פֶּרֶק מִסֵּפֶר – "משאבי אנוש" מאת שחר קמיניץ

פתרון הוליסטי

המהפכה הגדולה בהבנת נפש האדם יצאה לדרכה ארבע שנים קודם לכן, כשהאביב היה בשיא תהילתו והכול רטט מרוב חיים. הטבע העמיד אז את מופעו המפעים ביותר, עם גודש צבעים עזים, עם קולות זמזום ומשק כנפיים, ועם אבקת פרחים הנישאת ברוח קלה. אלה ניגפו בפני קירות הזכוכית של מגדלי המשרדים וצנחו מובסים לרגליו של השומר בלובּי, אבל משהו מבולמוס ההתחדשות בכל זאת חדר מבעד לחרכים.

בשנים הבאות יסבירו מומחי המיתוג הארגוני למנהלי אינסטָמיינד כי עליהם לכונן מיתולוגיה, וזאת תתחיל באנקדוטה אחת: אתם יודעים שהרעיון למוצר שלנו עלה בזמן שציפורניו של המנכ"ל נצבעו בלק ורוד-פוקסיה? בנסיבות מתאימות יפרוש ברנר את אצבעותיו מול פניו ויעטה מבט מתחטא.

בוקרו של יותם סומך החל דווקא בשרשרת אסונות. בחמישה לשמונה התגלה כי עופרי שכחה ללבוש חולצה לבנה לרגל אחד החגים הבדויים של מערכת החינוך. "משהו עם שיח מכבד," זעפה. זרזיפי ילדים לבנים טפטפו מבנייני כפר סבא הירוקה, מתמזגים לנחלים גואים ההולכים אל בית הספר. יותם הסתייג משכונת מגוריו הענקית שנראה כי הוטלה למקומה בִּן לילה ובנייניה עדיין נבוכים מהזדקרותם הפתאומית. גם ירקוּתָה הממותגת נראתה לו מפוקפקת בהתחשב בכך שהשדות שקדמו לה היו ירוקים בהרבה. גופה של עופרי, אשר תמיד ריחפה בצעדי מחול, התקשח, צעדיה הפכו איטיים ועציים, ויותם הבין ששוב עומד לקרות דבר איום ושוב תהיה זו אשמתו. בשער בית הספר קרא לעבר גבה המתרחק "תזכרי שמה שעושה אותך שונה הוא בדיוק מה שעושה אותך מיוחדת," אבל זכה רק ב"ממש!" נרגן. כעבור כמה דקות הלכו העניינים והסתבכו כשנועה התקשרה. תחת איוּמים הצליחה לבסוף לגרור לגן את גל, ממאן ורדום למחצה, ליום השלישי של כהונתו ככוכב השבוע במסגרת פרויקט העצמת הילד. היום משימתם היתה להציג על לוח גדול את תחומי העניין של הילד. נועה עבדה על הפרויקט בערב הקודם בעוד יותם נשאר עד מאוחר בעבודה, ואחר כך עוד עשתה לגדולה טיפול כינים. הלוח שיווק משפחה נוצצת בהרבה מאשר במציאות, ולא היתה שום אמת בצילום של הילד המחייך מאכיל צבי נחל בבמבה. כשחזר הביתה, נדמה היה ליותם שנדרש ממנו משהו. "אם הורות היתה כוח-על, את היית סופרמן," הכריז, אבל היא לא הגיבה ונדמה לו שנשפה בעוצמה גדולה ממה שמחייבת פליטת תכולת הריאות. בניסיון לטשטש את השגיאה משך את מלאכת תיקון הבאגים עד שהיה כבר מאוחר, נכנס למיטה בזמן שנועה התקלחה וזייף נשימות כבדות של שינה.

עכשיו התקשרה נועה לדווח שהגננת עיקמה את האף, הם הביאו בריסטול והיא התכוונה ללוח פוליגל קשיח, ולכן היא לא תוכל להניח את הלוח לידה בזמן המפגש ולהציגו לילדים. "כמה זה נורא?" שאל, ונועה ענתה שהגננת אמרה שיסתדרו איכשהו, אבל ה"איכשהו" נשמע לה חמוץ. "חבל," הוסיפה, "עבדתי שעות אתמול ובסוף היא לא תשתמש בזה." מהשתיקה שנמשכה כמה שניות יכול היה להסיק מסקנות שונות, חלקן סותרות. אולי זה גילוי קרבה, הזדמנות ללעוג יחד לדמות טרחנית, או דווקא ציפייה שיציע גיחה לחנות מכשירי הכתיבה וביקורת על סדרי העדיפויות שלו. "את יודעת, אף פעם לא אהבתי אנשים שתובעים מאחרים יותר ממה שהם תובעים מעצמם," הכריע לבסוף.

"ומה עם היום הולדת? טיפלת בזה כבר?" הנחיתה נועה מכה ניצחת.

אימה נפלה על יותם. זמן רב דחה את שיחת הטלפון אל עידוֹ-רֶה-מִי, מלך מפעילי ימי ההולדת בשרון הדרומי, אשר מנגיש לילדים תכנים איכותיים בצורה כיפית. עידו הוא אולי האחרון בעולם שאינו מתַקשר בהודעות כתובות וצריך לקבוע איתו טלפונית לפחות שנה מראש בעוד גל יחגוג בעוד שישה חודשים, באוקטובר. השיחה עוררה ביותם רתיעה עמוקה. כמה פעמים כבר קירב את ידו אל המכשיר במחוות חיוג נטולת כנות, ונסוג. לא היה לו ספק שנועה בחוכמתה זיהתה את חולשתו ולכן הטילה עליו את השיחה, בעוד היא עצמה היתה יכולה לסיים את הפרשה בקלות.

"אני לא מבינה, זה למעלה מיכולתך?"

רטט קל חלף מתחת לעינו הימנית. שאלות, כך חשב, הן בעצם מסווה להצהרה כלשהי של השואל.

תמיד הרגיש במרחק שבינו ובין העולם, והדיבור השנוא חשף את המרחק במלואו. מאחורי כל כלל שנדמה שפענח הסתתרו עשרה חשובים וערמומיים ממנו. הקושי, בסופו של דבר, טמון בחישוב ההסתברויות ובניהול סיכונים. במחוון השטני של התקשורת עם הזולת נותרה למחוג גזרה ירוקה זעומה משני צידי התחום האדום, ולפעמים נראה שהתאפסה לחלוטין.

לכן פיתח את עקרון ההסתמכות, כך קרא לו. הוא שינן משפטים מוצלחים מתוך דיאלוגים בסדרות טלוויזיה, בעיקר דרמות אמריקאיות. סדרות ערפדים וזומבים נטו להתאים פחות, וכך גם כל דבר בריטי מדי. דברים שנאמרו בפנים חמורות או לאחר הפוגת הרהור היו המוצלחים ביותר. ניסוחים כלליים על החיים תמיד עבדו היטב. אלפי אמירות כבר קוטלגו במוחו בהתאמה למגוון מקרים, ואת אלה שלף במהירות מבסיס הנתונים, לאחר ניתוח ההֶקשר. השיטה התבססה על היגיון מוצק. כותבי הסדרות פועלים בתחום תחרותי וכמהים להצלחה מסחרית, חשב, ולכן אמונים על איסוף המילים הטובות ביותר בעולם. ובאמת נראה היה שאנשים מחבבים אותו ורוצים להיות בקרבתו. חוץ מאשתו.

"אדם הוא סך כל החובות שלו. תשאירי את זה בידיים שלי," הכריז בחגיגיות.

"מה כל כך קשה? אתה יודע כמה יום ההולדת הזה חשוב לגל."

יותם שתק.

"טוב, ביי," ניתקה נועה.

במשרד צנח בגניחה אל הכיסא שחיבק אותו בזרועות פלסטיק שחורות. הוא חיבר את הלפטופ, העלה על המסך את הקוד שעליו עבד בימים האחרונים ורוגע נפל עליו. באופן פלאי היה התִכנות טבוע בו, ומדי פעם נזכר והופתע מכך כי ההצטיינות היתה עדיין זרה לו, כמו שֶתֶל שנקלט היטב אבל ממשיך לאותת על קיומו במיחושים קלים. הוא היה שליט נאור של שורות הקוד והכיר את רגשותיהן הכמוסים. בלי כל מאמץ חש את הכרת הטובה שלהן על מהלך תכנותי מעודן העושה מרובה בעזרת מועט, את התקלות שהן מייצרות במחאה על טיפול רשלני, את האדוות הקלות שפונקציות מעוררות בהפעילן זו את זו, ואת המלאוּת הרכה והמנומנמת של מערך טעון בנתונים. מקשי המקלדת הגיבו למגע אצבעותיו בהיענות קפיצית נלהבת עד להתמזגות המוכרת, כשאי אפשר להבחין אם הוא מוביל אותם או הם מניעים את ידיו. חוּמָם טיפס במעלה גופו לעבר כתפיו, צווארו וראשו ושאב אליו את כל עלבונות הבוקר. דרך שורות הקוד דיבר אל העולם, וחיי הבית העוינים נדחקו לאחור והפכו להמיה עמומה, כמו סופה מרוחקת.

הוא לא רצה דבר מלבד להיות כאן: בתאגיד גלובלי ששמו קצר ונמרץ המתמחה בניהול קשרי לקוחות. יותם רתם את שורות הקוד שלו כדי לנתח מיליארדי שיחות של אנשי מכירות עם לקוחות ולדלות מהן את נוסחי השיחה המדויקים שימקסמו את הכנסות הסַפָּק. התוכנה שכתב מייצרת לתאגיד הכנסות של מאות מיליוני דולרים בשנה, טרחו המנהלים להדגיש באוזניו בשיחות ההערכה החצי-שנתיות, ואפילו חישבו ומצאו שכל הקשת מקלדת שלו מייצרת יותר מאלף דולר, אבל למספרים לא היתה כל חשיבות בעיניו. הוא נלחם בחוסר הפשר של העולם והפך אותו למקום טוב יותר. מבלי שביקש העלו בהתמדה את שכרו, וזה כבר היה גדול פי שישה מזה של אביו המורה לתנ"ך. בכל ארוחת שבת התכווץ יותם כשראה את עפעפיו של אביו צונחים עוד מעט ממשאם של הורים נרגנים ושל תלמידים חצופים, בעוד הוא משדל את יותם בהנאה משונה לספר לו שוב כמה הוא משתכר, מתעקש לשמוע בבירור את המספר, וכמה זה יוצא בנטו, ומוודא שזה לא כולל את האופציות ואת הבונוסים ואת הארוחות, ואז מהמהם, "כן, כן," כמו מאשש מחדש השערה סודית. בכל ערב שבת יותם חוזר בתחושת אשמה לביתו, אל השפע שהושג בקלות ובעונג רבים כל כך, אבל האשמה הזאת מתפוגגת במהירות.

על אחד המסכים שבשולחן העבודה שלו נגלל כל העת שטף שיחות מרחבי העולם, ויותם הקפיא אותו לרגע בלחיצת מקש. לקוח של חברת סלולר אמריקאית מאיים בבוטות לא לחדש את החוזה. התוכנה מנחה, בוודאות של למעלה מתשעים וחמישה אחוז: יש להשתמש כמה פעמים במילה "גבר", לספר בדיחה גסה, להציע הנחה סודית שאף לקוח אחר לא מקבל ולדחוף חבילה של שבעים וחמישה דולר לחודש ללא אפשרות ביטול. עוד אי הבנה מטופשת נחסכה ויותם גנח בהנאה.

פתאום נזכר שקבע עם ברנר בערב. לפני כמה חודשים נכנס הדיבוק בעמיתו הגבוה שהתפטר בלי התרעה וחיפש רעיון לסטארט-אפ. ברנר השתנה במהירות ויותם הבין פחות ופחות על מה הוא מדבר, אך התבייש לשאול. היו לו דעות נחרצות על מֶרִיטוֹקְרָטיה, שלטון המוכשרים, ועל כך שבדורנו אלה הם היזמים הטכנולוגיים. בסופו של דבר, ניטשה צדק, העיר ברנר יום אחד. הרעיונות שציטט הגיעו מחברים חדשים שנודעו רק בשמם הפרטי, כמו כוכבי רוק: ג'ף, מארק, לארי, סטיב. הוא שהה במקומות מסתוריים שנקראו מאיצים וחממות וסיפר בהתלהבות על סיעורי מוחות, אי-כנסים, הָקָאתונים, מיט-אפּים וספיד-דייטים עם אנג'לים על הבר. עגת המהנדסים הצחיחה שלו הועשרה בפרדיגמות, בסינרגיות ובמינוף. בה בעת הלך ודמה מראהו לנביא סגפן ומאחר שהיה תמיד רעב דמיין יותם כי הוא ניזון מעץ חרובים גדול בעודו הוגה בסטארט-אפ העתידי שלו.

בשעות שנותרו יותם תכנת בהתלהבות, סיים לפני הצהריים את כל המטלות ופנה לראש הצוות כדי לקבל מנה נוספת. המשימות, כמו סיפוריה של שחרזאדה, השאירו אותו בחיים יום אחרי יום. מדי שעה עגולה צעד אל המטבחון, בנתיב נמלים שכבשו רגליו בשטיח יום יום, מאתיים ושישים ימי עבודה בשנה בניכוי חופשות שאותן השתדל שלא לקחת, ושל ימי מחלה שגם אותם נטה להעביר במשרד. אחר כך הפסיד בטורניר כדורגל שולחן והצטרף לקבוצה צוהלת שניסתה לצלות מרשמלו על מכסה המתכת הלוהט של נתב הרשת האלחוטית. בדרך חזרה לשולחן ראה חבורה אחרת מסתודדת, הוא סטה לעברם וגילה שהתקינו אפליקציה שבה אפשר להרכיב פנים של נשים מהמשרד על גוף של שחקניות פורנו ולדרג את הסרטון המתקבל. אלה היו טקסים רבי חשיבות, שבוצעו באדיקות בכל החברות הטכנולוגיות. נראה שהמהנדסים נדרשו לחזור להיות ילדים בני עשר כדי להטעין את הליבידו התכנותי שלהם, ולאושרו של יותם זה בדיוק הגיל שבו הרגיש כשיר, אהוב ומובן.

המשרד עטף והזין אותו כמו רחם. כאן בפנים נדרש ממנו בדיוק מה שידע לספק, החוקים מעטים וקלים לשינון והצטיינותו כיפרה על כל מעידה אפשרית, בעוד שם בחוץ התמקד בהישרדות ובכל זאת הרבה לטעות. החוץ העוין, השנוא, החצצי. ארץ הבולענים. היה עליו לצמצם את נוכחותו בחוץ ככל יכולתו.

מעט אחרי שש יצא יותם בחוסר רצון מהמשרד, סופג בדרכו הערות עוקצניות: "מה קרה? אתה חולה? חצי יום עבודה?"

משאבי אנוש / שחר קמיניץ
כנרת זמורה דביר, 2023
336 עמודים

שחר קמיניץ הוא יזם הייטק וסופר ישראלי. הוא הקים את חברות ההייטק וורקלייט ואינסרט. "יחסי אנוש" הוא רומן הביכורים שלו