פֶּרֶק מִסֵּפֶר – "אֶשְׁכַּב לִישֹׁן בַּצָּהֳרַיִם" מאת סטיבן האגרד

אחת

לונדון, 24 ביוני 1940

בניי היקרים,

זה עתה חזרתי מתחנת יוסטון; נפרדתי מכם שם בדרככם לאמריקה. תודה לאל, שניכם צעירים מכדי להבין עד תום איזו משמעות היתה מבחינתי ומבחינת אמכם להיפרד כמו שנפרדנו היום. בריטניה שרויה במלחמה,

כמובן, והחיים מלאים פרידות בשעה הזאת. אבל ההשלכות של הפרידה הזאת, ולאו דווקא הכאב הממשי שבה, הן שמכילות בעבורנו כל כך הרבה אימה, איזו משמעות מבשרת רעות לעתיד העולם כפי שהוא מוכר לנו כעת. כי אתם ואמכם נוסעים לאמריקה כדי להימלט מהאפשרות של גורל אומלל, בחירה בין מוות לעבדות. רוב האנשים במאה האחרונה נסעו חדורי שאיפה ותקווה, אך לא אתם; אתם אפילו לא נוסעים כפי שנסעו צלייני המייפלאואר, כי להם היו החיים בארצם שלהם בלתי נסבלים. אילו זאת היתה הסיבה למנוסתכם, לא היתה בה טרגדיה גדולה. היו בה אומללות, סכנה, אולי רעב; היו הבהלה והייאוש שמרגיש כל פליט שנעקר מהארץ ומהעם שאהב זה דורות – והעולם כרגע מלא דמויות מכמירות לב שכאלה. אבל מנוסה שכזאת לא היתה נחשבת לטרגדיה במובן הפיוטי של המילה.

אך דומני שמנוסתכם העכשווית מכילה טרגדיה בשפע. אתם בורחים מפני שיש סיכוי – וביום זה, 24 ביוני 1940, הסיכוי רב מאוד – שיתברר שכל החוכמה, טוב הלב, החינוך, האחווה והפיתוח מלא החזון של חמישים השנים האחרונות הם חסרי אונים במאבק נגד הרשע המשתולל כיום. אינני רוצה שישתמע מדברי שהתפתחות התרבות טופחה היטב בחמישים השנים האחרונות, קל וחומר באנגליה; אבל אני כן מאמין שבכל תולדות העולם לא היה זמן שבו כל כך הרבה בריות התאוו לשלום בעת ובעונה אחת בלהט שכזה, ועמלו להשיגו; ומעולם עד היום לא נודעה "תוקפנות" בוטה, צינית וחסרת כל אנושיות כמו זו של היטלר. כשתגיעו לגיל שבו כל זה יעניין אתכם, לבטח תמצאו די עדויות מתועדות שיאשרו את אמיתות דברי; כי יהיה אסון הקְרב חמור כשיהיה, אינני יכול לדמיין שהוא יוביל להרס של כל ארכיון בכל מדינה עלי אדמות. אבל מי יודע עד כמה, או באיזה אופן, ישתנה העולם עד אז; מי יודע, אולי אפילו "ההיסטוריה" תזויף בתחכום שכזה בידי התועמלנים, אותם שקרנים כלל-עולמיים, עד שאתם, או אחרים כמותכם, תטילו ספק במראה עיניכם, ותפטרו את הארכיונים שתהיה לכם גישה אליהם בתור המצאה מוטה של בני זמנם? בעיניי (אבל לא בעיני היטלר), אחת התכונות הראויות לשבח במין האנושי היא כוחו, אפילו להיטותו, לשכוח שפגעו בו. אולי (וכולי תקווה שכך יהיה), עד שתקראו אתם את הדברים הללו, כבר תספיקו לשכוח מהו חייל גרמני אחוז טירוף, לוחמני, מוכה מרות, חדור אדרנלין, וכמה הוא יעשה כדי לרכוש כוח – לא כוח למען הטוב, אלא כוח לצורך האדרה עצמית ועל כן כוח לרוע. אני, בעשרים השנים שהפרידו בין המלחמה הנוכחית לקודמתה, שנות התבגרותי, למדתי להכיר את הגרמנים ולאהוב אותם – אני מתכוון לאנשים עצמם, ולא רק למוזיקה או לציורים שלהם. סירבתי להאמין לגברים בני הדור הקודם, שלחמו במלחמת 1914, כשאמרו שהגרמני הוא יצור אנושי למחצה, בהמי ותמוה. והנה עכשיו אני מוצא שאני שונא את הגרמנים באותה ארסיות שבה שנא אותם אבי – ואף יותר ממנו, שכן בעשרים השנים שחלפו, הגרמנים פיתחו במידה מרשימה למדי את כישרונם למעשי זוועה.

אך לא זה הדבר שמגעיל אותי כל כך אלא העובדה שכל הקורבנות שהקרבנו במלחמת 1914 – מיליון מטובי אנשינו, הרס אזורי הכפר בצרפת ובפלנדריה, בנייתם המחודשת לאחר מכן, והגישוש המהוסס, חסר ההשפעה וגם (אני מתחיל לחשוב) האווילי לקראת מעט יותר אחווה בין האומות וראייה רחבה יותר של גורלות המין האנושי – שכל זה בוזבז ברשעות ובנבזות, ולראשונה בחיי אני מוצא את עצמי מאמין להיטלר כשהוא אומר שבעלות הברית לא ניצחו במלחמה האחרונה. מובן שלא ניצחנו. לא הכחדנו את הגזע הגרמני, לא צעדנו לברלין, אפשרנו להם לחזור ולהחזיק בחבל הריין וכשלנו בסדרה ארוכה של משגים טרגיים, שסופם במשגה הטרגי מכול – הסכם ה"שלום" במינכן ב-1938, שבעטיו אנו שרויים כעת בתסבוכת גרועה יותר מכל מה שהעם הבריטי נאלץ להתמודד איתו מאז ימי הביניים. בגלל אותה סדרה של משגים טרגיים נאלצתם לנסוע לניו יורק היום עם אמכם, בעת שאני, אמן ואדם רודף שלום בכל מאודו, מצפה בלהיטות – כן, בלהיטות! – לבואה של הגלויה הקטנה המודפסת שתבקש ממני להתייצב לשירות צבאי במקום כזה וכזה. אני מתפלל שיינתן לי תפקיד שיאפשר לי להרוג כמה שיותר מאנשי האויב. אבל אולי זו לא בדיוק שאיפתי, שכן עצם המחשבה על הרג, אפילו בהגנה עצמית ובלהט הקרב, דוחה אותי עמוקות. (זה ארבע שנים שלא השתמשתי ברובה הציד שלי, שכן כבר אינני מסוגל לשאת הרג, גם לא של ארנבים, שהם חיה מזיקה.) אך אני מספר לכם את זה כדי שתבינו לאילו תהומות שקעתי כתוצאה ממחלת הרשע הזאת שעושה עתה שמות כמו מגפה ב"גוף המתפתח".

מיום שעמדתי על דעתי ניסיתי לגשת לכל פן של החיים בדרכי שלי. אם יהיה לי זמן ארחיב על כך בהמשך. לעת עתה ברצוני רק להבהיר לכם שבמשך שנים הפכתי במחשבתי כל דבר; אפילו את השאלה הלאומית הרת הגורל הזאת, שאלת המלחמה, והאם על שוחר השלום להילחם, הפכתי במחשבתי והשוויתי לדרך החיים והמחשבה שלי, ועתה אני בטוח שגישתי כלפי הסוגיה היא אישית לגמרי, ולא גישה שנולדה מהתניה פטריוטיות, מן ההיסטריה ההמונית ואפילו לא מפחד פשוט מפני פלישה ומפלה של המדינה שבה אני מעדיף לחיות. יש בי ממש רצון להילחם: ואני מאמין שכל איש ואישה במדינה הזאת ובכל מדינה אחרת שעודה מתורבתת מחויבים להילחם. גם אמכם רוצה להילחם; אבל היא אחראית לשני ילדים קטנים, ועל כן הפצרתי בפניה שתעזוב את אנגליה. זו דרכה היעילה ביותר להילחם. כשלא תהיו כאן יהיו פחות שלושה פיות להזין ופחות שלושה שייפגעו בהפצצות מן האוויר, כי אי-הימצאכם פה פירושו שיהיה צורך לאכלס בית אחד פחות. מובן מאליו שאם נגזר על בריטניה להיות מחנה מבוצר, המצודה האחרונה של תרבות ומחשבה חופשיות, מוטב שכמה שיותר ילדים ואמהותיהם יעזבו בהקדם האפשרי. ללא ספק יידרשו לנו ילדים רבים מאוד כדי לתקן את ההרס הנורא שייגרם בקרוב, ואינני מתכוון רק להרס החיים, אלא להרס של כל הדברים שלמענם חיינו ושעתה אנו עומדים למות למענם. אתם שניים מאותם ילדים, ואני מקווה שתהיו בין בוני העולם החדש. על כן מן הצדק לשמר את חייכם. אני מקווה שאינני לוקה במחשבה אוטופית מדי כשאני אומר זאת: עולם חדש מוכרח לקום, כי החלופה היחידה שנותרה עכשיו לקופסת מרחב המחייה הקטנה שהרדיו והתחבורה המודרנית גימדו אליה את העולם היא השמדה עצמית מוחלטת. אבל אפילו זה ישאיר בי תקווה לעולם חדש. החיים עצמם לא ימותו כל עוד ינשום על כוכב הלכת הזה גבעול עשב או חרק אחד. ראשיתם המהוססת של החיים ברפש נייח וממנה אל המוּדעוּת; ואם יהיה צורך, החיים ישובו ויתפתחו מגרוטאות הברזל העשנות ומגלי האבנים של הפגז האחרון. אפילו מתוך האפר ההוא, עוף החול יקום. ויש גם יתרון אחד בהרחבת התקשורת שהוליד הרדיו. לא רק הרֶשע, גם הטוב יכול לשוחח עם בני מינו מעבר לעולם, יכול לצרף את כוחו לכוחות אחרים, יכול להדריך את המחשבה ולהפיץ עידוד ואמת. וכיוון שביום גורלי זה, בהערכה גסה, נדמה שבערך מחצית העולם תומכת בטוב, ועל כן לא יותר ממחציתו תומכת ברוע, דומה שהשאיפה המולדת לטוב של לב האדם הטבעי, שהחוש הבוחר בדרך הפעולה החיובית, החיה, המתקדמת והבונה שמאז ומעולם היתה בחירתו של הטבע – דומה שהשאיפה הזאת היא שתנצח בסוף ותציל אחדים מאיתנו – אולי אתכם – מאבדון הקריסה המוחלטת. כך לפחות אני מקווה: התקווה הזאת תאפשר לי להילחם, ובעצם היא-היא המטרה שלשמה אני נלחם. בנוגע לעצמי אין לי כל תקווה. אינני אומר זאת מתוך ייאוש ולא מתוך שאיפה מלודרמטית למשוך תשומת לב – אפילו לא תשומת לב שלאחר המוות! זה פשוט מפני שאני מכיר את היריב שלנו ופוחד מפניו, ומפני שאני מסרב לזלזל בכוחו, כשם שעשו ממשלותינו זמן כה רב. לא ברור לי איך אנחנו – כלומר, כוחותינו בהרכבם הנוכחי – נוכל לקוות להביס אותו אם לא נעמול ונילחם ונסבול הרבה יותר ממנו. וב-24 ביוני 1940, היום שבו נודע לנו על שביתת הנשק המבישה שהצרפתים חתמו עליה, אני רואה מעט מאוד סימנים שיעידו שיש באנגליה תפוקה גדולה יתר או כוח עז יותר מאלה שהאויב השיג עתה. מספרים לנו שרק כמה "קוויזלינגים תומכי פאשיזם" הם שחתמו על הסכם שביתת הנשק ולא העם הצרפתי. אבל לפני זמן לא רב סיפרו לנו שאנו נלחמים בהיטלר ולא בעם הגרמני. הזמן יוכיח אם האמירות הללו היו נכונות או שגויות: לעת עתה, אם ברצוננו לשרוד נזדקק לקצת פחות הפרחת תיאוריות ממשאלות ליבנו ולקצת יותר התפכחות מעשית.

המלחמה הנוכחית היא כמובן מלחמת דת – היום קוראים לזה "אידיאולוגיה". אבל אין זו רק שאלה של טוב ורע. זוהי מלחמה שבין דיקטטורה לדמוקרטיה, בין מחשבה ממושטרת למחשבה חופשית, מלחמה בין חיים תחת מגף לחיי שאננות, בין הסתגרות כלכלית לסחר חליפין הדדי, בין מכונה לאדם, בין יעילות לעצלות, בין לוחות זמנים ומנגנונים ללבבות ולחיוכי אדם – במילים אחרות, זוהי מלחמה סבוכה עד ייאוש. קווי הנאמנות מעורפלים ללא תקנה, וככל שהמלחמה מוסיפה להתפשט היא נעשית סבוכה וגם מפחידה יותר ויותר, עד שרק מי שניחן בנפש האיתנה ביותר או באמונה הפשוטה ביותר מסוגל בכלל לתפוס על מה היא ניטשת. המצב היה עשוי להיות טרגי פחות מכפי שהוא לולא שררה ברגע זה ממש תחושת רפיסות חזקה במיוחד ברוב מדינות אירופה. אינני יודע אם הדבר הוא תולדה של המלחמה האחרונה (פסיכולוגית ונוירוטית) או שמא רק הוכחה לכך שהתַרבות באגן הים התיכון התנוונה בפעם האחרונה ועתה היא נואשה ומתכוננת למותה. אבל תהיה הסיבה אשר תהיה, היא מולידה תוצאות הרות אסון באופן ייחודי; היא כמו חיידק מֶתֶג שהדביק את המטופל באדישות לחיים, כך שלא ממש אכפת לו אם יחיה או ימות, ועל כן כמעט אינו מתאמץ לחיות. אין צורך ברופא שיאמר לנו שהמטופל נמצא בצרה צרורה. הדבר היחיד שיעזור לו הוא מאבק נחוש באדישות ההיא; אבל אם ברצוננו שהמטופל יחיה, המאבק הזה כה נחוץ עד שלי אישית נדמה שזו הסוגיה היחידה החשובה לנו כרגע. בהינתן הרצון לנצח, אין ספק שנעשה זאת. אך לעתים קרובות אני רועד מפחד שהרצון הזה אינו בנמצא. יום-יום אני פוגש כל כך הרבה אנשים שמטילים ספק ומנתחים ו"מתפלספים" פשוט מתוך מעין נרפות או פחדנות ואולי שתיהן גם יחד. הבעיה שלנו היא בעייתו של המלט. עד עכשיו, מאז ומעולם היה לנו הַסֹּמֶק הַטִּבְעִי שֶׁל אִישׁ-הַמַּעֲשֶׂה: ופתאום אנו מוצאים שהוא נֶחֱלָשׁ וּמַחֲוִיר במידה כזו שאפילו שאפילו לגנות את עצמו אינו מסוגל.

בין מטילי הספק וה"מתפלספים", המעניינים ביותר בעיניי הם סרבני המצפון. תמהני איך ישפוט הדור שלכם את הגזע המשונה הזה של בוגדים ממאנים – כך הם כמעט נראים לי. מספרם במלחמה הנוכחית רב לאין שיעור ממה שהיה בקודמת, ויש להם הרבה יותר סיבות או אולי תחבולות, איני יודע לקבוע מה נכון. הם מקבלים הכרה רחבה יותר ויחס טוב יותר משקיבלו בעבר, והתנגדויותיהם נופלות על אוזניים מכבדות ואוהדות. יש בהם אחדים – רבים, אני מאמין – שאין ספק שהם פשוט פחדנים. אני מכיר כמה מאלה ופשוט איני יכול שלא לתעב אותם, אף כי אני מהסס להוקיע מישהו מהם כיוון שאינני מסוגל להבין את כולם, ועל כן אני עלול לעשות עוול לאחדים מהם. אבל כמה מהם – ועם אלה נמנה גם חבר אחד יקר שלי – אני אוהב ואף מכבד. והעובדה הזו כה מכאיבה וטרגית בעיניי עד שעדיין לא הצלחתי להבין לגמרי את האומללות שהיא הסבה לי. אנו נפגשים פעם בשבוע, החבר הזה ואני, כי הוא מגיע ללונדון רק פעם בשבוע. בתחילה שוחחנו שיחות נפש ארוכות; אבל לאחרונה, שיחותינו הולכות ומתקצרות, גם מתוך הכרח וגם מפני שלמרבה הצער אנו נוכחים שיש לנו פחות ופחות דברים לומר זה לזה שלא יהיו מרירים ומענים. אחרי שיחתנו הראשונה הוא אמר לי שאני נראה לו כמו אדם שיכור, אף על פי שהוא לא אמר ממה. אבל אני חושב שהוא התכוון לאדם שיכור מתשוקה להרוג או משהו כזה, כי סיפרתי לו, כפי שהתוודיתי בפניכם, שאני מרגיש רצון להרוג כמה גרמנים שאוכל, על שום הטעם שאי אפשר להתווכח עם כלב משוגע, אפילו אם הצלחת להתיידד איתו כשהיה שפוי.

אבל אם אני נראיתי לו שיכור, הוא בוודאי נראה לי מעוות. לא היו לו השלווה והעוצמה הרגועה שבאות משכנוע עמוק, אפילו כשעל הכף מוטלים דברים רבים כמו במקרה שלו (עבודתו, חירותו האישית, חברויותיו). הוא סיפר לי שהוא סרבן גיוס מפני שאינו מסוגל ליטול חיים: עם זה יכולתי להסכים. ועוד הוא אמר ששום מלחמה מעולם לא השיגה דבר, לא יישבה דבר ולא הוכיחה דבר. גם עם זה נאלצתי להסכים במידה מסוימת. אבל הצטערתי בכל ליבי שבעלות הברית לא שעו לעצתה של צרפת אחרי המלחמה האחרונה; אולי אפשר היה ליישב משהו לו היו משמידים כליל את היווצרה של "דויטשלנד", או אילו, לחלופין, היינו עוברים לקיצוניות האחרת ומשיבים לגרמניה את כל מושבותיה המקוריות ואת כבודה העצמי. הוא אמר שלגביו, אי-הלחימה היא אינסטינקט טבעי עמוק. את זה לא הצלחתי להבין כלל. אולי האינסטינקט החזק והקמאי ביותר שיש לאדם הוא להילחם להגנת עצמו, רכושו וצאצאיו. חברי הוא בוודאי יוצא מן הכלל חריג ביותר. אני יודע כמובן שאל לי לפסול את זה כליל. ייתכן שהוא באמת חורג מחוק הטבע המהותי הזה: אני רק מצטער שאינני מוכשר יותר לשפוט. כי על אף שהוא חבר שלי ועל אף שגם אילו רצח אדם לא הייתי שופט אותו, כי אני יודע שהוא אדם טוב והגון ואינטליגנטי שעשוי לעשות דבר שכזה רק בעקבות התגרות מחרידה, שעל כן התגובה לה נסלחת – למרות כל זה, למען עצמי, לוואי ויכולתי להבין אותו יותר. אם הוא כה משוכנע בעקרונותיו אל מול התנגדות עצומה, יש בו גדולה שבוודאי נובעת, אני משער, מאותם עקרונות ממש. אינני בז לו על שהוא נוקט עקרונות שאיני מסוגל להסכים איתם – אני בז לעצמי על שאינני רואה את הגדולה הזאת, ואני חווה ייסורים לא מעטים בשל תפיסתי הבלתי פתורה שלו, ממש כפי שאני מאמין שהוא חווה מצוקה מסוימת מפני שאיננו יכולים להבין זה את זה. חרף כל השיחות שניהלנו בנושא וכל המכתבים שכתבנו, דומה שלעולם לא נוכל. אני מרגיש כאילו אני יכול לפגוש אותו ולדבר איתו רק מבעד לסורגים, אבל אינני יודע על מי משנינו הם סוגרים ומי מחוצה להם.

אני חושב שהוא ויתר על התקווה שאי פעם נבין זה את זה, וזה מביא אותי לחשוב שההקרבה שלו, באופן עלום כלשהו, היא הקרבה שהוא משית על עצמו מתוך תפיסה אינטלקטואלית, יותר מאשר דבר שנכפה עליו מדחף עמוק של טבעו. שלחתי אליו מכתב שקיבלתי לאחרונה. הוא פשוט החזיר אותו בלי לומר מילה. אצטט למענכם את החלק מאותו מכתב שרציתי במיוחד שידידי יקרא; קיוויתי שהוא יספק מכנה משותף שנוכל להמשיך ממנו את הדיון, כי המכתב הזה מבטא נקודת מבט שאני מסוגל להסכים איתה בכל לב, ושעם זאת (כך קיוויתי) עשויה לדבר אל ידידי במידה מספקת כדי לעורר תגובה כלשהי.

10 ביוני 1940

"תפיסת העולם שלי עצמי פנתה בהדרגה נגד המלחמה, מפני שהיא נראתה לי כמו מכשיר רע אשר, במקום לעשות את העבודה שלשמה נועד, רק מקלקל ופוצע את ידי המשתמשים בו. החלופה היתה אמונה בטבעו הטוב והבלתי מנוצח של האדם – האמונה שעם מלחמה או בלעדיה, הרשע יתמעט בגלל טבע חיי האדם, בלי קשר להיטלר ולתופעות שכאלה. כשהתקרבה המלחמה ניסחתי את זה למען עצמי, וביטאתי את הדברים בכל מקום שיכולתי; אבל עכשיו, אף על פי שאינני מוצא כל סיבה לחזור בי, אני מוצא סיבות בשפע לשתוק. רוב האנשים היוצאים למלחמה באכזריות עושים זאת מפני שלמרות כל נוראותה של המלחמה, היא נראית להם כמו כלי הנשק היחידי שנותר בידיהם. לנלחמים ולפציפיסטים יש אותם האידאלים בדיוק, כשמדובר באנשים הפשוטים. אינני יכול לומר שאני יודע שבמערכה 'האדם נגד היטלר', האדם ינצח בלא מלחמה, אבל אני חושב שלולא הייתי משוכנע בכך, תכליתם העליונה של החיים היתה מופרכת ולא היה נותר אלא להודות שהבריאה היא איוולת. בעל כורחי אני חושב: הלוואי שהיינו עורכים את הניסוי הגדול הזה ושהטוֹב חסר המנוח והפעיל, לא הטוֹב הסביל, היה מנצח. אבל עכשיו מוטל עליך ועל עוד רבים-רבים אחרים ששונאים את המלחמה לא פחות ממני, כידוע לי, לבדוק את התיאוריה החלופית."

אולי עלי להוסיף שידידי הפציפיסט מאמין שהתנגדות, ולו סבילה, למלחמה ולכל המשתמע ממנה היא דבר טוב כשלעצמו, ולמעשה היא צורת ה"פעולה" היחידה שאפשר לנקוט נגד המלחמה ואפילו נגד העוסקים בה. אני מסכים איתו במובן זה שאילו כל האנשים בעולם היו נוקטים התנגדות סבילה, המלחמה בוודאי היתה פוסקת. אבל די שאדם אחד יסרב לשחק, ובוודאי כל ההשפעה תרד לטמיון! להלכה, אותו אדם אחד יוכל להמית את כל האחרים, ויֵצא שהם לא הרוויחו דבר מהסבילות שלהם, אפילו לא את הניצחון המוסרי שבדוגמה טובה; כי לא יישאר שום אדם חי שיוכל לצאת נשכר ממנה, פרט לאותו היטלר אחד שבז לה מלכתחילה.

תצטרכו לסלוח לי על הדיון הארכני בסוגיית הפציפיזם: אבל אני מאמין שאין בעיה דוחקת יותר לתרבות בת זמננו מאשר בעיית "הבלתי נלחם" – ויהא זה מתוך שכנוע פנימי, מתוך פחדנות או מתוך בוגדנות – שכל מדינה מאמצת אל חיקה באמון שכזה כיום. הייתי נותן הרבה מאוד כדי לחיות עד ליום שבו יחליטו בני האדם אחת ולתמיד אם ראוי לירות בפציפיסט האמיתי בעוון בגידה או לסגוד לו כלקדוש. יש לי אמון בטוב המולד של טבע האדם וביכולתו של האדם להגיע למעלת אלוהות. אבל האירועים הסוערים של הזמן הזה מבלבלים אותי, ובשנים האחרונות לא היו לי האמצעים ולא הפנאי הדרוש לפרוש מההמולה ולאסוף את אמונותי בהרהור שקט. אני מצר על כך. לדעתי חיוני מאוד לאדם לפרוש מעת לעת מהחיים שהוא מנהל, כדי לרכוש פרספקטיבה הולמת עליהם ולשפוט אם הם מובילים אותו בכיוון הראוי אם לאו, ממש כפי שצייר מתרחק מציורו מפעם לפעם ובוחן אותו ממרחק. אחת משאיפותי העיקריות היתה לעבוד רק מחצית השנה, אך לעבוד בעבודה מכניסה דיה כדי להעביר את המחצית האחרת בארץ אחרת, בכתיבה. תוכנית שכזו היתה מספקת לי את שלוות הנפש ואת הסביבה הדרושות למחשבה אמיתית, יציבה ובונה. עם זאת, מעולם לא הצלחתי ליישם את התוכנית, פרט לשלושה חודשים שבהם בילינו את חופשת הקיץ שלנו בהרים מעל לאינסברוק וחיכינו לבכורנו שייוולד. תקופת החשיבה ההיא העניקה לי כוח פנימי עצום; רכשתי רוגע וכוח ריכוז שאילו התאפשר לי לשמרם ולשכללם היו יכולים להזיז את אותם הרים. הרגשתי שלוות נפש, ושכנוע עמוק בכוח הבנייה של הטוּב, ואלה השרו עליי רצון לוותר על כל הקשרים החומריים שכבלו אותי אל קיום בהתאם למוסכמות ולחיות כאיכר, או כמו ישוע, בלב חף מכל זדון, להטיף ליושבי ההרים קבלה וטוּב סביל. אפשר שאז הייתי קרוב מאי-פעם לפציפיזם. עם זאת, אין לדעת איך היתה התחושה ההיא עומדת במבחן הניסיון, כי מקץ שלושה חודשים נאלצתי לחזור ללונדון ולהרוויח שוב את לחמי. העוצמה שרכשתי החזיקה מעמד זמן-מה: למעשה, אני חושב שאני עדיין מפיק ממנה תועלת מסוימת, כי המחשבה העמוקה היא דבר מועיל לא פחות מהתעמלות בריאה, וכל הווייתו של האדם יוצאת נשכרת ממנה כפי שגופו יוצא נשכר מהתעמלות בריאה. אבל השלווה לא שרדה כשהתחלפה השנה. בעיר ענקית, כשאתה מוקף במשקל כל אותן דמויות, בייחוד אלה הטרודות והלחוצות, אינך יכול לשמור על האני השקט שלך. אם רצונכם בהוכחה לכך, פשוט שימו לב בעצמכם כמה שונה תחושתכם בעיר גדולה ביום ראשון, כשהיא ריקה למחצה מאדם, וכמה שונה אפילו האוויר הסובב אתכם. עצם הנוכחות של אנשים רבים מערער אותי במידה מסוימת. אני נעשה לוחמני כשאני עומד בתור, וטיפש כשאני בלב ההמון בהייד פארק. אני לא אדם נורמלי, במובן זה שהאינסטינקט החברותי שלי כמעט אינו מפותח, ושבאמת אני מאושר מכול כשאני לבדי. אני בטוח שיש אנשים רבים כמוני. עכשיו שההתגודדות כבר אינה חיונית לבטחון הקהילה האנושית, האינסטינקט החברותי ייטה לגווע. למעשה, אני מאמין שייתכן שבני האדם יפתחו בקרוב אינסטינקט נגד-חברותי, כצורת מחאה על התוצאות האומללות של החיים המשותפים בערים גדולות.

אֶשְׁכַּב לִישֹׁן בַּצָּהֳרַיִם: מכתב מחייל אל בניו / מאת סטיבן האגרד
אפרסמון, 2022
תרגום מאנגלית: ארז וולק
124 עמודים

סטיבן האגרד היה שחקן, עיתונאי ומשורר בריטי (1943-1911). האגרד שיחק במחזות על בימות לונדון כאשר פרצה מלחמת העולם השנייה. הוא התגייס לצבא הבריטי בתור קצין מודיעין. במהלך שירותו הצבאי הוא כתב מכתבים לאשתו ולשני ילדיו. האגרד שם קץ לחייו במהלך שירותו הצבאי במזרח התיכון. מכתביו קובצו לספר "אשכב לישון בצהריים: מכתב מחייל אל בניו"