פֶּרֶק מִסֵּפֶר – "היורדות" מאת דאה הדר

פרק חמישי – אמיש

השארתי את הדלת של החדר קצת פתוחה ויצאתי ללובי של המלון.

לורי שאלה אותי אם אני רוצה משהו חם לשתות ואמרתי לה לא, תודה. המדים של המלון בצבע בורדו כיסו את הגוף הדקיק שלה. היו לה פנים עדינות ומקומטות מאוד. כמו צימוק בלונדיני. אמא עשתה כביסה בקומת המרתף. זו הייתה מכונת כביסה של עובדי המלון, אבל לורי נתנה לנו אישור מיוחד להשתמש במכונת הכביסה. היא הייתה נורא טובה אלינו, כנראה שהיא קלטה שאנחנו בצרה. כל יום קיוויתי שהיא תהיה במשמרת לילה. לפעמים היא הייתה ולפעמים קצת דיברנו והיא המליצה על דברים לעשות ביום למחרת. החמאתי לה על האזור אבל היא ידעה שאני לא כאן בגלל שיפה לי. היא לא חיטטה. רציתי לשפוך בפניה את הלב, בכל פעם כמעט עשיתי את זה אבל בסוף לא סיפרתי לה כלום.

התיישבתי בלובי. אמא חזרה מהכביסה. מרקו חזר ממגרש החנייה. היה בינינו ריב לפנות ערב. הוא הסתכל עליי והרגשתי שהוא לא אוהב אותי. רק את התינוק הוא אוהב, הוא החליט להיות סבא טוב והתינוק מחזיר לו אהבה. והוא ידע שאני והתינוק זה ביחד.

נכנסתי לתוך החדר הגדול והחשוך, עם שתי המיטות הזוגיות והלול. הצצתי לתוך הלול ואז נשכבתי בחושך לבד במיטה הזוגית שלי. אחרי כמה זמן שמעתי את מרקו ואמא נכנסים לחדר, מתארגנים בשקט לשינה, נכנסים לתוך המיטה הזוגית שלהם, אולי נרדמים.

כמעט נרדמתי, ואז שמעתי את הציפורניים של התינוק מגרדות את הרשת של הלול המתקפל. שני זוגות העיניים, שלי ושלו, כבר התרגלו לחושך. הוא הסתכל על המיטה שלי ואז קרא לי. קמתי והוצאתי אותו מהלול והעברתי אותו למיטה שלי. אמא התעוררה ועברה גם היא למיטה שלנו. כל לילה הזכיר לי כמה אמא טובה, בשקט, בחושך, איך היא הגנה עליו בגופה שלא יתגלגל וייפול מהצד השני של המיטה. התינוק ינק ונרדם, איבריו הרפויים נפרשו, ושתינו נשארנו עקומות, מנסות להתאים את עצמנו אליו. השינה של התינוק קדושה, השינה שלנו זבל.

הלילה תקתק. העפעפיים שלי פרפרו בחולשה. הרגשתי משהו בגרון. בלוטה. מיששתי אותה. כמו גולה קטנה. בדקתי את הצד השני, ובהתחלה לא הרגשתי כלום, ואז מצאתי אחת גם שם. הסימטריה הרגיעה אותי קצת. אולי זה אומר שזה נורמלי, גולה אחת בכל צד, זה לא גידול, זה פשוט חלק מהגרון, חלק שאף פעם לא ידעתי שקיים. יש מיליון חלקים בגוף, זה יכול להיות אלף דברים שונים. או שזה משהו רע שכבר התפשט לשני הצדדים, לכל בלוטות הלימפה. הרגשתי משהו בירך הפנימית. דקירה קטנה, לא כאב-כאב. הפחד הוא מה שכואב. היה נדמה לי שגם ביָרך יש בלוטות. המון בלוטות. אם זה הגיע עד לשם זה אומר שהמצב רע. המשכתי למשש, להשוות בין הצדדים, לחפש סימטריה, סופניות. מרקו זז. היה נדמה לי שהוא מסתכל לכיוון המיטה שלי בחושך. הוא בטח חשב שאני מאוננת. לא יכולתי להסביר לו שזה לא זה, שזאת בדיקה עצמית לסרטן בארבע לפנות בבוקר. שום דבר כבר לא יוציא אותי טוב בעיניו.

הסוויטה שלנו הייתה למעשה חדר אחד בגודל בינוני. התינוק הרגיש את כולנו בחדר. הוא הריח אותי, וכל שעה ומשהו הוא היה מתעורר מחדש ושוב יונק ונרדם עד ליקיצה וליניקה שאחריה הוא כבר לא יחזור לישון. יום חדש.

ניסיתי למצוא יופי בסיטואציה, להגיד לעצמי שאנחנו קצת כמו שבט, ביחד, שלושה דורות בטיפי אחד. אבל זה לא עבד.

הוא התעורר בצרחה. נשארו עוד ארבע שעות עד הבדיקה. בחוץ עדיין היה לילה, כהה ורטוב. הרופאה אמרה לי שאם התינוק קם מוקדם מדי, שאסביר לו שצריך להישאר במיטה עד שמיסטר סאן מופיע בשמיים. אבל ידעתי שבלי קשר לבוקר או לא בוקר, מיסטר סאן לא יבוא היום. ניסיתי לנענע אותו, להגיד לו שהוא עייף, שאני עייפה, אבל הוא החליט, הוא גמר עם הלילה. אבל עדיין לילה. אמצע הלילה, התחננתי, אתה לא יכול לצעוק ככה, יש כאן עוד אורחים במלון, אנשים רוצים לישון. אבל הוא המשיך לצרוח, לא צרחה של כאב, צרחה כדי להראות שהוא יכול. כשצרחה אחת נגמרה הוא עצר, ויכולתי לראות שהוא די רגוע. העיניים הגדולות שלו נצצו, מתרגלות לחושך אחרי השינה הארוכה שהוא גמע, מתלבט מתי לשחרר עוד צרחה. הוא הבין את הכוח שלו. עוד צרחה.

לקחתי אותו בידיים ויצאנו מהחדר. זה היה מלון של שתי קומות. אנחנו היינו בקומת הקרקע. חצינו את הלובי ויצאנו אל מגרש החנייה. צעדתי מהר, בלי לעצור. בחוץ עדיין היה חשוך וקר. התינוק היה חם וחיבקתי אותו חזק אליי כמו בקבוק חם שהיה פעם לסבתא בחורף הירושלמי, וחשבתי איך אני לא אראה את סבתא יותר בחיים. וגם לא את סבא ולא את הבקבוק. הוא היה רפוי ושקט עכשיו, וכמעט מעדנו על ענף, אבל ברגע האחרון שמרתי על שיווי משקל והמשכתי קדימה כמו מכונה עקומה שכל תכליתה היא להקיף את מגרש החנייה.

נכנסנו פנימה. היה בלובי אקווריום עם דגים, לא דגי זהב וגם לא משהו נדיר, משהו באמצע, כמו המלון. הלכנו להסתכל על הדגים. הם בקושי זזו. דג אחד כל הזמן התחבא מאחורי תיבת מטמון מפלסטיק. כל אחד היה יכול למצוא את הדג בעיניים עצומות, אבל אף אחד חוץ מאיתנו לא עצר לחפש.

לא רחוק מהמלון היו גנים בוטניים. כמעט כל האנשים הגיעו לכאן בגלל הגנים, נשארו ללילה אחד, מקסימום שני לילות, ואז חזרו הביתה או המשיכו ליעד אחר. ביומיים-שלושה הראשונים שלנו כאן גם אנחנו נראינו כמו סתם אורחים רגילים כאלה. רק לורי אמרה שזה מצחיק שהגענו לכאן מבלי שאפילו שמענו על הגנים הבוטניים. אחרי שבוע, כשביקשנו את הסוויטה לעוד שבוע, כולם כבר הבינו שיש סיפור. מה אנחנו מחפשים שם.

ידעתי שהדבר היחיד שיש למקום הזה להציע זה שאין פה כלום, שאף אחד לא יחלום לחפש אותי פה, ושמהבחינה הזאת זה מקום טוב. אבל לא הרגשתי בטוחה כי ידעתי שזה לא מקום שאני יכולה להישאר בו. הוא לא היה כמו מקומות המסתור המרגשים שהייתי מדמיינת או שקראתי עליהם כשהייתי ילדה. שום דבר לא הכין אותי לאימה שקטה, מתקתקת, מנומנמת, עם נוף של בתים משוכפלים ונדנדות פלסטיק בחצר.

חזרנו לחדר. אמא לא הייתה באף אחת מהמיטות. בטח היא חצתה את ההַיי-וֵיי והלכה לשתות קפה בדיינר שפתוח כל הלילה. רק שלא תידרס. מרקו עדיין ישן. הנחתי את התינוק על השטיח. הלכתי להסתכל החוצה מהחלון הגדול והוא זחל אחריי. החלון פנה לחלק האחורי של מגרש החנייה, חלק צר של אספלט שמעבר לו חורשת עצים.

קצת אחרי שש הופיע הנקר. עד אז לא ראיתי ציפור כזאת בחיים, רק בסרטים מצוירים. הצבעתי עליה. התינוק הסתכל על הציפור בשתיקה ואז צווח בהתרגשות. הציפור ניקרה את העץ בלי רחמים, מהר, שיטתי. חתיכות מהגזע עפו לצדדים כמו מזרקה. ניסיתי ליהנות ממנה אבל היו לי צרות גדולות מדי על הראש. עשיתי את עצמי מתפעלת כדי לא להרוס. זאת ציפור מיוחדת וזה רגע יפה אם את ילד או בן אדם שלא הסתבך.

"היא מכינה לעצמה בית," אמרתי לו.

הזכרתי לעצמי שבשבילו זה טיול עם מלון. אמנם מלון בלי ילדים מלבדו ובלי בריכה, אבל יש דשא, קצת טבע, ציפורים, דברים של חופש. ידעתי שאנחנו צריכים להתביית ככל האפשר, ליצור שגרה.

הציפור עפה. התינוק הצטער. אמרתי לו שאולי מחר היא תחזור. יצאנו מהחדר. השעה הייתה כבר שבע, השעה שבה מתחילים להגיש ארוחת בוקר קונטיננטלית. הלכנו לחדר האוכל לקחת קופסאות קטנות של דגני בוקר. בנינו מהקופסאות מגדל ואז התינוק הפיל אותו ופתחנו את הקופסאות ואכלנו.

אמא חזרה. ביקשתי ממנה לשמור קצת על התינוק. היא לקחה אותו לגבעת הדשא מעל מגרש החנייה. חשבתי להתקשר לחברה בארץ, לספר לה דברים, לשאול מה חדש בשולחן שישי. פסעתי הלוך וחזור במגרש החנייה ולא חייגתי. העייפות הכתה בי וידעתי שהשיחה לא תיתן לי כלום. אין דרך שהיא תוכל להבין איפה אני, איך הגעתי לפה. המקום הזה לא קשור לכלום והיא כבר לא קשורה אליי. גם מניו יורק הרגשתי את זה, אבל פה באמת כבר הלכתי רחוק מדי. גם אני כבר לא ידעתי איפה אני. כשאת מחביאה משהו כל כך טוב, אחרי זה את לא יודעת איך למצוא אותו בעצמך.

נכנסתי ללובי. מרקו עמד ודיבר עם פקיד הקבלה. חלפתי לידם בשקט ונכנסתי לחדר הריק. נשכבתי על המיטה ועצמתי עיניים ומיששתי את הבלוטות. אחרי כמה דקות קמתי ושטפתי פנים במים קרים.

כשיצאתי החוצה ראיתי את התינוק על הגבעה, זוחל על הדשא, נעמד ונופל. אמא שכבה על הבטן. טיפסתי למעלה.

התינוק נצץ באחו. הוא תלש דשא והחל לכסות את הגוף של אמא. כשהוא ראה אותי הוא שכח מהדשא וזחל לקראתי. קטפתי פרח קטן ונתתי לו אותו. הוא הכניס את הפרח לפה. "אל תאכל את זה," צחקתי. "מה, אתה ציפור?"

לורי אמרה שהמעבדה נפתחת בתשע והחלטנו שנגיע ראשונים. נכנסנו לאוטו. ניסיתי לעזור למרקו לנווט למעבדה, שנמצאת בפאתי העיירה הסמוכה. ידעתי שגם אם אני אנווט טוב הוא לא יחשוב שאני בן אדם מתפקד ומועיל. אבל לא היה מקום לעוד טעויות.

סחבתי את התינוק ונכנסנו פנימה. הוא לא חשד בכלום. רק כשאח בחלוק קשר את הזרוע שלו עם צינור הגומי הכחול הוא התחיל להתפתל לי בין הידיים, מנסה לחלץ את עצמו. ואני הייתי עם האח, מחזיקה את התינוק במקום, שלא יזוז, שלא יברח. ידעתי שאני נחלשת והוא מתחזק, שהוא חזק מאוד בשביל בן אדם קטן, אבל בינתיים אני יותר חזקה. בהתחלה האח לא מצא את הווריד, דקר עוד פעם, ואז עבר לזרוע השנייה. "אתה לא רואה את הווריד? אתה לא רואה שהתינוק סובל?" צעקתי.

"אַיים דוּאינג דה בֶּסט אַיי קֶן, מיז," הוא השיב.

"האיש הזה לא יודע מה הוא עושה," אמרתי לאמא, והיא אמרה לי, "אם תלחיצי אותו הוא עוד יותר יפשל. ואת מפחידה את התינוק. הוא מבין יותר ממה שאת חושבת."

האח סיים לקחת את הדם ושם את שתי המבחנות בשורה בתוך מגש ריק עם חורים. הסתכלתי על המגש, דמיינתי אותו בהמשך היום מתמלא במבחנות של תושבי דלאוור עם כל מיני סוגי דם, בעיות. הסתכלתי על הדם של התינוק, הדם הראשון של היום, זר ובודד בשורה. חיפשתי אם אפשר לראות את הבעיה, מה שוחה שם בפנים.

האח שם כדור צמר גפן על הזרוע הקטנה ומעליו הדביק פלסטר. התינוק צרח ובעט, לא רצה שהוא ייגע בו יותר, ואמרתי לו, "זהו, נגמר, אנחנו עפים מפה עכשיו."

הגענו למלון על גבול דלאוור-פנסילווניה לפני שבועיים. כולנו היינו עייפים. אני ואמא ישנו הכי רע. מרקו והתינוק ישנו יותר מאיתנו אבל גם הם היו במחסור. גבר ותינוק – הם לא יודעים לספוג את זה. כבר כשהגענו היינו מותשים ומיום ליום העייפות גדלה, מכניעה את העצבים. בתחילת הדרך לא הרגשתי את העייפות. רק אחרי שמוצאים מקום ומנסים להתמקם מתחילים להרגיש את זה.

נזכרתי איך ארזתי מהר כשעזבנו את הדירה בניו יורק. בחדר המדרגות הכנסתי את התינוק למנשא, הלב שלי דפק כל כך חזק שחשבתי שהוא יטלטל את הראש. אבל הוא חייך. אמא הלכה מאחורינו והתעקשה לסחוב את התיק שלנו. נזכרתי בפסנתר הקטן שלו, הצטערתי שלא לקחתי אותו. אומרים שאסור להסתכל אחורה, להצטער. אבל הייתי רדופת מחשבות על מה ששכחתי, איפה טעיתי.

במונית בדרך לתחנת הרכבת החלטנו שניסע לקרובים שלנו בוושינגטון. בתחנה ירדנו במדרגות הנעות, חוץ ממרקו שנשאר למעלה לנופף לנו שלום, שלום זהה עם היד לי ולתינוק, אבל המבט שונה לי ולו. עד שהוא נעלם לנו ואנחנו לו. נחתנו במפלס התחתון ועלינו על הרכבת.

אחרי שבוע מרקו הגיע לוושינגטון עם האוטו. הוא אמר שעם הקרובים הוא לא נשאר, נתן לי שם של מחוז ואמר לי לחפש מלון באזור. לא שאלתי למה דווקא המחוז הזה. עשיתי גוגל על המחוז והתקשרתי מהאוטו למלון הראשון שקפץ לי בחיפוש. פקיד הקבלה הנחמד שענה לטלפון אמר שיש סוויטה וביקשתי שישמור לנו אותה ושנגיע תוך שעתיים.

מרקו פתח מפה ודרך על הגז וניסה להרגיש לרגע כמו הבן אדם שפעם אכלס את הגוף שלו. הוא לא אידיוט, הוא ידע שדלאוור זה לא קרוס קאנטרי, דלאוור זה דלאוור, והוא לא מה שהוא היה. הוא תמיד התיימר להבין בזמן, הוא אהב לספר על עבודת הסמינריון שהוא כתב באוניברסיטת תל אביב על מושג הזמן, כשהיה צעיר ויהיר מדי להבין מה שרק זקנים יכולים להבין באמת. רק עכשיו כשהלב מצולק, כשאסור לעשן ולטרוף בשר ולהרביץ מרחקים כמו פעם, עכשיו הוא מתקרב להבין. כל כמה חודשים הוא היה מאיים לעשות קרוס קאנטרי. פחדתי שהוא לא יעשה יותר קרוס קאנטרי בחיים, ושזה מה שישבור את רוחו. לכל אחד יש דבר כזה, הדבר ששובר אותו. אבל עכשיו הוא נראה מרוצה. אדם בעקבות גורלו, אדם בעקבות גורלי. הדרכים זה הדרכים. אני לא אנפץ לו את זה, אני זאת שאשמה בכל הטיול הדפוק הזה.

הוא אמר שיש חוות אלפקות לא רחוק מהדלאוור ריוֶור, שיש בה גם פינת ליטוף, או שנקפוץ לאַמיש קאנטרי, זה רק שעה ומשהו מכאן. אמא הסבירה לו ששום אלפקה ושום אמיש לא שווים את הזמן הנוסף באוטו. הוא תמיד מקדימה, על ההגה, עם הכביש, זה לא כמו להיות עם התינוק במושב האחורי, עולם אחר. ידעתי שהיא צודקת אבל לא אמרתי כלום. לא הייתי במצב להתנגד לאמיש ולאלפקות של מרקו.

הוא הציע גם מערות נטיפים בווירג'יניה. אמא אמרה שמערות זה לא בשבילה, ושחוץ מזה היינו שם כבר פעם. הייתי בת שבע, והיינו בדרך לנופש בדיסנילנד שבסוף לא יצא כמו שתכנַנו. אבל זה עוד היה בתחילת הטיול, עם כל ההבטחה של התחלה של טיול. בקופה היה כתוב שילדים מתחת גיל ארבע נכנסים בחצי מחיר ואמא אמרה להם שאני בת ארבע. עמדתי קצת כפוף והצליח לנו. ירדנו למטה עמוק לתוך עולם חום וחלקלק. היה לח וקריר והנטיפים טפטפו מיצים תת-קרקעיים שלא ידעו סוף. ראיתי את אמא תולשת לעצמה את הריסים, כמו שתמיד היא עשתה כשהיא הייתה בלחץ. אז היא הוציאה סוכריית ג'ינג'ר מהתיק והכניסה אותה לפה. השומר ניגש אליה ואמר לה שאסור לאכול במערה וביקש שתזרוק את הסוכרייה לפח. היא הסבירה לו שהיא קלאוסטרופובית והסוכרייה עוזרת לה להירגע ושזה גם עוזר עם הלחץ באוזניים מתחת לאדמה. היא דיברה מהר באנגלית רצוצה ותוך כדי דיבור התחילה לנשום בקצב בהול. ידעתי שהיא באמת שונאת את המקום אבל לא הצלחתי להבין אם הנשימות המהירות זה אמיתי או לא. אמא שחקנית טובה, ומאז שהגענו לאמריקה הקהל היחיד שלה היה אנשים כמו השומר ואני. השומר אמר שחוקים זה חוקים ושהוא לא יכול לשנות אותם. אמא אמרה שהיא בכל מקרה לא מתכננת להישאר פה הרבה זמן, שהסיבה היחידה שהיא נכנסה זה כדי לא לקלקל לי. הוא הסתכל עליה, מתאמץ להבין מה הסיפור, ואז הסתלק. גמרנו מהר עם המערה. אמא מצצה את הסוכרייה עד הסוף.

יצאנו מהמעבדה. השמיים היו כבדים וכהים, כאילו דלאוור כוסתה בתקרת בטון רטובה שיורקת עלינו טיפות קטנות ודוקרניות. התינוק נתפס עליי חזק, עדיין רואה בי מושיעה למרות שנתתי לאיש עם החלוק לעשות לו את זה. עם הדם שנלקח איבדתי תחושת זמן. השעון באוטו הראה 9:20. ביקשתי ממרקו שיסיע אותנו לנדנדות. בימים הראשונים חיפשנו וחיפשנו מקום להתנדנד, עד שלורי סיפרה לי על הנדנדות ונתנה למרקו מפה עם הוראות.

הוא עצר לנו ליד הנדנדות. אני והתינוק יצאנו מהאוטו. אמא יצאה אחרינו והלכה לעשן סיגריה. מרקו נשאר באוטו והקשיב לתֶ'לוֹניוּס מוֹנק. היינו לבד, כמו בכל יום. עוד לא ראיתי אף ילד אחר במקום.

הושבתי את התינוק בנדנדה. רציתי שהנדנדה והרוח ינערו מעל הגוף הקטן שלו את הריח של כפפות הגומי, את הדהודי הבכי, שהדמעות יתערבבו עם טיפות הגשם עד שלא יהיה עצוב ומלוח. נדנדתי אותו חזק, והוא התנדנד ודי מהר הבכי שלו הפך לצחוק, ושרתי לו: 'על שפת הנחל עומדת אני, ומחכה ומחכה למי למי למי...' טיפות הגשם נהיו שמנות והמשכתי לדחוף עד שהוא היה הכי גבוה שהיה אי פעם והייתי בטוחה שהוא לא נוטר לי טינה. הוא ילד נוח. אמא אומרת שגם אני הייתי כזאת. ובינתיים הוא אוהב אותי לא-משנה-מה. רק לאחרונה הוא התחיל קצת לנשוך, נשיכות קטנטנות שהתחילו עם החניכיים הקשות החשופות, ומאז הגיעו ניצני שיניים חדות. אבל הוא ילד נוח בסך הכול. שלפתי אותו מהנדנדה ולקחתי אותו בחזרה לאוטו.

הוא נרדם. מרקו המשיך לנהוג כדי שהתינוק ימשיך לישון. היה נדמה לי שהגומי של הגרביים לוחץ לו על הקרסוליים. לא יכולתי להחליט אם להוריד לו אותם, אם הוא יתעורר כשאקלף אותם בזהירות מהרגליים. או אולי כדאי שאעשה את זה מהר ובביטחון, ההיסוס הוא מה שמעיר. אבל אולי יהיה לו קר. דאגתי שהדם לא זורם טוב. מספיק התעסקו לו עם הדם. והפלסטר שהאח הדביק לו על הווריד של הזרוע, מתחת לשרוול, גם אותו כדאי להוריד לפני שהוא יתעורר וייזכר בבדיקה. בטח נשארה נקודה אדומה מהמחט. את המחט הוא לא ניסה להוציא, פשוט הסתכל עליה בתוך הווריד ובצינור השקוף שהופך אדום-שחור, וצרח, ואני ישבתי איתו על כיסא עם מחסום מרופד שסגר את שנינו בפנים. גם אני הסתכלתי על הדם.

בקושי ראיתי את הדם שלו מאז שהוא נולד. הוא עדיין לא נפצע ממש, עם דם. בלידה היה הרבה דם, אבל מי יודע מה בדיוק היה שם, ערבוב גדול, דם, מים, החבל שנחתך. עד לאותו רגע היה לנו תיק רפואי משותף. ואז המים נשפכו, הוא יצא, החבל נחתך, התכווץ, נכלם. הפכנו לשניים, שני תיקים. הוא היה זעיר ואדמדם, ולפני שהצלחתי לקלוט את הפנים שלו הוא מייד ננעל עליי והתחיל לינוק. ואז האחות לקחה אותו לחדר אחר. נשארתי שם לבד, ואחרי כמה זמן כשניסיתי לקום נשפך המון דם על הרצפה. האחות אמרה לי לא לקום יותר וקראה למישהי עם מגב ודלי גדול לנקות את זה. הרצפה נהייתה ורודה, מה שבדלי הפך לאדום. אחרי שהאישה עם המגב והדלי הלכה קמתי והלכתי לחפש את התינוק. ניסיתי לזהות אותו בלי להסתכל על השמות. קודם פסלתי את כל הבלונדינים והקירחים ואז בחרתי תינוק. לא הייתי בטוחה בבחירה שלי. בפעם הראשונה ניחשתי לא נכון. בניחוש השני מצאתי אותו.

למחרת זיהיתי אותו מייד. הפנים שלו היו צהובות יותר. בשעות הבאות הצהוב התפשט. בטן, כפות רגליים, פנים. צהוב צהוב צהוב. בלב שלו נמצא רשרוש. גלגלו אותו בתוך תבנית שקופה אל המחלקה. הפשיטו אותו וכיסו לו את העיניים ושמו לו רשת על הראש והעבירו אותו לתבנית מרופדת בנייר כסף, מתחת למנורות חזקות וחמות, כמו עוף בגריל. האחות אמרה לי שאמור להיות לו דווקא נעים שם בפנים. כמו בטן-גב באילת, מה רע, לא הייתי מתנגדת עכשיו, היא אמרה. התינוק צרח או ישן, צרח וישן. היו עוד כמה תבניות עם תינוקות צהובים, כולם צרחו או ישנו. זה היה כל עולמו. כל שלוש שעות יכולתי לקבל אותו לעשרים דקות. זה היה כל עולמי. שגרה משותפת ששנינו לא היינו מסוגלים להבין. לקחתי אותו לאזור סמוך עם שורת תאי הנקה צפופים, בכל אחד מהם וילון וכיסא, ונכנסתי לאחד מהתאים. באור הפלורסנטי הוא נראה צהוב במיוחד. הסתכלתי עליו, העיניים שלו אפורות וגדולות, וראיתי שגם הלבן של העיניים שלו הפך לצהוב. האחות פתחה פתאום את הווילון ואמרה שאם אני לא אחזיר אותו בזמן, בפעם הבאה היא לא תיתן לי לקחת אותו יותר. היא החליפה לו חיתול ושמה לו את הכיסוי על העיניים ומתחה את הרשת על הראש והחזירה אותו לתבנית. ליטפתי את השערות הדקות שלו שהשפריצו מתוך הרשת כמו מזרקת זהב שחור. ליטפתי לו את הבטן עד שהבכי הפך לשינה. כשהרופא הגיע שאלתי אותו למה העיניים שלו צהובות, למה התינוק שלי הכי צהוב מכל התינוקות כאן. הוא הסביר משהו על התנגשות חמורה בין סוג הדם שלי וסוג הדם שלו.

גם אמא נרדמה באוטו. הסתכלתי החוצה. פרות – עצים – דשא – סוס – גשר. הגשר נראה שונה מהגשר שחצינו כל יום מאז שהגענו למחוז, יותר צר ומתכתי. לא ידעתי איפה אנחנו.

מרקו נהג והמשיך להסתכל ישר קדימה על הכביש. נענעתי את התינוק והורדתי לו את הגרביים. נשארו סימנים של הגומי על הקרסוליים. קילפתי גם את הפלסטר מהזרוע. הוא לא יודע על שלב התוצאות. בשבילו זאת רק דקירה. הוא ישן עמוק. בדיקת הדם הרסה אותו.

במסלול לידנו ראיתי משפחה עם סוס ועגלה עם גלגלי עץ. אמא, אבא, ילד, ילדה. האישה הייתה עטויה גלימה שחורה וחבשה כובע הולי הובי. לאיש היה זקן בלי שפם וכובע.

הבנתי שהגענו לארץ האמיש. לא ידעתי באיזה רגע בדיוק מרקו החליט לנסוע לכאן, אבל היה רגע כזה.

הוא הציע לנו לנסוע לאמיש כל יום מאז שהגענו לדלאוור. בכל יום אמרנו לו שאולי ביום אחר, שיש לנו מספיק ימים להיות פה, האמיש לא בורחים לשום מקום. המשכנו לנסוע יום אחרי יום בסיבובים קטנטנים סביב עצמנו, סביב המלון, מנסים להישאר בתנועה בזמן שהתינוק ישן, נוסעים בכבישים כפריים במשולש בין אותן שלוש עיירות במחוז. מרקו אמר שאם כבר אנחנו תקועים שעה וחצי באוטו אז למה שלא נגיע למקום חדש, למחוז חדש, במקום שנסתובב סביב עצמנו. אמא אמרה שהיא לא מבינה מה בדיוק הוא איבד אצל האמיש.

הוא כבר ירד מכל שאר התוכניות - האלפקות, הנטיפים. אבל על האמיש הוא לא היה מוכן לוותר.

אמא התעוררה מופתעת, קצת מתביישת ומתכחשת לשינה שישנה, כאילו ששהתה בתרדמת קטנה, מנסה להשלים את פיסת החיים שנשדדה ממנה. "איפה אנחנו?" היא שאלה

"אנחנו באמיש," אמרתי.

"מה פתאום החלטתם לנסוע לכאן?"

"לא ידעתי. עד שפתאום ראיתי אותם."

לצד הכביש היה שלט שהורה לנהוג בזהירות כי יש ילד חירש בדרך. הסתכלתי החוצה, לראות אם הילד החירש יעבור. התינוק פלט אנחה קטנה ועשה תנועות יניקה עם הפה. הוא עדיין ישן אבל ראיתי חריצים דקים בעיניים.

אמא שאלה הרבה שאלות. התינוק התעורר והסתכל מחוץ לחלון על האנשים עם הבגדים המצחיקים והעגלות, כאילו הוא נסע בזמן והתעורר בתקופה זרה. הוא התחיל לבכות ולהניף איברים באוויר.

מרקו אמר שיש שוק אמיש אמיתי כמו מפעם, לא רחוק מכאן.

"כלום פה לא אמיתי. הכול כאן הצגה בשביל כסף. האמיש מאוד אוהבים כסף, כמו אנשים רגילים. אפילו יש להם מיידוף משלהם. רק לפני כמה חודשים עלו עליו."

"גם החברה הגאונה שלך אוסי עשתה פעם פירמידה," אמר מרקו.

"כן, אבל אוסי לא הקימה את הפירמידה, היא רק השתתפה בזה. יש הבדל גדול. בכל מקרה, זה היה לפני יותר מעשרים שנה. זה בכלל לא חשוב עכשיו. מה פתאום אתה מזכיר לי אותה עכשיו."

"אני רק זוכר שהיא ניסתה לסבך גם אותך."

"בוא לא נדבר עליה. בכל מקרה, המיידוף של האמיש הרבה יותר גדול מאוסי. היו איזה עשרים מיליון דולר בפירמידה שלו. הרבה אנשים האמינו לו, גם אמיש וגם לא אמיש. לפעמים גם קשה לדעת מי כן ומי לא. הרבה מהם נראים עם חצי תחת מחוץ לאמיש. ואנשים רגילים תמיד בטוחים שהאמיש תמימים."

מרקו אמר שאנשים סתם חושבים בטעות שאנשים מסוימים הם חמודים ותמימים, נגיד ילדים, זקנים, דתיים, וגם אמיש, אבל שיש ביניהם חארות כמו כולם.

"טוב, בואו כבר נחליט מה עושים," אמרתי.

אמא הציעה שנתחיל להתקדם לכיוון המלון. "בואו נעצור קודם ללאנץ'," מרקו אמר, "חשבתי שתאהבי את האמיש. תמיד אהבת דברים כמו של פעם."

"נכון, אבל האמיש זה לא אני. אם כי יש מה ללמוד מהם. הם לא עבדים של הטכנולוגיה. הם לא עושים את כל הבדיקות שאנחנו עושים. והם נראים מאוד בריאים. יש להם צבע טוב בפנים, לחיים ורודות וחלקות. והם פשוט לא מזדקנים. אולי סתם שלחו אותנו לבדיקה הזאת."

האוטו נעצר.

"זה השוק," מרקו אמר. "ואתן יודעות איך קוראים למקום? 'בֶּרְד אין הֶנד'- כמו ציפור ביד!"

"אבל יורד גשם בחוץ."

"השוק בפנים."

"שוק איכרים אמיתי צריך להיות בחוץ, באוויר החופשי."

"את יודעת, חנה, תמיד היית אישה קשה. ושתדעי שהזמן לא עושה טוב לאנשים כמוך."

הוא יצא מהאוטו וטרק את הדלת. הוא צעד לעֵבר מבנה נמוך וענק. אמא אמרה שהיא הולכת לנשום אוויר צח. ראיתי אותה הולכת לכיוון תחנת הדלק וקונה סיגריות. השתהינו כמה דקות במגרש החנייה ואז לקחתי את התינוק וגם אנחנו נכנסנו לתוך השוק.

בפנים היה צפוף ודחוס עם אורות צהובים וריח עומד של שבלולי קינמון, פוטפורי, פאדג' שוקולד, בשרים מעושנים, פופקורן מקורמל, חמוצים, עור צבי, מוקסינים, סוכריות גומי. ראיתי את מרקו בדוכן הנקניקיות. הוא עמד ואכל נקניקייה בבהילות. זה שבר לי את הלב. הוא לא הבחין בנו.

מרקו התחיל ללכת לאט. אני והתינוק עקבנו אחריו. הוא עצר, קנה לימונדה, ואז עמד ושתה כוס שלמה.

הוא יצא מהשוק. חיכינו רגע ואז גם אנחנו יצאנו.

ישבנו כולנו באוטו ומרקו דהר בחזרה לכיוון המלון. הרסנו לו את האמיש. הוא קרע את פנסילווניה עם הפורד השכורה, משאיר את האמיש מאחור באבק. השילוט על הכביש אמר שכבר יצאנו מהמחוז שלהם, ברוכים הבאים לדלאוור. "מרקו, יותר לאט. יש תינוק באוטו," אמא העירה.

"לאט... מהר... תחליטו כבר. אתן משגעות אותי." הוא המשיך לדרוך על הגז. תמיד חשבתי שכשהוא עצבני הוא דווקא נוהג לאט.

מדרך עפר צדדית, בלי הכנה, הגיח איש עם סוס ועגלה. "תיזהר," צעקתי. הוא בלם חזק, אבל האוטו לא עצר בזמן. פגענו בעגלה. היא היטלטלה וכמעט התהפכה. הסוס השתולל והניף את רגליו ובעט באוויר. גם הוא נראה מבוהל. כמה ארגזים עפו מהעגלה. "מה הוא עושה פה לעזאזל?" מרקו צעק ולא זז.

"לך תדבר איתו."

"לא. עדיף שנשב בשקט ונחכה לראות אם הוא ייגש אלינו. זה היה באשמתו."

הכובע השחור של האמיש עף על הכביש. הוא לא נראה פצוע אבל הוא היה מאוד נסער. השפתיים שלו זזו מהר, קיללו בשפה לא ברורה. לא שמעתי קול. ראיתי שלסוס יורד דם מהפה. לא ידעתי אם גם לדם בפה של הסוס יש טעם של ברזל ומלח. ישבנו באוטו ולא עשינו כלום.

"מאיפה לעזאזל הליצן הזה צץ לי פתאום? יצאנו מהאמיש קאנטרי לפני חצי שעה. מה הוא עושה פה בכלל?"

"אולי הוא יצא לטיול. כמו שאנחנו נסענו לבקר אצלם. הוא נוסע לטייל אצלנו."

"זה לא אותו דבר."

"אמיש זה לא מקום, זה סטייט אוף מיינד. כמו שלך פתאום התחשק להיות קצת אמיש. אתם חושבים שהאיש בסדר?"

החפצים מהעגלה היו פזורים על הכביש. הם נראו כמו כלי עבודה של פעם. ידעתי שצריך לדבר איתו, לפני שהוא יתקשר למשטרה. לא ידעתי אם יש לו טלפון נייד, אם הוא מכיר במשטרה הרגילה, או שיש להם משטרה משל עצמם. אבל ידעתי שאין מקום לעוד הסתבכויות, תאונות, אויבים חדשים, עקבות.

"מישהו חייב לצאת לדבר איתו ולהתנצל," אמרתי. "אני הולכת לדבר איתו.""את לא זזה לשום מקום. תישארו פה," מרקו אמר ויצא מהאוטו. הוא ניגש אל האיש. אמא יצאה אחריו והתחילה לאסוף את החפצים שעל הכביש. מרקו סימן לה לחזור לאוטו, אבל היא המשיכה ללקט כלי עבודה. האיש עשה הרבה תנועות עצבניות. מרקו הוציא את הארנק מהכיס האחורי של הג'ינס שלו והושיט לו ערֵמה של שטרות. האיש ספר את הכסף והכניס אותו לכיס. מרקו ואמא חזרו למכונית.

"זהו. נגמר. לא קרה כלום."

"כמה נתת לו?"

"נתתי כמה שצריך כדי לסתום לו את הפה. די. לא היינו פה."

חזרנו למחוז שלנו. בדרך עצרנו למלא דלק. מרקו ואמא יצאו מהאוטו. התינוק ישב עליי, רגוע. הוא הצביע על הזרוע שלו ואמר "דם". זאת הפעם ראשונה בחיים שהוא אמר דם. שנינו הסתכלנו על הנקודה הקטנה האדומה.

היורדות / דאה הדר
כתר, 2023
184 עמודים

דאה הדר היא סופרת ועיתונאית ישראלית. היא שימשה ככתבת וכבעלת טור בעיתון "הארץ". "היורדות" הוא ספרה השלישי