פֶּרֶק מִסֵּפֶר – "אהובת הצייר" מאת סימונה ואן דר פלוכט

פרק שלישי

שמו היה אבּרהם. הוא היה אחד הלקוחות הקבועים, ולא עבר זמן רב עד שהשגחתי בו. אין פלא, כי הוא היה גבר גבוה ונאה מאוד. היינו מציצים זה בזה ושולחים מבטים, ולא פעם כשעמדתי בגבי אליו מול ברז הבירה, יכולתי לראות אותו מביט בי דרך השתקפותו בקומקום השֵיכר.

יורד ים, הסקתי. העור צרוב השמש והעגיל באוזן הסגירו אותו מייד.

עורו השזוף של אברהם העיד על הפלגות ארוכות. ארוכות מאוד, כי זמן רב לא ראיתי אותו בבית המרזח. עד שיום אחד הופיע שוב. כששֵירַתי אותו ואת חבריו בשולחנם, ניסיתי לקלוט פיסות מידע משיחתם, וגיליתי שאכן שבו זה עתה להורן. לא ידעתי לומר כמה רחוק הפליגו, כי את שמות המדינות והערים שהזכירו לא הכרתי.

התמהמהתי מעט כשהגשתי לשולחנם את הספלים והגנבתי מבט מהיר באברהם. באותו רגע בדיוק הביט גם הוא בי. מרוב בהלה כמעט שפכתי את הבירה.

"הֵי!" קרא, וכשתפס את הספל, נגעו ידינו להרף עין. רטט שלא הכרתי קודם לכן עבר בגופי. כשהרמתי את מבטי, ראיתי את העיניים הכחולות ביותר שראיתי מימיי. חייכתי, והוא חייך בחזרה.

שבוע או שבועיים לאחר מכן עברתי עם מגש מלא ספלים בין יושבי המסבאה, והנחתי את ההזמנות על השולחנות. התקרבתי בהדרגה לשולחן שאברהם ישב בו, אבל לאכזבתי הוא היה שקוע בשיחה ולא השגיח בי.

"הי, מותק! יש לך משהו רטוב בשבילי?" פנה אליי גבר מבוגר.

הנחתי ספל בירה על חבית היין ההפוכה ששימשה שולחן ואמרתי, "הנה, בבקשה."

האיש סקר אותי מכף רגל ועד ראש, תפס בישבני ואמר בחיוך, "תודה, מותק. למרות שהייתי מעדיף לטעום קצת מהרטוב שלך."

"אתה יכול," אמרתי וירקתי לתוך הספל שלו.

פרץ צחוק עלה מגרונות חבריו. בפנים מעוותות מכעס שיגר אליי יד, תפס בזרועי ומשך אותי אליו. איבדתי את שיווי המשקל ומעדתי לכיוונו, והוא תפס אותי בשיער ומשך את ראשי לאחור.

"כלבה מלוכלכת, מי את חושבת שאת?" נהם.

ניסיתי להפנות את פניי הצידה כדי להתרחק מהבל פיו המסריח, אבל האיש רק קירב אליי את פניו עוד יותר. "נו?" הוא שאג, נזעם על צחוקם של חבריו.

"מספיק עם זה, קרַיין. עזוב את הבחורה, היא תביא לך ספל חדש." אברהם הופיע מאחוריו והניח יד על כתפו של קריין.

הרמתי את מבטי, ואברהם נד לי הנהון מרגיע.

קריין החזיק בי רגע נוסף, ואז דחף אותי ממנו. נפלתי על הרצפה, אבל אברהם עזר לי לקום והוביל אותי לכיוון הדלפק.

באותו לילה חלמתי עליו.

כמה ימים לאחר מכן, בשעת בוקר מאוחרת, הוא נכנס לפונדק והזמין חצי ליטר בירה ושלושה הרינגים עם לחם. מיהרתי להביא לו את מבוקשו, וכשהגשתי לו את ההזמנה לשולחן, הרגשתי את ליבי מפרפר בחזה. השתהיתי לרגע ליד שולחנו, אבל הוא התחיל לאכול בלי לומר מילה.

"תודה על אותו יום," אמרתי.

הוא הרים את מבטו. "על מה? אה, את מתכוונת לקריין." הינהנתי.

"על לא דבר," אמר והמשיך לאכול. כשפניתי ללכת, שאל, "מה שמך?"

"חירטייה דירקס. ושמו של אדוני?"

"אבּרהם קלזוֹן אאוּטחֶרס. את עובדת כאן הרבה זמן?"

"כמה חודשים. אני מאֶדם."

"את גרה פה, נכון? הגעת לכאן לגמרי לבד?"

"דוד שלי הביא אותי."

"אבל את לבד כאן. בת כמה את, חירטייה דירקס?"

"עשרים ושתיים."

"עשרים ושתיים," חזר אחריי ותחב חתיכת הרינג לפיו. "ומה הביא אותך להורן, חירטייה דירקס?"

"נראה שאדוני מעולם לא היה באֶדם, אחרת לא היה שואל."

הוא צחק ולגם מהבירה. "פשוט תגידי 'אתה'. אני לא מבוגר ממך בהרבה."

"בן כמה?" שאלתי. פניו היו צרובות רוח ושמש, והערכתי שהוא כבן ארבעים.

"שלושים," הוא אמר. "אה, לא מה שציפית?"

"חשבתי ארבעים," אמרתי, והוא צחק.

"אז אֶדם נמאסה עלייך," אמר. "מה את רוצה מהחיים, חירטייה?"

ודאי חשב שאומר בעל וילדים, אבל אמרתי, "חופש."

מהורהר, ניגב אברהם את פיו בגב ידו. "כן," אמר.

"אתה נשוי?"

הוא נד בראשו לשלילה. "נשים לא מאוד מעוניינות בגבר שמבלה מחצית מחייו בים."

"אתה ספן?"

"אני חצוצרן ספינה. מה דעתך לשבת איתי קצת? בעלת הבית איננה, אין אף אחד."

"יש לי עבודה," אמרתי, אבל לא משתי ממקומי.

"רק לרגע, חירטייה."

לא יכולתי לעמוד בפיתוי, והתיישבתי על הכיסא שהוא משך לאחור.

"את אוהבת לעבוד כאן?" שאל אברהם.

"כן, אֶכט היא אדונית טובה, ובפונדק תמיד קורה משהו."

"העבודה קשה, לא? אני תמיד רואה אותך מתרוצצת." הבטתי בו מעט מופתעת. הרי כל אחד עובד קשה לפרנסתו, מה מיוחד בזה?

אברהם תחב טבק למקטרת החימר שלו ונשף את העשן. בתוך כך הביט בי מהורהר. "אילו יכולת להביע שלוש משאלות, מה היית מבקשת?"

לא היה לי מושג. במָקום שממנו באתי לא עסקו במשאלות, כל שכן בשלוש מהן. רציתי שהגשם ייפסק לפני הקציר, ושהבוץ ברחובות יתייבש, או שההתקררות והגרון הכואב יחלפו מהר, אבל יותר מזה לא העזתי לבקש. אם כי תמיד היה עוד משהו. רציתי לעזוב את אֶדם, והמשאלה הזו התגשמה. כל מה שקיוויתי לו עתה היה גבר נחמד להקים איתו משפחה. והאיש שישב מולי התאים בדיוק.

"יש לי כל מה שאני צריכה," אמרתי. "קורת גג מעל הראש ועבודה טובה. ובכל מקרה, זה עדיף על לנקות דגים כל היום ולגלות קשקשים גם בלילה במיטה."

הוא נראה כמי שהבין. "אבל את רוצה גם ליהנות מהחיים, לא כך, חירטייה דירקס?"

"כן, בוודאי. בקרוב היריד השנתי."

"בדיוק. מה דעתך ללכת איתי לשם?"

דעתי הייתה שזה רעיון נהדר, כמובן, אבל העמדתי פנים שעליי לחשוב על זה. כשאברהם עשה פרצוף מתחנן ועמד לומר משהו, מיהרתי להסכים. חזרתי לעבודה עם חיוך רחב על פניי.

למרבה הצער לא קיבלתי יום חופש מאֶכט. ימי השוק השנתי והיריד שהתלווה אליו היו העמוסים ביותר בשנה, והיא נזקקה לכל העובדים שלה. חשבתי שאברהם יבוא אל הפונדק, אבל לא ראיתי אותו כל השבוע.
כשחציתי את בית המרזח עם מגשים עמוסים ספלי בירה, חיפשתי אותו בלי הרף, מלאת תקווה וחשש בו-זמנית. כנראה לקח איתו בחורה אחרת. אולי עדיף שלא אראה אותו.

כמה ימים לאחר היריד שב והופיע, וסיפר שהוא מפליג לאלמינה.

"אלמינה?" נמלאתי מבוכה על שאיני מזהה את שֵם המקום, אבל אברהם לא נראה מופתע. "אלמינה היא המצודה ההולנדית בחוף הזהב, באפריקה. זה נקרא חוף הזהב כי אנחנו, כלומר חברת הודו המערבית, סוחרים שם בזהב ובעבדים," הסביר.

"זהב," חזרתי אחריו.

"לא שאני רואה הרבה ממנו. אני רק חצוצרן ספינה פשוט."

"עבודה של חצוצרן ספינה היא לא דבר חסר חשיבות."

"לא," הסכים. "היא לא. אם הצוות לא מקבל בזמן את האותות הנכונים, דברים משתבשים. אתה עלול להיתקע על גדה חולית או על שונית, או להיקלע לאש הספרדים או הפורטוגלים."

"מתי אתה עוזב?"

"בעוד שלושה ימים."

שתיקה נפלה, ואני המשכתי לקרצף את שולחן. "וכמה זמן יימשך המסע?" שאלתי במאמץ לשוות לקולי נימה קלילה.

"חצי שנה בערך. אולי פחות ואולי גם יותר."

לא אמרתי דבר.

"אז תצטרכי להסתדר בלי חברתי לזמן-מה, חירטייה דירקס. חושבת שתצליחי?" שאל בקריצה.

"אצליח. אני מקווה שתחזור בשלום."

הוא הצביע על עגיל הכסף שבאוזנו ואמר שכל מלח עונד כזה למקרה שייפול מהסיפון, כי אז יוכל אל הים נפטון לדוג אותו בקלות מהמים.

"אז אל תדאגי," הוא אמר.

"אתה אף פעם לא דואג? אני הייתי מפחדת פחד מוות עם כל המים מסביב."

"לפעמים אני פוחד, במיוחד בזמן סערה. אבל כשמזג האוויר שקט, זה לא נורא. למעשה, הפלגה היא די משעממת."

"אז למה אתה עושה את זה?" שאלתי.

"כך הדברים התגלגלו. בהתחלה הפלגה נראתה לי כמו הרפתקה."

"והיום?"

"גם היום, אתה רואה עולם, זו חוויה יפה. אבל המסע אורך זמן רב כל כך, ולא קל להשאיר כל פעם את הכול וכולם מאחור."

לא העזתי לשאול את השאלה שעלתה במוחי ונשארתי לעמוד, מחזיקה בגמלוניות את כד היין הריק.

"בטח יש בארצות הרחוקות האלה נשים נחמדות להתנחם בהן," אמרתי לבסוף.

הוא הינהן הנהון איטי. "אבל מה שחשוב זה מי מחכה לך כשתחזור. לחיות עם יורד ים זה לא בשביל כל אחת."

"אני הייתי מחכה לך," נפלט לי, והרגשתי את הסומק שורף בלחיי, אבל לא התחרטתי על המילים. חיכיתי במתח לתגובתו.

אברהם הביט בי, חייך ואז הדף את כיסאו לאחור. האם דבריי גירשו אותו? לא העזתי להוסיף מילה, וכך עמדתי שם, אומללה למדי, כד היין צמוד לחזי.

אברהם קרץ לי, שם כמה מטבעות על השולחן ויצא מהפונדק.

הוא הפליג מהורן למחרת. בהיעדרו דאגתי לו, התגעגעתי לסיפוריו, לבדיחות שלו ולקריצות. גברים אחרים התעניינו בי, אבל הם לא היו אברהם. אף אחד לא ראה אותי כפי שאברהם ראה, אף אחד לא ביקש לדעת את מחשבותיי הכמוסות, אף אחד לא התעניין בי כמוהו. בית המרזח העמוס נראה ריק בלעדיו, הימים ארוכים וחדגוניים. העבודה, שכל כך נהניתי ממנה, נעשתה מדכדכת, והבנתי שאברהם הוא זה שבזכותו אהבתי כל כך לעבוד בפונדק. בלעדיו הכול הפך לעמום.

אף שחשבתי על אברהם לעיתים קרובות, הופתעתי משובו. ידעתי את מועד חזרתו המשוער, אבל המסע יכול היה להתארך גם בשבועות או אפילו חודשים, ובכל מקרה לא להתקצר בהרבה. לכן כשעמד פתאום מולי, נבהלתי כאילו ראיתי רוח רפאים.

"שלום, חירטייה," אמר.

קולו נשמע שונה מאוד, גם מבטו היה אחר. מבט חוקר, כאילו הוא רואה אותי לראשונה, כאילו הוא מחפש משהו.

הוא לקח את כף ידי בכף ידו וסגר בחום את אצבעותיו סביבה. הרכנתי מבט אל כפות ידינו ואמרתי לעצמי: הוא מחזיק לי את היד. גבר, גבר אמיתי, שמבוגר ממני בשבע שנים. הוא יכול להחזיק את ידה של כל בחורה שירצה, אבל הוא עומד כאן איתי.

חייכתי אליו, והוא חייך בחזרה. ואז הוא רכן אליי ונישק אותי. למשך כמה פעימות לב חסרות נשימה הרגשתי את חום שפתיו על שפתיי, ומוחי התרוקן ממילים. עצמתי את עיניי, וכשפתחתי אותן שוב, כל שראיתי היה כחול עיניו.

כולם סביבנו פרצו בקריאות עידוד ומחיאות כפיים, אבל הם נשמעו ממרחקים. בית המרזח המלא באנשים כמו נסחף רחוק מאיתנו, הוא וכל רעשיו. אברהם נישק אותי שוב, ובאותו רגע ידעתי שהוא האיש שאֶנשא לו.

ב-26 בנובמבר 1634 נשבענו אמונים זה לזה בכנסייה הרפורמית של זוָואח. הנישואים שם היו זולים יותר מאשר בהורן, ואף שאברהם לא היה עני מרוד, הוא לא חשב שמן הראוי לבזבז כסף. לי לא היה אכפת. לא האמנתי שמצאתי גבר נחמד כל כך וטוב מראה. גבר שאוהב אותי, שאוכל להתמסר לו בלי מאמץ.

החתונה הייתה פשוטה וקצרה, בלי הרבה אורחים. ההורים שלי ופיטר באו, ותריין, לובריך ודוד יקוב. היו גם כמה חברים וקרובי משפחה של אברהם שהתגוררו בהורן.

כבר חסכתי מעט כסף, ויכולתי להרשות לעצמי לקנות בגדים חדשים לחתונה: חצאית אדומה, עליונית לבנה עם שרוולי תחרה, כפפות משי וגרבונים. את שֹערי הארוך פיזרתי, והוא כיסה את כתפיי. בהתאם למסורת, אברהם נתן לי זר פרחים, שענדתי על ראשי כל היום.

"עכשיו את אשתי," הוא אמר ונישק אותי שוב ושוב לעיני האורחים. "חירטייה שלי, חירטייה מהפונדק. בפעם הראשונה שראיתי אותך, ידעתי שיום אחד תהיי אשתי."

"הסתרת את זה לא רע," אמרתי בחיוך. "לא ידעתי אם אתה בכלל מחבב אותי."

"עוד כמה וכמה היו מעוניינים בך, ואני חשבתי, הבחורה הזאת לא תרצה חצוצרן ספינה שתמיד עוזב."

"אני תמיד אחכה לך," אמרתי, כרכתי את זרועותיי סביב צווארו ונשקתי לו.

אברהם התגורר בבית שכור בקרבת הנמל. בפעם הראשונה שעברתי את הסף כאישה נשואה, ידעתי שהגעתי אל המקום שבו תמיד רציתי להיות. כאן מקומי, בבית הזה המשקיף על הנמל. כאן אנופף לאברהם לשלום בצאתו ואקבל את פניו בשובו, כאן הילדים שלנו ייוולדו ויגדלו. כאן אהיה מאושרת.

אהבתי לגור שם. אהבתי את מראה המים וספינות המפרש, את המולת הרציפים, את חריקות לוחות העץ של הספינות, את חבטות השתברות הגלים אל הרציף ואת דיבורם הגס של המלחים. זה היה עולמי, העולם היחיד שהכרתי.

כעבור חצי שנה הגיע זמנו של אברהם לצאת שוב אל הים, הפעם להפלגה של ארבעה חודשים.

"הנה אני יוצא שוב לדרך," אמר באנחה בבוקר יום עזיבתו. "כשאשוב אנסה למצוא עבודה ביבשה. אני לא רוצה להשאיר אותך ככה לבד."

"אני אסתדר." נצמדתי אליו, מנחמת את עצמי בחיבוקו האיתן. "זה רק לארבעה חודשים. יש גברים שעוזבים לשנים."

"נכון, יקירתי, אחזור בקרוב. אביא לך משהו יפה מרחוק." הוא נישק אותי שוב ואז יצא מהדלת.

בחרנו להיפרד בבית ולא בנמל, שכן הספינות היו עלולות להתעכב עוד זמן-מה קודם שיפליגו לדרכן. צפיתי בהן מחלון הבית, וכאשר שוחררו חבלי העגינה העבים, רצתי במעלה מזח העץ הארוך כדי לנסות ולזכות בהצצה אחרונה באברהם. לא ראיתי אותו, אבל שמעתי את החצוצרה שלו משמיעה את האותות המבשרים על יציאת הצי לדרך. צליל החצוצרה המשיך להדהד בראשי במשך כל אותו יום והלילה שאחריו.

הפעם התמודדתי טוב יותר עם היעדרו של אברהם, שכן אהבתו הייתה מובטחת לי. לא הגעגועים היו קשים, אלא הימים הארוכים והשקטים. חוסר המעש לא היטיב עמי, אז חזרתי זמנית לעבוד בפונדק. שם היה הומה כתמיד, והימים חלפו ביעף.

ארבעה חודשים מאוחר יותר שבו הספינות. החדשות בדבר חזרתן התפשטו במהירות בבית המרזח, כל לקוח שנכנס דיבר על כך. נתתי באֶכט מבט שואל, וזו הינהנה. השלכתי את המטלית שבה ניגבתי את הספלים, הסרתי את הסינר ורצתי החוצה.

שובן של הספינות היה שיחת היום בכל העיר, ולא הייתי היחידה שדהרה לנמל.

הגעתי חסרת נשימה. נדחפתי בין ההמון שחיכה על המזח. הצי היה מורכב מספינות גדולות, אך הן לא היו ספינות מסחר, ולכן יכלו לעגון במזח בלי כל בעיה. הן כבר עגנו, ואני עמדתי על קצות האצבעות כדי להצליח לראות את אברהם, אבל לא מצאתי אותו בין כל המלחים הנשענים על מעקה הסיפון.

סרקתי את פניהם בחוסר סבלנות, התבוננתי בנפנופים שלהם ותהיתי היכן אברהם. הוא הרי גבוה כל כך, הוא אמור לבלוט מעל כולם.

"הם מעטים כל כך," אמר זקן שעמד לידי.

הבנתי שהוא צודק. עוד לפני שאמר את המילים, כבר קלטתי את הלחישות המודאגות שעברו בין הממתינים על המזח. ואכן, על הסיפון היו הרבה פחות ימאים ממספרם כשהספינה יצאה לדרך. והם לא חייכו ולא נופפו בשמחה.

לאחר המתנה ארוכה באי-ודאות גוברת, קיבלנו את הבשורה: במהלך ההפלגה חזרה פרצה סערה שגבתה קורבנות רבים וסחפה לים גברים מן הסיפון. אברהם היה אחד מהם.

אהובת הצייר / סימונה ואן דר פלוכט
כנרת זמורה, 2022
תרגום מהולנדית: אירית באומן
224 עמודים

סימונה ואן דר פלוכט היא סופרת הולנדית. היא כותבת בעיקר רומנים היסטוריים וספרי מתח