פֶּרֶק מִסֵּפֶר – "שבעת הבעלים של אוולין הוגו" מאת טיילור ג'נקינס ריד

פרק שלישי

אני מתעוררת חצי שעה לפני השעון המעורר. אני בודקת אימיילים, בהם אחד מפרנקי שהנושא שלו הוא מחכה לעדכונים, באותיות גדולות וצעקניות. אחר כך אני מכינה לעצמי ארוחת בוקר קטנה.

אני לובשת מכנסיים שחורים וחולצת טריקו לבנה עם ז'קט הטוויד האהוב עליי. אני אוספת את התלתלים הארוכים שלי לפקעת גבוהה. אני מוותרת על עדשות המגע ובוחרת את המשקפיים עם המסגרת השחורה העבה.

כשאני מסתכלת במראה אני שמה לב שהפנים שלי הצטמקו קצת אחרי שדייוויד עזב. תמיד הייתי רזה, אבל הישבן והפנים שלי הם הראשונים שעולים במשקל. והחיים עם דייוויד – במהלך השנתיים שיצאנו ואחד-עשר החודשים שהיינו נשואים – הביאו לכך שהשמנתי קצת. דייוויד אוהב לאכול. הוא עצמו יצא כל בוקר מוקדם לרוץ כדי להוריד את הקילוגרמים, אבל אני המשכתי לישון.

עכשיו, כשאני מסתכלת בעצמי, אסופה ורזה יותר, אני מרגישה גל של ביטחון עצמי. אני נראית טוב. אני מרגישה טוב.

לפני שאני יוצאת מהדירה אני לוקחת את צעיף הקשמיר בצבע קאמל שאימא שלי קנתה לי לחג המולד בשנה שעברה. ואז אני מתחילה לצעוד בנחישות לעבר הסאבּוויי, ונוסעת עד אפּטאון מנהטן.

הדירה של אוולין קרובה מאוד לשדרה החמישית ומשקיפה על סנטרל פארק. קראתי עליה מספיק באינטרנט כדי לדעת שהיא הבעלים של הדירה הזאת ושל וילה על החוף ממש קרוב למלגה שבספרד. היא קנתה את הדירה בסוף שנות השישים, עם הארי קמרון. את הווילה היא ירשה כשרוברט ג'יימיסון מת לפני כמעט חמש שנים. בגלגול הבא שלי, בבקשה תזכירו לי לחזור בתור כוכבת קולנוע שמקבלת אחוזים מהרווחים.

הבניין של אוולין נראה מקסים, לפחות מבחוץ. הוא בנוי מאבן גיר בסגנון הבּוֹזָאר הצרפתי, מלפני מלחמת העולם הראשונה, ועוד לפני שאני נכנסת מקבל את פני שוער מבוגר ונאה, עם עיניים טובות וחיוך עדין.

"איך אפשר לעזור לך?" הוא שואל.

איכשהו אני נבוכה אפילו להגיד את זה. "באתי להיפגש עם אוולין הוגו. שמי מוניק גרנט."

הוא מחייך ופותח לי את הדלת. ניכר שהוא ציפה לי. הוא מלווה אותי למעלית ולוחץ על הכפתור עד לקומה העליונה.

"שיהיה לך יום טוב, מיז גרנט," הוא אומר, ואז נעלם כשדלת המעלית נסגרת.

אני מצלצלת בפעמון הדירה של אוולין בשעה אחת-עשרה בדיוק. אישה בג'ינס וז'קט כחול כהה פותחת לי. היא נראית בערך בת חמישים, אולי קצת יותר. היא אמריקאית ממוצא אסייתי, עם שיער חלק ושחור לגמרי שאסוף בקוקו. היא מחזיקה ערימה של דברי דואר שחלקם עוד לא נפתחו.

היא מחייכת ומושיטה יד. "את בטח מוניק," היא אומרת כשגם אני מושיטה יד. היא נראית מסוג האנשים שבאמת מאושרים לפגוש אנשים אחרים, וכבר עכשיו היא מוצאת חן בעיניי, אף שנשבעתי לעצמי שאקפיד על יחס ניטרלי כלפי כל מה שאיתקל בו היום.

"אני גרייס."

"היי, גרייס," אני אומרת. "נעים מאוד."

"גם לי. בואי."

גרייס נעה הצידה ומסמנת לי להיכנס. אני מניחה את התיק על הרצפה ופושטת את המעיל.

"את יכולה לשים אותו כאן," היא אומרת, פותחת ארון שנמצא ממש לי הדלת ונותנת לי קולב עץ.

ארון המעילים הזה הוא בגודל חדר האמבטיה היחיד בדירה שלי. זה לא סוד שלאוולין יש כסף יותר מאשר לאלוהים. אבל אני צריכה ללמוד לא לתת לזה להשפיע עליי. היא יפה, והיא עשירה, והיא חזקה וסקסית ורבת קסם. ואני בת תמותה מן השורה. איכשהו אני חייבת לשכנע את עצמי שהיא ואני שוות מעמד, כי אחרת זה לא יצליח לעולם.

"מצוין," אני אומרת בחיוך. "תודה." אני מלבישה את המעיל על הקולב, תולה אותו על המוט ונותנת לגרייס לסגור את הדלת.

"אוולין למעלה, מתכוננת. את רוצה לשתות משהו? מים, קפה, תה?"

"קפה יהיה מצוין," אני אומרת.

גרייס לוקחת אותי לחדר אירוח קטן. הוא מואר ומאוורר, מוקף בכונניות ספרים לבנות שמגיעות מהרצפה עד התקרה, ובמרכזו שתי כורסאות מרופדות בבד עבה בצבע קרם.

"בואי, שבי," היא אומרת. "איך את רוצה אותו?"

"את הקפה?" אני שואלת בהיסוס. "עם שמנת? כלומר, גם חלב זה בסדר. אבל עדיף שמנת. או מה שיש לכם." אני משתלטת על עצמי. "מה שאני מנסה להגיד זה שאשמח לקצת שמנת, אם יש לכם. רואים שאני מתוחה?"

גרייס מחייכת. "קצת. אבל אין לך סיבה לדאוג. אוולין היא אישה מאוד טובת לב. היא קפדנית ושומרת על הפרטיות שלה, ולוקח קצת זמן להתרגל לזה. אבל עבדתי עם הרבה אנשים, ותאמיני לי שאוולין הרבה יותר טובה מכולם."

"היא משלמת לך כדי שתגידי את זה?" אני שואלת. אני מנסה להתבדח, אבל השאלה נשמעת חמורה ומאשימה יותר ממה שהתכוונתי.

למרבה המזל, גרייס צוחקת. "תראי, היא שלחה אותי ואת בעלי ללונדון ולפריז בשנה שעברה, בתור בונוס לחג המולד. אז באופן לא ישיר, כן, היא כנראה משלמת לי."

אלוהים. "אז טוב, עכשיו הכול מובן. כשתתפטרי, אני רוצה את העבודה שלך."

גרייס צוחקת. "קבענו. וממש בקרוב תקבלי קפה עם קצת שמנת."

אני מתיישבת ובודקת את הטלפון הנייד. יש לי הודעה מאימא שלי, שמאחלת לי בהצלחה. אני מתחילה לענות לה, ומסתבכת עם הניסיון להקליד את המילה "מוקדם" בלי שהתיקון האוטומטי יתקן לי אותה ל"מוקש", ואז אני שומעת צעדים על המדרגות. אני מסתובבת ורואה את אוולין הוגו בת השבעים ותשע צועדת לעברי.

היא עוצרת נשימה כמו בכל אחת מהתמונות שלה.

יש לה יציבה של בלרינה. היא לובשת מכנסי סטרץ' שחורים וצמודים וסוודר ארוך מפוספּס באפור ובכחול כהה. היא רזה כמו שהייתה תמיד, וההוכחה היחידה שיש לי לכך שעברה ניתוחים פלסטיים היא שאף אחת בגילה לא יכולה להיראות ככה בלי עזרת רופא.

העור שלה זוהר ורק טיפונת אדמדם, כאילו קורצף ביסודיות. יש לה ריסים מלאכותיים, או שאולי היא ארגנה לעצמה תוספות ריסים קבועות. הלחיים שלה, שהיו פעם זוויתיות, שקועות עכשיו מעט. אבל יש בהן רעננות ורדרדה, ושפתיה צבועות בגוון טבעי כהה.

שערה מגיע עד מעבר לכתפיה – הילה נהדרת של לבן, אפור ובלונד – והגוונים העדינים ביותר ממסגרים את פניה. אני בטוחה ששערה עובר כל פעם צביעה כפולה אם לא משולשת, אבל האפקט הוא של אישה שמזדקנת נהדר שישבה בשמש.

אבל הגבות שלה – הגבות הכהות, העבות והישרות שהיו סימן ההיכר שלה – הידלדלו עם השנים. ועכשיו הן באותו צבע של שערה.

כשהיא מגיעה אליי, אני שמה לב שהיא לא נועלת נעליים אלא רק גרביים סרוגים, גדולים ומגושמים.

"שלום מוניק," אומרת אוולין.

לרגע אני מופתעת מהנימה היומיומית והבוטחת שבה היא הוגה את שמי, כאילו היא מכירה אותי שנים. "שלום," אני אומרת.

"אני אוולין." היא מושיטה יד ותופסת בידי ללחיצה. אני מרגישה שיש עוצמה רבה באישה שמציגה את עצמה בשמה אפילו שהיא יודעת שכל האנשים בחדר, כל האנשים בעולם, יודעים בדיוק מי היא.

גרייס מגיעה ובידה ספל קפה לבן על צלוחית לבנה. "הנה, בבקשה. קפה עם קצת שמנת."

"תודה רבה," אני אומרת, ולוקחת ממנה את הספל.

"ככה בדיוק גם אני אוהבת לשתות," אומרת אוולין, ואני נבוכה להודות שזה מרגש אותי. אני מרגישה כאילו זכיתי אצלה בנקודות.

"מישהי מכן רוצה עוד משהו?" שואלת גרייס.

אני מנענעת בראשי ואוולין לא עונה. גרייס יוצאת מהחדר.

"בואי," אומרת אוולין. "בואי נעבור לסלון ונתמקם."

אני לוקחת את התיק, ואוולין לוקחת לי בינתיים את הספל מהיד ומחזיקה אותו במקומי. פעם קראתי שכריזמה היא "קסם שמעורר תחושת מסירוּת". ואני לא יכולה שלא לחשוב עכשיו על ההגדרה הזאת כשהיא מחזיקה בשבילי את הקפה. אין ספק שיש משהו שובה לב בשילוב בין אישה חזקה כל כך לבין מחווה פשוטה וצנועה כל כך.

אנחנו נכנסות לחדר גדול ומואר, ובו חלונות מהרצפה עד לתקרה. כורסאות בצבע אפור צדפה ניצבות מול ספה בגוון כחול-אפור. השטיח שלרגלינו עבה, בצבע שנהב בוהק, ובזמן שעיניי סוקרות הכול אני מתרשמת מפסנתר הכנף השחור, הפתוח, שטובל באור שנכנס מן החלונות. על הקירות יש שתי תמונות גדולות בשחור לבן.

זו שמעל הספה היא תצלום של הארי קמרון בזמן צילומי סרט.

זו שמעל האח היא כרזה של הגרסה מ-1959 של 'נשים קטנות' שאוולין השתתפה בה. התמונה מורכבת מהפנים של אוולין, של סיליה סיינט ג'יימס ושל שתי השחקניות האחרות. כשאני מסתכלת בה עכשיו, נראה שאוולין וסיליה בולטות יותר מהאחרות. אבל אני די בטוחה שזאת סתם הטיה בדיעבד. אני רואה את מה שאני רוצה לראות, על סמך מה שאני יודעת שקרה בהמשך.

אוולין מניחה את הספל ואת הצלוחית על שולחן הקפה המצופה לכה שחורה. "שבי," היא אומרת, ומתיישבת בעצמה באחת הכורסאות הרחבות. היא מרימה את כפות רגליה תחתיה. "איפה שאת רוצה."

אני מהנהנת ומניחה את התיק על הרצפה. אני מתיישבת על הספה ומוציאה את המחברת שלי.

"אני מבינה שאת מעמידה למכירה את שמלות הערב שלך," אני אומרת אחרי שאני מתמקמת בנוחות. אני לוחצת על העט ומוכנה להקשיב.

ואז אוולין אומרת, "האמת היא שהזמנתי אותך לכאן בתירוץ שקרי."

אני מיישירה אליה מבט, ובטוחה שלא שמעתי טוב. "סליחה?"

אוולין משנה מעט תנוחה על הכורסה ומסתכלת אליי. "אין הרבה מה להגיד על זה שאני נותנת ל'כריסטיס' למכור כמה שמלות שלי."

"אם ככה, מה–"

"הזמנתי אותך לכאן כדי לדבר על משהו אחר."

"על מה?"

"על סיפור החיים שלי."

"סיפור החיים שלך?" אני אומרת בהשתאות מוחלטת ומנסה לעקוב אחרי דבריה.

"הסיפור המלא והאמיתי."

הסיפור המלא של אוולין הוגו יהיה... אני לא יודעת. משהו שקרוב לסיפור של השנה. "את רוצה לפרסם ב'ויוואנט' כתבה על סיפור החיים המלא שלך?"

"לא," היא אומרת.

"את לא רוצה כתבה על הסיפור המלא שלך?"

"אני לא רוצה לפרסם אותו ב'ויוואנט'."

"אז למה אני כאן?" עכשיו אני מבולבלת עוד יותר ממה שהייתי קודם.

"את זאת שאני רוצה לספר לה את הסיפור."

אני מסתכלת עליה ומנסה לפענח מה בדיוק היא אומרת.

"את רוצה לדבר רשמית על החיים שלך, ואת תדברי עליהם איתי אבל לא לפרסום ב'ויוואנט'?"

אוולין מהנהנת. "עכשיו הבנת."

"מה בדיוק את מציעה?" אני מתקשה להאמין שנקלעתי לסיטואציה שבה אחת הנשים המסקרנות ביותר בעולם מציעה לי את סיפור חייה סתם ככה. אני בטח מחמיצה משהו.

"אני אספר לך את סיפור חיי באופן שיועיל לשתינו. אבל בעצם, אם לדבר בכנות, בעיקר לך."

"על איזה עומק אנחנו מדברות כאן?" אולי היא רוצה איזה סיכום חיים אוורירי? איזו כתבה קלילה שתפורסם במקום כלשהו לבחירתה?

"כל הסודות הגדולים והקטנים. הטוב, הרע והמכוער. כל קלישאה שתבחרי שפירושה 'אני אספר לך את האמת על כל דבר שעשיתי בחיים'."

וואו.

אני מרגישה כל כך מטופשת שבאתי לכאן כדי לקבל ממנה תשובות לשאלות על שמלות. אני מניחה את המחברת על השולחן מולי ושמה עליה בעדינות את העט. אני רוצה לעשות הכול מושלם. כאילו ציפור עדינה ומשגעת ביופייה התעופפה אליי כרגע ונחתה היישר על כתפי, ואם לא אבצע את התנועה המדויקת היא עלולה לברוח.

"טוב, אם אני מבינה אותך נכון, את אומרת שאת רוצה להתוודות על חטאייך–"

התנוחה של אוולין, שעד עכשיו שידרה רוגע מוחלט ומידה של ריחוק, משתנה. עכשיו היא רוכנת לעברי. "לא אמרתי שום דבר על וידוי או על חטאים. אפילו לא הזכרתי את המילה חטאים."

אני נסוגה מעט אחורה. הרסתי הכול. "אני מתנצלת," אני אומרת. "זה היה ניסוח לא מוצלח."

אוולין לא אומרת דבר.

"אני מצטערת, מיז הוגו. כל העניין קצת סוריאליסטי בשבילי."

"את יכולה לקרוא לי אוולין," היא אומרת.

"טוב, אוולין, אז מה בעצם הצעד הבא? מה בדיוק נעשה יחד?" אני מרימה את הספל ומקרבת אותו אל שפתיי, ולוגמת רק טיפונת.

"אנחנו לא נעשה כתבת שער ל'ויוואנט'," היא אומרת.

"אוקיי, את זה הבנתי," אני אומרת, ומניחה שוב את הספל על השולחן.

"אנחנו נכתוב ספר."

"באמת?"

אוולין מהנהנת. "את ואני," היא אומרת. "קראתי את הכתבות שלך. אני אוהבת את הניסוחים הבהירים והתמציתיים שלך. הכתיבה שלך פשוטה וישירה, וזה סגנון שאני מעריכה מאוד ושנראה לי מתאים לספר שלי."

"את מבקשת ממני להיות סופרת צללים של האוטוביוגרפיה שלך?" זה פשוט נפלא. זה ללא ספק פשוט נפלא. זו סיבה טובה להישאר בניו יורק. סיבה מעולה. דברים כאלה לא קורים בסן פרנסיסקו.

אוולין מנענעת שוב בראשה. "אני נותנת לך את סיפור החיים שלי, מוניק. אני אספר לך את כל האמת. ואת תכתבי על זה ספר."

"ונפרסם אותו עם השם שלך ונגיד לכולם שאת כתבת אותו. קוראים לזה סופרת צללים." אני מרימה שוב את הספר.

"השם שלי לא יופיע על הספר. הוא יצא לאור אחרי שאמות."

אני כמעט נחנקת מהקפה, שניתז לי מהפה ומשאיר כמה כתמים חומים על השטיח הלבן.

"אוי, אלוהים," אני אומרת, בקול אולי קצת רם מדי בזמן שאני מניחה את הספל על השולחן. "שפכתי לך קפה על השטיח."

אוולין מנופפת את ידה בביטול, אבל גרייס דופקת על הדלת, פותחת אותה מעט ומשרבבת את ראשה.

"הכול בסדר?"

"לצערי נשפך לי קצת," אני אומרת.

גרייס פותחת את הדלת לגמרי, נכנסת ומעיפה מבט.

"אני ממש מצטערת. פשוט הייתי קצת המומה."

אני מציצה לעבר אוולין, ואני לא מכירה אותה היטב, אבל אני מבינה בהחלט שהיא אומרת לי לשתוק כבר.

"אין שום בעיה," אומרת גרייס. "אני אטפל בזה."

"את רעבה, מוניק?" שואלת אוולין וקמה.

"סליחה?"

"אני מכירה מסעדה ממש כאן למטה שיש בה סלטים מצוינים. אני מזמינה."

עוד לא הגיעה שעת צהריים, וכשאני מתוחה, הדבר הראשון שאני מאבדת זה את התיאבון, אבל אני בכל זאת אומרת כן, כי אני קולטת ללא כל ספק שזאת לא באמת שאלה.

"מצוין," אומרת אוולין. "גרייס, תזמיני לנו שולחן ב'טְרַמבּינוֹס'?"

אוולין תופסת אותי בכתף, ופחות מעשר דקות לאחר מכן אנחנו הולכות על המדרכות המטופחות של אפּר איסט סייד.

הצינה באוויר מפתיעה אותי, ואני שמה לב שאוולין מהדקת את המעיל סביב מותניה הצרים.

באור השמש קל יותר לראות את סימני הזקנה. האזורים הלבנים בעיניה מזוגגים מאוד, וכפות ידיה בדרך להיעשות שקופות. הגוון הכחול הבהיר של עורקיה מזכיר לי את סבתא שלי. אהבתי את מגע הנייר הרך של עורה, איך הוא לא מיהר לחזור למקומו אלא נשאר שקוע במקומות שנגעתי בו.

"אוולין, מה זאת אומרת אחרי שתמותי?"

אוולין צוחקת. "זאת אומרת שאני רוצה שתפרסמי את הספר כביוגרפיה רשמית, עם השם שלך בתור הסופרת, אחרי מותי."

"בסדר," אני אומרת, כאילו זה משפט רגיל לגמרי ששומעים לפעמים מאנשים. ואז אני מבינה שלא, זה טירוף מוחלט. "אני לא רוצה להישמע חסרת רגישות, אבל את אומרת לי שאת עומדת למות?"
"כולם ימותו, יקירתי. את תמותי. אני אמות, הבחור ההוא שם ימות."

אנחנו מגיעות אל המסעדה ויורדות בשתי המדרגות עד לדלת. אוולין מתיישבת ליד שולחן אחורי. שום מארחת לא הפנתה אותה לשם. היא פשוט יודעת לאן ללכת ומניחה שכל השאר ישתפו עם זה פעולה. מלצר במכנסיים שחורים, חולצה לבנה ועניבה שחורה ניגש לשולחן שלנו ומניח עליו שתי כוסות מים. בזו של אוולין אין קרח.

"תודה, טרוֹי," אומרת אוולין.

"סלט קצוץ?" הוא שואל.

"כן, בשבילי בטח, אבל אני לא בטוחה בקשר לחברה שלי," אומרת אוולין.

אני מרימה את המפית מהשולחן ומניחה אותה על ברכי. "סלט קצוץ נשמע מצוין, תודה."

טרוי מחייך והולך.

"את תאהבי את הסלט הקצוץ," אומרת אוולין, כאילו אנחנו חברות שמנהלות שיחת חולין.

"אוקיי," אני אומרת, ומנסה לחזור לנושא השיחה. "ספרי לי עוד על הספר הזה שאנחנו כותבות."

"אמרתי לך את כל מה שאת צריכה לדעת."
"אמרת לי שאני עומדת לכתוב אותו ושאת עומדת למות."

"את צריכה לשים לב טוב יותר לבחירת המילים שלך."

אולי אני לא לגמרי בליגה שלה – ואולי בשלב הזה של חיי לא ממש השגתי את מה שרציתי להשיג – אבל אני יודעת דבר או שניים על בחירת מילים.

"כנראה לא הבנתי אותך נכון. אני מבטיחה לך שאני מקדישה הרבה מחשבה למילים שאני אומרת."

אוולין מושכת בכתפיה. השיחה הזאת לא ממש מאתגרת מבחינתה. "את צעירה, וכל בני הדור שלך אומרים בלי לחשוב מילים שיש להן משמעות רבה."

"אני מבינה."

"ולא אמרתי שאני רוצה להתוודות על שום חטא. להגיד שהדברים שאני רוצה לדבר עליהם הם חטא זאת אמירה מטעה ומכאיבה. אני לא מתחרטת על הדברים שעשיתי – לפחות לא על הדברים שהיית מצפה שאתחרט עליהם – אפילו שהם שהיו קשים או שבבחינה קרה ומרוחקת הם עלולים לעורר סלידה."

"Je ne regrette rien," אני מצטטת את אדית פיאף, ואז מרימה את כוס המים ולוגמת ממנה.

"בדיוק ככה," אומרת אוולין. "אפילו שהשיר מדבר יותר על זה שהיא לא מתחרטת על שום דבר כי היא לא חיה בעבר. מה שאני מתכוונת זה שעדיין הייתי מחליטה היום הרבה מההחלטות שהחלטתי בעבר. אם לדייק, יש דברים שאני מתחרטת עליהם. אבל פשוט... אלה לא הדברים הקשים באמת. אני לא מתחרטת על רוב השקרים שאמרתי לאנשים או על רוב הפעמים שפגעתי באנשים. אין לי בעיה עם העובדה שלפעמים כשעושים את הדבר הנכון זה מקשה מאוד על כל המעורבים בנושא. וחוץ מזה, יש לי חמלה כלפי עצמי. אני סומכת על עצמי. תחשבי למשל על הרגע שבו התנפלתי עלייך קודם, בדירה, כשאמרת את מה שאמרת על וידוי ועל חטאים. לא היה יפה מצידי לעשות את זה, ואני לא בטוחה שזה הגיע לך. אבל אני לא מתחרטת על זה. כי אני יודעת שהיו לי סיבות משלי, ועשיתי כמיטב יכולתי בהתחשב בכל המחשבות והתחושות שהובילו אותי לתגובה שלי."

"את מתנגדת למילה 'חטא' כי היא מרמזת שאת מצטערת על דברים."

הסלטים שלנו מגיעים, וטרוי טוחן ללא אומר פלפל על המנה של אוולין עד שהיא מרימה יד ומחייכת. אני מסמנת שאין צורך.

"אפשר להצטער על דברים בלי להתחרט עליהם," אומרת אוולין.

"ללא ספק," אני אומרת. "אני מבינה את זה. אני מקווה שמעכשיו והלאה תצאי מנקודת הנחה שאני מבינה מה שאת אומרת. גם אם יש אינספור דרכים לפרש את הנושא שאנחנו מדברות עליו."

אוולין מרימה את המזלג אבל לא עושה בו דבר. "כשאני מדברת עם עיתונאית שתחזיק בידיה את המורשת שלי, חשוב לי מאוד לומר בדיוק לְמה אני מתכוונת ולהתכוון לְמה שאני אומרת," אומרת אוולין. "אם אספר לך על החיים שלי, אם אספר לך מה באמת קרה, את האמת שמאחורי כל הנישואים עם כל הבעלים שלי, את האמת על הסרטים שהשתתפתי בהם, על האנשים שאהבתי, אלה ששכבתי איתם, אלה שפגעתי בהם, איך סיכנתי את עצמי ולאן כל זה הביא אותי, אז אני צריכה לדעת שאת מבינה אותי. אני צריכה לדעת שאת תקשיבי בדיוק למה שאני מנסה להגיד לך ולא תשרבבי את ההשערות שלך לתוך הסיפור שלי."

טעיתי. העניין הזה מאתגר מאוד גם לאוולין. אוולין יכולה לדבר בנימה נינוחה על דברים שחשובים לה מאוד. אבל בשלב זה, ברגע זה, כשהיא מתעכבת כל כך הרבה על כל נקודה שהיא רוצה להדגיש, אני מבינה שזה אמיתי. זה באמת קורה. היא באמת מתכוונת לספר לי את סיפור חייה – סיפור שללא ספק כולל את כל הפרטים העסיסיים על הקריירה שלה ועל הבעלים שלה ועל התדמית שלה. היא מכניסה את עצמה לעמדה מאוד פגיעה. היא מפקידה בידיי הרבה כוח. אני לא יודעת למה היא נותנת אותו דווקא לי. אבל זה לא סותר את העובדה שהיא אכן נותנת לי אותו. והתפקיד שלי עכשיו הוא להראות לה שאני ראויה לכך ושאני אתייחס לסיפור שלה במלוא הכבוד.

אני מניחה את המזלג מידי. "זה הגיוני לגמרי, ואני מצטערת אם נשמעתי שטחית."

אוולין מנפנפת בידה בביטול. "כל התרבות שלנו נהייתה שטחית. זה הקטע עכשיו."

"אכפת לך אם אשאל עוד שאלות? ברגע שאבין את התמונה הרחבה אני מבטיחה להתמקד אך ורק במה שאת אומרת ובמה שאת מתכוונת, ואת תרגישי מובנת כל כך לעומק, שתחשבי שאין אף אחד אחר בעולם שהיית רוצה להפקיד בידיו את הסודות שלך יותר ממני."

הכנות שלי מרככת אותה ולו לרגע. "את יכולה להתחיל," היא אומרת ואוכלת בינתיים מהסלט.

"אם אני אמורה לפרסם את הספר אחרי שתלכי לעולמך, איזה רווח כספי את צופה ממנו?"

"בשבילי או בשבילך?"

"בואי נתחיל איתך."

"בשבילי – שום דבר. אל תשכחי, אני כבר לא אהיה בחיים."

"הזכרת את זה."

"השאלה הבאה."

אני רוכנת לעברה במבט ערמומי מעט. "לא נעים לי לשאול שאלה כל כך בוטה, אבל על איזה לוח זמנים את מדברת? אני אמורה להשאיר אצלי את הספר במשך שנים עד ש..."

"שאני אמות?"

"אה... כן," אני אומרת.

"השאלה הבאה."

"מה?"

"השאלה הבאה בבקשה."

"לא ענית על השאלה הזאת."

אוולין שותקת.

"טוב, מה יהיה הגמול הכספי מבחינתי?"

"שאלה הרבה יותר מעניינת, ותהיתי למה עבר כל כך הרבה זמן עד ששאלת אותה."

"הנה שאלתי."

"את ואני ניפגש בימים הקרובים, לא משנה כמה זמן נצטרך, ואני אספר לך פשוט הכול. בזה היחסים יסתיימו, ואת תהיי חופשייה – או אולי בעצם אני צריכה להגיד מחויבת – לכתוב הכול בספר ולמכור אותו לכל המרבה במחיר. ואני מתכוונת למרבה במחיר פשוטו כמשמעו. אני מתעקשת שתנהלי משא ומתן קשוח ובלתי מתפשר, מוניק. תדאגי שישלמו לך את מה שהיו משלמים לגבר לבן. ואז, ברגע שתעשי את זה, כל דולר שהספר יכניס יהיה שלך."

"שלי?" אני אומרת, המומה לגמרי.

"כדאי שתשתי קצת מים. נראה שאת עומדת להתעלף."

"אוולין, ביוגרפיה רשמית על החיים שלך, שבה את מדברת על כל אחד משבעת הבעלים שלך..."

"כן?"

"ספר כזה יכניס מיליוני דולרים, גם אם לא אנהל משא ומתן."

"אבל את כן תעשי את זה," אומרת אוולין, ואז לוגמת מכוס המים שלה ונראית מרוצה.

השאלה חייבת להישאל. אנחנו מרחפות סביבה הרבה יותר מדי זמן. "אבל אלוהים, למה לך לעשות בשבילי דבר כזה?"

אוולין מהנהנת. היא ציפתה לשאלה הזאת. "בינתיים את מוזמנת לראות בזה מתנה."

"אבל למה?"

"השאלה הבאה."

"ברצינות."

"ברצינות, מוניק, השאלה הבאה."

אני מפילה בטעות את המזלג על המפה בצבע שנהב. השמן מהרוטב מטפטף על הבד שמתכהה ונעשה שקוף יותר. הסלט הקצוץ טעים מאוד אבל יש בו הרבה בצל, ואני מרגישה שהבל הפה שלי ממלא את החלל סביבי. אלוהים, מה קורה פה?

"אני מנסה לא להישמע כפוית טובה, אבל אני חושבת שמגיע לי לדעת למה אחת השחקניות המפורסמות בכל הזמנים בחרה דווקא באלמונית כמוני לכתוב את הביוגרפיה שלה והיא נותנת לי את ההזדמנות להרוויח מהסיפור שלה מיליוני דולרים."

"ב'האפינגטון פוסט' כתוב שאני יכולה למכור את האוטוביוגרפיה שלי בסכום של שנים-עשר מיליון דולר."

"אלוהים."

"זה מסוג הדברים שאנשים אוהבים לדעת, כנראה."

ההנאה שאוולין ללא ספק שואבת מכל זה, ההתענגות שלה על ההלם שהיא גורמת לי, מבשרות לי שמדובר כאן במשחק כוח, לפחות במידה מסוימת. היא אוהבת להתייחס בשוויון נפש לדברים שיכולים להיות משני חיים לאחרים. האם זאת לא ההגדרה המושלמת לתחושת כוח? לראות אנשים מתאבדים על משהו שמבחינתך אין לו שום חשיבות?

"שנים-עשר מיליון דולר זה הרבה מאוד, שלא תביני לא נכון..." היא אומרת, והיא לא צריכה לסיים את המשפט כדי שאשלים אותו לבד במחשבות. אבל בשבילי זה לא הרבה.

"אבל בכל זאת, אוולין, למה? למה אני?"

אוולין מרימה אליי את עיניה ועל פניה הבעה שלווה. "השאלה הבאה."

"עם כל הכבוד, את לא לגמרי הוגנת כאן."

"אני מציעה לך הזדמנות להרוויח הון ולהמריא לפסגת ההישגים בתחום שלך. אני לא חייבת להיות הוגנת. בטח לא אם ככה את בוחרת להגדיר את זה."

מצד שני, נראה שאין כאן באמת התלבטות. אבל בכל זאת, אוולין לא נתנה לי שום דבר קונקרטי. ואני עלולה לאבד את המשרה שלי אם אגנוב סיפור כזה לעצמי. העבודה היא כל מה שיש לי עכשיו. "אני יכולה לקחת קצת זמן לחשוב על זה?"

"לחשוב על מה?"

"על כל זה."

עיניה של אוולין מצטמצמות מעט. "אלוהים, על מה יש לחשוב?"

"אני מצטערת אם זה מעליב אותך," אני אומרת.

אוולין קוטעת אותי. "לא העלבת אותי." הרמיזה שאני יכולה לפגוע בה – פוגעת בה.

"יש הרבה שיקולים," אני אומרת. עלולים לפטר אותי. היא עלולה להתחרט. אני עלולה להיכשל לגמרי בכתיבה של הספר הזה.

אוולין רוכנת קדימה והבעת פניה קשה. "למשל?"

"למשל, מה אני אמורה להגיד לאנשים ב'ויוואנט'? הם חושבים שיש להם ריאיון בלעדי איתך. הם כבר מזמינים צלמים ממש ברגע זה."

"אמרתי לתומס וולץ' שלא יבטיח שום דבר. אם הם בחרו לפעול על פי איזו הנחה מופרכת על כתבת שער או משהו, זאת הבעיה שלהם."

"אבל זאת גם הבעיה שלי. כי עכשיו אני יודעת שאין לך שום כוונה להתקדם איתם."

"אז מה?"

"אז מה אני אמורה לעשות? לחזור לעבודה ולהגיד לבוסית שלי שאת לא מוכנה לדבר עם 'ויוואנט', אבל במקום זה אני ואת כותבות ספר? זה ייראה כאילו פעלתי מאחורי הגב של המגזין, ועוד על חשבון שעות עבודה, דרך אגב, והקרבתי את הכתבה שלהם בשביל עצמי."

"זאת לא באמת הבעיה שלי," אומרת אוולין.

"אבל בגלל זה אני צריכה לחשוב על זה. כי זאת הבעיה שלי."

אוולין מקשיבה לי. אני רואה שהיא מתייחסת לדבריי ברצינות על פי האופן שבו היא מניחה את כוס המים ומיישירה אליי מבט, ואז משעינה את אמות הידיים על השולחן. "יש לך כאן הזדמנות של פעם בחיים, מוניק. את מבינה את זה, נכון?"

"בטח."

"אז תעשי לעצמך טובה ותלמדי איך לתפוס את החיים בביצים, יקירתי. אל תהיי לחוצה כל כך ותנסי לעשות את הדבר הנכון, כשכל כך ברור מה הדרך הנכונה לפעול."

"את לא חושבת שאני צריכה לדבר על זה בגלוי עם הבוסים שלי? הם יחשבו שזממתי משהו כדי לדפוק אותם."

אוולין מנענעת בראשה. "כשהצוות שלי ביקש ספציפית אותך, המגזין שלך הציע מישהו בכיר יותר. הם הסכימו לשלוח אותך רק ברגע שהבהרתי שזה את או אף אחד. את יודעת למה הם עשו את זה?"

"כי הם לא חושבים שאני–"

"כי הם מנהלים עסק. וגם את. וברגע הזה, העסק שלך עומד להמריא. יש לך החלטה שאת צריכה להחליט. אנחנו נכתוב את הספר הזה יחד או לא? אני רוצה שתדעי שאם לא תכתבי אותו אני לא אתן אותו לאף אחד אחר. אם זה יקרה, הספר ימות יחד איתי."

"למה את מוכנה לספר את סיפור החיים שלך רק לי? את אפילו לא מכירה אותי. זה לא הגיוני."

"לא התחייבתי כלפייך בשום רגע להיות הגיונית."

"מה בעצם את רוצה, אוולין?"

"את שואלת יותר מדי שאלות."

"באתי לכאן כדי לראיין אותך."

"בכל זאת." היא לוגמת מהמים, בולעת, ואז נועצת בי מבט ישיר. "כשנגמור לעבוד, לא תישאר לך שום שאלה," היא אומרת. "אני מבטיחה שאענה על כל הדברים שאת כל כך רוצה לדעת לפני שנשלים את העבודה. אבל אני לא אענה עליהם אפילו דקה אחת לפני שארצה. אני קובעת כאן את הכללים. ככה זה יהיה."

אני מקשיבה לה וחושבת על כך, ומבינה שאני צריכה להיות אידיוטית מושלמת כדי לוותר על הזדמנות כזאת, ולא משנה מה התנאים. לא נשארתי בניו יורק ונתתי לדייוויד לעזוב לסן פרנסיסקו כי אני אוהבת את פסל החירות. עשיתי את זה כי אני רוצה לטפס בסולם ולהגיע הכי גבוה שאני יכולה. עשיתי את זה כי אני רוצה שהשם שלי, השם שאבא שלי נתן לי, יתפרסם יום אחד באותיות גדולות ובולטות. זאת ההזדמנות שלי.

"בסדר," אני אומרת.

"יופי. אני שמחה לשמוע." הכתפיים של אוולין מתרפות, היא לוקחת שוב את כוס המים ומחייכת. "מוניק, אני חושבת שאת מוצאת חן בעיניי," היא אומרת.

אני נושמת נשימה עמוקה, ורק עכשיו אני שמה לב כמה נשימותיי היו עד עכשיו שטוחות. "תודה, אוולין. זה מאוד משמעותי מבחינתי."

שבעת הבעלים של אוולין הוגו / טיילור ג'נקינס ריד
כתר, 2023
תרגום מאנגלית: דנה אלעזר הלוי
400 עמודים

טיילור ג'נקינס ריד היא סופרת אמריקאית. ספרה "דייזי ג'ונס והסיקס" עובד לסדרה באמזון פריים וידאו וספרה "שבעת הבעלים של אוולין הוגו" מעובד כעת לסרט בנטפליקס