פֶּרֶק מִסֵּפֶר – "ציפורים בעמק" מאת שרה גלב

אבשלום וסופי נפגשו בקצה האחר של העולם. נראה שהגורל בחר בית גידול מתאים לאהבתם, כציפור הבונה את הקן שלה הרחק מן הסכנה, גבוה, בצמרות העצים. המקום שנבחר היה לא רק שטוף שמש ועמוס במשקעים, אלא גם רחוק מספיק מכוחות חזקים, מאפשר להם זמן לשקוד על נבט הקשר העדין, הרופף, ורק כאשר יהיה איתן דיו יוכלו לחזור לארץ הקודש ולהתפאר בו.

אחרי הצבא סופי נסעה לדרום אמריקה, לטיול תרמילים. בדמיון שלה אהבה מסעות והרפתקאות, אבל במציאות חששה משינויים ורצתה תמיד לשמר את המצב הקיים. הזמן המתקדם והצורך לפעול על פיו הבעיתו אותה. למרות גילה הצעיר היא חששה מזקנה, אם היה אפשר להתחבא מהזמן או לשכב עליו ולעצור אותו בגופה, היתה עושה כן. היה לה קשה לעזוב את הבית, ובעיקר את אחיה התאום בנימין. הם תמיד היו כרוכים זה בזו כמו ילדי מלחמה, לא היה לה שום מושג איך לחיות לבד. זו היתה פרידתם הראשונה. שניהם, כמו תמיד, ידעו להסתיר היטב את חרדתם הגדולה. אחד מהשני, ואפילו מפני עצמם.

סופי יצאה לטיול שלה והוא נסע לאמריקה, להגשים קריירה אקדמית. הם המשיכו את החלוקה הטבעית שליוותה אותם תמיד. הוא עמוק וחכם והיא קלילה ושמחה. מריה ויחזקאל היו אדישים לנסיעתה. "שלא תהיי כמו כל הישראלים הפתטיים האלה שחוזרים אחרי טיול מצ'וקמק של בקושי חצי שנה," היה הדבר היחיד שמריה אמרה. אף אחד מהם לא שיער שהיה לסופי מניע נסתר, אפלולי ובוהק, סודי אך נחוש. היא ידעה שאל מי שהיתה פעם אין לה שום כוונה לחזור. בנסיעה הגדולה מעבר לים סופי זיהתה הזדמנות א"ד גורדונית ממש. היא היתה להוטה ליצור אדם חדש, טוב יותר. בשבילה זה לא יהיה סתם טיול רגיל, היא ידעה שמשהו מהותי, גדול, חייב לקרות לה, כי היא חייבת למלא את החלל האדיר שבתוכה. סופי ציפתה להתגלות נדיבה שתראה לה את הדרך אל זהותה החדשה. היא היתה אחוזת אימה.

סופי נחתה ביבשת הלטינית החמימה, הטבע הפלאי הקיף אותה, רוקד בחושניות להוטה, וזרזיפים של קסם אינדיאני חדרו לנקבוביות העור. אנשי ההרים, נמוכים, עם תווים מסותתים ומחויכים, הסבירו פנים ומוזיקת חלילים שמחה ליוותה כל תנועה. העולם החדש שנפרש אליה נצץ מגודש של אפשרויות ועורר בה סקרנות ופחד. מעולם סגור ובודד היא נזרקה לחיים מלאי פיתויים, ממש אשכולות עסיסיים, כמו חולד עיוור מחוץ למחילתו. כלפי חוץ היא סיגלה לעצמה במהירות התנהלות מלאת ביטחון, כזו שיודעת בדיוק מה היא רוצה, ודאגה לפזר חיוכים לכל עבר. היא ידעה ללבוש פנים נטולות דאגה, להסתיר את הפירורים האבודים של נשמתה. אפילו בפני עצמה לא הודתה שהיא בסך הכול חיפשה גבר שיסלול את דרכה, בטיול ובחיים. הרי גדלה בבית פמיניסטי, אמה מעולם לא לבשה חזייה, והתפלצה כשגילתה שסופי מגלחת את בתי השחי בסכין הגילוח החלודה של אביה. "כל הגברים הם fuckers," אמרה לסופי. "אף פעם אי אפשר לסמוך עליהם." וכשסופי שאלה בחשש אם גם אבא כזה, היתה מתחמקת מתשובה ישירה ואומרת שכל הקונספט של רגשות בין גבר לאישה הוא המצאה ושאין דבר כזה אהבה, זה bullshit.

אבל סופי לא היתה שותפה לביקורת הגורפת על המין הגברי. אמנם היו לה חלומות להפוך לצלמת, או עיתונאית, לטייל במשך שנים, ללמוד סלסה וספרדית, אבל עמוק בפנים היה לה ברור שלבד היא לא יכולה. אף פעם לא היה לסופי בן זוג חוץ מאחיה התאום בנימין, אבל היא ידעה שדווקא משם תבוא הישועה. הדבר היחיד שהיתה צריכה להשתחרר ממנו היה הקרום הזה שהפריד בין מי שהיתה ובין מי שרצתה להיות. סופי רצתה להפוך לאישה אמיתית בלי שאף אחד ידע שהיא בתולה. הבתולים היו עלבון. עדות אחרונה לבדידות שלה.

הטיול של סופי באמת היה מוצלח לכאורה, הבריק כמו פרוספקט של סוכנות נסיעות, כך בדיוק אמור להיראות טיול. נופים מרהיבים, מקומות חדשים והמון מטיילים ידידותיים. היא נופפה לשלום ברחובות הערים – מה נשמע, מה העניינים, לאן אתם ממשיכים? היא התענגה על תשומת הלב ופיזרה שמחה מתפרצת. מחיים בשוליים העולם לפתע נפתח לקראתה, התמלא בשלל אנשים ואפשרויות. אבל משהו בכל זאת התכווץ בה, מובך. בדמיונה תיכננה טיול אחר, מקורי יותר, פרוע, שבו תגיע למקומות נידחים, תגלה משהו משמעותי, ואולי תפגוש בריטי ותעבור לגור איתו באירופה. אבל בסופו של דבר היא צפה ללא מטרה בזרם המטיילים ששטים לאותו מקום, שוצפים ומגעגעים בקול רם במסלול טיול בינוני שבוודאי היה מטריד את אמה. הם טיילו בעולם רגע לפני שיתחילו את החיים האמיתיים, אבל לה לא היתה שום תוכנית לחיים.

סופי ניסתה לנחם את עצמה בהבטחה שזה זמני, עדיין היתה חדורת אמונה ומודעת לכך שהיא בדרך, חושיה היו פתוחים לרווחה בגישוש מתמיד אחר ההצלה, והיא חיפשה את הגבר הנכון בשבילה. בעיקר היא חיפשה קשר שלא יכלול כאב וחולשות. ואז היא נתקלה באבשלום.

היא פגשה בו בדיסקוטק של מטיילים והביטה בו מרותקת, רוקד וסביבו מעגל של נשים אירופאיות, מצליחה לחוש בו גם כשהיה מאחוריה, הריחה את ריח בשרו, כאילו צלעותיו נצלו על מדורה. מחוג חשמלי רישרש בגופה וגרם לה להדגיש את תנועות הריקוד שלה, גופה הזדקף כקוברה לקצב נגינת חליל הודי. אבשלום היה זה שניגש אליה. בנחישות גמלונית, חשב לרגע שאינה ישראלית, הוא הקפיד אז להתרחק מישראלים כאילו היו מצורעים מידבקים, שקד על טיולו פורץ הדרך, בז להתנהלות העדרית שלהם, דואג להדגיש את עליונותו.

הוא פנה אליה באנגלית מתאמצת, "כמה זמן את כבר מטיילת?" שאל. היא שמחה שבחר לפנות אליה, צעד עד אליה ופתח את פיו העגול. לרגע היה נדמה לה שתלתליו מלאים ברגבי אדמה, היא הצליחה להריח ריח של קרקע, לחה ופורייה. יציבה. למרות ביטחונו המופרז, אפה הרָגיש קלט בו גם חולשה מטרידה. היא ענתה לו בעברית והביטה בעיניו החומות כמחפשת בהן אופק. אבל באותה נשימה דאגה להכפיש אותו בראשה, רידדה אותו כבצק דקיק, בשל היותו מחוזר היא מנתה את פגמיו האפשריים מחשש של דחייה. אבשלום סיפר לה על טיול האלפקות הנועז שעשה בהרים, ונראה מפתה כמו פרסומת לסיגריות ששלחו זרועות נסתרות אל התת-מודע. הנה, היה אפשר לשמוע את רחש הפרסות הרכות. "חודשיים בטבע הפראי, באזורים לא מתוירים, מזל שאני יודע ספרדית," אמר. סופי הרכינה את ראשה בבושה משתקת, זה בדיוק הטיול שרצתה.

אבשלום אמר שהוא ממשיך צפונה, והיא אמרה שהיא בינתיים כאן, ושלקראת החורף תיסע דרומה. היא הביטה אחריו מבולבלת. רק אחרי שנעלם, החלה סופי לטעום את מרירות האכזבה צורבת את הגרון. איך פיספסתי אותו, קוננה, רגשותיה תמיד התעכבו וחיכו להוראה שכלתנית מצדה, שלא פעם ניתנה רק לאחר שריקת הסיום. הכאב גדל בעיקר לנוכח המצב. הטיול שלה היה בנאלי, חיוור, דרך במקום. זה לא שהיא סבלה, איך אפשר לסבול בחיי מטייל חסרי דאגות, היא רק חששה – מה בדיוק אני עושה. ואבשלום היה הזדמנות. אבל היא החמיצה אותה.

בינתיים המשיכה לבלות עם חבורות של בני ארצה, הקשיבה איתם למוזיקה שלא זיהתה כי בבית שלה האזינו רק לרוק אמריקאי, ראתה איתם סרט ישראלי ישן שכולם הכירו והיא אפילו לא שמעה עליו. כולם דיקלמו דיאלוגים שלמים, והיא ניסתה לפחות לצחוק במקומות הנכונים כדי שלא יבחינו בזרותה. כשהיו יושבים יחד במסעדה זו או אחרת ומזמינים שניצל ענקי או קציצות ברוטב, בעוד האחרים התלוננו והתגעגעו לשניצל של אמא, היא לא גילתה שאצלה בבית לא היה כזה. היא שתקה וטרפה בהנאה חרישית. הגוף שלה תמיד זכר את הרעב.

מריה אהבה אוכל, אבל לא אהבה להתעסק איתו, לא לקנות ולא לבשל, ובכלל שנאה את המטבח וטענה שהשהות בו היא בזבוז זמן. כשכבר נכנסה אליו, הוא הפך לשדה קרב ולעתים נשמעו קללות ורעש של כלים מתנפצים. כך יצא שסופי ובנימין היו רעבים. מריה התגאתה בפני אנשים שהיא גידלה את ילדיה על מעט מאוד, והתנגדה לכל עניין ההאבסה הזאת, בחגים ובכלל, שגרמה לאנשים להיות שמנים, ובגלל זה הם גם לא עשו מספיק ספורט. מריה טענה שזו בעיה של העם המתוסבך הזה, ולכן בזה להתעסקות היהודית האובססיבית באוכל. היא תיארה בהתנשאות את המבנה הכבד של הגוף השמי, שמחה לתת כדוגמה את משפחתו של יחזקאל, בעלת נטייה ברורה לעגלגלות, אנשים שלדבריה תמיד היו בדיאטה, אבל אכלו בלי הפסקה.

סופי ובנימין לעתים היו כל כך רעבים לאוכל חם ואמיתי, שבילי רוק כמעט טיפטפו מפיהם, עד שהסכימו או סירבו ללכת עם הוריהם לבקר חברים או בני משפחה לפי הסיכויים לאכול משהו טעים. מריה זילזלה בגרגרנות שלהם, מאוכזבת, אבל כשבעצמה נתקלה באוכל, בעיקר כזה שלא עלה כסף, היתה מתנפלת עליו כמו גמל שמצא מקור מים לאחר שבוע ימים. פעם, ברגע נדיר, הלכו לאכול קינוח במסעדה והמתינו לשולחן שיתפנה. על שולחן סמוך אליהם נותר פאי פקאן אכול למחצה מארוחה של משפחה אחרת. מריה אכלה אותו בתאוותנות וללא כל בושה. "מי משאיר פאי כזה," אמרה בקול רם לילדיה הנבוכים. "זה טעים כמו באמריקה."

בחלומותיה ראתה סופי בשר, אורז, ארוחות חמות. היא התפלאה כשראתה אימהות מדרבנות ילדים סרבנים לאכול, דוחפות לפיהם חתיכות עוף כאילו היו גוזלים. סופי היתה מביטה בהם בערגה, הרוק מציף את פיה, דמיינה איך חתיכת העוף מחליקה בגרונה. אם במקרה נתקלה באוכל, אושרה לא ידע גבול. זה היה כמו התגשמות משאלה לאחר נפילת כוכב. הבטן היתה רוקדת ומקפצת, והיא היתה חוטפת בבהלה, במהירות, לפני שייגמר. החושים והגוף פיתחו שיטות, חידדו מיומנויות, הידיים נעשו זריזות מאוד, והיא ידעה להחביא אוכל בכיסים בלי שאף אחד יראה, להסתיר מזון בפה ולדבר כרגיל. מגיל צעיר ניצלה הזדמנויות, הציצה במקררים של אחרים, פתחה אותם מהר, הלב פעם בלחץ, שלא יגיע מישהו.

כשהיו מגיעים לביקור אצל סבא וסבתא בקיבוץ, היו מעמיסים על הצלחת הררים של אוכל חם מן המגשים העמוסים בחדר האוכל. סבתא שלהם קלטה את הרעב וניסתה לרמוז למריה, בחשש, שנראה לה שהילדים לא אוכלים מספיק. אבל מריה הדפה אותה מיד, טענה שזה קשור לתסביך שואה של היהודים, ושילדים מפונקים ושבעים הם יותר חולניים. זה היה חלק ממתח דק שתמיד פיעפע, לפעמים בעדינות תת-קרקעית, לעתים בהתפרצות גדולה, בין אמה למשפחתו של אביה, ואולי בין מריה ליהודים. לעתים כשהיה סביבה קהל, היא היתה אומרת שיכלה לכתוב ספר רב-מכר על איך לגדל ילדים בריאים ורזים ולא מפונקים, והיתה מוסיפה בשקט, ילדים מדהימים, ובנימין וסופי היו מציצים בה מופתעים, חיוך דק של גאווה האיר את פניהם הקטנות, כי הם לא האמינו שכך אמם חושבת עליהם, והם בוודאי לא האמינו שהם כאלה.

מדי פעם מריה ניסתה לבשל, והם היו אומרים לה שזה טעים נורא. גם אם העוף היה ורוד מבפנים או מפוחם ומכווץ, תפוחי האדמה קשים והגבינה חמוצה. כשבנימין התלונן פעם על עודף מלח באוכל ועיווה את פרצופו, מריה חטפה את הצלחת שלו, הטיחה אותה בכיור ואמרה באנגלית מאיימת, "אם אתה לא רוצה, אל תאכל," ויותר לא היו הערות סביב השולחן.

לקראת ינואר הגל הישראלי המשיך דרומה, אבל קול פנימי הוציא את סופי מהלהקה ועורר בה עצמאות חדשה, והיא נסעה מזרחה, למקום שבו ההרים משתפלים אל יערות העד. הטרופיות החמה חדרה לראשה כמו משקה חריף, ושפע המים והירוק העז עוררו אותה. היא נהנתה לשוטט בעיירה הקטנה ששכנה בין פיתוליו האיטיים של נהר אדיר. היא נסעה על טוסטוס בגשם השוטף, שברגע אחד הפך את האדמה לבוץ צבעוני, שתתה קפה בכיכר המעולפת בשעת סיאסטה, הציצה לתוך אפלולית הכנסייה והתמכרה לנידחות המאובקת.

בבוקר של שמש צוהלת יצאה לכמה ימי שיט עם מדריך מקומי והמאהבת שלו בסירה קטנה רעועה במורד הנהר. סופי שמחה בטבע, דגה פיראנות, החזיקה בידיה תנינים קטנים ונגסה בבננות בר מתקתקות. היופי זהר סביבה ועטף אותה בלחות מגוננת. המים והשמש הקפידו ללטפה מכל עבר, והיא הרגישה רגועה ומוגנת. שייכת. לטבע.

בערב שבו חזרה לעיירה, היא יצאה לדיסקוטק המקומי כמו נחושה להוכיח משהו, אולי לחברים שאיתה או לעצמה, בעקשנות היא השאירה מאחור את החיבור השלם לטבע, שוב היתה דליפה בתוכה והיא התרוקנה, נזקקת לעירוי מיידי, אצלה הכול היה ארעי. על רחבת הריקודים המאולתרת פגשה בגבר אינדיאני, גבר בלי פנים. סופי נמשכה אליו למרות הדחייה הברורה, לא משיכה פיזית אלא משיכה הכרוכה בכוח גדול בהרבה, בולעני, הנה סוף-סוף מישהו מגלה בה עניין והיא השתכרה מהתחושה. סופי רקדה עמו, מתגפפת, מול עיניים שחורות מקומיות מופתעות, מחייכת לעצמה בגאווה, מתמסרת להפקה, הנה היא אישה חושנית ומנוסה, משוחררת, והיא טילטלה את רעמתה האדומה שכולם יראו כמה היא חיה. המוח שלה עבד בינתיים, טווה יפה את הסיפור. זה עומד להיות סיפור טוב, אמרה לעצמה, סיפור על ילדת פרחים שהתערבבה עם המקומיים ללא שמץ קולוניאליות. ולמרות שהיתה חסרת כל ניסיון מיני, היא כבר התמזגה, נשפכה כמו חלב לקפה, אל תוך הדמות שחשבה שכדאי לה להיות. אמה בוודאי תהיה גאה, תמיד אמרה שאסור אף פעם להפלות מישהו על רקע דת או גזע, אולי רק אפליה הפוכה. מבחינת אמה, הדבר הכי חשוב היה לערבב את הגנים. זה היה אחד מהמונולוגים המפורסמים שלה, והיא אהבה לרקוח זיווגים נדירים, כמו מדען גנטי משוגע, מבחנות הזרע ריקדו ללא שליטה, ואנשים הביטו בה, השתאו מתוך חרדה שמרנית על מפעל הזיווג, והיא דאגה להדגיש שהיא מקווה שילדיה ילכו באותה דרך, חושפת את חלומה שסופי תתחתן עם איש ממוצא אתני אחר. העדיפות הראשונה היתה כמובן ערבי, כדי שתוכל לתרום משהו לשלום.

מריה תמיד היתה בעד מיעוטים מדוכאים, כעסה על ממשלות וגנרלים שניצלו בערמומיות את החלש, וכמה שהיתה קשוחה וקשה כלפי עצמה ומשפחתה, היא לא יכלה לשאת אי-צדק, ולכן תמיד צידדה באנדרדוג. היא ניהלה ויכוחים קשים ואלימים. למעשה, היתה נגד כולם, בעוצמה של נביא זעם רשפה אש והקפידה להטיח ב"יהודים" את מה שהם לא רצו לשמוע, מעדיפים להתעטף בגלימת הקורבן הנצחי שגוננה עליהם מפני מציאות מעשיהם. לכן היא הצטרפה לארגוני שמאל קיצוניים ונהגה ללכת בהתרגשות רבה להפגנות נגד הממשלה. היא במיוחד התלהבה כשהיו שוטרים בסביבה, ואז ניסתה לעורר מהומות והביטה באכזבה ובלגלוג באנשים העדינים הממושקפים שהקיפו אותה, חבריה לאידיאולוגיה שנלחצו מהתנהגותה הפרועה ולא נסחפו אחריה, והיא אמרה להם, "עם הפגנות כאלה מלחמת וייטנאם עדיין היתה נמשכת." בנימין וסופי הקטנים באו איתה להפגנות, ופעם אחת ראו אותה מרימה את חולצתה וחושפת אל מול פני השוטרים ההמומים את שדיה הקטנים.

מול הזר השחום הרגישה סופי אמיצה ומפתה. היא כבר הבינה שהוא האיש בשבילה, זה שיגאל אותה מבתוליה. איתו לא תצטרך להתעכב על האמת העמוקה, והוא יעזור לה להיות מוכנה לגבר הנכון שאיתו המין יסתדר בקלות ויגרום לה עונג. העכשיו אצל סופי תמיד היה אחר כך. הנה, כבר גילתה ששמו חסוס, וגם סיפרה על עצמה מעט בספרדית הקלוקלת שלה. החומרים הדלים הספיקו לתסריט זול של סיפור אהבה או לפחות לסצנת תשוקה מזויפת. היא מסרה לו את גופה בנחישות, מדחיקה את הרתיעה הפתאומית שעלתה בה, מקפידה לטשטש את פניו ולהדגיש רק את הגוף הגדול, שומרת על גבול רופף. לפחות בראש. היא שמחה לשלם מה שצריך בשביל אשליה, נכנסת יפה לתפקיד, בטבעיות מלאת שליטה. גופה גלש נטול מאמץ במצוק, כמו פועל מעצמו, העיניים כבר לא ראו והעור לא חש דבר, השפתיים נפערו במוכניות מדויקת, והידיים נמתחו ברגע הנכון וליפפו את הגוף הגברי הכהה שנאנח בתשוקה נוכרית, שהתגברה בזמן שהיא כרעה על ברכיה ועינגה אותו. כשהזר חדר אליה וקרע את בשרה הרך, גופה כבר פרח והתעופף רחוק על גב של ציפור. עיניה הביטו הרחק אל הירח ששט מעל לעצים השקטים הכפופים במבוכה, אוזניה הגדולות עקבו אחר תזמורת נרגשת של צרצרים שחגגו את מלאותו. חושיה התחדדו והקשיבו לנחמתו של הטבע. והנה הירח חייך אליה, זוהר בתמימות נקייה. כמה יפה הירח, היא לחשה לעצמה מחשבה מרגיעה.

למחרת החליטה לנסוע לעיר האינקה העתיקה. בית החרושת שבראשה עדיין עמל על המוצר הסופי שעיבד מאירועי האתמול. אמנם בנקודה לא ברורה בגוף היתה לה בחילה, ובכל זאת היא בעיקר התרגשה שהפעם הראשונה מאחוריה, והיא היתה משוכנעת,

או לפחות קיוותה, שבפעם הבאה תחווה תשוקה אמיתית, כמו שחלמה. למרות רעש מחשבותיה הצליחה לשמוע מישהו אומר שהבחור שטייל על אלפקות עומד גם הוא להגיע לעיר. פיסת המידע נקלטה באוזנה הכרויה, מין חיידק טורף שהשתכן בגוף וספח אליו במהירות את העצמות ושאר האיברים, בולע הכול ומצית תנועה אדירה. כמו סוריקטה חדת חושים ריחרחה באוויר, נחירי האף התרחבו בשובל ורוד והרוח שרה, מרמזת בליטוף מעודד. תנורי הלב התמלאו בפחם שייצר אש פנימית חמה. היא חשה ששטיח מעופף עומד לשאת אותה אל האופציה הנכספת ויחלץ אותה משיממון הטיול.

היא כבר היתה מאוהבת. עבורה היה זה מתקבל על הדעת ואפילו נכון להתאהב במי שבקושי הכירה, במי שהיה רחוק ממנה. להתאהב כמביטה מבחוץ, ולהמשיך להסתתר בקן הנעים של הדמיון, שבו הכול בשליטתה. בלבה כבר רקחה את סיפורם המשותף, מתקתק כמו ריבה, נטול קשיים ואכזבות. היא ניסרה ושייפה את דמותו ואת דמותה, התאימה יפה את כל החלקים, עד שהכול הושלם ונעשה רהיט נוח מאוד. והנה במיוחד בשביל זה הפכה בן לילה, אפילו פחות, לאישה מינית ומנוסה.

בשעת דמדומים, כשהאוטובוס עצר בכיכר העיר העתיקה, כבר היה לה ברור – אני ואבשלום נהיה יחד. אמנם היא לא ידעה מי הוא וגם לא ממש זכרה איך הוא נראה, אבל זה לא שינה דבר. ההחלטה כבר התקבלה, והיה לה כוח לממש אותה כמו לדרקון קדום.

סופי נתקלה בו בכניסה לאכסניית המטיילים, הביטה בפניו בקור רוח שהסתיר איברים גועשים כמפלים מתנפצים. כשלחצה את ידו בברכה, עיניה הירוקות פגשו במבטו החום והיא הישירה מבט אל עתידה המובטח. אבשלום הביט בה באדישות, ספון ביופיו המגונן. הוא לא הבין את משמעות המפגש הגורלי, והיא חשבה שתמימותו מכמירת לב.

אבשלום מיד מצא חן בעיני סופי. הרי כבר הכינה את רגשותיה מראש, כמו כריך לדרך עם ממרח עסיסי. כל הטיול שלה, העבר שלה והעתיד – התאחדו, כמו נחלים שנאספו לדלתא שופעת, כי לרגע הזה הדברים הובילו, חייה חיכו לה, והיא עמדה בתחנה והאוטובוס עצר לאסוף אותה אליהם.

בערב, באכסניה, אבשלום סיפר לה על נפלאות הטיול שלו, שילב פרטים מסמרי שיער, "ואז הגיעו לוחמי גרילה ואיימו עלינו," והוסיף, "זה לא היה ביג דיל," ובלש בדריכות אחר מבטה של סופי.

סופי היתה קהל נאמן בהצגת תיאטרון, קראה קריאות התפעלות במקומות הנכונים, ונמנעה רק ממחיאת כפיים. היא נסחפה אחרי חוויותיו וחשבה, אני לא מאמינה שלא הייתי שם, כמעט כעסה עליו שעשה זאת בלעדיה. עיניו נצצו בביישנות לנוכח הערצתה כששיתף אותה בחלומו החדש. אחרי טיול האלפקות הוא מתכנן לצאת לחפש את עיר האינקה האבודה עמוק בתוך יערות הגשם.

עיניה של סופי נדלקו כלפידים בוערים, אמנם הפסידה את טיול האלפקות, אך לא הכול אבוד, המסע החדש לא היה פחות מושך מבחינתה. לסופי היה ברור שהיא תלך איתו, חיוכה ריצד לרגע, ואבשלום עוד לא ידע שהנה הטיול שלה מתחיל.

"לא נראה לי שבחורה תצליח לעמוד במסע כזה," אמר לה כשהודיעה לו על תוכניותיה. "זה טרק של כמה שבועות עם ציוד על הגב."

כמין מבחן יצאו לטיול בין הכפרים העתיקים. רכסי האנדים כיתרו אותם והביטו בהם בסקרנות קרירה. אבשלום היסס. הוא עקב אחריה ובחן אותה, אבל היא הרגישה את התנגדותו דועכת, שריריו הפכו לשומן רך. דלת הלב נפתחה.

בלילה האחרון ליד המדורה הלוחשת קריאות עידוד הם התנשקו ושכבו. סופי הביטה בעיניו הכהות של אבשלום וקשרה אותו אליה כלוליינית בקרקס. היא יכלה לזהות את הצורך הנואש שלו בה כשקרא אליה בין גניחותיה המתוכננות, אישוניו התרחבו לפתע בנזקקות, והיא אספה אותו אליה בשקיקה מחושבת. כשעצמה את עיניה, נסוגה שוב אל האינדיאני ולכן מיהרה לפקוח אותן ולהביט באבשלום. אלא שגם אל מול פניו התשוקה מיאנה להגיע, גופה נותר אדיש ולכן התנחמה בסיפור האיחוד המופלא שלהם.

אחרי הלילה בהרים היא ידעה שהגיע הזמן לבטל את כל חייה שמלפני אבשלום, למחוק את הרוב ולטשטש עקבות. ולכן, כדי שתוכל לקלוט את כולו, פינתה ביסודיות את המדפים והניחה בהם צנצנות בוהקות של התמסרות, הכינה מקום לטיול החדש ולאהבתה הגדולה הצומחת.

השכם בבוקר, בחשאיות זריזה של גנבת, הביטה בו כשעלה מהנהר שבין ההרים ללא חולצה ותלתליו השחורים הרטובים נפלו על פניו כמסגרת סביב יצירה מפוארת, טיפות המים נצצו על גופו החסון ושיבצו אותו ביהלומים. פיה הדק נפער בתדהמה וליחשש בצהלה – אני לא מאמינה שזכיתי באיש הזה. קרני האור זהרו סביבו בהערצה, הדגישו את הדרו והוכיחו מעל לכל ספק שהוא יפהפה באופן מוחלט.

היופי שלו היה סימטרי ועגול, רחוק כל כך מפניה המחודדות שיופיין שנוי במחלוקת ותלוי בזווית מסוימת, כמו היה שייך לגזע אחר. התווים שלו פוסלו בתשומת לב של אומן, כל פרט נמדד ושויף בפניו בפרופורציות מרהיבות ובמרחקים מדויקים. היא התענגה על אוזניו הקטנות המדויקות כמו היו תיקון גנטי אפשרי לאוזניה. אמנם המגע שלו לא ריגש אותה, אבל לבה קיפץ בתרועת אושר וחגג ניצחון, עוד רגע יניף דגל וישיר את ההמנון, מי היה מאמין, קרה נס ויש לי חבר, ועוד חבר מדהים וייצוגי ששזף אותה באורו, כזה שאפשר להתחבא מאחוריו ודרכו לטפס בסולם המעמדות. ואם היה לה חבר כזה, אולי זה אומר שגם היא כזאת, או לפחות שיחשבו שהיא כזו.

ערב אחד בתום שבוע המבחן אבשלום הודיע לה בחגיגיות, ראשו מורכן בחשיבות כמו בטקס ממלכתי, "החלטתי לקחת אותך איתי, אני מקווה שאני לא עושה טעות." למרות שההכרזה היתה קצת מסויגת, בכל זאת נראה שאולי יתלה לפתע מדליה גאה על צווארה.

סופי חייכה בענווה מדומה, דאגה להיראות כאילו עוד רגע תישא נאום תודה. כמה מוזר שדווקא סופי האסופית, מכל הבנות, הצליחה במשימה וזכתה לצאת עם איש האלפקות המבוקש למסע אל עומק הג'ונגל. אבל היא לא באמת הופתעה כי הכול קרה לפי תוכניתה. היא היתה נחושה להמשיך קדימה אל עבר המטרה הבאה. היה ברור לה שבעומק הג'ונגל, בתוככי השממה, מרופדים בטבע איתן ומוסתרים באדי הלחות, לא יהיה לו סיכוי מולה.

השכם בבוקר עלו אבשלום וסופי על משאית מקרטעת, תרמיליהם הכבדים מלאים באספקה, ואילו הם עצמם ריקים ממודעות עצמית. הנוף הפראי בלע אותם ביופיו ושאף לרכך את הקשיים.

הטבע דילג לקראת סופי בפראות קדמונית, השוויץ ביופיו העשיר והיה נרגש לשתף איתה פעולה, תמיד היו בעלי ברית, כי בין הפלגים היא היתה בת בית רצויה כמו דגיג שחזר לבית גידולו. בשבילים הדקים היא קפצה כאיילה, לא סבלה מהחום ומהיתושים, ואפילו רדפה בשמחה להוטה אחרי נחשים. היא טיפסה כקופיף על העצים וטעמה בביטחון פירות לא מוכרים. דווקא אבשלום הפך זר ונזקק בתוך הג'ונגל העתיק, כמו שלגון נמס הוא איבד מקומתו הזקופה, מגנרל גדול ירד בדרגה ככל שהמסע התקדם. בכל זאת, סופי הקפידה לרסן את עצמה ומדי פעם לדדות אחריו כמו ברווז שעבר החתמה. היא זיכתה אותו בכבוד למרות המדים הקרועים והדרגות החלודות, נחושה לחזק את כוחו.

בלילות ישבו ליד המדורה שהיבהבה כאילו היו שני האנשים האחרונים בעולם. התנאים הבשילו, מתוקים וניגרים, והם התקרבו וארגו יחד את השמיכה המשותפת שתכסה אותם בשנים הבאות. ובאופן מפתיע הסיפור שלהם, כך טוותה אותו סופי, היה פשוט מאוד והם היו אפילו די דומים: שני אנשים מוצלחים ללא כאבי עבר, בלי רגישויות והתלבטויות. שניהם באו ממשפחות שהסתדרו ביניהן מצוין, והיתה להם ילדות נורא מאושרת. ממש מצא מין את מינו. סופי, זיקית שכמותה, הפכה בן-לילה לבן אדם מהיישוב, עם התמחות בקטגוריית זוגיות וקשרים, עוד רגע תכתוב ספר הדרכה, מנחשת בחושיה הדקיקים איך זה אמור להיות. הקשר היחיד שהיה לה עם גבר צעיר היה עם אחיה התאום בנימין, והיא ידעה שיש להסתיר חלקים ממנו. היא לא התכוונה לספר את כל האמת, גם לא לעצמה, לא על הטוב ולא על הרע.

ציפורים בעמק / שרה גלב
כנרת זמורה דביר, 2022
176 עמודים

שרה גלב היא סופרת ישראלית. "ציפורים בעמק" הוא רומן הביכורים שלה