקת במשפחה (לא מבחינת סדר הלידה, אבל אתם הבנתם את הכוונה). אני מקנאה באנשים שיש להם עבודות שימושיות יותר, למרות שעבודה שימושית נשמע לי מעייף נורא. אני חושבת שרוב האנשים האינטליגנטים הם קצת מרושעים, וכל האנשים הנחמדים הם קצת טיפשים. הלוואי שלא הייתי חושבת ככה. אני עובדת על לא לחשוב ככה. היציבה שלי גרועה ולחץ הדם שלי מאוזן. הלב שלי שבור.

לא קיבלתי הרבה תגובות, ולא פתחתי את אלה שקיבלתי. הלכתי, מצוננת, לראות בית אחד בדיוק, במרחק שלושה בתים ממני. גר שם זקן שאשתו מתה בחורף שעבר, והוא גילה שיש לו יותר מדי מרחב והסב את החדר העורפי ל"דירת סטודיו מחולקת, עם כל האביזרים המודרניים".

שכר הדירה היה 1,000 דולר, וזה היה המקום היחיד שיכולתי להרשות לעצמי ולדמיין את עצמי גרה בו לבד בשכונה לטעמי. בתמונות הוא נראה נקי נורא, ועציץ פוטוס בודד התאמץ לשוות חמימות ביתית למיטה מוגבהת מעל פּלָטה חמה ומקרר-מיני. החדר לא היה נורא – באמות המידה של נכסים להשכרה בטורונטו הוא נחשב מציאה – אבל לא ניתן היה להתכחש לעובדה, שהוא נראה כמו התא השני באיכותו בכלא סקנדינבי הומני במיוחד.

כשהגעתי לשם, הבנתי שהזקן מצפה שנחלוק אמבטיה.

"אני מכבד פרטיות," הוא אמר וצחק, "אבל אם תיכנסי בלי לדפוק, האחריות על מה שתראי כולה שלך!"
כתבתי בצ'אט הקבוצתי שהחוויה הזאת גרמה לי לדחות את חיפוש הדירה, ושאולי יהיה נבון לחכות קצת. אולי אשכיר את הדירה שלי בסופי שבוע דרך Airbnb, ואישן אצל חברים בזמן שאנשים עשירים שאני לא מכירה יריבו או יזדיינו בחדר השינה שלי. אולי אמצא עוד עבודה. אולי ההורים יעזרו לי. בעיקר, לא יכולתי עדיין לדמיין את עצמי עוזבת. השנה סוף-סוף עיצבנו את חדר השינה כמו שצריך, ולאחרונה סיכַּנוּ את העירבון שנתנו ונעצנו שלושה מסמרים בקיר. שניים מהם היו חשופים עכשיו והזדקרו ליד החלון כמו כתבי אישום ממתכת. הבטחתי משהו למקום הזה. אולי לא אוכל לעמוד בכל ההבטחות שלי, אבל את ההבטחה הזאת החלטתי שאנסה לקיים.

נכנסתי שוב לחשבון הבנק שלי והעברתי לבעלת הבית שבעים מסך כל הדולרים שנותרו לי. היא כתבה ואישרה שקיבלה אותם, והוסיפה: מצטערת לשמוע שאת עוברת תקופה קשה. תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר. (: אם תכירי מישהו ותרצי להוסיף אותו לחוזה, העלות תהיה 70 דולר.

אל: This e-mail address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.
מאת: m– –@gmail.com
נשלח: 30 ביולי 2018, 4:12

שלום רב,

אני רוצה להתלונן על מדיניות הטלפון-תחילה, שלדברי הנהג שלכם אריק היא הסטנדרט בכל המשלוחים של טריצה. כפי שאתם רואים בפרופיל הלקוח שלי, לאחרונה אני פעילה מאוד באפליקציה שלכם. לפי בדיקתי, הזמנתי מכם 15 פעמים ב-20 הימים האחרונים, כך שמותר לי לתת קצת ביקורת בונה.

בעיקרון, חשוב מאוד שתיידעו את הלקוחות שאתם מתכוונים להתקשר אליהם לפני שאתם מגיעים. אני גרה בקומת קרקע, ובדרך כלל רואה ושומעת אם מישהו מגיע. אני יוצאת לקראתו, מקבלת את המנה שהזמנתי וחוזרת פנימה בלי שאף אחד מצלצל בפעמון או בטלפון. כמו שאמרתי, עשיתי את זה כמעט כל יום בשלושת השבועות האחרונים, בלי תקריות מיוחדות.

הערב, אחרי שביצעתי הזמנה, נכנסתי למקלחת. אני לא יודעת למה או איך אריק הגיע כל כך מהר, אבל זה קרה דקות ספורות אחרי שפתחתי את המים. לא שמעתי אותו מתקרב בגלל המקלחת, והוא לא צילצל בפעמון, לא צעק ולא שלח הודעה. אבל הוא התקשר לבעלי לשעבר ארבע פעמים והשאיר לו שלוש הודעות קוליות.

מיותר לציין שזה לא אידיאלי, ולמרבה הצער זה לא נגמר בזה. כשהתקשרתי לבעלי לשעבר כדי להתנצל, הוא אמר שזה ממש לא נורא לקבל ארבע שיחות משליח בארבע לפנות בוקר, כי הוא "כבר התרגל", והדבר היחיד שהטריד אותו היה כמות הבשר שאני צורכת. מתברר שאריק לא היה השליח הראשון שהתקשר לפני שצילצל בדלת. למען האמת, כל השליחים שהגיעו לבית שלי מאז הפרידה התקשרו לאקס שלי לפני שצילצלו בדלת. הוא טוען שאחד מהם אפילו אמר שזה "תמיד המבורגר", וזה נשמע לי מאוד לא מקצועי. אין סעיף חשאיות בחוזה ההעסקה שלכם? המשלוחים שלי הם לא עניינו של אף אחד!!!

אני מבקשת שתתקנו את מדיניות הטלפון-תחילה (או לפחות תדגישו אותה באפליקציה), שתסירו את המספר 647-xxx-xxxx מהפרופיל שלי, ותזַכּו אותי ב-15 דולר על עוגמת הנפש. חוץ מזה, אם יש אפשרות להוסיף טיפ לאריק בדיעבד – לא עשיתי את זה בזמן אמת כי הייתי מבולבלת וכעוסה מאוד, ואני ממש מצטערת על זה. אני יודעת שתחום השליחויות פרוץ מאוד, ושאתם לא מרשים לעובדים שלכם להתאגד, משהו שלטווח ארוך הוא חמור הרבה יותר מתקרית ההמבורגר, וחוץ מזה הוא בחור ממש טוב. יש לו מבט אדיב.

תודה שהקדשתם לי מזמנכם. ורק לצורך הבהרה, הכלב שלי נמצא בדיאטה מיוחדת, ומותר לו לצרוך רק בשר טחון. לזה נועדו כל ההמבורגרים.

מרגרט

אל: This e-mail address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.
מאת: m– –@gmail.com
נשלח: 30 ביולי 2018, 4:25

נ.ב. הווטרינר אמר שהכלב שלי צריך לאכול בשעה מסוימת בלילה, ולכן אני מזמינה בשעות מאוחרות. זה לא כל כך נוח, אבל אני מטפלת בו במסירות.

אל: This e-mail address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.
מאת: m– –@gmail.com
נשלח: 30 ביולי 2018, 4:37

תקשיבו, חשבתי על זה קצת, ובאמת לא הייתי צריכה לפנות אליכם. בבקשה אל תעשו בעיות לאריק, זה לא מגיע לו. שלחתי מייל כי רציתי לוודא שאנשים אחרים לא ייפגעו מהמדיניות הזאת, שכפי שהסברתי קודם עלולה לפגוע בהרבה אנשים, או לפחות להרוס להם את היום. הבריאות של הכלב שלי חשובה לי מאוד (אולי יותר מדי, חחח!), ואני רוצה שפוֹז (פקינז מעורב בשנאוצר שהצלתי בפורטו ריקו דרך עמותה) יקבל את כל מה שהוא צריך. בכל אופן, סליחה שהטרדתי אתכם. בבקשה תשתמשו בזיכוי שלי כדי לתת טיפ לאריק, ונסגור עניין.

תודה,

מ'

הסופרמרקט היה שדה מוקשים. וגם בית הקפה האהוב עליי, תחנת התחתית המקומית, והבר שחגגתי בו ימי הולדת מגיל עשרים ושלוש. טורונטו עיר קטנה מדי לגירושים, בחיי. אם אתם גרים בטורונטו והנישואים שלכם מתפרקים, אני ממליצה שתחזיקו מעמד או תעברו דירה.

בהתחלה ניסיתי לחמוק מג'ון (או ממפגש פוטנציאלי איתו) בכך שנשארתי בבית, אבל לאחרונה התחלתי לצאת ולסכן את הלב שלי בכל פעם מחדש. פעם חשבתי שראיתי אותו, והסתתרתי מאחורי שיח כמו גיבורה בקומדיה רומנטית, אם גיבורות בקומדיות רומנטיות היו לובשות טרנינג ישן עם ציור על התחת של פטרייה מפליצה. לא ידעתי אם אני רואה את ג'ון בכל מקום כי אני מתגעגעת אליו, והכמיהה התת-מודעת שלי משנה את הפרצופים של האנשים סביבי, או כי כל גבר שני בין אוסינגטון לדאבֶקוּרט הוא לבן ממוצע בעל זקן חום כהה.

אבל הסופרמרקט היה האִיום הגדול ביותר בחודשים הראשונים, כי לא היה מנוס מללכת לשם, ובימים מסוימים זאת הייתה הפעילות היחידה שלי מחוץ לבית. לפעמים התקלחתי והתייפייפתי מול המראה כאילו הסניף הבינוני של הרשת בהמשך הרחוב הוא מאהב חדש. (הרעיון של מאהב חדש אמיתי לא בא בחשבון כמובן. הרגשתי זקנה מדי ודוחה מדי, והייתי בטוחה שלעולם לא אזכה עוד למגע האהבה. אני אמות לבד, ככל הנראה מוקדם מהצפוי, אולי אפילו מחר.) ולפעמים נראיתי נורא וגם זה היה בסדר.

ההליכה בת חמש הדקות מתחת לעצים ברחוב השקט שלי הייתה ארוכה ואיטית וחשופה. זוגות פגעו ברגשותיי, וגם רווקים שנראו לי מאופסים. גררתי רגליים בכתפיים שפופות, הסתנוורתי מאור השמש, הזעתי בבגדי הפנאי שלי, וקיוויתי שלא אתקל במישהו שאני מכירה. ותמיד, אבל תמיד, נתקלתי במישהו שהכרתי.

למען האמת, קשה מאוד לחיות בווסט-אנד של טורונטו ולחמוק ממפגש לא מתוכנן. קשה עוד יותר לחמוק ממישהו שאת מקווה לא לפגוש. נתקלתי בסטודנטים, קרובים, חברים מהיסודי ועמיתים לעבודה מפעם, ותהיתי בעוגמה אם הם יודעים ולא אכפת להם, יודעים וכן אכפת להם, לא יודעים ורוצים לדעת, או לא יודעים וזה לא מעניין אותם.

כל האפשרויות היו גרועות. אם הם ידעו, נאלצתי להתכונן נפשית למבטי רחמים והטיית ראש מודאגת, ולשאלה "איך את מחזיקה מעמד?" בהגייה איטית במיוחד. החמלה שלהם הייתה נוראית. עוד ועוד נשים אימהיות וגברים חרמנים ומלאי תקווה שלחו יד לכתף שלי וטפחו עליה כאילו הייתי ילדה ששיחקה רע בכדורגל, ולא אישה שכל תוכניותיה לעתיד התנפצו ביום בהיר אחד מעל מנה של פאד תאי בינוני. אם הם לא ידעו, הם שאלו מה שלום ג'ון, ונאלצתי להגיד ש"אנחנו בהפסקה", בנימה ידענית של השלמה עם הגורל, עם נגיעה אירופית.

בעניין הזה חשבתי שיש יתרון לגרושות מבוגרות יותר. קשה להפגין בקיאות בדרכו של עולם ולשפוע השלמה וקבלה אם לא עברת שום חוויה שהפכה אותך לכזאת. רציתי להיראות כמו אישה עצמאית ואסופה, לקחת שאיפה מסיגריה בקטע של אוי, החיים האלה! ולקנח במשהו מגניב כמו טבעת עשן, או סתם לאפר בלי ללכלך. המשפט "אני מתגרשת" גרם לי להרגיש כמו ילדה שמסתובבת בנעליים ענקיות, עם השפתון של אמא מרוח על הפרצוף. לפני שהכרתי את ג'ון התאהבתי רק פעם אחת. היה לי יסוד סביר להניח שנישאר יחד לנצח. כל מפגש כזה חשף את התמימות שלי וקיבע אותי בתוך סד עם השלט: האמינה באמונה שלמה באהבה רומנטית ומחויבות נצחית (בימינו!!!).

הכל טוב / מוניקה הייזי
כנרת זמורה דביר, 2023
תרגום מאנגלית: קטיה בנוביץ'

מוניקה הייזי היא סופרת, תסריטאית ומסאית קנדית. היא כתבה למספר תוכניות קומדיה קנדיות. "הכל טוב" הוא רומן הביכורים שלה