פֶּרֶק מִסֵּפֶר – "ציידים ,לקטים, הורים" מאת מייקלין דוקלף

פרק 3 – הילדים התורמים ביותר בעולם

בוקר אחד בחודש יוני, רוזי ואני עולות לטיסה בסן פרנסיסקו ונוחתות כעבור שש שעות בחום המתיש של קנקוּן. אני שוכרת מכונית ניסאן משפחתית ואנחנו נוסעות מערבה, למרכז חצי האי יוּקָטָן. כעבור כמה שעות, אנחנו מגיעות לדוכן שמוכר פלמינגו מפלסטיק ורוד, כעשרה פלמינגואים. אני מזהה אותם מביקורי הקודם פה, כמו טור חיילים ידידותיים. אהה, אני חושבת, כאן אנחנו יורדות מהכביש הראשי.

אנחנו פונות פנייה חדה שמאלה לדרך חצץ מלאה בורות, ומיטלטלות עליה במהירות של 30 קמ"ש. אנחנו חולפות על פני כמה בתים עם גגות סכך ותרנגולות בחזית. אנחנו חולפות על פני דוכן שמוכר דבש של בני המאיה, ובשלב מסוים אנחנו עוצרות ומניחות למשפחה של עיזים לחצות את הכביש.

אני מעיפה מבט לאחור ורואה שרוזי שקועה בשינה עמוקה בכיסא הבטיחות שלה, עם דובי כחול בזרועותיה. בתלתליה הבלונדיניים ושפתיה הוורודות המשורבבות היא נראית כמו מלאך כשהיא ישנה.

הכביש הולך וצר. גפנים וענפים שורטים את חלונות המכונית כשאנחנו סוטות כדי לעקוף בורות גדולים בכביש. אני נלחצת כשאני לא רואה בתים באופק. אולי פניתי במקום הלא נכון?

לפתע נפתחת הדרך לחצר גדולה בגודל של מגרש כדורגל, ואנחנו מוצאות את עצמנו מול משהו שנראה כמו ברונטוזאורוס עם צוואר כפול. ברונטוזאורוס ורוד. זאת כנסייה ספרדית מהמאה השמונה-עשרה עם שני צריחים בגובה שמונה-עשר מטרים, צבועה כולה בוורוד.

אני מרגישה בחיוך העולה על פני. סוף-סוף הגענו, אני חושבת. ואני אוהבת את המקום הזה.

הגענו למרכז של צ'אן קאחאל – כפר מאיה זעיר ביער גשם טרופי, לא רחוק מהפירמידה העתיקה של צ'יצֶן איצָה. הטמפרטורה כאן מגיעה ליותר מ-38 מעלות ושמש אחר הצהריים קופחת עלינו כמו תנור חם. אבל זה לא משנה. הכפר בכל זאת שוקק חיים. בפינה אחת הקצב מפרק בקופיץ חזיר שזה עתה נשחט. מעבר לרחוב, ילדה כבת שש נושאת שק תירס כדי למכור אותו לדוכן הטורטיות. כמה מתבגרים נשענים על טנדר כחול מבריק. אני רואה סמארטפונים מציצים מכיסיהם האחוריים. ריח קל של עשן נישא באוויר.

אנחנו במרחק של פחות משלוש שעות מההמולה התיירותית של קנקון, אבל נדמה שהקהילה הזאת נמצאת בעולם אחר. אין פה מיזוג אוויר. יש מעט מאוד ויי פיי. ולכן החיים מתרחשים בעיקר בחוץ. וכך מתעוררת תחושה חמימה, נפלאה, שכל אחד מסביבך הוא בן משפחה – כולם דואגים לך.

בכל מקום יש אנשים: מתרועעים, זזים, מפטפטים. אחיות גדולות אוספות את אחיותיהן הקטנות מבית הספר, ומחזיקות בידיהן ספרים. אָבּוּאֵלָה (סבתא) עם שיער אפור קשור בפקעת מסודרת, מפזרת זרעי דלעת על המדרכה לייבוש. ילדים קטנים מזגזגים מסביבי על אופניים עם שלושה גלגלים ושני גלגלים. ילדים גדולים יותר נוסעים על אופנועים. ביניהם רוכבים אמהות ואבות על תלת-אופן מסחרי ענקי, שבחזיתו משטח מלא בפעוטות, מצרכים, וכמה ליטרים של מי שתייה.

הכפר מקיף בריכה תת-קרקעית בתוך בולען אבן גיר שנקרא סֵנוֹטֶה. במשך מאות שנים שאבו משפחות המאיה את המים לעצמם, לחיות המשק ולגינות שלהם. המים המתוקים מזינים גם צמחים וחיות בכל הכפר. עלי הדקל צומחים בגודל של אוזני פיל. עצי מנגו גדולים צומחים בחצרות אחוריות כמו כדורים פורחים. והציפורים – בחיי, יש כל כך הרבה ציפורים – שרות מכל הלב מכל העצים.

רוב בתי המשפחות מורכבים ממתחמים קטנים המכילים כמה מבנים קטנים. קירות המטבחים בדרך כלל עשויים ממקלות עץ והגגות הם סכך כפות דקלים. חדרי השינה בנויים מבלוקים. לעתים קרובות אפשר לראות בחצר האחורית סככה לאחסון תירס; מקום מגודר לתרנגולות; וכמה עצי פרי, כולל בננות, תפוזים מרים, וגוּאנָבּאנות, פרי לבן רך וחמוץ כמו סוכריות חמוצות.

אחרי כמה סיבובים בכפר, אנחנו פונות לרחוב חשוך בגלל צלו של צֶאֱלוֹן ענקי. אני מרגישה שאנחנו מתקרבות. באחת החצרות האחוריות, אישה צעירה משפשפת זוג מכנסי ג'ינס בדלי עם מי סבון. תרנגול הודו פורש את נוצות זנבו ליד הגדר. אני רואה אותו מולנו: בית בצבע טורקיז עם חלונות מעוטרים בלבן. פעימות לבי מואצות.

"קומי, רוזי. התעוררי," אני אומרת. "בשביל זה נסענו כמעט חמשת אלפים קילומטרים."

"מה, אמא? מה יש?" אומרת רוזי.

"זה הבית של מריה," אני עונה. "היא תלמד אותי הכול על אָקוֹמֵדידוֹ. ואיך ללמד אותך להיות אקומדידוֹ. מוכנה?"

במשך ארבעת העשורים האחרונים הגיעו אנתרופולוגים לכפר צ'אן קאחאל כדי לחקור איך ילדים לומדים ממשפחותיהם ומקהילתם. ההורים פה הבינו משהו שהורים אמריקאים (כולל אותי) היו מקריבים אצבע כדי לדעת: איך לשכנע ילדים לעשות מטלות מרצונם. ילדי המאיה – וגם ילדים מקהילות ילידיות אחרות במקסיקו – עושים הרבה בבית. הם עושים כביסה, עוזרים להכין ארוחות, שוטפים כלים ומטפלים בגינות. הם מכינים טורטיות כדי למכור בשוק בסופי שבוע; הם שוחטים ומבשלים חזירים; הם מטפלים בקרובים זקנים ובאחים ואחיות קטנים. הם מיומנים, עצמאיים וממש עוזרים. ולרוב הם מבצעים את המשימות האלה בלי שמבקשים מהם, מאיימים עליהם או משחדים אותם בפיצוי. בלי מדבקות מוזהבות. בלי דמי כיס. בלי הבטחה לקנות להם גלידה.

הפסיכולוגית לוסיה אַלקאלָה נמצאת בחזית המחקר הזה, בהתחלה כמַסטרנטית באוניברסיטת קליפורניה, סנטה קרוז, ועכשיו כמרצה באוניברסיטת פולרטון שבקליפורניה. במחקר אחד ראיינו לוסיה ועמיתיה 19 אמהות ממוצא של קבוצה ילידית אחרת במקסיקו, נָאוָוה שמה. החוקרים שאלו את האמהות סדרת שאלות על האופן שבו ילדיהן, מגיל שש עד שמונה, עוזרים בבית. באיזו תכיפות הילדים מבצעים מטלות? מה הם עושים? ובאיזו תכיפות הם עוזרים מרצונם? תגובות האמהות היו יוצאות מהכלל.

אֵם אחת סיפרה לחוקרים שבתה בת השמונה באה הביתה מבית הספר ומכריזה: "אמא, אני אעזור לך לעשות הכול." אחר כך היא "מסדרת את כל הבית, מרצונה" נכתב במחקר.

כשהילדים מתבגרים, עזרתם עוד יותר מורכבת ומקיפה, כתבו החוקרים. "האמא חוזרת הביתה מהעבודה, והיא באמת עייפה," אומרת ברברה רוגוף מאוניברסיטת קליפורניה, סנטה קרוז, שתרמה למחקר עם אמהות ממוצא הנאווה בגוּאדלחארה. "האמא פשוט צונחת על הספה. והבת אומרת, 'אמא, את באמת עייפה, אבל אנחנו צריכות לסדר את הבית. אולי אני אדליק את הרדיו ואטפל במטבח ואת תסדרי את הסלון ואז הכול יהיה נקי?'"

בדרך כלל, הילדים האלה כבר למדו משימות מורכבות, כמו בישול ארוחות וטיפול באחים ואחיות בלי פיקוח של מבוגרים. וכ-75 אחוזים מהאמהות אמרו שילדיהן "יוזמים" עבודות בית בקביעות. הילדה פשוט רואה מה צריך לעשות, קמה ומתחילה לעשות את זה. הם יראו כלים בכיור ויתחילו לשטוף אותם. הם יראו סלון מבולגן ויתחילו לסדר אותו. ואם אח או אחות קטנים יתחילו לבכות, הם ייגשו אליהם, ירימו אותם ויצאו החוצה לשחק איתם – הכול בלי הכוונה מהאֵם.

לוסיה מספרת לי שהורים מלמדים את ילדיהם מיומנות מורכבת בהרבה מידיעה פשוטה איך לשטוף כלים או לעשות כביסה: הם מלמדים את הילדים לשים לב לסביבתם, לזהות מתי צריך לבצע מטלה מסוימת, ולעשות אותה.

"הם מלמדים ילדים להיות בני משפחה אחראיים. הם רוצים שהילדים יבינו מתי מישהו זקוק לעזרה, להיות ערים למה שקורה, ואז לעזור," אומרת לוסיה. ופירוש המיומנות הזו הוא גם לדעת מתי לא לעזור, היא אומרת. "כדי לא להפריע ללכידות הקבוצה, או לכיוון שאליו הקבוצה הולכת."

"זו מיומנות לכל החיים, להבין את המצב סביבך ולדעת מה לעשות," היא מוסיפה.

המיומנות הזאת – להבחין במה שקורה סביבך ואז לפעול – היא ערך ומטרה חשובים כל כך לילדים עד שמשפחות רבות במקסיקו כינו אותה בשם: להיות אקומדידוֹ.

הרעיון מורכב: לא מדובר רק בביצוע משימה מפני שמישהו אמר לך לעשות אותה; הילד אמור לדעת איזו עזרה מתאימה ברגע מסוים מפני שהוא שם לב.

באותו מחקר נסעו לוסיה והצוות שלה לגואדלחארה לראיין 14 אמהות מרקע יותר מערבי. כלומר, הן גרו בעיר במשך כמה דורות והקשר עם קהילותיהן היה מועט. נחשו כמה מהאמהות האלה דיווחו שילדיהן "יוזמים" בקביעות עבודות בבית? אפס. לא זו בלבד שהילדים הקוסמופוליטיים האלה עושים פחות עבודות בית והרבה פחות משימות מורכבות, אלא שבדרך כלל גם צריך לבקש מהם לעשות אותן. כמה אמהות אמרו שהן משקיעות מאמצים ניכרים בשכנוע ילד לעזור באמצעות משא ומתן או בהכנת טבלת מטלות. האמהות האלה דיווחו גם שלעתים קרובות ילדיהן דורשים פיצוי, דמי כיס או מתנות בתור מוטיבציה (הורים משני סוגי הרקעים אמרו שלפעמים הם צריכים להפעיל לחץ על הילדים כדי שיעזרו בצורת ביטול פריווילגיות כמו צפייה בטלוויזיה).

אבל הנה החלק שממש עפתי עליו: פעמים רבות ילדי המאיה והנאווה ממש נהנים מביצוע מטלות! לא זו בלבד שהוריהם לימדו אותם להיות אקומדידו, הם גם לימדו את הילדים להעריך את עבודתם ולהתגאות בתרומתם למשק הבית. עזרה במטלות היא זכות יתר. ההורים לא צריכים לשחד או לנדנד, מפני שילדיהם כבר מרגישים מוטיבציה פנימית לתרום. הם רוצים לעזור למשפחה ורוצים לעבוד יחד כצוות.

זאת הסיבה שחזרתי לצ'אן קאחאל, לברר איך ההורים ממריצים את הילדים בכיוון הזה. איך הם מנצלים את הרצון המולד של הילדים לעזור?

במשך הזמן למדתי שהשיטה של ההורים להמריץ את הילדים לא ייחודית לקהילות המאיה והנאווה – ממש לא. זאת שיטה בסיסית שהורים ברחבי העולם משתמשים בה כדי לנטוע בילדים את הערכים המרכזיים של תרבותם.

היוזמה לעזור בבית היא ערך מרכזי בקהילות המאיה, ערך שאמהות ואבות מעבירים לילדיהם במכוון. גם בתרבות המערב יש לנו ערך כזה, אבל במובנים רבים, ההורים שכחו איך להעביר אותו לילדיהם. והאובדן הזה מקשה מאוד את חיינו.

תבינו, כשאתם משדרים לילד את ערך העזרה, מקבלים עוד הרבה הטבות שוליות. הילדים יותר בריאים נפשית, ומתנהגים פחות כמו קוץ בתחת. למה? כי כשילדים לומדים לתרום, הם גם לומדים לשתף פעולה ולעבוד יחד איתכם. אז כשאבא לובש מעיל בבוקר ויוצא מהבית, הילדה הולכת אחריו – בלי להתבכיין ולעשות בלגנים.

ציידים ,לקטים, הורים: מה תרבויות עתיקות יכולות ללמד אותנו על האמנות האבודה של גידול ילדים מסייעים ומאושרים / מייקלין דוקלף
מטר, 2023
תרגום: אסנת הדר
376 עמודים

ד"ר מייקלין דוקלף היא סופרת, עורכת וכתבת רדיו. בעלת דוקטורט בכימיה וחלק מהדסק המדעי ה-NPR, הרדיו הציבורי של ארצות הברית. " ציידים ,לקטים, הורים" הוא ספרה הראשון