פֶּרֶק מִסֵּפֶר – "אם אלה אנחנו" מאת בקי אלברטלי ואדם סילברה

פרק 20

בן

חזרתי הביתה מהדייט הראשון הרביעי שלי עם ארתור כבר לפני כמה שעות, אבל אני עדיין מרחף על ההַיי המאושר שלי. זה מזכיר את הסיפוק ששאבתי עכשיו מסצנה שכתבתי, שבה אויב ותיק ומושבע של בן-ג'מין צץ שוב באופן בלתי צפוי ומגביר עוד יותר את המתח. זאת מין תחושה מסעירה כזאת שהכול מסתדר במקום. רק שהאושר הזה הוא דבר אמיתי שכל אחד יכול לראות. כמו להחזיק לארתור את היד כשיצאנו מהקריוקי. כמו הנשיקה הראשונה. כמו הנשיקה הראשונה השנייה.

אני לא יכול להתרכז יותר, אז אני סוגר את הלפטופ. אני לא יכול לחשוב על כלום חוץ מכמה שאני רוצה להיות עדיין ברחוב ולבלות עם ארתור. או אפילו להזמין אותו שיבלה איתי כאן. לא משנה איפה.

אני חייב לדבר איתו. אני לא כותב אפילו, פשוט מתקשר.

"הלו?" אומר ארתור.

"היי."

"זה ממש אתה. לא חיוג מהכיס. כולם מחייגים אליי מהכיס. תמיד קורה. תמיד יקרה. אלא אם כן אני אחליף את השם. שינוי זהות נשמע כמו רעיון טוב מאז ששרתי לך שיר על חולדה."

אמרתי רק מילה אחת בשיחה הזאת – שיחה שאני יזמתי – ואני כבר מוכן לקבל עוד כמה שעות של קשקושים מארתור. זה יותר טוב מהשירים האהובים עליי של לורד ולאנה דל ריי.

"אתה יכול לשיר שיר אחר בפעם הבאה," אני אומר. זה נחמד לי שתהיה לנו פעם באה. שאפילו שדברים השתבשו, ניסינו לתקן את זה. "אז כשהיינו בקריוקי לא הודיתי בזה מרוב לחץ, אבל..."

"בבקשה אל תגיד לי שאתה בעצם להקת חולדות שהתחפשה לבחור חמוד."

"יותר גרוע." אני לוקח נשימה עמוקה ודרמטית. "לא הקשבתי ל'המילטון'."

הוא לא אומר כלום. ואז השיחה מתנתקת.

ארתור כותב לי: מצטער שניתקתי, אבל אין לי מילים. אני באמת צריך לדעת משהו: איך זה קרה? 'המילטון' יצא כבר לפני שנים!!!

ההתנהגות המגוחכת שלו מצחיקה אותי. וואו שלושה סימני קריאה, אני עונה.

!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! הוא כותב.

אני דווקא שמח שאנחנו עושים את זה בכתיבה.

בן הוגו אלהו!!!!

אז עברנו לשמות מלאים עכשיו.

אז לא שמעת שום דבר מהתופעה הכי גדולה של המילניום הזה?

שמעתי קצת. אבל אף פעם לא עשיתי מאמץ לשבת ולשמוע הכול. זה כמו הסרטים של 'שליחות קטלנית'. אני יודע שאני אמור לצפות בהם אבל עוד לא יצא לי

אתה לא השווית עכשיו את תולדותיה של אומתנו הדגולה לסדרת 'שליחות קטלנית'.

חה חה

בן. כל האלבום זמין ביוטיוב בחינם. אתה צריך את 142 הדקות ו-13 השניות האלה בחיים שלך.

בבקשה תגיד לי שהיית צריך לגגל כדי לגלות מה האורך של הפסקול

אין לך מושג למה הכנסת את עצמך עכשיו.

טוב. אם אני אסכים לנסות, אני יכול להתקשר אליך שוב?

תצהיר על זה בכתב.

יש לך שם אמצעי?

לארתור ג'יימס סוס אין עניין שתשנה נושא עכשיו.

אני מבטיח שאנסה את 'המילטון' בשביל המעריץ מספר אחת ארתור ג'יימס סוס

אני מנענע בראשי ומחייך כשארתור מתקשר אליי שוב. "מצטער שנאלצתי לנתק לך," הוא אומר. "אבל 'המילטון' זה עניין מאוד רציני."

"אני מבין את זה עכשיו." אני בוהה בתקרה שלי וממש מצטער שהוא לא פה.

"יופי. כי אני לא רוצה לנתק לך שוב. לא מרגעיי הגדולים."

"אם תעשה את זה, אני אכניס אותך לסיפור שלי ואהרוג אותך."

"אתה כותב ספר?!"

"זה בחיים לא יהיה ספר אמיתי, אבל זה סיפור שאני מנסה לסיים בשביל עצמי."

"זה הסיפור האדיר שלנו?"

"שום צ'יל. אין בך טיפת צ'יל."

"לא. אז על מה הוא?"

אני מהסס, כאילו תכף כבר לא אהיה מספיק מגניב בשבילו. אני מרגיש שהקוליות זה הצד החזק שלי. לא חוכמה, לא כסף. אבל קוליות תמיד הייתה היתרון שלי. "אתה תצחק עליי."

"אני שרתי לך שיר על חולדה."

"יש בזה משהו." אם ארתור ייקח לי את כל נקודות הקוליות ולא יתמסר לחנוניות שלי, אנחנו לא נהיה שידוך מוצלח ממילא. הפעם ממש חשוב לי שיאהבו את הדברים שאני אוהב. בחבורה הקודמת שלי אני הייתי המגה-חנון, וחבל לי שהם לא התלהבו מדברים כמוני. נגיד זה שלהדסון לקח שבוע לקרוא את 'הארי פוטר והילד המקולל' ואני סיימתי תוך שש שעות. או זה שהם ייבשו אותי כשהצעתי תחפושות קבוצתיות כיפיות כמו דמויות מסוּפּר סְמאש או תלמידים בהוגוורטס.

"זה ספר פנטזיה. 'מלחמת המכשפים המרושעת'. הדמות שלי, בן-ג'מין, הוא הנבחר במלחמה הזאת בין המכשפים."

"אני רוצה לקרוא את זה," אומר ארתור. "ברגע זה."

"באמת?"

"זה אתה בעולם של קסם. כמובן."

"זה ממש חנוני."

"אני מחבב דברים חנוניים ואני מחבב אותך. עוד מישהו קרא את זה?"

"בדיוק אף אחד."

"אני חייב לקבל את זה."

"ואם זה לא ימצא חן בעיניך? ואם זה לא ימצא חן בעיניך עד כדי כך שגם אני לא אמצא חן בעיניך?" אני לא רוצה להיזרק בדיוק כשאנחנו ממש מתחילים להתחבר.

"זה בלתי אפשרי. תסמוך עליי."

זה מוזר שקל לי יותר לסמוך על ארתור מאשר על אנשים שאני מכיר הרבה יותר זמן. כמו דילן והדסון והארייט. כמו ההורים שלי. וזה אפילו לא כי הסיכון קצת נמוך לנוכח העובדה שאני לא יודע כמה זמן ארתור יהיה בחיים שלי בכלל – אלא יותר כי אני מקווה להכיר אותו הרבה זמן ואני רוצה שיכיר את האני האמיתי שלי כמה שיותר מהר.

"טוב, אני אתן לך לקרוא את זה, אבל אני צריך להזהיר אותך. אתה צודק שזה אני בעולם של קסם. מה שאומר שגם הדסון הוא דמות. אני אבין אם לא תרצה לקרוא את זה."

ארתור משתתק, וזאת הנקודה שבה הוא ייקח את הרגליים ויברח. לכתוב על מישהו זה דבר נורא אישי, אפילו בעולם של ילדים יורקי אש ושירות דרקונים מעופפים, ויש שם לא מעט מהדברים הטובים ביני לבין הדסון. אני לא יודע אם זה יקשה על ארתור או לא.

"אם כתבת על הדסון, אולי זה אומר שגם אני אצוץ בסיפור יום אחד?" שואל ארתור.

"בוא נראה כמה תהיה נחמד בעניין הספר."

"אני אהיה מאוד נדיב בביקורת שלי."

"וגם היחיד."

"זה אני. האחד." ארתור משתהה לרגע. "יש לי רעיון."

"כן?"

"אתה תקשיב ל'המילטון' בזמן שאני אקרא את 'מלחמת המכשפים המרושעת'."

"סגור."

אנחנו מנתקים את השיחה.

אני לא מאמין שאני מצרף את 'מלחמת המכשפים המרושעת' למייל שאני לא שולח לעצמי. אני ממש מקווה שארתור יאהב אותו באמת. אני אדע שהוא שונא אותו אם הוא יגיד לי רק שלדעתו בן-ג'מין סקסי או שבחרתי שמות מגניבים לפרקים. אני שולח ומחזיק אצבעות.

אני נכנס ליוטיוב ומעלה את 'המילטון'.

אני מפעיל את הנגן, ואני אהיה הכי אמיתי עכשיו: אני לא יודע מי זה אלכסנדר המילטון. כאילו, גיגלתי אותו לפני כמה חודשים כי חשבתי שהוא היה נשיא ומא תיקנה אותי, וזה הביך אותי אפילו שהאדם הנוסף היחיד בחדר היה פא. אבל אני לא בטוח שאני כבר סגור על מה שהוא עשה. אם אתה לא גיבור-על או עושה כשפים, לזיכרון שלי יהיה קשה לשמור מידע עליך. אבל כשאני שוכב על הצד וקורא את המילים של השיר הראשון בזמן שהוא מתנגן, אני נשאב מייד לתוך הסיפור של המילטון.

וארתור נשאב לתוך הסיפור שלי. הוא מסמס לי אחרי שקרא שבן-ג'מין קיבל את הכוחות שלו במהלך סופת שלג, וכותב שהוא היה רוצה ש'מלחמת המכשפים המרושעת' יהיה סרט כדי שהוא יוכל לקנות חולצות בחנות הוֹט טוֹפּיק ובובות פופ של בן-ג'מין. הוא נדיב מדי, אבל אני ממש אוהב את זה שהוא שולח לי כל הזמן את הקטעים האהובים עליו. אלה כל הסצנות שהיו ממש מגניבות בעיניי ולא הייתי בטוח אם הן יהיו מגניבות בעיני מישהו אחר. אני נורא אוהב לשמוע אילו קטעים הצחיקו אותו ומתי הלב שלו התחיל לדהור. זאת הדחיפה הכי גדולה לאגו. כאילו אולי יש לי את היכולת לבדר גם אנשים זרים.

ובמהלך השעתיים הבאות אנחנו ממשיכים לשלוח אחד לשני את הקטעים האהובים עלינו. המילטון לא זורק את ההזדמנות שלו, ואילו בן-ג'מין דוחה את הייעוד שלו. המלך ג'ורג' שולח גדוד חמוש עד צוואר כדי להזכיר למתיישבים את אהבתו, ואילו אווה בעלת האוב מנבאת גורל טראגי לחבורת מכשפים אקראית. המילטון קם על רגליו, ואילו בן-ג'מין רוכב אל הקרב על דרקון עם כנף אחת. האחיות סקיילר משאירות אותי חסר אונים, ואילו ארתור משתגע מזה שבן-ג'מין משתכּר עם הדוכס דיל. עיני ההיסטוריה וסיפור התבגרות באומה צעירה ועושים מיליון טעויות. נגיעות פלרטטניות ונשיקות ראשונות ולבבות שטעו, מתברר.

ארתור מגיע אל הסוף של כל מה שכתבתי, כשבן-ג'מין נלחם במפלצות בעיר מזכוכית, והוא רוצה לדבר, אבל אני לא יכול להתנתק מכל המתח בין המילטון לאנג'ליקה סקיילר, או מזה שהמילטון מתנהג כמו מנוול ובוגד, והשיר המהפנט של אלייזה והכול נהיה כל כך אמיתי שאני לא מאמין שנתפסתי ככה למשהו שקרה לפני מאות שנים. ואז מתחיל 'שקט באפטאון', ובחיי, אני תכף בוכה, וכשזה נגמר אני עוצר את הסרטון ומתקשר לארתור.

"עוד לא סיימת," אומר ארתור. ברור שהוא יודע איפה אני נמצא במחזמר.

"אני פורש. הזבל הזה נהיה עצוב מדי."

"אה כן. 'שקט באפטאון' הוא שיר קשוח. אבל אתה חייב לסיים."

"טוב. תישאר איתי בטלפון? יהיה לי קל יותר לצעוק עליך אם זה יהיה עצוב יותר."

"בשמחה."

אני מחכה לארתור שיגיע למקום שבו אני נמצא, ואנחנו מפעילים את הסרטון בדיוק באותה שנייה. אני עוצם עיניים, מקשיב לעשרים הדקות האחרונות, ונדמה לי שארתור ממש לצידי.

"רגע, המילטון עומד למות כאן..."

"אז בֶּר..."

"בלי ספוילרים!"

"זאת היסטוריה!"

"היסטוריה שאני לא מכיר."

ואז נשמעת הירייה.

"בר הוא מנוול," אני אומר.

"גם המילטון עצמו לא היה כזה מדהים."

"בלי פרשנות!"

השיר האחרון מתחיל, וסוף-סוף מבצבצת לה דמעה. הגעגועים בקולה של אלייזה, ששרה על כך שהיא משתוקקת לראות שוב את המילטון, ו-וואו, אהבתי כל שנייה מזה.

"אני לא יודע איך קוראים למעריצים של 'המילטון', ארתור, אבל אני אחד מהם."

"אתה לא סתם אומר את זה? אתה לא מחויב לאהוב את זה, גם אם זו תהיה טעות מצידך."

"לא, אני הכי המילטוניסט."

"האמת היא שקוראים לנו הֶמיל-פַאנְס."

אני מספר לו כמה אני רוצה לכתוב פאן-פיקשן שמשלב בין 'המילטון' ל'הארי פוטר' ולקרוא לזה 'רומן הפנטזיה האמריקאי הגדול' ולמקם את כל הדו-קרבות במועדון הדו-קרב, ובאיזה בית אני אשבץ כל אחד. אני נושם עמוק. "כל לימודי ההיסטוריה צריכים להתנהל בראפּ מפי לין-מנואל מירנדה."

"אולי 'מלחמת המכשפים המרושעת' יהיה הלהיט הבא בברודוויי!"

ארתור מספר לי את כל מה שהוא אוהב בממ"מ, ואני רק חושב כמה הייתי רוצה שיהיה ממש לצידי ברגע זה, כדי שאוכל להרגיש אותו צוחק בצמוד אליי ולנשק אותו על זה שהוא גורם לי להרגיש חכם יותר ממה שאני.

"...וכשבן-ג'מין שבר את השרביט של בעלת האוב, צעקתי ואבא שלי נכנס לחדר לשאול אותי אם הכול בסדר ואז אמר לי לשתוק."

השעה כמעט שתיים בלילה, ואני יכול לדבר איתו עד שהגוף שלי יכריח אותי לִכְבּוֹת כמו לפטופ שהתחמם.

"ארתור?"

"בן?"

"תודה שקראת. ועל 'המילטון'."

"תודה שהאזנת. ועל 'מלחמת המכשפים המרושעת'."

"אני רוצה להיפגש איתך שוב מחר."

"דייט?"

"למה לא."

"אז זה דייט ראשון חמישי?"

"דייט שני, ארתור."

"וואו. דייט שני. סוף-סוף הגענו לשם."

"איזה מזל יש לנו שאנחנו חיים עכשיו, נכון?"

"או מיי גוד, אתה מדבר המילטונית – אני מה-זה בקטע שלך. אני... חסר אונים."

גם אני מה-זה בקטע שלו.

 

שבת, 21 ביולי

דילן מתקשר אליי בפייס-טיים בדיוק כשאני מתארגן לפגישה עם ארתור.

"היי," אני אומר. אני עירום מהמותניים ומעלה כי אני עוד לא בטוח איזה חולצה אני רוצה ללבוש.

"סטריפטיז של בוקר," הוא אומר. "דילן לַייק."

אני מרים חולצת טריקו לבנה חלקה וחולצת טריקו ירוקה חלקה. "איזו?"

"הירוקה. מה אתה עושה? בוא נעשה משהו יחד. משעמם לי. סמנתה צריכה לעבוד עד שש."

אני לובש את החולצה הירוקה. "אני נפגש עם ארתור."

"מגניב. בוא נלך כולנו לעשות כלום יחד."

"אני חושב שאני צריך קצת זמן אחד-על-אחד עם ארתור."

"וואו. סכין בלב, ביג בן."

"אתה צוחק." איתי הוא לא ישלוף את הקלף הזה.

"אתה התכוונת לבלות רק איתי ועם סמנתה אתמול בערב לפני שארתור הצטרף."

"כן, אבל אתם הייתם צריכים אותי אחרי ההערה בעניין אשתי לעתיד. זה הוריד את הלחץ. אותו הדבר איתי ועם ארתור."

"אני אוהב אותך, בנאדם, אבל לא היינו צריכים אותך שם. אמרתי משהו טיפשי, אבל סמנתה ואני היינו נפגשים איתך או בלעדיך."

"נכון, אבל אתה רוצה לראות אותי עכשיו כי סמנתה עסוקה ואתה משועמם." זה בדיוק מה שקרה עם הארייט.

"אני לא מבין מה הבעיה. אתה החבר הכי טוב שלי."

אני לא יודע איך תיראה מריבה ביני לבין דילן כי ויכוחים אף פעם לא היו הקטע שלנו. אבל הפעם קשה לי לצאת מזה בעזרת צחוק בלבד. "נכון, וארתור הופך להיות יותר מסתם בחור שחיבבתי. אני חייב להקדיש לזה קצת זמן ותשומת לב. אני רוצה לבלות גם איתך, אבל הקטע הזה עם ארתור פשוט כל כך חדש ותָחום בזמן. אני חייב לראות איך זה מתפתח."

דילן מהנהן. "מה התרחיש המנצח מבחינתך כרגע, בֶּניסוֹן? מערכת יחסים מרחוק? חברים באינסטגרם שעושים לייקים הדדיים לתמונות?"

אני מושך בכתפיי. "אני מתכוון פשוט לחיות את הרגע. זאת הדרך היחידה לראות לאן נגיע."

"אני אתן לך לחיות את הרגע כי זה נשמע רציני ומעולה," אומר דילן. "אבל תיזהר, טוב? אני מחבב את ארתור ולא בא לי לפרק לו את הצורה אם הוא ישבור לך את הלב."

"אין צורך בפירוק צורה," אני אומר, וממש-ממש מקווה שארתור לא יהפוך להיות הדסון 2.0.

ארתור ואני יוצאים מההַיי לַיין בידיים שלובות.

אחרי השיחה ההיא עם דילן, הייתי ממש צריך שארתור יגיד לי שמיז אנג'ליקה סקיילר "שמחפשת ראש בעבודה" היא מבית רֶייבֶנקלו, או שעולם המכשפים היה דפוק לגמרי אם המילטון היה לא רק אוכל מוות אלא יד ימינו של וולדמורט. אבל עם כל דבר טוב שקורה, כמו להתנשק תוך כדי המתנה במעבר החצייה או למצוא שוב את היד של השני אחרי שההמונים הפרידו בינינו, עדיין מטלטלת אותי המחשבה על הסוף של כל זה.

אולי זה לא יעבוד ולא יהיה אכפת לי שזה נגמר. אבל אני לא יכול לעבור מנקודה א' לנקודה ב' בלי שקודם נהיה א' וב'. לחיות את הרגע.

רק שקשה לחשוב על חיים ברגע כשארתור מתחיל לדבר על מסע בזמן. "אילו יכולת לנסוע בזמן," הוא אומר, "היית נוסע לעבר או לעתיד?"

"אני יכול לבחור רק אחד, נכון?"

ארתור מהנהן, ואנחנו חוצים את יוניון סקוור בדרך לחנות הספרים סטראנד, כי הוא עוד לא היה שם. אזור יוניון סקוור הוא המקום לחובבי הקריאה. יש סניף בן ארבע קומות של בּארנס אֶנד נובּל, שבו השתתפתי פעם במסיבת השקה לילית של 'הארי פוטר והילד המקולל', וכמה רחובות משם נמצאת החנות בּוּקְס אוֹף ווֹנדֶר, שבה פגשתי כמה סופרים והחתמתי אותם על רומנים גרפיים.

ממש יעזור לי לקפוץ אל העתיד ולראות איך מתפתח כל העניין עם ארתור. אבל לא הייתי רוצה לעשות את זה בצורה היפותטית. משום מה, אני רוצה להיות בטוח שהכול קורה לפי הסדר. אולי הפגישה עם ארתור אמורה ללמד אותי להיפתח לבחור אחר בעתיד, להיות נועז ולקחת את השם והמספר שלו אם ניפגש איפשהו בעולם.

"אם אני נוסע לעבר, אני יכול לשנות דברים?"

"בטח."

יש בי חלק שהיה שמח אם הדסון ואני לא היינו יוצאים בכלל כזוג. היינו טובים יותר כידידים מאשר כחברים. הזמנים היפים היו יפים, אבל לא נראה לי ששווה לאבד ידיד בגלל זה. "הייתי רוצה לחזור לעבר, נגיד שנתיים אחורה, ולתת לאימא שלי את המספרים הזוכים בלוטו. לשנות בשבילנו את המשחק."

"אתה אצילי יותר ממני."

"מה אתה היית עושה?"

"אני בצד של העתיד."

"בגלל הלימודים?"

"יש עוד סיבות," אומר ארתור. הוא לוחץ לי חזק את היד. "אולי עדיף שאני אסע לעתיד. אם אתקרב לעבר, אני פשוט אכתוב את 'המילטון' לפני שלין-מנואל מירנדה יספיק."

"תגנוב לו?"

"טוב, בסדר. אני אכתוב יחד איתו."

אני מזהה משאית צ'ורוס חונה ליד בֶּסט בַּיי, ממש מול הפארק. "אכלת פעם צ'ורו?"

"לא בטוח שאני יודע מה זה."

"זה סתם בצק מטוגן. אני הכי אוהב אותם עם קינמון, אבל גם סוכר זה מעולה. נו בוא, אני מזמין."

אנחנו ממהרים אל הדוכן. האיש שואל אותי מה אנחנו רוצים בספרדית, ואני עונה באנגלית. אחד עם קינמון, אחד עם סוכר, אחד עם שוקולד, אחד עם פטל. אנחנו הולכים לאכול את הצ'ורוס בפארק כדי שלא נמלא את כל הספרים בסניף של סטראנד באבקה ופירורים.

"אתה מדבר ספרדית?"

"לא ממש. קלטתי קצת רק מלהקשיב להורים שלי כשהם דיברו עם הדודים והדודות שלי, אבל אני מבין יותר משאני יכול לדבר." בכיתה ד' ממש נמאס לי לא לדעת מה שאר הילדים הפורטוריקנים אומרים עליי מאחורי הגב. אני לוקח ביס מהצ'ורו עם הקינמון, ויש לו מין חמימות אפויה וטרייה כזאת. "מאיזה אתה טועם קודם?"

ארתור לוקח את הצ'ורו שוקולד. "זה ממכר," הוא אומר, ולוקח עוד ביס. "איפה הם התחבאו? זה מין דבר כזה של ניו יורק?"

"לא נראה לי... יש מסעדות מקסיקניות שמגישות אותם בתור קינוח."

"אני טיפוס של עוגיות, אבל אפשר להמיר אותי לצ'ורוס." הוא לוקח עוד ביס. "אני מרגיש כאילו נפתח בפניי עולם חדש לגמרי. אתה כל כך לבן ולא מדבר ספרדית, אז אני כל הזמן שוכח שאתה בכלל פורטוריקני. אבל שם המשפחה שלך תמיד מזכיר לי."

אני קופא במקום עם הצ'ורו בין השיניים. ארתור ממשיך לזלול את הצ'ורו שוקולד שלו, לחלוטין לא מודע לכך שהוא פגע בול באחת הנקודות הכי רגישות שלי. השנה היא 2018. איך אנשים – אפילו אנשים טובים – עדיין אומרים שטויות כאלה? כאילו, גם אני אידיוט – למדתי את זה עם קנט במפגש של ייל. אני בולע את מה שאני מצליח לבלוע וזורק את שאר הצ'ורו לתוך מגש הקרטון.

זה באמת לא התפקיד שלי, ללמד אנשים איך להחזיק את עצמם.

זה באמת לא התפקיד שלי, לתכנת אנשים מחדש כדי שלא רק לא יגידו משהו מטופש, אלא גם לא יאמינו בו.

אבל אני רוצה שארתור יהיה אדם טוב יותר. שיהיה ראוי ושיראה שאני ראוי.

אני מסתכל על כל האנשים סביבנו, זוגות או בני משפחה או חברים או זרים, ותוהה אצל כמה מהם נדפקים ימים שלמים בגלל איזה קשקוש שיצא למישהו מהפה. אני בוהה בקרקע כי אני לא מסוגל להסתכל לארתור בעיניים כרגע.

"פעם הצטערתי ששם המשפחה שלי הוא לא אלן," אני אומר. "לאנשים היה קשה מדי עם אלהו, ואף מורה לא יבטא לא נכון את השם אלן. המורה שלי בכיתה ב' הייתה קוראת לי אָלֶג'וֹ, עד שאימא שלי דאגה שזה יפסיק." אני לא יכול להסביר את זה, אבל בלי להסתכל אפילו בארתור, אני מרגיש מין שכבה עבה כזאת בינינו, כאילו הוא קלט מה הוא אמר. "העובדה שאני לא נראה פורטוריקני דפקה אותי. אני יודע שאני מרוויח כמה נקודות פריווילגיוּת מלהיראות לבן, אבל לפורטוריקנים אין גוון אחד."

"אני מצטער..."

"ולא כל פורטוריקני ירוץ בלוק שלם כדי לאכול צ'ורוס או ידבר ספרדית. אני יודע שלא התכוונת למשהו רע, אבל אני מחבב אותך ואני רוצה להיות בטוח שגם אתה תחבב אותי בגלל שאני אני. ושתלמד להכיר אותי ולא סתם תחשוב שאתה מכיר אותי בגלל הטיפשות של החֶברה."

ארתור מתקרב אליי ומניח ראש על הכתף שלי. "אילו יכולתי לנסוע בזמן, הייתי חוזר חמש דקות לאחור ועושה שלא אהיה כל כך טיפש. אני יודע שזאת מחווה ריקה כי זה תרחיש מומצא, אבל באמת הייתי עושה את זה. הייתי אפילו מוותר על ההזדמנות לכתוב את 'המילטון' יחד עם לין-מנואל, ובוא נודה בזה, אני לא באמת יכול להתקרב לזה. אבל אני באמת לא אוהב לפגוע בך או לעשות לך רע, ואני יודע שעשיתי את זה כבר כמה פעמים."

"זה בסדר."

"זה לא. באמת שזה לא. אני ממש מצטער, בן."

"אני יודע שלא התכוונת להזיק. אני רק רוצה לשים את זה על השולחן. אני אוהב להיות פורטוריקני ואני רוצה להרגיש פורטוריקני לידך כמו שאני מרגיש בבית, כי זה מי שאני."

"אז אתה לא זורק אותי?"

"לא. אני לוקח ברצינות את התשובה שלך בעניין המסע בזמן. אם כי חבל לי שלא יֵצא לך לבלות עם לין-מנואל. תצטרך כנראה להתפשר על פורטוריקני אחר."

"יופי. ממילא יש לי עדיין הרבה מה ללמוד עליך."

"ואתה בטח יודע כבר כל מה שצריך לדעת על לין-מנואל, נכון?"

"אני לא יודע כלום על חתן פרס פוליצר לין-מנואל מירנדה, שנולד ב-16 בינואר, למד בווסליאן וקרא לבן שלו על שם הסרטן ב'בת הים הקטנה'."

"אני תופס קצת מרחק ממך עכשיו." אני לוקח את סלסילת הצ'ורוס. "ואיבדת את זכויות הצ'ורוס שלך."

ארתור לוקח את שקית הקניות שלו מסטראנד, שמכילה מגנטים, גלויות וחולצה של החנות, ועכשיו אנחנו נוסעים ברכבת צפונה אל הדירה שלו באפֶּר וֶסט סַייד. אני מכיר טוב את השכונה. הייתי נוסע לשם כל הזמן עם הדסון כי יש שם זירת החלקה על הקרח, וכן, היה לו גם קטע עם נהר ההדסון. הוא התנהג כאילו הנהר נקרא על שמו. ארתור רוצה להשקיף יחד על נהר ההדסון וסתם לשבת שם איתי, ואני לא אומר כלום על הפעמים שישבתי שם עם הדסון כי מה אני אעשה, לא אלך לשום מקום שהייתי בו עם הדסון? לא יקרה.

חוץ מזה, האפשרויות שלנו די מוגבלות. אני לא יכול להביא אותו הביתה בלי להרגיש חשוף מדי – ויכול להיות שעדיין מוקדם מדי לפגוש את ההורים. בעיקרון לא היה אכפת לי, אבל אני לא יכול לעשות את זה בכוח כמו אז כשניסיתי לפגוש את אימא של הדסון. זאת הייתה טעות מצידי.

אבל עכשיו ארתור ואני כבר עייפים. עדיף לי כנראה פשוט לחזור הביתה וללכת לישון, אבל אני לא רוצה לעזוב אותו. כשאתעורר אוכל רק לכתוב לו או להתקשר בשיחה רגילה או בפייס-טיים, ואני אתגעגע להיות איתו במציאות.

"חבל שאנחנו לא יכולים לטעון את עצמנו כמו טלפונים," אני אומר.

"אנחנו יכולים. קוראים לזה שינה," אומר ארתור. "פשוט טלפונים לא צריכים שמונה שעות כדי להיטען."

"אני אוהב לישון. הרבה. לימודי הקיץ גוזלים ממני הרבה זמן שינה, ועכשיו אתה? בגידה."

הרכבת הופכת לקו מאסף כי שבת היום, מה שאומר שאנחנו עלולים לשבת כאן חצי שעה. אולי ארבעים או חמישים דקות, אם מישהו הרגיז את אֵלֵי התחבורה הציבורית.

"אני אנמנם קצת," אני אומר.

"אפשר להצטרף אליך?"

אני כורך את היד שלי סביבו והוא מתקרב אליי. הקרון לא מלא באנשים, ואני יכול לפרוש רגליים כדי שיהיה לי נוח יותר. "אני לא יכול להירדם בלי צלילים. אכפת לך אם אשים אוזנייה אחת?"

"לְמה אתה רוצה להקשיב?"

"אני פשוט אעביר להשמעה אקראית."

ארתור שולף את הטלפון שלו ובום, הפסקול של 'המילטון'. הוא משמיע אותו מההתחלה ואנחנו עוצמים עיניים ומתכרבלים יחד. זה כאילו כל מה שדמיינתי לעצמי באותו לילה בזמן שהייתי לבד במיטה וארתור היה בטלפון והקשיב לי, חוץ מזה שהפעם אנחנו באמת יחד. חופש כזה הוא מספיק השראה כדי ללכת לקולג' ולגור בחדר מעונות, שבו אוכל לבלות עם מי שאני רוצה, מתי שאני רוצה.

אני חצי ישן, אבל ער מספיק כדי שכשנתקרב לתחנה שלנו, אני אוכל לזנק ולגרור את ארתור מחוץ לרכבת לפני שהדלתות ייסגרו. מישהו בועט לי ברגל, ואני פוקח עיניים כדי להתנצל על זה שהתמתחתי, כי בטח הייתי חסר התחשבות, והבחור הזה עומד מעלינו. הוא מחזיק יד של ילד קטן.

"סליחה," אני אומר.

"אף אחד לא רוצה לראות את זה," אומר האיש, ומצביע עליי ועל ארתור עם העיתון שלו. הוא ממשיך לעמוד שם. שאר הנוסעים מתחילים לשים לב.

"לראות מה?" אני מזדקף במושב וארתור פוקח עיניים; יש לי תחושה שהוא לא באמת יָשַׁן.

"פשוט תעשו את זה בבית, בסדר? הילד שלי פה איתי."

"לעשות מה בבית?" אני אומר.

"אתה יודע מה אתם עושים," אומר האיש. הפנים שלו מאדימות, ואני לא יודע אם הוא עצבני או נבוך מזה שאני לא מוכן לספוג את הרעל שלו.

"כן. אני מבלה עם בחור שמוצא חן בעיניי." אני קם. הלב שלי פועם בחוזקה כי אני לא סומך על הבחור הזה שלא יעשה משהו טיפשי. אבל מישהו מצלם אותו, אז אם זה באמת יידרדר, אני יכול לקוות שהסרטון יהיה ויראלי כדי שאוכל לשתף אותו עם המשטרה ואז הבחור הזה לא יטריד יותר אף אחד.

"אני לא צריך שהבן שלי יראה את הגועל הזה ברכבת כשאנחנו רק מנסים להגיע הביתה."

הבעיה שלו היא לא בעיה אמיתית. אני מאבד את האומץ לספר לו את זה. הכתפיים שלי גבוהות, אבל הברכיים שלי רועדות. הבחור הזה יכול להשכיב אותי בכל רגע. ארתור קם ואני דוחף אותו מאחוריי.

"זה בסדר, זה בסדר," אומר ארתור לאיש. "אנחנו לא נעשה יותר כלום."

"שילך להזדיין," אני אומר. איך הייתי רוצה שדילן יהיה איתי כאן כדי לתת לנו גב.

הבן של האיש מתחיל לבכות, כאילו אני התוקפן האמיתי כאן, כאילו התגריתי באבא המניאק שלו בזה שנחתי עם בחור אחר בפומבי. אני באמת מרחם על הילד הזה ועל הדרך הקשה שאולי מצפה לו אם הוא יאהב מישהו שהוא לא בחורה הֶטְרוׄ.

האיש מרים את הבן שלו. "יש לך מזל שאני לא רוצה להכניס לך מול הילד שלי."

ארתור מנסה לגרור אותי משם, ואני נסוג רק כי הוא מתחנן בפניי והשם שלי נאמר בנשימה חנוקה והוא בוכה והוא כנראה מפחד יותר מהילד בן החמש. מישהו עם תיק של חדר כושר נעמד מול האיש ואומר לו לזוז משם, שהכול נגמר.

רק שזה לא נגמר, כי ארתור ואני צריכים להסתובב עם זה.

אנחנו יורדים בתחנה הבאה וארתור מתפרק. אני מחזיק לו בכתפיים, כמו שדילן רוצה שאעשה לו כשהוא בפאניקה, וארתור מנער אותי ממנו ומסתכל סביבו על הרציף. "חשבתי שבניו יורק אין בעיה עם..." הוא נושם עמוק ומנגב את הדמעות מהלחיים. "ברים של גייז ומצעדי גאווה וזוגות חד-מיניים שמחזיקים ידיים. מה נסגר. חשבתי שניו יורק כבר התאפסה על עצמה."

"ברוב המקרים, נראה לי. אבל בכל עיר יש מניאקים." אני רוצה לחבק אותו, אבל הוא לא רוצה שייגעו בו כרגע. כאילו כל גילוי חיבה יהפוך ללוח מטרה על הגב שלנו. כאילו יענישו אותנו כי הלבבות שלנו שונים. "אתה בסדר?"

"לא. אף פעם לא איימו עליי. וכל כך פחדתי עליך. למה לא שתקת פשוט?"

הייתי צריך. לא הייתי צריך לסכן את ארתור רק כי רציתי להשמיע את הקול שלנו ושל כל האנשים כמונו. "אני מצטער. גם אני פחדתי."

אנחנו עומדים לנו כמה דקות, וכשהרכבת הבאה מגיעה, ארתור לא רוצה לעלות. אותו הדבר גם ברכבת הבאה. כשמגיעה השלישית הוא כבר אסף את עצמו כמיטב יכולתו, והוא מוכן לעלות רק כי היא עמוסה, כך שיהיו שם יותר אנשים שיגנו עלינו אם משהו יקרה שוב.

זה לא מוצא חן בעיניי, שאותו עולם שהפגיש בינינו הוא גם העולם שמפחיד אותו.

"אני לא זז ממך עד שתגיע הביתה," אני אומר.

ארתור מסתכל סביבו ברכבת, והעיניים הכחולות, העייפות והפגועות שלו מתרוממות אליי.

והיד שלו נשזרת בשלי והוא לא מנתק את האחיזה עד סוף הנסיעה.

"אם אלה אנחנו" / בקי אלברטלי ואדם סילברה
כתר, 2022
תרגום מאנגלית: גיא הרלינג
384 עמודים

בקי אלברטלי ואדם סילברה הם סופרים אמריקאים המתמחים בסוגת המבוגרים-צעירים (Young Adults)