פֶּרֶק מִסֵּפֶר – "עיר בלי יהודים" מאת הוגו בטאואר

פרק שני

למוחרת בבוקר – זה היה יום ראשון – כשחבר המועצה הלאומית, חבר המועצה המקומית, חבר המועצה לענייני עניים וחבר מועצת המסחר, אנטוניוס שְנוֹיצֶל, הופיע לארוחת הבוקר המשפחתית עם חמרמורת קשה, תולדת חגיגות הניצחון האינסופיות, הוא מצא את עצמו שרוי באווירה מאוד לא נוחה. אפהּ של רעייתו היה שפיצי, רֶמז לכך שהיא שׂשׂה אלי קרב. ביתו, גברת קוֹרוֹני, ישבה לה שם עם עיניים נפוחות, בעלה, המנהל הכללי אָלוֹאיס קורוני, חייך אל חָמִיו בגסות ובבוז, ושני הנכדים, לינְטְשי והַנסְל, פלטו יללה נוראית, בזמן שמר שנויצל, מבולבל ומבוהל, גלגל את עיניו הקטנות בין המסובים לשולחן.

"טוב, אז מה קרה?"

גברת שנויצל נעצה את זרועותיה על מותניה.

"מה קרה, אתה, חתיכת נוכל, אתה שואל? שום דבר לא קרה, כלום! חוץ מזה שאתה, שוטה זקן, אתה עזרת לסלק מהמדינה את הבת שלך ואת הנכדים שלך!"

"מה, איך, מה זאת אומרת?" גמגם מר שנויצל, אבל אז כבר החלה להתבהר לו תמונת המציאות המחרידה. נכון, במהלך העשורים האחרונים הוא שכח לחלוטין שחתנו, מר אלואיס קורוני, נקרא בשנים הראשונות לילדותו סמי כּוהְן, והוטבל לנצרות רק בגיל שבו היה יכול לעמוד וללכת. אם כך, הוא הרי יהיה חייב לעזוב את הארץ, ויחד איתו גם שני הילדים, שהיו צאצאי הגזע היהודי!

"איזו נבזות," התייפחה גברת קורוני לתוך המטפחת שלה, "מה אני אמורה לעשות עכשיו עם הילדים? להגר לציון אולי, מה, אתה, איזה אבא אכזרי, מה?"

"כן, כן, זה חתיכת סיפור," הכריז כעת מר קורוני מתוך הטעמה חריפה של כל מילה, "לסלק מהארץ אדם כמוני כמו שמסלקים איזה כלב משוגע, אדם כמוני, שרשאי לומר שהוא נוצרי טוב לא פחות מכל האלפים האחרים שכל היום רובצים להם בפאבים, לסלק אדם כמוני, שהילדים שלו גדלו על ברכי האמונה הנוצרית!"

מר שנויצל רצה לענות ומלמל משהו על מטרה גדולה, קדושה, על עקרונות גדולים שאינם יכולים להביא בחשבון מקרים פרטיים. אבל ידה של רעייתו כבר היתה טמונה בשׂערו הדליל, ולא הרפתה ממנו עד שנסוגה עם קווצת שיער נאה מיבול ראשו ההולך ונעשה נדיר יותר ויותר.

"אתם בהמות, כולכם! תקפצו לי, אתם עם הנצרות הזאת שלכם! מה, לוֹיסְל לא היה תמיד טוב לאָנֶרְל שלנו? היא לא קיבלה ממנו מעיל מפרוות מוּשק, הוא לא מגדל את הילדים כמו נסיכים? אתה צריך להודות לאל הטוב שהיא מצאה יהודי שיהיה בעלה, ולא איזה טיפוס כמוך, שתיין ושיכור שעושה צרות!"

"אנ'לא עוברת לציון," ייללה לינטשֶרְל, בזמן שהנְס ניצל את ההזדמנות כדי לפלח מהצלחת של הסבא את עוגת גוּגֵלהוּפְּף החגיגית של יום ראשון.

ברגע זה של מתיחות מרבית נכנסה הטבחית פֶּפּי, פינתה בנחישות את השולחן והכריזה בשלווה:

"אנ' הולכת! אנ' מתחתנת עם איזידור שלי שהוא פקיד בחנות הקואופרטיבית, וכשהוא כבר יהיה חייב לעזוב, אז אנ' עוזבת איתו! מבחינתי, כל האדונים החברים של המועצה הלאומית יכולים כולם לתלות את עצמם, ועוד ביחד עם הקנצלר!"

לאחר ששככה סערת הרוחות, מר קורוני ביאר את מצב הדברים:

"כמובן, אני בכלל לא חושב להגר לפלשתינה, ולוּ משום שלא יתנו לי להיכנס, אני הרי יהודי שהתנצר. לא, יש לי אח בהמבורג, הדוֹד אדוארד, כמו שאתם יודעים, וגם אם הוא קצת כועס עליי דווקא משום שהתנצרתי, הוא לא ייטוש אותי עכשיו – אחרי הכול, תודה לאל, ליהודים יש תחושה עמוקה של משפחתיות" – למילים האלה התלווה מבט נוקב שננעץ בשנויצל – "ואני אבנה שם עתיד חדש לי ולמשפחה שלי. אלא אם כן אנֶרְל מעדיפה להישאר אצלכם."

למשמע הדברים האלה, גברת אנה, עייפה וכמושה כמו שקורה אחרי חמש־עשרה שנות נישואים, הסמיקה בלחיים, כרכה את זרועותיה ברוך על הצוואר של אלואיס קורוני, וליתר דיוק: סמי כוהן, נישקה אותו ככלה המנשקת את חתנה, ובאמת נראתה עכשיו כמו עלמה צעירה. ולבסוף, מר שנויצל, מעורער ומיואש כולו, נאלץ להתחייב לתת לחתנו מיליון, במובן מה כבסיס לעתיד החדש בהמבורג.

אחרי הצוהריים, חבר המועצה הלאומית, המועצה המקומית והמועצה לענייני עניים, שנויצל, הלך לבדו לפרוור זיבֶרינְג, למסבאה, פתח שם במריבה עם חבורה שעדיין צווחה "יהודים החוצה!", ניפץ את הבקבוק שלו על הגולגולת של אחד מאותם צווחנים, וחטף מכות רצח.

עיר בלי יהודים: רומן על היום שאחרי מחר / הוגו בטאואר
אפרסמון, 2023
תרגום מגרמנית: חנן אלשטיין
152 עמודים

הוגו בטאואר היה סופר ועיתונאי אוסטרי (1925-1872). הוא נולד למשפחה יהודית אך המיר את דתו לנצרות לותרנית. בטאואר היה סופר פורה שהתמחה בכתיבת סיפורי פשע עם מסר חברתי. רבים ספריו היו רבי מכר וכמה מהם עובדו לקולנוע. הרומן הסאטירי "עיר בלי יהודים" שיצא לאור בשנת 1922, זכה להצלחה רבה, ועובד לקולנוע ב-1924. ב-1925 נרצח בטאואר על ידי אוטו רותשטוק, חבר לשעבר במפלגה הנאצית