פֶּרֶק מִסֵּפֶר – "הפרח שתחת הרגל" מאת רונלד פירבנק

פרק שלישי

בהיכל הנסיך או לשכת אנטוניוס, מעל קפה קליאופטרה, ישבה מדאם לחלחוּני, אשת בעל המקום, ועלעלה ברשומות חצר המלוכה.

רק לעיתים נדירות היה חדר פרטי כמו לשכת אנטוניוס פנוי בשעת הצהריים – המקום בדרך כלל הוזמן ימים רבים מראש, אבל העונה היתה "משונה", כמאמר הביטוי, ועדיין היתה אפשרות שתגיע קבוצה של מאחרי קום (קצינים או אמנים מהיכלות הבידור), אחרי לילה "על הרעפים". אבל מדאם לחלחוני העריכה שזה לא יקרה. היה נחמד להיחלץ מפעם לפעם מחדר ההסבה האחורי הקודר שלה שהשקיף רק על קיר, או לעיין בעיתונים המוקדמים בלי להיאלץ לחכות להם לפני כן. והיום בדיוק היה יום "השיחה הקלה" על ענייני החברה הגבוהה בשבועון גָ'או-וָאו, בחתימת בעלת הטור האהודה תמיד, "אווה שְנֵרְבּ".

"מעולם," קראה מדאם לחלחוני, "לא התקיים מפגש נוצץ מזה שהייתי עדה לו אמש! עמדתי בפינת חדר הנשפים הגדול ונשימתי פשוט נעתקה מרוב תכשיטים... מכל עבר היו יופי וגבורה, אך אף אחת, כך חשבתי אני, לא התעלתה על מלכתנו רבת החן, וכולי... בין אורחי ארוחת הערב ראיתי את הוד מעלתם הנסיך פול דה פיסמיש ואשתו – הנסיכה נראתה לי רק טיפה חיוורת: היא כלל וכלל לא איתנה, ולמרבה הצער, אקלימנו הנפשע לא הולם כל אחד! כבודם, סר מישהו וליידי משהו (מדמואזל אַיווי משהו שנראתה מקסימה בשמלת שַׁרמֶז תכולה רקדה ללא לאות כל הערב, וכך גם אחת מבנות למבז). הרוזן והרוזנת מטולגה – היא בפרווה כחולה וממש בוהקת מתכשיטים יפהפיים (שמעתי ממקור אמין ביותר שבקרוב היא תוותר על תפקידה כחדרונית החצר, תפקיד מפרך מדי לטעמה). הדוכסית מוורנה, שנראתה זוהרת ממש (דרך אגב, איפה היא היתה בזמן האחרון?) במעיל מַשׁלָק – הצעקה האחרונה – בגון ירוק פיסטוק חיווריין.

"'היש לך משלק?'

"הודות לביקורם של המלך ג'וטיפה והמלכה תליאנוהי, רבות מנשות החצר האופנתיות מתהדרות באותו משלק מזרחי. ראיתי פריט כזה באופרה לפני ערבים אחדים, באריג לאמֶה כסוף וזהוב שהיה פשוט –"

מדאם לחלחוני קטעה את הקריאה ונשאה עיניים, כי מלצר נכנס לחדר.

"צלצלת, מדאם?"

"לא!..."

"אז זה בטח היה 'תלמי'!" מלמל האיש הצעיר ויצא בסערה. החוצה.

"כפי הנראה. מתי תלמד לזהות את הפעמונים?" ענתה מדאם לחלחוני, וחזרה בטלטול ראש אל העיתון: אווה היקרה שלה היתה מלאה מידע השבוע, והיא המשיכה לקרוא בנשימה עתוקה:

"ראיתי את מיני, ליידי ויולטרוק (בתה סוניה מתחנכת פה) במסיבת גן לאחרונה בשאטו דה פלר, אופנתית כתמיד בחליפת משי קלילה בצבעי פטוניה וסגול, מגרילה חמוֹר.

"שמעתי ממקורות יודעי דבר שלפני שתעבור חצר המלוכה לארמון הקיץ ייערך לפחות עוד מפגש חדר הסבה אחד. הזכאים להשתתף מתבקשים להגיש בקשות ללורד החצרן מוקדם ככל האפשר."

עוד מפגש חדר הסבה –! העיתון נפל מידה של מדאם לחלחוני.

"אני כבר לא צעירה," הרהרה, "ואם זה לא יקרה בקרוב, לעולם לא אוצג בחצר המלוכה..."

היא נשאה עיניים מפצירות אל הדמויות שבציור הקיר – אל "קליאופטרה השרועה", אל "בוא אנטוניוס", אל ה"ספינקס", אל "מקדש רא", כמבקשת השראה: "אלוהים!" היא גנחה.

אבל דתה של מדאם לחלחוני, האל האכזרי שלה, היה השִיק: האל שיק.

צלילי המוזיקה מלמטה הגיעו אליה חלושות. לא היתה תזמורת טובה יותר (אפילו בארמון) מזאת שפעלה בקפה קליאופטרה – והם ניגנו, המחשבה נעמה לה לעיתים, את אותן המנגינות ממש!

"כתבו מתי?" היא מלמלה ופתחה שוב את העיתון. לא: אבל זה יהיה "לפני" שהחצר תעזוב... ומתי זה?

"יש לי סיבות טובות להאמין," היא המשיכה לקרוא, "שבשל לחץ הנושים, הדוכס מוורנה מוכר חלק גדול מנחלתו הכפרית."

אם זה נכון... עיניה של מדאם לחלחוני נחו בהרהור על ההרדופים שבאדניות העצומות בקדמת בית הקפה, אם זה נכון, אז המצב נואש בוורנה והדוכסית מוכנה לעשות הכול. "הכול – בעבור פיצוי כספי," היא מלמלה, ואז קמה ופסעה אל שולחן ששימש בדרך כלל לכתיבת מכתבים. היא התיישבה בנחישות ופתחה מכתביית עור, מלאה בנייר סופג מוכתם בדיו בצבע הסרטן.

במראה דמוית המניפה שמעל לשולחן הכתיבה היא ראתה את עצמה בעיני רוחה, כולה הינומות ונוצות, בתסרוקת שיתקין לה ארנסט ביום הגדול.

"בתוך להק מקסים של נשים שזו להן הופעתן הראשונה בחצר המלכות, המרשימה מכולן היתה מדאם לחלחוני, שאותה הציגה לחצר הדוכסית מוורנה." כיוון שמדובר בלקוחה (בעלת חשבון שלא נפרע), היא תוכל להכתיב לאווה... אבל תחילה, כמובן, עליה לגייס את הדוכסית. והיא לקחה לידה את העט וכתבה: "מדאם לחלחוני תיתן לדוכסית מוורנה חמישים אלף כתר בתמורה להצגתה בחצר המלוכה." קצת קצר מדי, אולי?? הרהרה מדאם לחלחוני. ומה אם הדוכסית תיעלב... יש סיכוי קלוש לזה! וחוץ מזה, אם לא תציין סכום מדויק אולי תוכל להשיג אותה בפחות.

"משהו מסתורי יותר, מעודן יותר בסגנונו..." מלמלה מדאם לחלחוני, נאנחה וניסחה מחדש את האיגרת.

"אם הדוכסית מוורנה תבקר אצל מדאם לחלחוני היום אחר הצהריים, בשעה חמש בערך, ותלגום כוס תה, היא תשמע משהו שיועיל לה."

מדאם לחלחוני חייכה: "זה יתפוס אותה!" הרהרה, ואז בחרה מעטפה ומיענה אותה בעוז אל מלון ריץ. "היא בקשיים כלכליים, אז היא בוודאי שם!" חישבה כשיצאה מהחדר לחפש שליח.

המשרתת הצרפתייה של הדוכסית מוורנה בדיוק הנעילה את אדוניתה בחדר הסבה פרטי במלון ריץ כשהגיע מכתבה של מדאם לחלחוני.

העונג שבשהות המחודשת בעיר הבירה, אחרי תקופה כפרית ארוכה, נתן לה תיאבון לארוחת הצהריים ואחרי סעודה מצוינת היא הרגישה ערוכה לכול.

"נראה שאחזור רק מאוחר, לואיזון," אמרה למשרתתה, "ואם מישהו ישאל איפה אני, אהיה בארמון או בזירת ההחלקה על הקרח."

"מדאם הדוכסית לא תלך למחוכן שלה?"

"תלוי בזמן. מה עשיתי ברשימת הקניות שלי?" השיבה הדוכסית ואספה בפיזור דעת תיק איפור גדול מעוטר בכתר דוכסות ושמשייה. היא לבשה שמלה בצבעי חאקי ונרקיס וחבשה כובע משולש שחור ששוליו ירוקים. "תני לי את השמשייה האחרת שלי, זאת בצבע ירקן – ואל תשכחי," הוסיפה בצרפתית, "אם לא בארמון המלכות, אהיה בארמון הקרח!" ואחר הפליגה החוצה במהירות.

היא יצאה ממלון ריץ בדלת צדדית ומצאה את עצמה ברחוב שקט ומוצל שגבל בגני המלכה. מלמעלה שמים כה כחולים, כה צלולים, כה מוארים כמו קראו: "הכול הבל! למה לדאוג? בטחי בעצמך! בלי בנעימים! הכול הבל!"

הדוכסית חצתה את הגנים, דעתה טרודה במכתבה של מדאם לחלחוני, ופנתה לרחוב סואן המוביל מעלה אל בית האופרה, שבקרבתו החנויות העיקריות של העיר. תמיד טוב לשמוע משהו שיועיל עמך, כמובן, אך היו עוד דברים שקראו לה באותו אחר צהריים, דברים שהיא לא יכלה או לא רצתה להתעלם מהם – הארמון, נשף תה או שניים וכמובן זירת ההחלקה החביבה עליה... אף כי החלק המצער היה שרוב המדריכים בזירה טרם קיבלו את שכרם, ובפעם האחרונה שהיא שכרה גבר שירקוד איתה ואלס, הוא ניצל את העובדה הזאת ולחץ את מותניה בחירות גדולה מזו שהיא חשה שהיה רשאי ליטול לעצמו.

היא פנתה לכיכר האופרה, על קמרוניה הנאים, ונעצרה כמעט בחשאי מול חנות פרחים. רק עורכי דינה ואנשי סוד מעטים ידעו שהיא-היא בעלת בית העסק "חַבּוּבֵּט ממצרים"; כי מחשש פן יבוא היום והשוטרים ישתלטו על המקום, הקפיד העסק הקטן על חשאיות מרבית. חבצלות מ"כַּרְנָךְ" וּורדים מ"ארץ פּוּנְט" (שכולם גודלו בגינות ביתה הכפרי, בפרברי הבירה) זכו לאהדה מיידית ויומיומית אצל אוהבי המובחר. למעשה, כפי שאמר הגנן שלה פעמים רבות, אין ביכולתו לספק את הדרישה לוורדים מארץ פונט בלי עובד נוסף.

"עדיף כבר להיכנס ולקחת את מה שבקופה," היא הרהרה, "לא שיש שם הרבה, לצערי..."

האחראי על החנות, נער תוניסאי צנום, היה שפוף בתנוחת חובט קריקט על הרצפה וזימר בעצלתיים לעצמו, ראשו שעון על סלסילת נצרים שהגיעה זה לא כבר מ"פונט".

"קום, באשיר!" גערה הדוכסית. "זכור שהמשלוחים הטריים גוועים בזמן שאתה חולם פה ומזמר."

התוניסאי הצעיר חייך.

הוא העריץ את הדוכסית, והשיר שאלתר בשעה שנכנסה חובר בהשראתה. בשיר (אילו רק ידעה) הוא הוליך אותה צעד אחר צעד בתחבולות עדינות אל הפוּנדוּק של אביו בתאפילאלֵת "על אגם פתזארה הכחול", ושם עמד להציג אותה לשייח', ולכל הכפר שהתקבץ, בתור כלתו הנבחרת.

הדוכסית בחנה אותו. היו לו פנים יפהפיים שפצעונים העיבו עליהם, פגם שללא ספק (בתום גיל ההתבגרות) יחלוף גם הוא.

"משלוח הוא בא פחות שתי דקה," ענה הצעיר.

"אה, באשיר? באשיר!"

"בשם הקוראן הקדוש, אני נשבע."

"היזהר לא לטלטל את הכדורים האלכסנדריניים," התרתה הדוכסית והצביעה על פרחי מורן שסוע עלים – "או שהם ינשרו לפני שיימכרו!"

"לא בעיה בכלל. הם כבר מכר! גברת אמריקאית היום בבוקר, היא קונה כל כדורי אלכסנדר שלי; שני זר כבד."

"תן לי לראות את התקבולים." ...

בחיוך ניצחון פנה באשיר אל הקופה. רווחת המוסד היתה קרובה ללבו כרווחתו שלו, ובערבים רבים הוא חלף, לבוש בגַנדוּרה הארוכה שלו, בבתי הקפה ובהיכלות הריקודים העיקריים של העיר, על ראשו סלסילה עצומה עמוסה תלי פרחים, וחילק מהם ללקוחות הלומים במחיר שהיה מופרז במקרים רבים. אך לסיוריו אלה (שהסתיימו מעת לעת בהרפתקה) הוא לא קיבל כל אישור.

"המצב לא נורא," העירה הדוכסית, "וכיוון שבקרוב שוב יהיה אירוע בחצר המלוכה, בוודאי ייכנסו הרבה הזמנות לזרים!"

"אני מזמין עוזרים מבחוץ: אני מביא את אוארדי! הוא בחור ארמני. סימפתי. חבר שלי. קשור אליו אני יותר מענף יסמין לגפן."

"הוא יודע את העבודה, אני מניחה?" מלמלה הדוכסית והצמידה לשמלתה סחלב ירוק צלעות.

"בזר של אוארדי, אפילו תן ייראה מפתה!"

"אה: יש לו טעם?"

"אני מעסיק חבר שלי. הרבה עבודה תמיד בחודש רג'ב!"

"אל תעסיק אף אחד," ענתה הדוכסית בצאתה מהחנות, "עד שאבוא שוב."

בכיכר היא סימנה לאחת הכרכרות העירוניות הקטנות בעלות התריסים, הנחתה את הנהג להוריד אותה בשערי הארמון, ולצלילי מוכר עיתונים קולני שנופף בעיתון הערב וצרח, "כדרלעומר! סדום! מהדורה מיוחדת!" יצאה הכרכרה לדרכה בצעד ישנוני. בצל הדלבים, ליד בתי הפרלמנט, עקפו אותה הסוסים הגדולים הנינוחים של אשת השגריר האנגלי, והדוכסית ענתה בניד יד כובש לברכת השלום החולפת של ליידי משהו. שעת השוטטות, שבה אהבו אנשי החברה הגבוהה לרכוב או לנסוע בצל השיטים הגדולות, עוד לא באה, ולמרות זאת, אותה מתעדת להוטה של מעשי החברה, אווה שנרב הבלתי נלאית, כבר יצאה לארוב ויכלה לציין בסיפוק: "ראיתי את הדוכסית מוורנה נוסעת בפארק בשעה מוקדמת, לבדה בכרכרה קלה רתומה לסוס אחד, שבאמת נראתה אלגנטית יותר מכל מכונית דֵלוֹנֶה-בֶּלוויל."

כשהגיעה לשערי הארמון הבחינה הדוכסית שכרכרות ריקות ממתינות בשורה בשביל הגישה, והדבר עורר בה חשש שמא יש אירוע. היא ציפתה לשיחה אינטימית עם המלכה לבדה, אך נראה שלא כך יהיה.

היא הלכה בעקבות משרת צעיר בעל פנים כנועים, לאורך שטיח שחור ארוך שפרחים ירוקים וסגולים נארגו בו, המשרת הפקיד אותה באנחה (כאילו נואש מהתקווה לתשר) בידי שני עמיתים מצחקקים, אלה בתורם הובילו אותה לקראת להק של שומרי סף מתוחכמים למראה ופקידים עגומים, ולבסוף הוכנסה לחדר הסבה לבן עצום שתקרתו קמורה.

קבוצה ייצוגית שמנתה נשות פוליטיקאים ודיפלומטים מסוימים, כמו גם אחדות מחוג חברותיה הקרוב יותר של המלכה, וידעה על העניין שגילתה בחוק החפירה בכדרלעומר, באה לברכה על ההצלחה. הפרלמנט הכריז על נכונותו לעשות חסד בלתי מוגבל עם כל המעורבים, וזה במידה רבה היה הודות למשיכת החוטים המבריקה מצד המלכה.

היא נראתה צרפתייה להפליא בקסדת זהב ובשמלת ווֹרטְניאנסקי סגולה, וענדה שרשרת פנינים ללא רבב, רכוסה גבוה מאוד מתחת לסנטר.

"אני מקווה שהארכיבישוף יברך את כלי החופרים!" היא אמרה לאשת ראש הממשלה בדיוק כשנכנסה הדוכסית. "לכל הפחות את המכושים..."

הגבירה לא ענתה: בנוכחות בני מלוכה היא בדרך כלל ישבה והפנתה חיוך אל ברכיה, ומעת לעת נשאה עיניים ושלחה מתחת לריסיה מבט גוויעה שאין לתאר במילים.

"מי ייתן שישובו הביתה בשלום!" אמרה הארכידוכסית אליזבת, השקועה בסריגה. היא היתה נדבנית להוטה, וכבר עכשיו התחילה לייצר "מנעמים" לאנשי המשלחת, כי קרים הלילות במזרח. מכל המשפחה המלכותית אפשר שהיא היתה המסורה ביותר לצדקה, ותחביבה היה לעצב לתועלת הציבור מתקני נוחיות היגייניים אך אמנותיים, המבוססים על מערכת אוורור חדשנית. המלך הסכים לחנוך (באופן הולם, כמצופה) אחד מאותם מתקנים, שהוקם באותה עת בכיכר האופרה.

"אמן," ענתה המלכה וסימנה בחביבות לדוכסית מוורנה, שביקוריה הנדירים בחצר המלוכה השרו בה רצון תמידי לטרוח עליה.

אך שום טורח שיכלה המלכה להרעיף על הדוכסית מוורנה לא היה עולה על זה שהרעיפה המלכה תליאנוהי, בקרן זווית מרוחקת, על אשת השגריר הנכבדת, ליידי משהו. האהדה, הברית ממש שקמה בין שתי הגבירות העסיקה במידה ניכרת את ראשיהם של חברים מסוימים בשירות הדיפלומטי, אף כי אילו ביקש מישהו לצותת להן, היה נוכח ששיחתן רחוקה מאזוטריה כרחוק מזרח ממערב.

"מה שאני רוצה," אמרה עתה המלכה תליאנוהי והניחה יד כחולקת סוד על ברכה של הגבירה הנכבדה, "מה שאני רוצה זה משרתת אנגלייה בעלת אצבעות צרפתיות – אפשר להשיג דברים כאלה?"

"איזו שאלה –" חייכה ליידי משהו: כי נושא המשרתות היה קרוב ללבה.

"בתמרלנדיה, יקירתי, המשרתות כולן פרוצות."

"כאלה הם החיים, גברתי, באמת צר לי שאני נאלצת לומר: היתה לי פעם עוזרת בית שהתגוררה בעברה עם שרה ברנהרדט, ואלליי, היא היתה מחרידה!" הצהירה ליידי משהו והרחיקה כלבלב שחור בעל אוזני עטלף שניסה לטפס לחיקה.

"טֵדיווֵגְס, טדיווגס!" הכריזה הארכידוכסית, נעמדה בזינוק והתקדמה כדי ללכוד את חיית המחמד שלה: "הוא הגיע מלונדון רק הבוקר," היא אמרה, "שלחה אותו אלסי נסיכת אנגליה."

"הוא נראה כמו שגר מיוחד כלשהו," ציינה ליידי משהו.

"כמה היא אוהבת חיות, מתוקה שכמותה!"

"נראה שהשמועה על אירוסיה חסרת כל יסוד?"

"לאחייני: מה חבל..."

"הנסיך יוּסף והיא בני אותו גיל!"

"היא מתעניינת ביוּסף דומני; אבל הגרוע ביותר בחיים הוא שכמעט כל אחד סוטה מהמוסכמות," ענתה הארכידוכסית.

"שומעים עליה רק דברים טובים."

"כמו אמה הטובה, המלכה גלורי," אמרה הארכידוכסית. "התחושה היא, כמובן, שהיא עונה על כל המצופה ממנה."
ליידי משהו נאנחה.

"כן... ויותר מזה!" היא מלמלה וקדה קלות למלך ויליאם שנכנס. הוא חזר מארוחת הצהריים במפקדת הצופות, והיה לבוש במדי גנרל.

"מהי פסגת הנבזות?" נעצר לשאול את אשת השגריר האנגלי.

ליידי משהו החווירה יותר מאשר פרחי הדו-כנף הלבנים שגדלים בהריסות. "הו לי, אדוני," גמגמה, "מאין לי לדעת!"
המלך סקר את המטרונית הנרתעת במבט אטי מלמעלה למטה. "הגועל העליון..."

"הו לי, אדוני!" גמגמה שוב ליידי משהו.

אבל המלך ריחם על בלבולה הניכר לעין: "תפוחי אדמה פושרים," הוא ענה, "על צלחת קרה כקרח."

אשת השגריר קרנה.

"אני מקווה שחומן של הנערות, אדוני, פיצה אותך על קור הצלחות?" היא העזה.

"המסדר, ככלל, היה משביע רצון! אף על פי שנוכחתי שאחת או שתיים מהנערות נוטה להיסחפות," ענה המלך והביט בטדיווגס שרחרח בשאלה את דורבנותיו.

"הכול עדיין זר ומוזר לו," העירה הארכידוכסית.

"מה זה – כלב חדש?"

"מהנסיכה אלסי..."

"אומרים שהיא טיפשה, אבל אני לא בטוח שיש תמיד ברכה בבינה!" הכריז המלך והשפיל את עיניו אל בטנו בארשת צניעות מהורהרת.

"המסכנה, היא כותבת שהיא קשורה אל החוף, כך שאני מניחה שלעולם לא תוכל לעזוב את אנגליה היקרה."

"קשורה לחוף?"

"וכבולה עד השד יודע מתי."

"כמו אנדרומדה בשעתה!" פסק המלך... "היא בוודאי לובשת מעט מאוד, אם בכלל," המשיך כחוזה. "אני רואה אותה עומדת ורועדת ומצפה ליוּסף... רגליה אסורות בשלשלות, אולי, חשופה לרוחות המייללות."

"קשקוש. היא מתכוונת לכך שהיא עדיין לא יכולה לעזוב בגלל מחויבויותיה: זה הכול."

"אחרי מרוץ הסירות," הוסיפה ליידי משהו, "היא אמורה לצאת לסבב ביקורים ואחריו להצטרף להוריה בצפון."

"כמה אני מקנאה בה," נאנחה הארכידוכסית, "שם בסביבה המכשפת ההיא..."
נראה שהדברים נגעו ללבה של ליידי משהו.

"אנגליה קרובה ללבך, הוד מעלתך?" היא שאלה.

"לצערי מעולם לא הייתי שם... אבל תמיד אזכור איך אספתי את שערי בגיל שתים-עשרה בגלל הנסיך מוויילס."

"באמת? ו... איזה מהג'ורג'ים?" השתנקה ליידי משהו.

"זה היה כל כך מזמן שאני ממש לא זוכרת."

"ובמחילה מכבודך, גברתי, לשם מה עשית זאת?"

הארכידוכסית צחקקה:

"מה זאת אומרת, כדי להיראות כאילו הגעתי לפרקי, כמובן!" ענתה וחזרה לסרוג.

בתוך הרִגשה הכוללת שעורר בוא המלך, לא התקשתה הדוכסית מוורנה לחמוק משם. היא הכירה את הארמון לפני ולפנים, ועל כן לא היה צורך לעורר מהומה. היא חצתה חדר ארוך, שמאה כיסאות מכוסים בבד הולנד התגודדו בו כמתוועדים סביב שולחן עצום ממדים, הגיעה אל האורנז'רי וממנו לשביל הגישה. צביר כלי הרכב גדל במידה ניכרת, והדוכסית השתהתה לרגע לשקול איזה מהם תיקח בהשאלה, ואז נזכרה שרצתה להתייעץ עם אחד הגננים המלכותיים בנושא פעוט של ערבוב זבל, והחליטה לחזור דרך גינות הארמון במקום זאת. היא פנתה לשביל שירד בין שיחי רודודנדרון ותותחים עתיקים קודרים בואכה העיר, והשוותה בין גחמנותן של פקעות מסוימות לזו של אנשים מסוימים, ואז שמעה מישהו קורא בשמה מאחור, וכשהפנתה את ראשה ראתה את דמותה המקסימה של הדוכסית מטולגה.

"לא יכולתי להישאר שם עוד. ואת?"

"יקירתי! איזה כובע ירח דבש!"

"הוא מעשה ידיי!"

"הו, ויולט..." מלמלה הדוכסית, והבעת פליאה עלתה בפניה.

"אל תשכחי, יקירתי, את יום ראשון."

"זאת מסיבה?"

"הזמנתי את קפוץ-פה ואת ציפורת, את פרוותי ואת צמרירה, את קשוח-רגליים ואת כחול-כנף, את כיפחוני ואת גבירתנו של הפרוות."

"לא את עיזה-פזיזה?"

"למרבה המזל..." ענתה הרוזנת והרימה לאפה את פרחי עוקץ העקרב שבידה.

"מצבו עוד לא השתפר?"

"אין לך מושג, יקירתי, מה זה להיות לבד איתו אצלו, chez soi, כשהוא חושב ונוחר בבוז אל הלוחות."

"אל הלוחות?"

"הוא מדבר אל התקרה, אל הקירות, אל הרצפה – אליי אף פעם לא!"

"יונה מסכנה."

"אני מתגמשת כמיטב יכולתי."

"האם אי-פעם אפשר להתגמש מספיק, יקירתי?"

"פעמים רבות, לולא אולגה..." מלמלה הרוזנת ובחנה מושית סמוקה על זרועה.

"היא כל כך שובת לב, כל כך נכספת בעיניי...." הצהירה הדוכסית מוורנה.

"המתוקונת...! היא נחמתי."

"היא מזכירה לי, האם גם לך, את מיס הוברט מהזיכרונות של דה גראמון."

"נשמה מופלאה!"

"טוב, להתראות, יקירתי: ניפגש שוב בהמשך אצל הנסיכה לוסיפ," אמרה הדוכסית שהבחינה באופק בגנן שחיפשה.

עד שקיבלה את המרשם שביקשה והשיגה בשידולים כמה ייחורים מיוחדים מצמחים אקזוטיים שונים, השמש כבר התחילה לשקוע. היא הגיחה מהארמון משער צדדי שזקיף התבטל בו, ומצאה את עצמה כמעט היישר מתחת לעצי השיטה הגדולים בטיילת. בצל העלווה הרמה של העצים, כרגיל בשעה הזאת, התקבצו אנשי החברה הגבוהה במדרגותיה השונות כדי שיתבוננו בהם. רכוב על סוס קטן להוט ראש, הוד נרפותו (שאהב להיראות) הפסיע הלוך ושוב, ובעקבותיו הסעירה את הרוחות "אמנית המסך" על סוסה ערבייה שגבנונה מפודר ועיניה מאופרות בכחל. בכל פעם שהשתמשה בשוט היתמרו ענני פודרה. עודה מפלסת את דרכה בהמון זיהתה הדוכסית את הרתמות הוורודות של סוסיה של הרוזנת מדוזה ראפה – הרוזנת ישובה זקופה וישרה, ראשה נוקשה ועיניה לטושות בארשת מכמירה של שמחת חיים מתה בין מותני הרכּב לאלה של המשרת שלה. אבל התוכנית לבקר בקפה קליאופטרה החישה את צעדי הדוכסית. האפשרות לשמוע משהו שיועיל לה היתה פיתוי שאין לעמוד בפניו. היא עצרה לפנות דרך למכונית הכחולה הנפלאה של הרוזן אן-ז'יל (ובה הרקדנית קלפורניה), ואז חצתה את השדרה העמוסה פחות, כמדומה. כאן היא הבחינה מעט לפניה בדמותה הגברית של הרוזנת איבורה, שיצאה לטיול רגלי שקט לפני תפילת "ברוכה המלכה" בחברת הכומר המוודה שלה. ברחוב היא בדרך כלל הלכה כשידיה אוחזות זו בזו מאחורי גבה, כפופה כמדינאי: "דברים נתעבים!... דברים שמחוץ לטבע!" היא אמרה בצרפתית, ובקולה התענגות ניכרת, כשעברה הדוכסית על פניה.

בינתיים ישבה מדאם לחלחוני בחרדה ליד הסמובר בחדר ההסבה שלה. כדי לקבל את הדוכסית היא עטתה משלק אָ לָה מוֹד, שמה בלובן את פניה ובסומק את אוזניה והציבה קישוט נוצות קטן אך יקר בזווית רומזנית על שערותיה הבנויות לתלפיות. ככל שהתקרבה שעת תפילת האנגלוס הלך מתח ההמתנה והחריף, ותחת עול הציפייה אפילו העוגות הקטנות המאובקות בסוכר שעל שולחן התה נראו ירוקות מדאגה.

ומה אם אחרי הכול היא לא תבוא? ומה אם היא כבר עזבה? ומה אם היא בכלא? ממש לא מזמן, אישה מפסגות האופנה, מנהיגת החברה בחי"ת' רבתי, ריצתה שישה חודשים בעקבות רהבתנותה...

בחרדה מזגה מדאם לחלחוני לעצמה כוסית קוונטרו (הליקר האהוב עליה) ואז, כשקוט לבה במשקה, הרהיבה להציץ החוצה מאנטואן.

אך שום דמות אופנתית לא פגשה את מבטה.

בין שיחי ההרדוף שעל המדרכה, צל אפל מול שמי להבה ורודים, שני גברים צעירים לבושים כ"משוררים" התווכחו בתנועות ידיים נמרצות מעל בקבוק בירה. לידם, מלח בעל צווארון כחול משתפל ומגפיים מאובקים (האם צעד המסכן לבקר את אמו?) נתן מבט נבוב בחרקים מעופפים גדולים של ערב שהסתחררו כמכושפים סביב פנסי בית הקפה. ומתחת לחלון, פלוני רזה במשקפיים, בבירור אמרגן, הכריז בקול רם: "לונדון שדדה ממני את גרוני, אדוני!! היא גזלה את קולי!"

ללא ספק, ערב חלש!

מבעד לדלת אטית כחמנית (שהסתובבה עוד שעה ארוכה אחרי שנדחפה), אנשי צבא אחדים שחשקה נפשם במשחק ביליארד או בנערת שעשועים מוקדמת (הכניסה היתה אמורה להיות מותרת רק לנערות ה"רציניות" הדיסקרטיות ביותר) – באו והלכו.

"הערב הם מוכנים לביקור בכנסייה," חייכה מדאם לחלחוני בשביעות רצון כשהדלת הסתובבה שוב: "כחול עמוק ושועל כסוף מתאימים," היא הרהרה, "לכל אירוע! המראה מרמז על משהו ערמומי – כמו מדי אחות."

"גבירה בחדר ההסבה, מדאם, מבקשת לדבר איתך," הודיע חייל בקול מתנגן, ומדאם לחלחוני הלכה בעקבותיו ומיששה בעצבנות את קישוט השיער.

הדוכסית מוורנה עמדה בגבה אל הדלת ובחנה דיוקן כשנכנסה המארחת.

"אני רואה שאת מסתכלת במוּרִיוֹ שלי!" פתחה מדאם לחלחוני.

"הו... הוא מ-קו-רי?" שאלה הדוכסית לאטה.

"לא."

"ככה חשבתי."

"אם לשפוט לפי הסכומים שהוא הכניס במכירות פשיטות הרגל בתקופה האחרונה (ומעניין לחשוב כמה היו...) נראה שהוא כבר לא נחשב שיק," ציינה מדאם לחלחוני ומשכה כיסא אל הדוכסית.

"השיק הוא בעיניי דת כוזבת כל כך!..." אמרה הדוכסית וקיבלה את הכיסא שהוצע לה.

"ובכן, אני עצמי בת למשפחה הוגנוטית עתיקה!"

"– ...?"

"הה, בית ילדותי... שמעתי שעכשיו הוא רק חורבה עטורת עשבים שוטים."

הדוכסית בחנה את ידית השנהב בדמות חתול של שמשייתה: "שלחת לי מכתב?" שאלה.

"כן: בעניין קבלת הפנים הקרובה בחצר המלוכה."

"בעניין קבלת הפנים?"

"לכל אישה יש חלום, דוכסית! והחלום שלי הוא שיציגו אותי."

"שאיפה משונה!" המהמה הדוכסית.

"אני מודה שאנחנו חיים בעמק. אף על פי שאני מתארת לעצמי נפלא את הגבעות!" הצהירה מדאם לחלחוני בהצטנעות.

"האומנם?"

"בעלי את מבינה..."

"..............."

"אה! ובכן!"

"כמובן."

"אם לא אוזמן בפעם הזאת, היגון יוריד אותי שאולה."

"האם הגשת בקשה בעבר?"

"ניסיתי!"

"ובכן?"

"כשהלורד החצרן סירב לי, הזלתי דמעות של דם," סיפרה מדאם לחלחוני חלושות.

"היה קל יותר, ללא ספק, בזמנו של המלך המנוח!"

מדאם לחלחוני שאפה אוויר באנחה ארוכה.

"ראיתי אותו רק פעם אחת בחיי," היא אמרה, "ואז הוא ניצב מול עץ, בתנוחה שיש בה מן הפגם."

"ספרי לי... בתור איש ציבור, מה עשה בעלך –"

"הכסף שלו עזר, כך אני טוענת תמיד, למנוע ייסורי מלחמה רועשים!"

"ידו פתוחה?"

"אה... כפי שתיווכחי..."

הדוכסית הרהרה: "אני עשויה," היא אמרה, "להשיג לך כרטיסים לקונצרט ממלכתי..."

"קונצרט ממלכתי, דוכסית? זה לא מועיל לי!"

"את יודעת, אירועי חדר הסבה הם עסק משמים מאוד."

"אני אפיח בהם רוח חיים!"

"או הזמנה אולי בתור התחלה לאחת השגרירויות – האנגלית למשל עשויה להוביל..."

"לשום מקום...! אי-אפשר להסתמך על זה! אנשים הזמינו אותי לארוחת צהריים ואז נתנו לי לשלם עליהם...! יש כל כך הרבה תחבולות בחברה הגבוהה..." צחקה מדאם לחלחוני.

הדוכסית חייכה חיוך חידתי: "אני לא זוכרת אם את מכירה את הרוזן והרוזנת מטולגה," אמרה.

"רק את ה'מוניטין' שיצאו להם!"

"הרוזנת מסתובבת בחצר המלוכה בימינו הרבה יותר ממני."

"ייתכן – אבל הוֹ את זו שעושה הכול, דוכסית." הפצירה מדאם לחלחוני.

"אני משערת שיש עדיין דברים שאנשים לא עושים –!" נעלבה הדוכסית.

"הרוזן והרוזנת מטולגה קשים כל כך."

"אם מזדמן לך אסון הם מקסימים. כלפי אנשים מצליחים הם פשוט נבזיים!"

"כל הגבירות החדרוניות האלה נערצות כל כך. לא היית מתארת לעצמך שהן חדרניות בכלל! פעמים רבות אני מחייכת לעצמי כשאני רואה אחת מהן בפרמיירה באופרה, מפוטמת משאריות, וחושבת שקרוב לוודאי שרק לפני שעה היא גררה דלי של מי אפסיים באיזה מסדרון!"

"את אוהבת מוזיקה, מדאם?" שאלה הדוכסית.

"היא העונג שלי: הייתי יכולה ללכת שוב ושוב ל'בננה הכחולה'!"

"לא יצא לי."

"פּוֹם-פּוֹם פּוֹמפּיטי-פּוֹם! אולי נלך פעם יחד."

"..."

"דוּגָ'ה דֵגדֵג תמיד מושכת קהל, אף על פי שכמובן עכשיו היא כבר לא צעירה!"

"גם הערב כבר לא צעיר, לצערי," אמרה הדוכסית ונעמדה.

"מהר כל כך?"

"אני רק מצטערת כל כך שאני לא יכולה להישאר יותר –!"

"אז הכול סוכם," מלמלה מדאם לחלחוני בערמומיות כשלחצה על הפעמון.

"הו, לא הייתי אומרת את זה."

"אם לא אוזמן הפעם, זכרי זאת, אמות מרוב יגון."

"הערב הדוכס ואני סועדים עם בני הזוג לוסיפ, ואולי..." הדוכסית קטעה את דבריה כדי להקשיב לתזמורת בבית הקפה למטה, שניגנה את אריית הוואלס מתוך "אביר הוורד".

"הם מנגנים היטב!" היא העירה.

"רבים אומרים לי כך."

"זה בטח עושה אותך חסרת שקט, חסרת סיפוק, המוזיקה העורגת, העורגת הזאת כל הזמן על מפתן דלתך?"

מדאם לחלחוני נאנחה.

"היא מרבה לעורר כמיהה," היא אמרה, "להתחיל את החיים מהתחלה!"

"מהתחלה?"

"באמת משונה שבסוף כבלתי את עצמי לגבר חסר עידון שכזה..."

"ואף על פי כן –! אם ידו פתוחה," מלמלה הדוכסית ויצאה מהחדר.

הפרח שתחת הרגל: ובו יסופר על נעוריה של הקדושה לאורה דה נָזיאַנזי ועל התקופה שחייתה בה / רונלד פירבנק
אפרסמון, 2022
תרגום מאנגלית: ארז וולק
160 עמודים

רונלד פירבנק היה סופר אנגלי (1926-1886). למרות שהלך לעולמו בגיל צעיר ועל אף שלא זכה להכרה נרחבת בעודו בחייב, נחשב פירבנק לאחר מותן לסופר חשוב וחדשני, שהושפע, בין היתר, מתנועת האסתטיציזם. הרומנים שלו מתאפיינים בסוריאליזם, אבסורד ודיאלוגים קומיים