פֶּרֶק מִסֵּפֶר – "החיים הבלתי נראים של אדי לה רו" מאת ו. א. שוואב

פרק שלישי

ויו-סור-סארת, צרפת

קיץ 1698

אדלין יושבת על ספסל ליד אביה. אביה, שעבורה הוא תעלומה, ענק שקט וקודר שרוב זמנו יושב בבית, בבית המלאכה שלו. מתחת לרגליהם נערמים חפצי עץ כמו גופים קטנים מתחת לשמיכה, וגלגלי העגלה מקרקשים. מקסים, הסוסה החסונה, מושכת אותם לאורך השביל הרחק מביתם.

המחשבה על כך – רחוק מהבית – מאיצה את פעימות ליבה הקטן.

אדלין בת שבע, כמספר הנמשים על פניה. היא חכמה ורזה וזריזה כאיילה, וכבר חודשים רבים מתחננת לבוא עם אביה לשוק. היא התחננה עד שאימה נשבעה שהיא עומדת לצאת מדעתה, ועד שאביה הסכים סוף-סוף. הוא אומן עץ, אבא שלה, ושלוש פעמים בשנה הוא עושה את הדרך אל העיר לה מאן, לאורך נהר הסארת.

והיום היא איתו.

היום, לראשונה, יוצאת אדלין מהכפר ויו.

היא מביטה לאחור ורואה את אימה עומדת בזרועות שלובות ליד העץ העתיק בקצה השביל, ואז יש עיקול בדרך ואימא שלה נעלמת. בתי הכפר ושדותיו נותרים מאחור, וכאן הכנסייה והעצים, פה מיסייה ברגר הופך את האדמה ושם מאדאם תריו תולה בגדים, לשונה נתונה בריכוז בין שיניה.

כשאדלין סיפרה לחברתה שהיא מצטרפת לאביה לנסיעה, איזבל רק משכה בכתפיה ואמרה, "אני אוהבת להיות פה". כאילו אי אפשר לאהוב מקום אחד וגם לרצות לראות מקום אחר.

עכשיו היא מסתכלת על אדלין ומנופפת לעגלה הממשיכה בדרכה. הם מגיעים לקצה הכפר, המקום הרחוק ביותר שהיא הגיעה אליו בחייה, והעגלה נתקלת בבור קטן בכביש ומיטלטלת כאילו גם היא חצתה סף כלשהו. אדלין עוצרת את נשימתה, מצפה להרגיש חבל נמתח בתוכה, קושר אותה לכפר.

אבל אין שום חבל, שום משיכה. העגלה ממשיכה לנסוע, ואדלין מרגישה קצת פראית וקצת מפוחדת ומפנה את ראשה אל המראה המתכווץ והולך של ויו, שעד עכשיו היה סך כל עולמה ומעכשיו הוא רק חלק ממנו, חלק שקטן עם כל צעד של הסוסה, עד שהכפר נראה כמו אחד הפסלונים שאביה גילף, קטן כל-כך שהיה יכול לנוח בשלמותו בכף ידו המיובלת.

יום שלם של רכיבה אורכת הדרך ללה מאן, שהייתה נעימה אף יותר בזכות הסל שארזה להם אימה ובזכות חברתו של אביה – הראשון נתן לה לחם וגבינה למלא את בטנה, והשני צחוק נינוח וכתפיים רחבות שאדלין חסתה בצילן בשמש הקיץ.

בבית הוא היה אדם שקט, מחויב לעבודתו, אבל בדרכים הוא התחיל להיפתח, לפרוש את קפליו, לדבר. וכשהוא מדבר, הוא מספר לה סיפורים. סיפורים שהוא קושש בדרך, כמו עצים למדורה.

"איל אטט און פואה", הוא יאמר, ויפליג בסיפורים על ארמונות ומלכים, על זהב ופאר, על נשפי מסכות וערים מלאות הוד והדר. "היה היה, לפני שנים רבות". כך מתחיל הסיפור.

היא לא תזכור את הסיפורים עצמם, אבל תזכור כיצד סיפר אותם. המילים חלקות כמו חלוקי נחל, והיא תוהה אם הוא מספר את הסיפורים האלה כשהוא לבד, אם הוא ממשיך ומדבר עם מקסים בדרכו העדינה והנעימה. תוהה אם הוא מספר סיפורים לגזרי העץ שהוא מגלף. או שהם רק עבורה.

אדלין הייתה רוצה לכתוב אותם, אילו יכלה.

בהמשך אבא ילמד אותה לכתוב אותיות. אימה תכעס כשתגלה, ותאשים אותו שהוא נותן לה עוד תירוץ להתעצל, לבזבז את שעות היום, אבל אדלין בכל זאת תחמוק בחשאי לבית המלאכה שלו, והוא ירשה לה לשבת ולהתאמן לכתוב שמה באבקת הנסורת הדקה שכיסתה תמיד את רצפת חדר המלאכה.

אבל היום, היא יכולה רק להקשיב.

השדות חולפים, דיוקן קופצני של עולם שהיא כבר מכירה. השדות הם שדות, כמו שלה, העצים מסודרים פחות או יותר באותו הסדר, ופה ושם כשהם חוצים כפר, הוא דומה לוויו כמו השתקפות על מים, ואדלין מתחילה לתהות אם העולם בחוץ משעמם כמו העולם שלה.

ואז היא מתחילה לראות את חומותיה של לה מאן.

רכסי אבן נישאים גבוה במרחק, עמוד שדרה מגוון בצורתו על הגבעות. גודלה של העיר פי מאה מגודלו של הכפר שלה, או כך הוא נחרת בזיכרונה לפחות, ואדלין עוצרת את נשימתה כשהם עוברים בשערי הכניסה אל העיר המוגנת.

בפנים מבוך של רחובות צפופים. אביה מנווט את העגלה בין בתים דחוסים זה אל זה עד שהרחוב הצר נפתח לכיכר.

גם בוויו יש כיכר כמובן אבל היא בגודלה של החצר האחורית שלהם בערך. כאן החלל עצום, ואת האדמה לא ניתן לראות מרוב רגליים, ועגלות, ודוכנים. וכשאביה מורה למקסים לעצור, אדלין עומדת על המושב ומתפעלת מהשוק, מהניחוחות המשכרים של לחם ושל סוכר, ומהאנשים, האנשים בכל מקום. היא מעולם לא ראתה אנשים רבים כל-כך, קל וחומר אנשים שהיא לא מכירה. ים של זרים, פנים לא מוכרות של אנשים עם בגדים לא מוכרים, קולות לא מוכרים אומרים מילים לא מוכרות. היא מרגישה שדלתות עולמה נפתחו לרווחה בבת אחת, וחדרים רבים כל-כך נוספו לבית שהיא חשבה שהכירה.

אביה נשען על העגלה ומדבר עם עובר אורח, וידיו עובדות כל הזמן על גוש עץ, עם סכין קטנה שטמונה בכף ידו. הוא מגלח את השכבה החיצונית בידיו הקלילות והזריזות של אדם המקלף תפוח, והסרטים נופלים בין אצבעותיו. מאז ומתמיד אהבה אדלין לצפות בו בעבודתו, לראות איך הפסלון מקבל את צורתו כאילו היה שם תמיד, אבל חבוי, כמו גלעין באמצע אפרסק.

יצירתו של אביה יפהפייה. העץ חלק שלא כמו אצבעותיו המחוספסות, עדין ושברירי לעומת גודל ידיו וגופו. ופזורים בין הקערות והכוסות, צפונים בין כלי מלאכתו, יש לו גם צעצועים למכירה, ודמויות עץ בגודל של לחמניות – סוס, ילד, בית, ציפור.

אדלין גדלה מוקפת חפצים קטנים ויפים כאלה, אבל היצירה האהובה עליה מכולן אינה פסל של בעל חיים או של אדם.

היא טבעת.

הטבעת מושחלת על שרוך עור שהיא עונדת לצווארה, היא מעודנת, צבעה אפרפר, והיא חלקה כמו אבן מבריקה. הוא גילף אותה כשאדלין נולדה, מתנה לנערה שהיא תהיה יום אחד, ואדלין עונדת אותה כמו קמע, סגולה למזל, מפתח. ידה מוצאת את הטבעת מדי פעם, והיא מעבירה אגודל מסביבה כמו שאימה עושה עם מחרוזת התפילה שלה.

היא נאחזת בה עכשיו, כעוגן בסערה, ממקומה על קצה העגלה, וצופה בכל מה שקורה סביבה. מהזווית הזאת היא כמעט גבוהה מספיק לראות את הבניינים הרחוקים יותר. היא מתמתחת על קצות אצבעותיה, תוהה כמה עוד בניינים יש, עד שסוס חולף נתקל בעגלה שלהם והיא כמעט נופלת. ידו של אביה נסגרת על זרועה ומושכת אותה למקום בטוח קרוב אליו.

עד סוף היום נמכרים כל כלי העץ, ואביה של אדלין נותן לה מטבע מנחושת ואומר שהיא יכולה לקנות לעצמה משהו שהיא רוצה. היא הולכת מדוכן לדוכן, בודקת את היצע המאפים והעוגות, הכובעים והשמלות והבובות, אבל בסופו של דבר מחליטה לקנות מחברת בכריכת קלף עם סימנייה מצופה בשעווה. הדפים הריקים הם שמסעירים את דמיונה, והרעיון שהיא תוכל אולי למלא את החלל כאוות נפשה.

לא נשאר לה כסף לעפרונות, אבל אביה משלם במטבע אחר בתמורה לצרור זרדים שחורים קטנים, ומסביר לה שהם מקלות פחם, מראה לך איך למשוך את חוד הגיר המושחר על הנייר, לטשטש את הקווים החדים בכריות האצבעות ולהפוך אותם לצל. בכמה תנועות מהירות הוא מצייר ציפור בפינת הדף, והיא מקדישה שעה להעתקת הקווים, שמעניינים אותה הרבה יותר מהאותיות שהוא כתב למטה.

אביה אורז את העגלה כשהיום מפנה את מקומו לשעת בין הערביים.

הם ילונו בלילה בפונדק מקומי, ולראשונה בחייה, תישן אדלין במיטה זרה, ותתעורר לקולות ולריחות זרים, ויהיה רגע, מהיר כמו פיהוק, שבו היא לא תדע איפה היא, וליבה יאיץ את פעימותיו, בהתחלה בפחד אבל אז במשהו אחר. משהו שהיא עדיין לא יודעת לתאר במילים.

וכשהיא חוזרת לכפר ויו, היא כבר גרסה אחרת של עצמה. היא חדר עם חלונות פתוחים לרווחה, מזמינה לתוכה את כל האוויר, את אור השמש, את האביב.

החיים הבלתי נראים של אדי לה רו / ו. א. שוואב
אופוס, 2022
תרגום מאנגלית: כנרת היגינס-דוידי
576 עמודים

ויקטוריה אליזבת שוואב היא סופרת אמריקאית המתמחה בסוגת הפנטזיה