פֶּרֶק מִסֵּפֶר – "אני שמחה שאמא שלי מתה" מאת ג'נט מקרדי

פרק שלישי

אני מרגישה לא מוכנה. אני יודעת שאני לא מוכנה. הילד שלפני בתור קופץ מהבמה, ומשהו בזה מבלבל אותי. הוא לא נראה מתוח בכלל. בשבילו זה סתם עוד יום רגיל. הוא מתיישב ליד קבוצה של כעשרה ילדים שכבר ביצעו את המונולוגים שלהם.

אני מעבירה את המבט על החדר המשעמם, על הקירות הלבנים וחסרי הקישוטים ועל שורות הילדים שיושבים על כיסאות מתכת פשוטים. אני מדפדפת במתח בנייר שאני מחזיקה. אני הבאה בתור. נכנסתי לתור אחרונה כדי שיהיה לי יותר זמן להתאמן, ועכשיו אני מתחרטת על ההחלטה הזאת כי יש לי יותר זמן לצבור מתח. אף פעם לא הרגשתי ככה. יש לי בחילה מרוב מתח.

"קדימה, ג'נט," אומר האיש עם הקוקו השחור וזקנקן התיש, שיחליט על גורלי.

אני מאשרת בתנועת ראש ועולה על הבמה. כדי שיהיה לי יותר חופש בידיים לעשות את התנועות הגדולות כמו שאמא הדריכה אותי, אני מניחה את פיסת הנייר ומתחילה לדקלם את המונולוג שלי על סוכריות גומי "גֶ'לו-ג'יגלֶרס".

כשאני מתחילה, הקול שלי רועד. בראש, הקול נשמע לי חזק נורא. אני מנסה לכבות אותו, אבל הוא רק נשמע עוד יותר חזק. אני מחייכת חיוך גדול ומקווה שהזקנקן לא שם לב. אני מגיעה סוף-סוף אל השורה האחרונה.

"...כי עם ג'לו-ג'יגלרס מתגלגלים מצחוק!"

ואחרי המשפט הזה אני מתגלגלת מצחוק, בדיוק כמו שאמא אמרה לי — "בקול גבוה וחמוד כזה, עם קימוט אף ממש בסוף." אני מקווה שהצחוק לא יישמע לחוץ בדיוק כמו שאני מרגישה כשהוא יוצא ממני.

הזקנקן מכחכח בגרון — אף פעם לא סימן טוב. הוא אומר לי לנסות את המונולוג עוד פעם, אבל, "תרגיעי קצת, תעשי את זה פשוט, כאילו את מדברת עם חברה... כן, ואל תעשי את התנועות האלה בידיים."

אני מתלבטת. תנועות הידיים הן בדיוק מה שאמא אמרה לי לעשות. אם אבוא לחדר ההמתנה ואגיד לה שלא עשיתי תנועות ידיים, היא תתאכזב. אבל אם אבוא אל חדר ההמתנה ואגיד לה שאין לי סוכן, היא תתאכזב עוד יותר.

אני מוותרת על תנועות הידיים וחוזרת על המונולוג, ויש לי הרגשה שזה קצת יותר טוב, אבל אני רואה שהזקנקן לא קיבל בדיוק את מה שרצה. אכזבתי אותו. אני מרגישה נורא.

אחרי שאני מסיימת, הזקנקן מקריא תשעה שמות, כולל את השם שלי, ואומר לחמשת הילדים האחרים, שהם יכולים ללכת. אני קולטת שרק ילדה אחת מכל הילדים מבינה שהיא נדחתה הרגע. שאר הארבעה יוצאים בשמחה מהחדר כאילו הם עומדים לקבל גלידה. לא נעים לי בגלל הילדה, אבל נעים לי בגלל עצמי. אני אחת הנבחרות.

הזקנקן אומר לכולנו שסוכנות אקדמי קידס רוצה לייצג אותנו לתפקידי רקע, כלומר, שאנחנו נעמוד ברקע בסצנות של תוכניות וסרטים. אני מבינה מיד שהזקנקן מנסה להמתיק איזושהי גלולה מרה על פי ההעוויות המוגזמות שלו.

אחרי שהוא משחרר אותנו לספר לאמהות בחדר ההמתנה, הזקנקן קורא שלושה שמות של ילדים ומבקש מהם להישאר. אני מתעכבת כדי להיות האחרונה שיוצאת מהחדר ולדעת מה קורה עם שלושת הילדים המיוחדים האלה — אותם שלושת הנבחרים אפילו יותר. הזקנקן אומר להם שהם נבחרו להיות מיוצגים כשחקנים שיש להם תפקידי דיבור. הם דקלמו מצוין את המונולוגים שלהם, והסוכנות תייצג אותם לא בתור עזרים אנושיים אלא בתור שחקנים אמיתיים, עם חותמת, שחקנים שמגיע להם לדבר.

אני מרגישה שמשהו מציק מתבשל בתוכי. קנאה מעורבת בדחייה וברחמים עצמיים. למה אני לא טובה מספיק בשביל לדבר?

אני יוצאת אל חדר ההמתנה ורצה אל אמא, והיא עסוקה באיזון פנקס הצ'קים בפעם הרביעית השבוע. אני אומרת לה שנבחרתי כשחקנית רקע, והיא נראית שמחה באמת. אני יודעת שזה רק כי היא לא יודעת שיש שלב גבוה יותר, שאולי הייתי יכולה להיבחר אליו. מלחיץ אותי שהיא תגלה.

אמא מתחילה למלא את טופסי הייצוג. היא מצביעה בעט על הקו שאני אמורה לחתום מעליו בשמי. לידו יש קו שהיא כבר חתמה מעליו — גם היא חייבת לחתום כי היא האפוטרופסית שלי.

"על מה אנחנו חותמות?"

"לפי החוזה, הסוכן מקבל עשרים אחוז ואנחנו מקבלות שמונים אחוז. חמישה-עשר אחוז מתוך השמונים האלה יעברו לחשבון בשם קוּגן, ותוכלי לפתוח אותו כשתהיי בת שמונה-עשרה. רוב ההורים משאירים לילדים שלהם רק את הכסף הזה. אבל לך יש מזל. אמא לא תיקח לך את הכסף שלך חוץ מהמשכורת שלי פלוס אילוצים."

"מה זה אילוצים?"

"מה זה החקירה הזאת פתאום? את לא סומכת עלי?"

אני ממהרת לחתום.

בעל הזקנקן יוצא כדי לתת פידבק לכל אחד מההורים. הוא ניגש קודם כול אל אמא ואומר לה שיש לי פוטנציאל לעשות גם תפקידי דיבור.

"פוטנציאל?" אמא נשמעת ביקורתית.

"כן, בעיקר כי היא רק בת שש, זאת אומרת שהיא מתחילה מוקדם."

"אבל למה פוטנציאל? למה היא לא יכולה לעשות תפקידי דיבור עכשיו?"

"כי שמעתי במונולוג שלה שהיא מתוחה מאוד. היא נראית די ביישנית."

"היא ביישנית, אבל היא מתגברת על זה. היא תתגבר על זה."

הזקנקן מותח זרוע ורואים עליה קעקוע של עץ. הוא נושם עמוק כאילו הוא מתכונן להגיד משהו שהוא חושש להגיד.

"כדי להצליח, חשוב שג'נט תרצה לשחק," הוא אומר.

"זה הדבר שהיא הכי רוצה בעולם," אמא אומרת כשהיא חותמת מעל הקו בעמוד הבא.

אמא רוצה את זה הכי בעולם, לא אני. היום הזה היה מלחיץ ולא כיפי, ואם היתה לי ברירה, הייתי מעדיפה לא לעשות דבר כזה אף פעם יותר. עם זאת, אני כן רוצה את מה שאמא רוצה, אז היא בערך צודקת.

הזקנקן מחייך מין חיוך כזה, וחבל לי שאני לא מבינה אותו. אני לא אוהבת כשמבוגרים עושים פרצופים או קולות שאני לא מבינה. זה מתסכל. אני מרגישה שאני מפספסת משהו.

"בהצלחה," הוא אומר לי בכבדות מסוימת והולך לו.

אני שמחה שאמא שלי מתה / ג'נט מקרדי
מטר, 2023
תרגום מאנגלית: עידית שורר
312 עמודים

ג'נט מקרדי היא סופרת, שחקנית, במאית וזמרת אמריקאית. בלחצה של אמה, היא החלה בקריירת משחק בעודה ילדה קטנה, וזכתה לפרסום אחרי שכיכבה בשתי סדרות של ניקלודיאון. בספרה הראשון "אני שמחה שאמי מתה" היא מגוללת כיצד אמה דחפה אותה למשחק. הממואר של מקרדי נבחר לספר השנה של אתר "Goodreads" לשנת 2022