פֶּרֶק מִסֵּפֶר – "מי היא מוֹד דיקסון" מאת אלכסנדרה אנדרוּז

פרק שלישי

הם נכנסו ל"טום אנד ג'רי" ברחוב אליזבת, וסיימון התעקש שיזמינו גינס. "אני חושב ששתיתי בריכות שלמות של גינס כשלמדתי באוקספורד," אמר. "אז היום כשאני שותה, אני מרגיש צעיר." היה לו מבטא כמעט אנגלי. עכשיו היא הבינה למה.

הם מצאו שולחן פנוי מאחור. הם התיישבו זה מול זה, והמשטח הדביק הפריד ביניהם. פלורנס לגמה מהגינס ועיוותה את פניה.

סיימון צחק. "זה טעם נרכש."

"אני לא מבינה את הצורך לנסות לאהוב משהו," התעקשה פלורנס. "אנשים מכריחים את עצמם לגמור ספר שהם לא נהנים ממנו. תעזבו אותו וזהו! לכו תחפשו סיפור אחר!"

"צר לי לבשר לך, אבל נראה לי שאת עובדת בתחום הלא נכון. יש לך מושג כמה ספרים שאני לא אוהב אני נאלץ לקרוא כל שבוע? לברור את התבן מן הבר זאת הגדרת התפקיד."

"אה, אני לא מתעניינת בעריכה," אמרה פלורנס ונופפה בידה בביטול.

"אני רק רוצה להבין משהו," אמר סיימון בחיוך משועשע. "את יודעת שאני הבוס של הבוס שלך, כן? אולי כדאי שתזייפי איזה מינימום של התלהבות מהעבודה שאנחנו משלמים לך לעשות."

פלורנס החזירה לו חיוך. "משום־מה יש לי הרגשה שלא תספר לאף אחד על המפגש הזה, ובמיוחד לא לאגתה."

"אלוהים, שכחתי שאת עובדת עם אגתה הייל. לא, המפגש הזה לא ישעשע אותה. המצפן המוסרי של האישה הזאת זקוק לשימון דחוף."

צחוק של אשם פרץ מזווית פיה של פלורנס. הלעג האגבי לאישה המדורגת מעליה בכל קנה מידה של כוח — הן אישית הן מקצועית — גרם לה מעין סחרחורת.

"טוב, עשינו עסק," אמר סיימון והניח את ידו בקלילות על השולחן. "הלילה הזה יישאר בינינו. אם את מתעקשת."

"לחיי האלמוניות," אמרה פלורנס והרימה את כוסה.

סיימון גמל לה בהנחת יד על ירכה מתחת לשולחן. פלורנס לא הגיבה. אצבעותיו החלו לנוע מעלה באיטיות רבה. הם ישבו והביטו זה בעיניו של זה ללא מילה, בעוד סיימון מלטף אותה באגודלו. איש לא שם לב. רוב הלקוחות התגודדו סביב מסכי הטלוויזיה התלויים על הקיר וצפו במשחק פוטבול.

"בואי נלך לאיזה מקום," אמר סיימון בקול צרוד. פלורנס הינהנה. הם השאירו את הכוסות המלאות על השולחן, והוא אחז בידה והוביל אותה החוצה. משב קר הכה בהם והיא צווחה. סיימון הסיר את צעיפו, כרך אותו פעמיים סביב צווארה וקשר אותו בקשר הדוק.

"יותר טוב?" שאל.

היא הינהנה.

הם ספק הלכו ספק רצו כמה בלוקים צפונה, בראשים מורכנים מפני הרוח, עד שהגיעו למלון בָּאוּארי. השוער פיזר מלח על המדרכה מתוך מְכל פלסטיק גדול. חסר־בית נשען על הבניין וקירקש בספל מלא מטבעות. הצליל הזכיר שיעול של ילד. פלורנס ניסתה להבין מה הוא ממלמל. "אומרים שגברים לא בוכים; גברים בוכים, גברים בוכים."
.
בפנים, פקיד הקבלה העביר באגביות את כרטיס האשראי של סיימון כאילו השעה שתיים בצהריים. אז ככה זה, חשבה פלורנס. היא הניחה שכשלוקחים חדר לפי שעה, צריך להצטייד במשקפיים כהים ושמות בדויים ולשלשל מטבעות כדי שהמיטה תתנועע. אבל נראה שארבע מאות דולר ללילה מגינים על המשלם מפני המוניות שכזאת.

הם עלו במעלית עם אורח נוסף, גבר בגיל העמידה שהתנודד קלות. סיימון חייך אל פלורנס כקושר קשר. הוא הושיט לה את ידו. היא החזירה לו חיוך אבל ניענעה בראשה לשלילה.

החדר היה חשוך. רק צמד מנורות פליז קטנות דלקו לצידי המיטה. פלורנס ניגשה אל אחד מהחלונות הגדולים שחלשו על שניים מהקירות. "הם לא נפתחים עד הסוף," אמרה והעבירה את אצבעותיה על הזגוגית הקרה. הן השאירו ארבע טביעות חרוזיות באדי המים.

"בואי הנה," אמר סיימון, והיא באה.

מי היא מוֹד דיקסון / אלכסנדרה אנדרוּז
כנרת זמורה ביתן, 2023
תרגום מאנגלית: קטיה בנוביץ'
304 עמודים

אלכסנדרה אנדרוּז היא סופרת אמריקאית. "מי היא מוֹד דיקסון" הוא רומן הביכורים שלה