פֶּרֶק מִסֵּפֶר – "ההרוג השביעי" מאת עידו לוי

פרק שלישי

כדי שיותם יגיע גם הוא למרסיי, נדרשה סדרה של התרחשויות שהתחילה במטען שהוצמד ופוצץ את הרכב של הקב"ט בלימסול, מה שגרר ריבוי התרעות, העלאת רמת האבטחה בגופים המאובטחים בכל העולם, ולבסוף הוספה של תקן אבטחה גם במרסיי. ויותם, שיכול היה לבחור כל מקום בעולם, בחר דווקא במרסיי מאחר שידע שאמיר שם. מבחינת אמיר, היה זה הדבר הכי טוב שיכול היה לקרות. זה היה לא פחות מחבל הצלה עבורו.

האירוניה נצמדה לכל זה רק בהמשך.

כשיותם הגיע, הוא ניגש ישר מהמטוס אל אמיר שאבטח את אזור ביקורת הדרכונים, וטפח בחוזקה על גבו, "אמירוס, הענק השקט. תגיד, אתה עדיין ממשיך לגדול? מה שלומך?"

"תראו מי פה!" בועז, סגן הקב"ט הופיע פתאום, נכנס ממש ביניהם, תפס את ידו של יותם והחל לטלטל אותה בחוזקה.

"היי, בועז," אמר אמיר בנימה אגבית.

בועז נפנה אליו, הניח יד על כתפו של יותם כתופס בעלות ואמר, "אתה יודע מי זה?"

אמיר הביט בו בעייפות.

"אתה יודע שהוא..."

"בועז!" יותם קטע אותו, ותקע בו מבט נוקב.

"טוב, טוב, הבנתי, שומר על הסוד," בועז נרתע לרגע, אבל מיד המשיך כאילו כלום, "בקיצור, אתה מוזמן אלינו לארוחת ערב. אל תדאג, האישה השתפרה בבישול מאז שעזבת."

"תודה, תמסור ליעל ד"ש, ובאמת אולי אמיר ואני נקפוץ."

"אמיר?" בועז נראה כמי ששמע בדיחה מוצלחת.

אמיר הפנה את עיניו לכיוון דלפק המכס במבט אדיש. בכל זאת יש עבודה.

"לא הייתי בונה עליו, זה מתבודד, מסתובב בשקט, אבל מזיין איזו דיילת כושית מתחת לרדאר."

אמיר התאמץ להחזיק את המבט האדיש, לכאורה התמקד בנוסע שעוכב על ידי אחד המוכסים. הוא חש כי עוד רגע יתפוס את הצווארון של בועז ויקמט אותו יחד עם הצוואר שבפנים והגרוגרת הבולטת. כושית? מזיין?! רק לו הצליל של המילים האלו צרם? גברים כמו בועז משתמשים בהן בטבעיות מעושה, אותם גברים שמפזרים גם את האמירות על נשים במטבח.

יותם זע באי-נוחות ושחרר את כתפו מהלפיתה של בועז.

"מה קרה לך?" נזף בבועז. "לא אמרתי לך כבר שכדאי לצנזר את הפה שלך? נראה שאתה משועמם מחיי הנישואים."

אמיר הפנה את מבטו אל יותם, הוא לא ציפה לכך. גם בועז נראה מופתע.

"בגללך יותם עוד יישאר רווק," אמיר חייך אל בועז.

"טוב, טוב, לאן הגענו, המאבטחים של היום נהיו רגישים. יותם, זאת ההוכחה שכולכם עדיני נפש אצלכם ביחידה. אצלנו בשייטת היית כבר מגדל שערות בכל המקומות הנכונים."

שניהם לא אמרו מילה, כאילו תיאמו את התגובה מראש.

בועז הניד בראשו והמשיך, "טוב, בכל מקרה, שי ביקש שאחליף אתכם ושתגיעו אליו לקראת ליווי ההמראה," קולו הפך רשמי, כאילו ביקש להזכיר את סדר ההיררכיה ביניהם.

שניהם עזבו אותו בלי להוציא הגה.

מאותו הרגע נדמה שלא ניתן היה להפריד ביניהם. הם גרו בחדרים סמוכים באותה קומה, באותו מלון דירות, עשו הכול יחד, בעבודה ואחריה: אוכל, אימונים ובילויים. הם היו כל כך שונים זה מזה, הפכים כמעט בכל דבר — הרקע, המראה, ההתנהגות. האחד דברן מסביר פנים והשני שתקן וזועף.

זו היתה חברות בלי הרבה מילים, אבל איכשהו היה ברור לכל אחד מהם שהוא יכול לסמוך על השני בעיניים עצומות. ביותם היה משהו כובש ושובה לב; הוא סחף את כולם אחריו, כולל את אותם השליחים שאמיר שמר מהם מרחק. אפילו שי הקב"ט, שתמיד נראה לאמיר די אנטיפת, לא הסתיר את העובדה שהוא ממש אוהב את יותם ומעריך אותו.

וגם דויד במלרע, בחור צעיר מהקהילה היהודית שעבד בנציגות וסייע לצוות האבטחה — ילדון תמים, נמוך וצנום, עם משקפיים עבי מסגרת ושיער סתור — העריץ את יותם, ואף חיבר בעזרת אחותו בינו לבין מיוריאל, שהיתה בתו של אחד ממנהיגי הקהילה היהודית במרסיי, ועד מהרה הפכה להיות החברה שלו.

נראה שהם ממש התאימו. יותם היה מאושר. כשהיה איתה, אמיר היה קובע עם כריס. הקשר שלו איתה לא היה יציב במיוחד בלשון המעטה, ולא התקדם לשום מקום. לצערו הוא כבר הבין שכריס לא תהיה יותר משם נוסף ברשימת הבחורות ששכב איתן. נדמה שהשקר שעמד בבסיס מערכת היחסים שלהם כבר נחשף, כך שבאופן לא מפתיע כריס הודיעה לו יום אחד שהחליטה לחזור לגרמניה.

אבל אף שלא היתה זו אהבה, זה כאב לו כאילו חטף אגרוף לבטן בלי שום הכנה.

את הלילה האחרון והעגום העבירו בחדר שלו במלון. בבוקר העירה אותו. הוא ראה שהיא כבר ארוזה ומוכנה ללכת, והתמלא מיד באשמה ומבוכה על כך שאיחר לקום. פתאום לא ידע לאן להוליך את גופו העירום. משהו בו נראה לא הולם. מכוסה חלקית בשמיכה, הוא משך אותה בבגדיה אליו.

"אני חייבת לזוז, אין צורך שתקום, אני ממהרת," אמרה ונשקה לו קצרות. דומה כי הזרות מילאה אותה עוצמה.

"אתקשר אלייך," אמר לה, בעודה לובשת את המעיל, אוספת את התיק והולכת נחושה לעבר הדלת, כלל לא מביטה לאחור. מהמיטה צפה בה מתרחקת, ראשו מונח על הכר. נוצת פוך לבנה שנמלטה מהשמיכה ונחה על הרצפה, התעוררה לפתע לחיים ממשב הרוח שהתנועה של כריס יצרה, התרוממה והתחילה להסתחרר באוויר כרקדנית.,

הדלת נטרקה.

הנוצה נזרקה חזרה לקרקע חסרת חיים.

אמיר שכב על המיטה, עיניו נעוצות ברצפה. בחוץ השחר הפציע. הוא ידע כי כבר לא יצליח לחזור לישון. הוא קם ואמר לעצמו שיתמסר לשגרת יומו, כך ישכח ממנה. יום העבודה היה עמוס במיוחד; אמיר התכנס בתוך עצמו, מיעט לדבר, ולא יכול היה לחכות עד שיחזור לחדר שלו במלון, ייכנס למיטה ולא יצא.

כשהגיע לחדר לקראת ערב, שטף את עצמו במהירות, וכבר עמד להיכנס למיטה אף על פי שהשמש עדיין האירה בעוצמה, כשלפתע נשמעו דפיקות חזקות. הוא גרר רגליים בכבדות ותהה רטנוני ומלא רחמים עצמיים מי זה יכול להיות.

"יותם?"

"אלא מי?" התשובה נשמעה עליזה במיוחד.

אמיר הציץ לרגע בעינית, ואז פתח את הדלת כמשלים עם גורלו; יותם עמד שם, חיוך על פניו, בידו חבילה צבעונית ארוכה וצרה וכולו המתנה לתגובה, ואמיר ידע שהיתה אמורה להיות נלהבת.

"אתה לא רציני," גנח אמיר בייאוש, "עפיפונים? בגילך?"

לא נראָה שהציניות וחוסר ההתלהבות מזיזים ליותם כהוא זה.

"אמירוס, אתה לא מאמין מה אפשר לעשות עם הדבר הזה, אתה חייב לבוא איתי לחוף, יש הערב רוח מדהימה."

"אתה מקרה ברור של טעות בגיוס."

"מה קרה לך? זה בדיוק מה שהרופא ממליץ לאנשים במצבך," צחק יותם וזירז את אמיר בתנועת יד כאילו היה ילד קטן.

אמיר גנח בייאוש ופנה להתלבש.

בדרך לחוף היה צריך למהר כדי להדביק את יותם. וכך הם נראו — שני אנשים בוגרים רצים עם עפיפון ענקי צבעוני ובולט שאי-אפשר להחמיץ. תוך דקות הגיעו לכרי הדשא על החוף. יותם מיהר להרכיב את מסגרת מוטות הפלסטיק, למתוח עליהם את הבד הצבעוני שנראה כמפרש מרהיב של סירה בגוני צהוב, כחול וכתום. לאחר שהשלים את ההרכבה, קיבל העפיפון צורה של מעין כנפי שחף. שני סלילי כבל ארוך ודק נפרסו וחוברו לעפיפון משני צדדיו.

יותם תלש מעט מהדשא וזרק אותו לאוויר כדי לקבוע את הכיוון המדויק של הרוח. אחר כך התייצב כשגבו לרוח הנושבת, אוחז בכל יד את אחת מהידיות שבקצה הכבלים, וביקש מאמיר להחזיק את העפיפון מולו.

"עכשיו!" צעק יותם בקול ואמיר מיהר לשחרר את העפיפון שזינק מעלה.

"הוווו-יה!!!" את הצעקה של יותם איש ברדיוס של קילומטרים לא יכול היה לפספס — זוג מבוגרים שטיילו על קו המים עצרו הליכתם.

יותם נשען לאחור, עד שנראה שאם לא היה מוחזק על ידי העפיפון, היה נופל על גבו. שרירי ידיו היו מכווצים, ועיניו נשואות מעלה, מלאות שמחה והתלהבות. העפיפון ריחף מעליהם, הכבלים נמתחו כמיתרי כינור, רוטטים עד שניתן היה לשמוע קול זמזום.

העפיפון המשיך מעלה לשמים על רקע העננים הלבנים, כאילו הרוח מסמרה אותו לשם בכוח אדיר. יותם קירב לגופו את הכבל הימני, העפיפון זינק וביצע גלגול מושלם לימין. אמיר הביט ביותם, כולו ריכוז והנאה, כאילו אינו רואה דבר מלבד העפיפון.

משהו בו היה שמח בצורה שלמה וטוטלית, ולא היה אפשר שלא להידבק בכך.

"אמיר!" קרא לפתע, "אתה חייב לנסות."

הוא רמז לו לעמוד מאחוריו ולהושיט את ידיו. אמיר עשה כדבריו; יד ימין החליקה על כף ידו והחליפה אותה, יד שמאל מעל יד ימין אחזה ודחקה את ידו השמאלית.

ואז הוא שחרר.

עוצמת הרוח הפתיעה את אמיר, עוד רגע ועקרה את העפיפון מידיו. הוא הטה את גופו לאחור. מרבית הדברים בחיים נראים קלים יותר לביצוע ממה שהם באמת, אבל המקרה הזה היה שונה, משיכה קטנה ביד ימין, והעפיפון ביצע גלגול חד סביב עצמו.

"וואו!!!" הפעם אמיר שמע את עצמו צועק. יותם חייך אליו בשביעות רצון. שניהם עקבו אחר העפיפון הנע בשמים כמו מכחול על קנבס. אמיר הצליח להפיק פעלולים מרהיבים: גלגולים, צלילה תלולה ונסיקה מעלה, וכן חליפה נמוכה ומהירה במקביל לקרקע, כשכל אותה העת יותם עומד לצדו.

בשלב מסוים הם נשכבו לנוח על הדשא כשהעפיפון מוטל לצדם. משבי רוח מזדמנים עוררו אותו לחיים, כאילו ניסה לברוח שוב אל השמים. הם שכבו לידו, עיניהם מלוות את העננים הלבנים ואת השמש שהנמיכה לקראת שקיעה מאוחרת.

"כריס חזרה הבוקר לגרמניה לאיזה קורס מהעבודה." אמיר הפתיע את עצמו, הוא לא התכוון לדבר על כך.

"כן, הבנתי שמשהו עובר עליך. למה אתה חושב התעקשתי להוציא אותך?"

אחרי כמה רגעים של שתיקה שאל יותם בזהירות, "מתי היא חוזרת לכאן?"

"כנראה שזה כבר לא יקרה."

"מצטער לשמוע, היא נראתה ממש נחמדה."

"כן... לא יודע, אולי זה לטובה."

"למה אתה מתכוון?" יותם הסב אליו את פניו והצל בידו על עיניו.

"אולי אני חושב יותר מדי רחוק, אבל איזה עתיד יכול היה להיות לקשר? איך שלא תסתכל על זה, הדבר הוביל למבוי סתום. מה היינו עושים? אם הייתי נשאר לחיות איתה בגרמניה, הייתי משתגע. לא הייתי שורד שם. ואילו אפשרויות נוספות יש? להביא אותה לארץ?"

"למה לא?" שאל יותם.

"גם אני, עם כל התמימות שלי, יודע מה המחיר. תראה את כל המאבטחים שעשו ייבוא אישי; חזרו לארץ עם החברה מהבייס בחו"ל, התחתנו ו... שנינו יודעים איך זה מסתיים בדרך כלל. שלא לדבר על מישהי כמוה, שנינו יודעים מה היחס לזרים. אתה יודע מה המשפט הראשון שהיא אמרה לי? שהיא שילוב של שני עמים שישראלים לא אוהבים... חצי גרמנייה וחצי אתיופית."

"וואו, מה עונים על זה?"

אמיר צחק, "טוב, במקרה אתה מדבר כאן עם דיפלומט מומחה. לא נפלתי למלכודת ובלי להתבלבל מיהרתי להכחיש, והבהרתי בתוקף שזה ממש לא נכון שאנחנו לא אוהבים אתיופים." שניהם צחקו.

"למזלי, היא התעלמה מהחלק השני."

"אני חייב לומר שהיא מוצאת חן בעיני עכשיו אפילו יותר," אמר יותם.

אמיר נאנח, "כן... היתה שם אישיות מעבר ליופי האקזוטי."

מבע חולמני נפרס על פניו של אמיר. לפתע חש צורך עז לראות אותה שוב. לגעת בה. להיות לידה. אולי זה לא אבוד? תהה לרגע. אולי באמת יתקשר כפי שהבטיח? אבל למה היא לא ענתה?

"הדבר היחיד שחשוב הוא שאתה שלם עם מה שאתה עושה; זו הסיבה ששאלתי, לא בשביל לדחוף את האף. אף אחד לא יוכל לתת לך עצות, בעיקר אם כבר חשבת על כל זה לעומק."

"נכון, אבל עדיין זה מרגיש חרא."

"שמע, כל עוד אתה עושה את מה שמתאים לך, ולא מפחד ממה יגידו..."

אמיר הביט ביותם והבין כי כפי שלו עצמו היתה נטייה להגיד את הדבר הלא נכון בזמן הלא נכון, ליותם היתה נטייה הפוכה — לומר את הדבר הנכון בזמן הנכון. יתרה מכך, הנוכחות שלו במרסיי שינתה הכול; פתאום היה מותר ליהנות מדברים קטנים, אפילו שטותיים.

פתאום הוא הרגיש שמרסיי דווקא מוצאת חן בעיניו. בפעם הראשונה היה לו מישהו שהוא יכול באמת לדבר איתו, ללא התחושה התמידית שכל הזמן שופטים אותך, שצריך לשמור על פאסון ואסור אף פעם להסגיר חולשה.

יותם שיתף אותו בחלום שלו לטייל באיי גלפאגוס, ותיאר לאמיר את הצלילות שם, "אתה צולל בין כלבי הים שמחוללים בווירטואוזיות מסביב במים."

אמיר נדבק בהתלהבות.

"תבוא איתי?" הציע יותם.

"מה?" לרגע אמיר היה מבולבל.

"לא תבוא איתי?"

"ברור שאבוא איתך!" אמר אמיר, ותחושה חמה הציפה אותו בחזה.

פתאום העפיפון החל לעוף מעצמו, נחטף על ידי משב רוח פתאומי.

***

הם תכננו לנצל את כרטיסי הטיסה שמגיעים להם בסוף החוזה. הם השקיעו לא מעט שעות בתכנון. וביציאה האחרונה שלו לארץ, יותם היה אמור לברר לגבי כל האישורים שצריך. אותה הנסיעה לארץ — נדמה כי שם הכול התחיל להשתבש.

עד אז נדמה היה כי כל התקופה עם יותם היתה נטולת דאגות. אם אמיר הרגיש במשהו, הוא הדחיק. פה ושם אולי היו סימנים, אבל גם הם היו לא יותר מחוכמה בדיעבד; דברים קטנים, כמו עיניים אדומות שהעידו אולי על לילה של נדודי שינה, או העובדה שיותם הלך והסתגר לפני הנסיעה לארץ. כי בזמן אמת יותם נראה כמו סלע מוצק, ללא חולשות או פגמים.

כמו כן, נדמה שאז נכנס משהו נוסף ומפתיע לקשר ביניהם — דאגה לא מוסברת שהוא חש כלפי יותם. לא משנה כמה ניסה, לא הצליח להסביר אותה.

אחרי שהכול התפוצץ, הוא נטה לחשוב שאולי בכל זאת חש במשהו מתחת לפני השטח; אולי היו אלה החושים של אותו הילד שגדל בבית שתמיד ריחפה בו הסכנה שהכול עלול להתהפך בכל רגע; אבל משהו בו פשוט לא רצה באמת לדעת. גם כשבועז תפס אותו בנציגות וניסה לספר לו, הוא לא היה מוכן לשמוע.

"אולי עדיף שתשב, כי מה שאני הולך לספר לך על יותם..." בועז עשה פאוזה, נראה כמי שעומד להטיל פצצת אטום.

"תקשיב בועז, אני לא צריך שתספר לי על יותם, אני יודע כל מה שצריך. ואם הוא ירצה לספר לי משהו זה יבוא רק ממנו. עכשיו אני צריך לצאת לסריקה."

הוא קם ויצא, השאיר את בועז בפה פעור. הוא הרגיש שעוד רגע יתפוצץ מסקרנות, אבל שזה מחיר ששווה היה לשלם בשביל לראות את הפרצוף של בועז. הוא לא אהב את החדירה לפרטיות, ואת כל הרכילות שיש במקומות הקטנים האלה. רק יותם יחליט אם, מתי ולמי לספר. ועל אף שהיה שלם במאה אחוז לחלוטין עם מה שעשה, הסקרנות לא נתנה לו מנוח. מה קורה איתו, לכל הרוחות? תהה.

***

אמיר ביצע סריקה חיצונית בחצר הנציגות כשפתאום שי קרא לו בקשר וביקש שיגיע למשרד. יותם טס לארץ שבוע לפני כן, והוא חיכה בקוצר רוח שיחזור כבר. כשאמיר נכנס למשרד הקב"ט, שי הניח מידיו מסמך שעיין בו, ומבטו נדד מעלה כשחיפש אחר המילים הנכונות.

"רציתי לשאול אותך... יש לך מושג מה קורה עם יותם?"

אמיר התיישב בכיסא מולו וענה, "האמת שלא יצא לנו לדבר בשבוע האחרון, לדעתי הוא היה אמור כבר לסיים את האימון."

שי נראה מאוכזב מהתשובה, "אני לא יודע מה בדיוק קרה שם, אבל מהארץ נתנו לי להבין שיותם סיים את החוזה שלו."

"מה?" אמיר היה בטוח שלא שמע נכון. "לא יכול להיות, מה, הוא נפצע באימון?"

"אני לא יודע הרבה, הם לא פירטו, אבל לא מדובר בפציעה. פשוט הודיעו לי שהוא מגיע בטיסה של מחר לסגור את כל העניינים. כנראה שרק אז נוכל לשאול אותו."

תוך כדי דיבור שי חזר לערמת המסמכים שעל שולחנו, להבהיר שמבחינתו השיחה הסתיימה. אמיר קם מהכיסא, אבל רגע לפני שיצא אמר, "זה לא הגיוני, זה מנוגד לכל מה שתכננו." שי הרים מבטו מהמסמך, נראה מופתע מעצם העובדה שאמיר טרם עזב את החדר.

"אמיר, זה מה שנאמר לי מהמחלקה, זה כל מה שאני יודע. מסרו לי שיותם הפסיק את עבודתו בצורה רשמית, והדגישו שאף על פי שהוא חוזר לסגור את העניינים, הוא כבר לא משתייך יותר לצוות האבטחה כאן. חשבתי שאולי הוא דיבר איתך, אבל מסתבר שלא. אז תחזור לעבודה, יש לי כאן משהו דחוף, ואני ממהר לפגישה בנמל התעופה."

אמיר לא היה מסוגל להניח לכך ולהמתין עד שיותם יגיע. מאבטחים שסיימו חוזה מעולם לא זכו לכרטיס הלוך ושוב לבייס רק בשביל לסגור עניינים. אפילו במקרים של הפסקת עבודה שלא באשמת המאבטח, כמו פציעה או אובדן כשירות, תמיד נהגו לפַנות מהר ככל האפשר את החדר בבית המלון, השליכו את כל חפציו למזוודה ושלחו אותם לארץ.

אמיר ראה במטבחון את דויד יושב עם ז'אק, הנהג של הקונסול, וסימן לו לבוא אחריו. אמנם האפשרות שדויד יודע יותר ממנו היתה צורבת, אבל הוא היה חייב לבדוק.

"תגיד, אתה יודע מה קורה עם יותם?"

דויד הביט בו בחוסר הבנה. אמיר סיפר לו בקצרה את מה ששי אמר, והבחין כי הופתע מהדברים. "אתה יודע משהו שיכול להסביר את זה?"

"לא... אולי ביקשו שיחזור לצבא?" גמגם דויד, בעוד עיניו כבר התחילו להתרוצץ כמבקשות לחמוק ולהסתתר.

אמיר דיבר אליו בטון כמעט צבאי: "דויד, תסתכל עלי רגע. גם אם הייתי רוצה, לא הייתי יכול להסביר לך עד כמה זה חשוב שתספר לי את כל מה שאתה יודע."

דויד התפתל כל כך עד שאמיר כמעט ריחם עליו. הוא היה שקרן גרוע.

דויד השתהה כמה רגעים ואז אמר, "אני יודע שיותם לא רק עובד בנציגות..."

"מה? למה אתה מתכוון?" אמיר ירה.

דויד נראה אומלל כשענה, "הוא חלק ממשהו סודי. משהו סודי מאוד."

"מאיפה אתה יודע?" אמיר פלט בזלזול, בעודו חושב שלא ייתכן, שזה לא הגיוני, ועוד יותר לא הגיוני שדויד יודע מכך והוא לא.

"הוא אמר לי. הוא יותר ממאבטח. אתה יודע מה הוא עשה בצבא? תשאל אותו בעצמך," השיב דויד במהירות והבעה פגועה עלתה על פניו.

כשיצא מהחדר, הרגיש אמיר שאם הוא יכניס אגרוף לקיר הבטון המזוין, זה יהיה כל כך חזק עד שיחדור לתוך תא הסינון. היתה לו הרגשה רעה, הסיפור באמת הריח לא טוב; לא רק שיותם הסתיר ממנו דברים, אלא שהוא סיפר אותם לדויד?

יכול להיות שיותם פשוט מתח את דויד, היתל בו, אם כי יותם לא היה הטיפוס שינצל כך את "מחלת המודיעין" של דויד.

הוא החליט להתקשר לארץ, לנסות לגשש. נכנס למשרד של שי שבינתיים כבר יצא לפגישה שלו והתחיל בניסיונות להשיג את אחת השלוחות של המחלקה בארץ, אך נענה שוב ושוב בצליל תפוס. בכל מקום במשרד היו תלויים תצלומים של מטוסי קרב, חלקם עם שי, חלקם עם הקדשות לשי. במהלך הניסיונות לתפוס את המחלקה, הוא מתח את חוט הטלפון ונעמד מול התמונה היחידה בחדר ללא מטוסים. זה היה פוסטר גדול שנראה כגיבוב של נקודות בתכלת, אפור וכחול. יותם ודויד אמרו לו שאם יתרכז ויבהה בתמונה כמה דקות, יופיעו לפניו כמעשה קסם מגדלי התאומים בתלת-ממד, אבל הוא מעולם לא הצליח. כל מה ששמע המשיך להדהד; לא נראה שיש מדריך שיכול להכשיל את יותם באימון, הסיק. אולי הוא נפצע, איבד כשירות, זה לא היה נדיר, אבל במקרה כזה היו מודיעים לשי.

לאחר דקות ארוכות של צליל תפוס ואצבעות כואבות, נשמע חיוג רחוק שנקטע לפתע, ורק קול רחש חלש נשמע. שיט, שמו אותו על רמקול.

"כן!" נשמעה צעקתו של אשר, האדם האחרון שרצה לדבר איתו.

"שלום, מדבר אמיר... אמיר כהן."

"אמיר כהן..." השם התגלגל על לשונו המלגלגת, "מה אתה רוצה?"

"זה לגבי מועד סיום הבייס שלי כאן..."

"מה איתו?" קטע אותו אשר, וברקע ניתן היה לשמוע מישהו צוחק.

"רציתי לבדוק אם משהו השתנה ו..."

"למה שמשהו ישתנה?"

"לא יודע, אולי בגלל מה שקרה עם יותם."

"שום דבר לא השתנה מר כהן, אתה יכול להירגע."

"חוץ מזה רציתי לדעת מה קורה עם יותם."

"מה רצית לדעת?" אמיר חש כי אשר נהנה לענות אותו.

"הוא בסדר? מה קרה? הוא נפצע באימון?"

"כדאי שתשאל אותו בעצמך," אמר אשר ואז הוסיף משהו שלא נועד לאוזניו של אמיר, אבל הוא יכול היה לשמוע את פרץ הצחוק שעורר סביב שולחנו.

"תשאל אותו כשיגיע לאסוף את הדברים שלו. לצערי לא אוכל לעזור לך, מטעמים של צנעת הפרט," הוסיף ונשמע ממש מתענג. כמה אמיר רצה להיות שם עכשיו ולבעוט בפרצופים המלגלגים שלהם. "טוב, חוץ מזה אני צריך לעדכן את הפרטים שלי ליצירת קשר בארץ."

"את זה כבר תבקש מהתורן," אמר אשר, "אני מעביר אותך," הוסיף ומיד הגלה את השיחה לאזור הדמדומים של מוזיקת המעליות.

אחרי דקות ארוכות של המתנה ענה יקי, "הֵי אמיר, מה הולך, מה שלומך?"

"יקי," אמיר אחז באפרכסת בשתי ידיו ולחש, "אתה יכול לעשות לי טובה? הודיעו שיותם סיים חוזה, ואין לנו מושג מה קרה ומה איתו."

יקי הנמיך את קולו עד שאמיר נאלץ לאטום את אוזנו הפנויה עם ידו.

"אני לא יודע בדיוק מה היה, ממה ששמעתי, במהלך אימון קרב מגע, המדריך הדגים עליו פריקת נשק או משהו כזה, לא הבנתי מה בדיוק קרה, אבל התגובה של יותם גרמה להפסקת האימון."

"מה זאת אומרת? מה הוא עשה?"

"אני לא יודע מה בדיוק קרה שם. לא נראה לי שזה היה משהו רציני, כי הבירור שעשו לו היה אמור להסתיים בנזיפה או הערה לתיק לכל היותר."

"מה היה בבירור?"

"כל מה שאני יודע זה שהבירור הסתיים ממש מהר. בשורה התחתונה סוכם על הפסקת חוזה. אי-אפשר לדעת מה קרה שם בפנים. הרמ"ח בעצמו הורה להם לא להפיץ את הזכ"ד. מה שאני שמעתי זה שעל ההתחלה יותם התפטר. מה שבטוח שהם היו פשוט בהלם."

היו לאמיר עוד מיליון שאלות, אבל אז אשר צעק משהו ברקע.

"אני חייב לנתק," לחש יקי.

"אם ישאלו אותך על מה דיברנו, תגיד שביקשתי ממך לעדכן את הפרטים ליצירת קשר," הספיק לומר לפני שיקי ניתק.

מיד לאחר מכן ניסה להתקשר כמה פעמים למספר שיותם השאיר לו, אבל איש לא ענה. הוא הבין למרבה התסכול שלא נותרה לו ברירה אלא להמתין עד שיותם יחזור בטיסה למחרת.

***

המטוס שעליו הגיע יותם למרסיי נחת. אמיר ליווה את המטוס עם רכב הביטחון במקביל למסלול, עד שהגיע לטרמינל והתחבר לשרוול, ואז עלה מיד לגייט וחיפש את יותם בין הנוסעים שירדו מהמטוס. למרבה התסכול הוא לא מצא אותו, וכבר היה חייב להתקדם עם ראשוני הנוסעים לעבר ביקורת הדרכונים, ומשם לאולם קבלת הכבודה. בדרך תיאר לעצמו איך שי וכל צוות הסלקטורים מעכבים את יותם בדרך. מרבית הנוסעים החלו להתקבץ סביב מסוע המזוודות, וכמו תמיד נראָה שכולם עוסקים בחישובים מורכבים לאיתור המיקום המושלם והמהיר ביותר לאיסוף המזוודות. צפירה צורמת נשמעה, והמסוע הדומם ניעור לחיים בקול חבטת פח רמה, ומיד החל להסתובב בקול רטט עמום.

ואז הוא ראה אותו.

יותם העלה חיוך רחב על פניו וניגש אל אמיר. כשאמיר הושיט אליו את ידו, הוא האט לשבריר שנייה ואז צמצם מרחק לחיבוק חזק.

"הכול בסדר?"

"מצוין," ענה מיד במין נחישות שלא הסתדרה לאמיר נוכח מה ששמע.

אמיר המשיך להביט עליו בריכוז, חיפש רמזים.

יותם חייך ואמר, "אל תדאג, הכול בסדר," אבל היה שם משהו שהפריע. רק מאוחר יותר אמיר יבין שמדובר היה בחיוך שלו — הוא לא הגיע לעיניים. ואז הוא הוסיף, "צריכים אותי, רוצים אותי בחזרה."

הוא אמר זאת בצורה טבעית, הכי רגועה, הכי רגילה שאפשר.

תחושה של הקלה הציפה את אמיר, כל הדאגה בתוכו הרגישה פתאום לא במקום. ושוב הסקרנות התעוררה, הדמיון השתולל. אף שאמיר ניסה להתאפק, לא היה כל סיכוי שהיה מצליח לא לשאול את כל השאלות, אבל אז נשמע בקשר אחד הסלקטורים; הוא העביר דיווח על החשדה של מישהו שהגיע בטיסה מקבילה מאלג'יר. עד מהרה התברר כמובן שזה כלום, אבל השיחה כבר נקטעה.

מה שיותם אמר — על כך שהוא נקרא לדגל, חזרה ליחידה — לא כל כך הסתדר עם המידע שהגיע מהארץ, ועדיין היה הרבה יותר הגיוני מכל שאר האפשרויות. הם לא הצליחו לחדש את השיחה עד לסוף הטיסה.

אמיר חזר למשרד התחנה לאחר שאבטח את המראת המטוס חזרה לארץ, וגילה שכל צוות הביטחון והתחנה של אל על התנפל על יותם. הוא נעמד בצד, העביר משקל מרגל לרגל והמתין בחוסר סבלנות.

לאחר שסיימו את עבודתם בשדה, הסיע אותם שי למלון, כך שגם בדרך לא יכול היה לדבר עם יותם ולשאול אותו את כל השאלות.

הוא ישב במושב האחורי, כששי ויותם שוחחו בזמן הנסיעה. מהשיחה התברר לו שהשליחים ארגנו ליותם מסיבת פרדה ספונטנית בבית של בועז, סגן הקב"ט. בכל זמן אחר הוא היה מעדיף לעבור טיפול שורש מלהגיע לבית של בועז, אבל נשאר לו כל כך מעט זמן להיות עם יותם.

כשהם הגיעו לבסוף למלון, יותם אמר שהוא חייב קודם כול לדבר עם מיוריאל. לפני שנפרדו כל אחד לחדרו, אמר לו מעבר למסדרון, "אני רק אדבר איתה, אתארגן ואבוא אליך."

אחרי יותר מחצי שעה אמיר התקשר אליו. לאחר שניות ארוכות יותם ענה, "אני קצת מתעכב, לא הצלחתי לתפוס את מיוריאל. תכף אגיע לחדר שלך."

"אין בעיה," השיב אמיר מיד.

כשניתק את השיחה, חשב על כך שכל התכנונים שלהם לגבי הטיול המשותף כבר לא רלוונטיים. היה אפשר לצפות שיותם יאמר משהו על זה.

עברה כמעט שעה עד שיותם דפק על דלת חדרו.

"צריך כבר לצאת," אמר.

בחוץ היה חשוך לגמרי, ורוח קפואה נשבה מכיוון הים. הם צעדו במהירות. נדמה היה שמשהו בחזותו של יותם משדר אי-שקט. כשאמיר שאל אותו אם הכול בסדר, הוא מלמל משהו על מיוריאל.

הם הגיעו לתחנת המוניות בשדרה הסמוכה למלון, נכנסו למונית שהמתינה, וישבו זה לצד זה במושב האחורי בשקט, נמנעו מלדבר בעברית ליד הנהג.

המונית נעצרה בפתחו של בניין מגורים קטן, אמיר הוציא שטר של חמש מאות פרנק ושילם לנהג. לאחר שירדו מהמונית, השתהו בפתח הבניין כמה שניות עד שהתרחקה. רק אז הלכו לעבר הבניין שבועז התגורר בו, בסמוך לגן שעשועים קטן. זו היתה הליכה של דקה או שתיים, אבל אמיר החליט שאין טעם להמשיך ולחכות עד שיותם יעלה את הנושא.

"אז אני מבין שדוחים את הטיול שלנו, לפחות עד שתסיים לחסל את כל מנהיגי הרשע במזרח התיכון?"

"אין מה לעשות. מישהו בדרגים הגבוהים לא יכול היה לסבול את זה שמצאתי סוף-סוף קצת שלווה. עד שעליתי על נתיב רגוע, דרסו את כל התוכניות שלי להמשך, מיוריאל, הטיול..."

אמיר צחק, לרגע היה נראה שיותם מנסה למתוח אותו, אבל יותם נראה רציני.

"מה זאת אומרת? אם אתה באמת רוצה להמשיך עם התוכניות, מי יכול לאלץ אותך לעשות משהו נגד הרצון שלך?"

"זה בדיוק מה שקרה!"

הם הגיעו לכניסה לבניין, ויותם לחץ על לחצן האינטרקום. נראה שהוא עמד לומר לאמיר עוד משהו, אבל קול מתכתי קטע אותו.

"מי זה? יותם המכונה י'?" נשמע קולו של בועז.

יותם צחק, הם נכנסו. יותם דילג במעלה המדרגות, ואמיר השתרך מאחוריו בכבדות. הדברים שיותם אמר עדיין היו תלויים באוויר מעליו, לא מצאו מקום לנחות ולהיספג.

הם היו שם רק עם בועז ויעל אשתו, שאר השליחים עוד לא הגיעו. הדירה היתה חדשה, הקירות הבהיקו בלבן, הכול נראה חדש לגמרי: הריהוט, הטלוויזיה, מערכת הסטריאו, הרמקולים המרשימים; כל אלו גרמו לאמיר לחוש כי רק דקות ספורות לפני שהם הגיעו הביאו לשם את כל הרהיטים וסידרו אותם במקום.

הוא ישב משועמם על הספה בסלון, והקשיב בחצי אוזן לשיחה בין בועז ליותם.

ואז שמע את יותם אומר, "אני בכלל לא רציתי לחזור, אבל הם לא נתנו לי ברירה. הייתי חייב לשנות את כל התוכניות."

אמיר התמקד בפניו של בועז, רצה לראות איך הוא יגיב לדברים. בועז הקשיב לו, ללא כל סימן של ספק על פניו, רק התלהבות. הרגשה מוזרה מילאה את אמיר, ואז זה הִכה בו — כמו קוביות דומינו דבר הוביל לדבר — התמיהה שמילאה אותו כשראה שבועז האמין ליותם, הבהירה לו בפעם הראשונה שהוא פשוט לא מאמין לו.

בשלב זה לא ידע להסביר למה, אפילו לעצמו, ואת הדבר שהוא חשד בו לא היה יכול ולא רצה לבטא במילים.

יותם ביקש מבועז להשתמש בטלפון, וניגש אל החדר הסמוך לדבר בפרטיות. אמיר ובועז החליפו משפטים ראשונים. היה לבועז חשוב להראות לו את כל הגדג'טים המשוכללים שרכש. אמיר הגיב בהתלהבות נימוסית, אבל מה שעניין אותו היה לדעת מה דעתו של בועז על מה שסיפר יותם, להבין אם כל זה נשמע לו הגיוני. עם זאת, הוא הבין שכנראה עדיף לו להתאפק ולא לשאול.

כשיותם חזר לחדר, בועז קרא לעברו, "תשמע יותם, חשבתי על זה, מי שלא היה בעניינים, לעולם לא יוכל להאמין שדברים כאלה יכולים לקרות."

אמיר ניסה לשמור על פנים חסרות הבעה.

בינתיים השליחים התחילו להגיע, והסלון נהיה צפוף. בקהילה הקטנה של השליחים הישראלים בחו"ל תמיד מחפשים סיבה למסיבה על רקע תחושת השעמום החברתי. אולי זה ההיצע החברתי הדל שמאפיין את מסגרת השליחות. חיי החברה של השליחים בחו"ל התבססו על פשרות; הניתוק מהארץ אילץ אותם להסתפק בתחליפים "שווי ערך" לחברויות הישנות.

האירוע היה בדיוק מסוג האירועים החברתיים שאמיר העדיף להימנע מהם, בלי קשר להיסטוריה האישית שלו עם בועז. לא היה לו מה לעשות שם. הוא מצא את עצמו עוזר במטבח, עושה קצת עבודות יזומות להעביר את הזמן. לא היתה לו אפשרות לדבר עם יותם בארבע עיניים, אבל כל הערב הוא לא הוריד ממנו את העיניים. משהו בהתנהלות שלו נראה מוזר.

יותם עבר בשיטתיות בין הנוכחים לשיחות בארבע עיניים, החליף אנשים במין ספיד-דייטינג. כל השיחות התנהלו באותו האופן; יותם עדכן את בן שיחו בפרטים, תוך שבחן בריכוז את התגובות לדבריו. כך עבר משיחה לשיחה, כאילו ליקט פיסות מידע מכל אחד מהשליחים.

אמיר חיכה לראות מה יהיו התגובות לסיפור של יותם. האם יהיה מישהו שיקום ויאמר לו שזה לא הגיוני? אבל כמעט בכל השיחות התגובה היתה נלהבת, כולם קיבלו את הדברים ללא סימני שאלה, אפילו שי אמר לו בחיוך, "זה מה שנקרא הצעה שאי-אפשר לסרב לה."

"אז מה דעתך על יותם שלנו?"

ירון, הנספח הכלכלי, תפס את אמיר לא מוכן. בדרך כלל הוא הצליח להימנע ממנו. ירון היה מסוג האנשים שבשיחה של עשר דקות יכול לדבר שעה.

"אמרתי ליותם שזה פשוט סיפור מדהים, נראה שהוא עומד להיות חלק ממשהו גדול."

אמיר רק הנהן. השיחה עם ירון הרגישה כמו נצח, אבל לפתע הסתמנה לה תקווה — כאילו לפי אות מוסכם התחילו כולם להתקפל, ועד מהרה יותם ואמיר נותרו אחרונים, עזרו באופן סמלי לסדר, ואז נפרדו מבועז ויעל.

יותם הציע שיוותרו על המונית ויחזרו ברגל. אמיר הסכים מיד למרות העייפות. הרחובות היו ריקים וחשוכים. נדמה שהעיר כולה ננטשה ורק שניהם נותרו בה, הולכים במין מסע שלעולם לא יסתיים. השקט הופר רק בשל הד קולות התיפוף המהיר של רגליהם על המרצפות השחורות שהבהיקו מהגשם המטפטף.
אמיר לא הבין זאת עד שהיה מאוחר מדי, אבל הם הלכו וטעו בדרך. כל צעד שעשו, הכניס אותם עמוק יותר ויותר לסיוט של יותם. בנקודה הזו, אמיר אמר לעצמו, עד כאן. הוא לא היה מסוגל לספר אפילו לעצמו מה קרה מאותו הרגע. אם זה היה אפשרי, הוא היה מוחק את הזיכרון החל מאותה נקודה.

***

קרקוש מכשיר הקשר מגיע עמום, ממרחקים. כך זה תמיד מתחיל — הלב שוקע, מתכווץ בכאב, והוא מוצא את עצמו בג'יפ שדוהר לכיוון המטרה. זה קורה? זה אמיתי? הוא שואל את עצמו. כמעט שלא ניתן לראות משהו מהדרך. הג'יפ מיטלטל בתוך ענן אבק עצום שירד על השיירה ונדמה שבלע את כל העולם. ובדיוק כשנדמה שהנסיעה תימשך לנצח, הג'יפ מיטלטל ועוצר.

הוא קופץ החוצה ומתחיל לרוץ בוואדי. רגליו שוקעות בחול הרך עד לברכיים — אולי החול הוא ניסיון אחרון לעצור אותו, להציל אותו ממה שמחכה לו מעבר. עוד רגע הוא יגיע לשם. הוא מצפה לראות זאת שוב ובו בזמן מתפלל שהפעם זה יהיה שונה, שכל זה לא באמת קורה. לא באמת קרה מעולם.

הוא מגיע מעבר לדיונה. קרני השמש המסנוורות בולמות בבת אחת את הריצה. כתם אור בוהק מסתיר את כל מה שכבר ראה, אבל הוא יודע בדיוק מה מוסתר מעיניו. יודע מה קרה. יודע שלא משנה כמה פעמים יחזור לשם ויחיה מחדש את הזוועה, אין לו כל דרך לשנות.

נפילה חופשית שאינה נגמרת.

הוא קורס לתוך עצמו, מנסה לנשום.

כך זה תמיד נגמר.

הוא התעורר מהנפילה, מצא את עצמו במיטה, גופו כאב מעוצמת המכה. שוב אותו סיוט, אמר לעצמו, הנפילה לא אמיתית; אבל באיזשהו מקום ידע שבעצם אין דבר אמיתי יותר מזה.

גופו היה רטוב ודביק מזיעה, והוא נזכר באותו כתם אור בוהק מסנוור שהסתיר את כל מה שראה שם — אי-אפשר להביט ישירות בשמש.

הוא קם לשטוף את פניו, בהה בעיניים האדומות שנשקפו אליו מהראי, וידע כי הלילה כבר לא יחזור לישון.

***

הוא בהה בכרזות המצהיבות שהיו תלויות על קיר הבטון. השעה שאליה זומן אל ראש המחלקה כבר חלפה מזמן. מוקדם יותר נכנסו לחדרו של הרמ"ח שני גברים נוספים, שאמיר ניחש שהם בכירים באגף הביטחון.

הראשון היה גבוה, בעל תווי פנים חדים ותספורת צבאית קצוצה. השני היה מבוגר יותר עם שיער לבן, שהרכיב משקפי ראייה בעלי מסגרת דקה. הוא נשא בידו תיקיית קרטון ירוקה ששמו של אמיר נכתב עליה בטוש שחור ועבה.

הם העדיפו להתעלם מנוכחותו, והוא שב ונותר לבדו במסדרון. כשנודע לו על הבירור, הוא קיווה שהדבר באמת יעזור להבין מה קרה בדיוק ולמה, בטח על רקע כל האירועים האחרונים. אבל כעת, ככל שזמן ההמתנה התארך, התחזקה בו התחושה ששום דבר טוב לא יצא מכך.

רגל ימין שלו החלה לקפץ בעצבנות. הוא יכול היה להרגיש איך הלחץ הולך ומצטבר אצלו בפנים ככל שההמתנה התארכה. הוא החליט כי ינסה לספר להם הכול, זאת אומרת חוץ ממה שרק יגרום נזק.

הוא הכין טיעונים, כאילו הוא הולך לעמוד בפני בית משפט שדה. הם לא יוכלו להכחיש שהוא היה היחיד שהבין שמשהו לא בסדר, שעשה הכול כדי למנוע מהמצב להסתבך אפילו יותר. אם היו דברים שהוא התחרט עליהם, הם היו רק בינו לבין יותם.

ואז החיילת במזכירות קראה, "אמיר? אתה יכול להיכנס."

הוא התיישב בקצה השולחן, כך שכולם ישבו מולו כטריבונל. הרמ"ח הציג את השניים הנוספים, הגבוה בעל תווי הפנים החדים נקרא צפריר, וערן היה שמו של הממושקף. הוא גם אמר מה התפקידים שלהם, אבל אמיר לא קלט, מעבר לעובדה שצפריר היה ראש משהו באגף אבטחה, וערן הוצג כיועץ של השירות. מה שכן נחרט בו היו הבעות הפנים החמורות.

צפריר, שהתיק האישי של אמיר היה פתוח לפניו, פנה אליו ראשון, ומרגע שפתח את פיו היה ברור שהוא הבכיר בחדר.

"אמיר, זימנו אותך לכאן בשביל לשמוע את הצד שלך בסיפור. יש לנו כמה שאלות ואני מבקש שתדבר בצורה חופשית."

"אין שום בעיה," ענה אמיר והבין שכל הדברים שחשש מהם התחילו להתאמת מול עיניו.

"היית בקורס יחד עם יותם?"

"כן, אנחנו מאותו מחזור. אני התחלתי את הקורס ממש אחרי השחרור שלי, ויותם עשה אותו עוד במסגרת השירות הצבאי, כמין צ'ופר."

"איך היית מתאר את היחסים ביניכם?"

"שנינו היינו בבייס..."

"בוא נדבר עכשיו רק על תקופת הקורס," טון דיבורו של צפריר היה חד.

"אוקיי, אז כמו שאמרתי, שם פגשתי אותו בפעם הראשונה. זה היה קורס קטן, תשעה אנשים, זאת אומרת סיימנו תשעה, היו הרבה הדחות. אני חייב לומר שלא היינו קרובים בצורה מיוחדת. יותם מאוד בלט, ואני כמובן מאוד הערכתי אותו. לדעתי כל מי שפגש אותו העריך אותו ברמות."

ערן כחכח בגרונו, "בוא נתמקד בך, פחות באמירות כלליות. במהלך הקורס שמעת משהו על הרקע שלו בכלל? ועל האסון בפרט?"

"לא, לא שמעתי כלום, זאת אומרת ממש עד השלבים המאוחרים."

"אנשים לא דיברו? אתה יודע, הרי תמיד יש ריכולים."

"לא חושב שהיו ריכולים, וגם אם כן, אני כעיקרון תמיד משתדל להתרחק."

"אמיר, תסלח לי, אבל אני רוצה שנדבר כאן בכנות," צפריר גחן קדימה והביט בו ישירות, "אני מתקשה להאמין שלא שמעת כלום. לי זה נשמע שאתה קצת מייפה את האמת."

אמיר חש איך דם מציף את פניו, "אם יש ספקות לגבי האמינות שלי, תעבירו אותי עוד פוליגרף. אין לי בעיה עם זה. שאלת אם ידעתי משהו כבר בזמן הקורס, התשובה שלי היא לא. זו האמת, בלי ייפוי או הסתרה. אני יכול לספר לפחות על שני מקרים שקרו הרבה יותר מאוחר, שבהם מישהו רצה לרכל עליו ואמרתי לו במפורש שיסתום."

ערן נחלץ להרגיע, "תקנו אותי אם אני טועה, אבל אף אחד לא הטיל ספק לגבי האמינות שלך. המטרה המשותפת של כל מי שבחדר כאן היא להבין את האירוע... אני מבין שהייתם חברים קרובים?"

אמיר הביט בערן, משהו לא הסתדר בו; הוא לא דיבר או התנהג כמו כל הטיפוסים מהמשרד. משהו אמר לו שהוא חייב להיזהר במה שיאמר לו. "בתקופת הקורס או בכלל?"

"אמרתי שכרגע אנחנו שואלים לגבי הקורס." היה ברור שצפריר לא אהב את הקו הרך יחסית של ערן.

"כמו שאמרתי, הערכתי אותו מאוד. לא יכול לומר שאז היינו חברים, למעשה לא יצא לנו לדבר הרבה מעבר לאיזה קטע שהוא ממש עזר לי."

"אתה יכול לפרט?"

"הוא פשוט עזר לי להתפקס לפני תרגילי ההפתעה. כל מי שהכיר אותו יודע שהיתה לו היכולת לומר לך את הדבר הנכון בזמן הנכון."

"אוקיי, שמרתם על קשר? אני מתכוון מרגע שסיימתם את הקורס עד ששובצתם שוב ביחד?"

"האמת שלא. כמו שאמרתי קודם, לא היינו כאלה קרובים בזמנו. הוא הרי חזר לצבא לעוד תקופה, ואני התחלתי עם הצבות בבייסים בחו"ל."

"איפה שובצת?" צפריר שאל.

"הבייס הראשון שלי היה אתונה. לאחר ארבעה חודשים כבר הייתי בניירובי, ואז במעבר חד לפריז ומאוחר יותר לקופנהגן."

"ואז מרסיי?"

"כן. למעשה מרסיי היתה בלת"מ שלא רציתי..."

הרמ"ח הזדקף בכיסא למשמע הדברים ונהם, "אל תדאג, את זה לא שכחתי."

"הזכרתי את זה רק משום שבימים האחרונים לא יכולתי להימנע מהמחשבה שאם לא הייתי מגיע לשם, לא יודע, אולי כל זה לא היה קורה... לפחות לא באותו האופן. הרי ההגעה שלי לשם היתה בלת"מ של הרגע האחרון."

הרמ"ח לא הגיב. הוא תלש חתיכת דף, שרבט עליה כמה מילים, ואז העביר אותה בתנועה חדה לצפריר.

"הרי זה היה אמור להיות בייס של מאבטח בודד. יותם הגיע רק כי הוסיפו תקן אחרי ההתנקשות בקב"ט."

"טוב, אנחנו גולשים," חתך אותו צפריר.

ערן המתין לאישורו של צפריר, שלאחר שנייה סימן לו להמשיך, ושאל, "אתה יכול לפרט למה לא רצית להגיע לשם?"

"קודם כול, על פי התכנון הייתי אמור להגיע לניו יורק; עם כל הכבוד למרסיי, תסכימו איתי שזה לא מקום שאפשר להשוות לניו יורק. הדבר החיובי ביותר שאפשר לומר על העיר שהיא טעם נרכש. והדבר השני שהפריע לי היה שמדובר בבייס בודד. לא רציתי להיות המאבטח היחיד במקום כזה. תמיד העדפתי את הבייסים הגדולים."

"ואיך היה להגיע לשם למרות זאת?"

"לפני ההגעה לשם שיניתי את הגישה. עם לא מעט שכנוע עצמי הגעתי למסקנה שלמרסיי כבייס בודד דווקא יש יתרונות. בסוף, החלטתי שלא לערער על ההצבה."

"למה?" שאל ערן.

"חשבתי שזו תהיה הזדמנות לחשוב על הצעד הבא שלי."

"למה אתה מתכוון?"

"היו לי כל מיני תוכניות לנצל את התקופה שם כדי להגיע להחלטות לגבי המשך הדרך."

"וזה משהו שהצלחת לעשות?" שאל ערן.

"האמת שאחרי כמה שבועות כבר הבנתי שלא התקדמתי לשום מקום."

"ואז יותם הגיע," צפריר חסר הסבלנות ניער אותו ממחשבותיו.

"זה קרה יותר מאוחר, אחרי ההתנקשות בקב"ט בטורקיה. רמת האבטחה עלתה עקב ריבוי התרעות, מה שגרם להוספה של תקן מאבטח. אבל לכם אני לא צריך לספר על זה. בכל מקרה, שי, הקב"ט, הודיע לי שיצטרף אלי מאבטח נוסף שיגיע לתגבר את הבייס."

"ואחרי שהוא הגיע לבייס, איך היית מגדיר את היחסים ביניכם?"

"קודם כול, אחרי שהוא הגיע למרסיי, הוא סיפר לי שהיתה לו אפשרות לבחור את הבייס, והוא בחר במרסיי בגללי, כיוון שידע שאני מוצב שם."

"אם אני זוכר נכון, אמרת לנו שעד מרסיי לא הייתם כאלה קרובים?" צפריר תקף במהירות.

"נכון, זו הסיבה שהייתי די מופתע. כנראה שמבחינתי זו היתה גם התחלה ברגל ימין של החברות בינינו."

"אוקיי, אז בוא נחזור לשאלה לגבי הקשר ביניכם אחרי שהוא הגיע."

"הייתי אומר... שמהר מאוד הפכנו לצמודים, 24/7, בשעות העבודה ואחריה, חברות קרובה."

"עד כמה הייתם קרובים?" שאל ערן ואמיר משך בכתפיו, "אמרתי לכם, אני מניח שהיינו קרובים, אפילו מאוד."

"אני אנסה לחדד," אמר ערן, "הרי עברת יותר מבייס אחד או שניים יחד עם עוד מאבטחים. הקשר עם יותם היה דומה לקשרים שלך מבייסים קודמים?"

"תמיד חשבתי שבתור מאבטח שעובר כל פעם ממדינה למדינה, כל קשר חברתי שאתה יוצר מגיע עם תאריך תפוגה."

"אני לא מבין. זה רלוונטי גם לחברות עם יותם?" הגיב הרמ"ח בקוצר רוח.

"זהו, שלא. כי מהר מאוד הבנתי שלחברות שלנו אין תאריך תפוגה, והיה לי ברור שנמשיך גם לאחר שנסיים עם הבייס. היו לנו תוכניות."

"אילו תוכניות?" שאל ערן, ואמיר ניפח אוויר בתוך לחייו.

"טיול ארוך ביחד. היה דיבור גם על זה שנשכור דירה יחד בתל אביב בסוף חוזה."

"הדברים נשארו ברמת הרעיון, או שהתקדמתם עם זה?" שאל צפריר.

"השקענו לא מעט שעות בתכנון הטיול. לגבי הדירה, זה היה מוקדם מדי."

ערן הטה את גופו לעברו של אמיר וחיפש את עיניו לפני ששאל, "שמת לב למשהו שיכול היה להדליק נורה אדומה, סימן כלשהו. אני מתכוון, לפני שהכול קרה?"

אמיר שילב את ידיו והידק אותן עד שפרקי אצבעותיו הלבינו.

"חשבתי על זה הרבה," אמר, "ואני יכול לומר בביטחון שלא היה משהו שיכול היה לגרום לי בזמן אמת לחשוב אפילו בחלומות הכי פרועים..."

"רק לפני דקה סיפרת כמה הייתם קרובים!" הרמ"ח שיסע אותו.

אמיר נאנח, "תהיו בטוחים שאני שואל את עצמי את השאלה הזאת שוב ושוב, מהרגע שהכול התחיל. תבינו, יותם שידר כל הזמן לסביבה המון ביטחון ושקט, הוא שכנע את כולם; עכשיו זה נראה כמובן אחרת."

צפריר נע בחוסר סבלנות בכיסאו, "אמיר, אני חייב לשים את הדברים על השולחן. לי נראה שאתה מתחמק מהשאלות, מושך זמן."

"אני אענה על הכול, אבל אני חושב שזה מאוד רלוונטי להבנת כל מה שקרה. למרות הקריסה, כולם המשיכו להאמין שהכול בסדר. אפילו בסוף, כשלא נותרה לי ברירה והלכתי ודיווחתי לשי הקב"ט, ופתחתי הכול מולו, הוא לא האמין לי והסתכל עלי כמו על משוגע."

"נדבר על כל זה בהמשך, אני מבטיח לך," אמר ערן שסידר את משקפיו ואז פנה לצפריר, "אני מציע שנעשה הפסקה של כמה דקות."

צפריר הנהן. שלושתם קמו. רגע לפני שיצא מהחדר, פנה צפריר לאמיר ואמר, "אני חייב לומר לך שיש לי תחושה לא טובה, נראה לי שיש דברים שאתה מנסה להסתיר. אני מקווה שתוכיח שאני טועה בהמשך."

שלושתם יצאו מהחדר. אמיר נותר לבדו. בחלומות הכי גרועים שלו לא תיאר שהדברים יתדרדרו כל כך מהר. עם זאת, היה לו ברור שלא משנה מה ישאלו, הם לא יבינו. אין לו האכזריות הנדרשת כדי לתאר בצורה קרה את כל מה שעבר עליהם באותו לילה. הגופה עוד לא התקררה, והם כבר שמים לו סכין ביד ורוצים שיערוך את הניתוח שלאחר המוות.

"אמיר, אני יכול לדבר איתך בארבע עיניים?" הוא הרים את הראש בהפתעה.

היה זה ערן שחזר לבדו.

"אני מניח שכל הדברים עדיין טריים אצלך, רק אתמול נחַתָּ. ולא פשוט לדבר על דברים כאלה כל כך מהר."

ערן עצר כממתין לתגובה.

"רק אתמול נחַתִּי, וכבר אני מוצא את עצמי במשפט שדה."

"תקשיב, אני לא יכול לומר שאני מבין את מה שעובר עליך, אבל אף אחד כאן לא יודע איך לאכול את מה שקרה. תסכים איתי שאם תשתף אותנו במה שקרה, זה יאפשר לנו לעזור ליותם."

אמיר נע באי-נוחות, "אני מצטער, לא קלטתי קודם, מה בדיוק התפקיד שלך? הבנתי רק שאתה יועץ, באיזה תחום?"

"אני יועץ פסיכולוגי." אמיר נשען לאחור וחיוך עקום עלה על פניו. "לא, אל תדאג, אני מבטיח לך שאני לא כאן כדי לעשות לך הערכה. ביקשו ממני להשתתף רק בגלל אופי המקרה. בין תפקידי אני משמש גם פסיכולוג ביחידה, במטכ"ל."

אמיר הביט בו לכמה שניות ואז אמר, "אם לא שמת לב, אני יושב כאן כבר שעה ומשתף אתכם, אבל מסתבר שזה לא מספיק; נראה שהם כבר מצאו את מי להאשים."

"תאמין לי, המטרה כאן היא לא למצוא אשמים. אני יודע שבדרך כלל בירור נתפס כמשהו שנועד לקבוע מי אשם ומה לעשות לו, אולם הפעם זה לא המקרה. הרמ"ח והרח"ט באמת מנסים להבין מה קרה, ואם מישהו יכול להסביר זה אתה...

"מאז שזה קרה כולם כאן על הקצה. אני לא צריך לספר לך כמה כל הנושא של אבטחה חמושה בחו"ל רגיש. לפעמים קל לשכוח שאנחנו לא יותר מאורחים, אורחים עם הרבה דרישות. תמיד הצלחנו לשכנע את המקומיים שאפשר לסמוך עלינו, ועכשיו לא חסר הרבה שהאירוע ינוצל כדי להעיף את כולנו משם."

"אתה חושב שלא הייתי מודע לזה? אחרת לא הייתי הולך לקב"ט ומספר לו. הסגרתי את החבר הכי קרוב שלי..." אמיר אמר וחש צריבה חדה בגרון.

"תראה אמיר, אתה לא דברן גדול, לא צריך דוקטורט בפסיכולוגיה בשביל להבין את זה. אני מתכוון, אתה מתבטא בצורה מדודה ומאוד מחושבת. זו לא תכונה שלילית, להפך, בעיני זה ראוי להערכה. אבל אתה חייב להבין שאנשים עלולים לפרש את זה בצורה שגויה. אני בטוח שלא הגעת לכאן מתוך כוונה להסתיר דברים, אבל בזמן שענית על השאלות, אפשר היה לראות איך צפריר משתכנע יותר ויותר שזה הסיפור."

"אם זה הרושם שאני יוצר, אין מה לעשות. אני חושב שאמרתי הכול. היינו חברים קרובים, בילינו כמעט כל הזמן ביחד."

"בדיוק כאן אתה יכול לנסות להרחיב, לשתף: מה חשבת, מה הרגשת..."

"סליחה, אני חייב לצאת," אמר אמיר.

הכיסא חרק תחתיו. צפריר והרמ"ח שעמדו מחוץ לחדר מעבר לפינה, השתתקו כשחלף על פניהם. הוא נכנס לשירותים, פתח את זרם המים בכיור, התיז על פניו מים ולחץ את ידיו בכוח על עיניו.

מה הוא אמור לעשות? חשב.

כל כך קשה לדבר על יותם. מה הוא צריך לספר להם? שהוא יכול היה לסמוך עליו בעיניים עצומות? שיעשה הכול בשבילו? שאיתו פתאום זה היה בסדר ליהנות מדברים קטנים, אפילו שטותיים? שיותם הוא החבר הכי טוב שאי-פעם היה לו? שאולי יותם היה בעצם החבר האמיתי היחיד שהיה לו?

ההרוג השביעי / עידו לוי
מטר, 2023
254 עמודים

עידו לוי הוא סופר ואיש מודיעין ישראלי. הוא שירת בשב"כ בשורה של תפקידים. את הספר "ההרוג השביעי" הוא כתב על בסיס מפגש שהיה לו במרסיי עם נ', מאבטח בוגר יחידה מובחרת, שכתוצאה מפקודה מוטעית הפעיל את אחד הטילים שנורו באסון צאלים ב'